שנה נשכחת

1

הווילה נראתה בדיוק כפי שזכרה אותה.

או יותר נכון, רבקה הודתה לעצמה, היא נראתה בדיוק כפי שהופיעה בחלומותיה. בגלל שהאמת הייתה שהספיקה לראות מעט מאוד מהווילה ביום האחד והיחיד שבילתה בה.

היום שהיה אמור להיות התחלת ירח הדבש שלה.

היום היחיד של נישואיה.

הם הגיעו בדיוק כשהשמש שקעה, כך שהספיקה לזכות בהצצה קצרה ביותר בבניין הענק, האלגנטי והצבוע לבן, שניצב על רקע המפרץ עם מימיו הכחולים והצלולים. אבל כנראה שזה הספיק על מנת שהתמונה תוטבע במוחה בבהירות מלאה, כך שהזיכרונות שעלו בשנתה היו הרבה יותר מפורטים ומדויקים מיכולת התיאור שלה כשהייתה ערה.

ברור שעיני האושר קלטו דברים הרבה יותר מהראייה המאוחרת יותר שהתערפלה ועוותה על ידי דמעות. בגלל שככה היא זכרה את הגעתה לווילה אריסטאה, ואז כמה שעות קצרות מאוחר יותר את עזיבתה. היא הגיעה לאי הקטן במצב של אושר נרגש ועזבה אותו שעות קצרות מאוחר יותר במעמקיו האפלים של הייאוש.

אפילו לא היה לה זמן לפרוק את המזוודה שלה. על אף חום השמש על גבה, רבקה רעדה כשנזכרה בצורה שבה אנדראס הרים את המזוודה והשליך אותה אל מחוץ לדלת בפרץ של זעם אפל. היא הייתה כה בטוחה שהוא ישליך גם אותה בעקבותיה שלא נשארה אפילו כדי למחות, אלא ברחה במהירות, וניסתה לשכנע את עצמה שהזהירות היא חלק נכבד מאומץ הלב ושמוטב לה לחכות עד שיירגע לפני שתנסה להסביר את האמת. לפחות אז היה לה סיכוי שהוא עשוי להקשיב.

היא חיכתה. וחיכתה. אבל נדמה שאנדראס לעולם לא יירגע.

עד עכשיו.

"האם זה המקום הנכון, kirya?"

מאחוריה, על הכביש התלול והמתעקל, נע נהג המונית באי נוחות, תחת שמש אחר הצהרים. היה ברור שהוא להוט לחזור אל הכפר הקטן ולצל.

"כן," רבקה הבטיחה לו במהירות, פתחה את תיקה וחיטטה בו במגושמות, הוציאה את ארנקה ועלעלה בשטרות הלא מוכרים שרכשה במהירות ברגע האחרון, חיפשה שטר שנראה קרוב לסכום שעל המונה. "כן, זהו המקום הנכון."

זה היה בלתי אפשרי לא להשוות את הבלגן ואי הנוחות של הגעתה היום עם הדרך שבה ביקרה בווילה לפני פחות משנה. אז היא טיילה בנוחות מקסימלית, טסה לרודוס במטוסו הפרטי של אנדראס ואז הוטסה במסוק על פני הים אל האי הזה שהיה נקודה קטנה בים.

והיא לא הצטרכה לנקוף אצבע. הכול אורגן עבורה. הכול תוכנן להיות הסוף של יום מושלם ותחילתם של חיי נישואים מושלמים.

אלא שכמובן זה ממש לא התרחש ככה. היום ההוא לא היה התחלה של דבר והביא לסופם של נישואיה שנידונו לכישלון, לפני שהספיקו להתחיל באמת.

מלבד במובן אחד...

דמעות מרות צרבו את עיניה כשנאלצה להיזכר באכזריות בה וידא אנדראס שאי אפשר יהיה להתיר את נישואיהם במהירות ובקלות.

"לא תהיה התרת נישואין"(להבדיל מגירושין, התרת נישואין היא הליך קצר יותר שפוסל את החוקיות או התוקף של הנישואים. למשל בגלל אי מימושם הגופני, המתרגמת), הוא הכריז בקור ובגסות, והבהיר שזו הייתה כוונתו כל הזמן. הוא כבר לא רצה אותה בשבילו, אבל הוא וידא שהיא לא תוכל להיות עם מישהו אחר כל עוד יוכל לעכב אותה. "אם את רוצה את חירותך, תצטרכי לעבור את ההליך החוקי המלא."

"אם אני רוצה את חירותי!" רבקה הטיחה בו, עיוורת מכאב ונואשת להסתלק משם לפני שתישבר ותניח לו לראות מה עשה לה. "אם! אני לא אחזור אליך, אפילו אם תזחל על זכוכית שבורה כדי לבוא אלי ולהתחנן שאחזור."

הוא ביטל את המחאה הנרגזת שלה במשיכה אדישה אחת של כתפו החזקה, כשהבעת בוז על פניו היפים.

"את תחזרי אלי בזחילה לפני שאפילו אחשוב עליך, ולו רק בגלל שתצטרכי כסף למשהו. אני מוכן להתערב שתבואי לחפש מזומנים לפני שהשנה תסתיים."

"לעולם לא ..." רבקה התחילה, נחושה לעצור אותו מלחשוב זאת עליה. "אני מעדיפה למות."

הוא לגלג גם על ההצהרה הזו, פטר אותה כאילו כעסה היה שווה ערך לזבוב מזמזם שעצבן אותו.

"את תחזרי – כי לא תהיי מסוגלת להתאפק. תרצי להניח את ידייך החמדניות על מה שיותר לפני שהנישואים יסתיימו לגמרי."

"Kyria…"

נהג המונית עדיין התעכב, ניסה להחזיר לה עודף כנראה.

"אוה, לא..."

רבקה סימנה לו שאין בכך צורך, ניסתה למצוא את הכוח לחייך על אף זיכרונותיה.

"תשמור את זה. תשמור לך את העודף."

אולי היא תצטרך אותו מאוחר יותר, היא אמרה לעצמה. במוקדם או במאוחר, אם הפגישה הזו לא תלך כל כך טוב. אבל בהחלט בנקודה כלשהי בקרוב, היא תצטרך מונית שתיקח אותה בחזרה אל המעבורת, ומוטב שתשאיר את האיש הזה מרוצה מכיוון שהוא היה הבעלים של חברת המוניות היחידה באי.

היא בקושי שמעה את תודותיו או את מנוע המכונית כשזו הסתובבה ונסעה במורד הגבעה. מבטה חזר אל דלת העץ הגדולה והמגולפת שלפניה ומחשבותיה חזרו אל הלילה ההוא, לפני שנה, כשהיא התגנבה מהמקום הזה כמו כלב מוכה, שזנבו בין רגליו.

"את תחזרי אלי בזחילה עוד לפני שאחשוב עליך..."

המילים האכזריות הדהדו שוב ושוב בראשה, וגרמו לה לכאב ראש, טשטשו את מחשבותיה. היא חזרה אליו בזחילה מתוך ייאוש, כי רק ייאוש היה מניע אותה לממש את הנבואה שלו, לגרום למילים הגסות שלו להתממש אחרי שנשבעה שזה הדבר האחרון שרצתה שיקרה. והיא הייתה נואשת.

אבל הייאוש לא היה הסיבה להיותה כאן עכשיו.

החדשות האיומות על האחיינית התינוקת שלה גרמו לה לכתוב מכתב לאנדראס, והיא ציפתה לקבל ממנו תשובה גסה – אם בכלל יטרח לענות. היא קיוותה, התפללה, לצ'ק שיחלץ אותם מהצרה הנוראה שלהם – צ'ק שהבטיחה לשלם לו בחזרה, אפילו אם יהיה זה הדבר האחרון שתעשה בחייה. אבל היא בהחלט לא העזה לצפות למשהו אחר.

היא בהחלט לא העזה לקוות שהוא יפגוש אותה, או ידבר איתה. או יניח לה לשטוח את טענותיה פנים אל פנים.

וכמובן שלא עשה זאת.

המכתב הרשמי הגיע כמעט בדואר חוזר.

היא התבקשה לפגוש את עורך הדין שלו. להצהיר בדיוק מדוע הצטרכה את הכסף ובאלו תנאים. וכשיקבל את הפרטים אז מר פטרקוס ישקול את בקשתה.

היא עדיין התאוששה מהתמציתיות הקרה של העמוד המודפס והיחיד, כשהטלפון צלצל.

"אנדראס..."

בפעם הראשונה מזה כמעט שנים עשר חודש רבקה הניחה לשמו לעלות על דל שפתיה, לחשה אותו בקול באוויר החם, העומד והדומם מלבד זמזום החרקים בין הפרחים.

היא לא הייתה אפילו מסוגלת לומר אותו כששמעה את הקול הלא מוכר, עם המבטא הזר, בצדו השני של הטלפון, שביקש לדבר עם גברת פטרקוס. בעצם היא הייתה זקוקה לכמה שניות המומות כדי לזכור שגברת פטרקוס היה שמה. היא חזרה להשתמש בשם נעוריה וניסתה בכל כוחה לשכוח שהייתה אי פעם רבקה פטרקוס ולו גם לזמן קצר.

"קדימה, רבקה, תעשי משהו!"

היא אמרה את המילים בקול, ניסתה להניע את עצמה לפעולה, במקום לעמוד שם, דבוקה למקום בצורה מטופשת. נדמה שלא הייתה מסוגלת לנוע, עכשיו שהייתה כאן.

היא נעה מספיק מהר כשעיכלה לבסוף את ההודעה הטלפונית מהעוזר האישי של אנדראס. רק לדעת שבעלה היה מעורב בתאונה היה גרוע מספיק. לשמע המילים "תאונת דרכים", דמה קפא, וגרם לה לרעוד בזעזוע כשקלטה את האמת האיומה.

תאונה הרסנית. הבלמים של מכוניתו כשלו והוא ירד מהכביש ונתקע בעץ. היה לו מזל שנותר בחיים. אבל הוא ניצל, אם כי נחבל קשות – ועכשיו הוא ביקש אותה.

ביקש אותה.

כפי שפעלו עליה עוד כשהייתה בביתה, המילים הללו דחפו עכשיו את רבקה לפעולה, לקחו אותה לכיוון הדלת, ידה התרוממה למשוך את הפעמון המקושט התלוי לצדה והיא שמעה את הצלצול מהדהד עמוק בבית.

אנדראס ביקש אותה, הקול בצדו השני של הטלפון אמר. האם היא חושבת שהיא יכולה לבוא ליוון? האם היא יכולה לבוא לראות אותו?

בקה לא הצטרכה לחשוב. לא היה כל ספק בראשה והיא נתנה את התשובה לפני שהיה לה זמן לחשוב אם זה היה נבון או לא. אבל האמת הייתה שלא היה לה אכפת.

אנדראס עבר תאונה, הוא נפגע – נפצע – והוא מבקש אותה. היא בקושי הניחה מידה את השפופרת, לפני שמיהרה לקומה השנייה כדי להתחיל לארוז.

כמובן, הנסיעה ליוון נתנה לה יותר מדי זמן לחשוב. זמן לעבור שוב ושוב על השיחה בראשה ולמצוא כל מיני סיבות לדאגה.

מה קרה בתאונה ועד כמה חמורה הפציעה של אנדראס? למה הוא רצה לדבר איתה כשבמשך כמעט שנה הוא שמר על מרחק, ושמר על דממה מוחלטת, ללא שום קשר איתה, חוץ ממכתב התשובה הרשמי והנוקשה שידע שמזכירתו כתבה עבורו והוא פשוט חתם בקצהו?

אבל הספיק לה לדעת שאנדראס ביקש לראותה. בשום אופן היא לא תפנה לו גב.

היא הייתה כה שקועה במחשבותיה שבקושי הבחינה שהדלת הגדולה נפתחה, והיא קפצה בהפתעה כשקול קרא בהפתעה.

"גברת פטרקוס!"

זו הייתה מדורה, סוכנת הבית הקשישה שאנדראס אמר שהייתה הדבר הקרוב ביותר לאם שהיה לו אי פעם. מדורה, שהייתה האדם היחיד שאתו דיברה ביום הנורא שבילתה בווילה, לפני שאנדראס השליך אותה החוצה ללא גינונים מיותרים. האדם היחיד שחייך אליה אז, ונראה שגם עכשיו.

"ברוכה הבאה! היכנסי! האדון ישמח כל כך לראותך."

"האומנם?" קול קטן ומנדנד שאל בירכתי מוחה של בקה. האם אנדראס באמת ישמח לראותה? היא יצאה למסע הזה כה נחושה ומלאה ביטחון, אבל איכשהו, לאורך הדרך, הביטחון התפוגג.

מה אם הכול היה טעות איומה? מה אם אנדראס לא ביקש לראות אותה אלא מישהי אחרת? או מה אם...?

לבה התכווץ למחשבה שאנדראס באמת ביקש לראות אותה אבל מסיבות שהיו רחוקות מלהיות נחמדות או ידידותיות. מה אם הכוונה שלו הייתה פשוט להוסיף לאומללות שגרם לה לפני שנה?

"גברת פטרקוס?"

עוד קול, גברי הפעם – הקול משיחת הטלפון – קטע את מחשבותיה, וגרם לה להסתובב, ממצמצת חזק במסדרון המוצל אחרי בוהק השמש בחוץ. גבר צעיר, גבוה, כהה, הושיט לה יד.

"שמי ליאנדר גזונאס. אני עובד אצל מר פטרקוס. אני זה שטלפן אליך."

לחיצת היד של ליאנדר הייתה חמה ותקיפה בצורה מרגיעה. זה סילק כמה מהספקות והפחדים במחשבותיה של בקה, והחליף אותם בביטחון ותקווה.

"תודה לך שיצרת אתי קשר. באתי מוקדם ככל שיכולתי."

"אז האם את רוצה משקה – או אפשרות להתרענן. מדורה תיקח אותך אל חדרך."

אם הוכן עבורה חדר אז נראה שלפחות בינתיים אנדראס לא מתכוון לדחות אותה שוב. אבל היכן היה אנדראס עצמו? ומה היה מצבו?

"אם זה בסדר. הייתי רוצה לראות את ב..."

המילה גוועה על לשונה, היא מצאה שהיא לא מסוגלת לומר "בעלי" בקול רם.

"אני רוצה לראות את מר פטרקוס, אם זה אפשרי."

אם היה משהו שגרם לה לקלוט כמה שנויה במחלקת נוכחותה כאן, זה היה זה. הדרך שבה היא עמדה כאן, במסדרון של הבית של הגבר שהיה, לפחות מבחינה חוקית, בעלה וחיכתה להזמנה להיכנס אל הבית, בעוד שבמקום אחר בבניין אנדראס, הגבר שהיא הבטיחה לאהוב, לכבד ולהוקיר – שנשבע אותה שבועה באשר אליה – היה...

היה מה? מדוע מחזיקים אותה כאן, בהמתנה? מה קרה לאנדראס? היכן היה? משהו בהבעה של ליאנדר העלה את הפניקה בגרונה.

"האם בעלי בסדר? איפה הוא? מה מצבו?"

"בבקשה, אל תדאגי, גברת פטרקוס."

הטון היה מרגיע, אבל עדיין היה משהו בהבעה של הגבר הזה, בבחירת המילים הקפדנית שלו שגרם לה לעצבנות. היה לה ברור שהוא שומר משהו לעצמו.

"מצבו של בעלך טוב ככל שניתן לצפות. אבל הוא עדיין תחת טיפול רופא. אז אולי מוטב ש..."

"לא! אני רוצה לראות אותו עכשיו!"

בקה נרתעה לשמע קולה. הוא היה גבוה, חד, מתוח מדי – יותר מדי מהכול – והיא לא הצטרכה לראות את השינוי שעלה על פני הגבר הצעיר שמולה, שכיווץ את שרירי הפנים שלו וחשק את שפתיו, כדי לדעת שחצתה גבול בלתי נראה, שלא הייתה מודעת אליו. לא הייתה לה הזכות, העמדה, בבית הזה, כדי להשמיע דרישות בצורה כזו. לא היה לה מושג אלו הוראות אנדראס נתן לפני התאונה או אפילו אחריה. היא אפילו לא ידעה אם נתן לליאנדר רשות ליצור אתה קשר, או אם האיש הצעיר עשה זאת מיוזמתו. ואם זה היה המצב...

"בבקשה..." היא הוסיפה, לא מסוגלת למחוק את הייאוש מקולה. "האם אני יכולה לראות את בעלי עכשיו?"

היא ראתה ספק בפנים שלפניה ועמדה להיכנע לייאוש שהציף אותה. אבל אז, בעודה מתלבטת אם לפתוח את פיה ולהתחנן או לנסות לעבור על פניו ולהיכנס פנימה – היא זכרה הרבה ממבנה הבית מהזמן הקצרצר שבילתה בו – ליאנדר שקל מחדש.

"בסדר גמור – בואי, בבקשה, אחרי."

הוא לעולם לא יידע, בקה הרהרה, כמה קשה היה לה להישאר מאחוריו כשעשה את דרכו במעלה גרם המדרגות הרחב והמתעקל ואל רחבת המדרגות. החרדה כרסמה את מחשבותיה, והיא רצתה למהר קדימה ולהגיע לחדרו של אנדראס לפניו. כשליאנדר עצר לפני דלת בלתי צפויה, היא שמחה שהתאפקה. כי אנדראס החליט כנראה לא לגור בחדר שהיה שלו כשביקרה בעבר בווילה. החדר שהיה אמור להיות שלהם אם הנישואים לא היו עולים על שרטון עוד לפני שהתחילו. וכשצעדיה האטו ונעצרו היא ידעה שעליה להכיר תודה.

איך הייתה יכולה להיכנס לחדר ההוא עם הזיכרונות שבתוכו? איך הייתה יכולה להתמודד עם העבר שהיה חובט בה ישר בפנים לו הייתה רואה את המיטה שעליה שכב איתה אנדראס?

שכב איתה ואז דחה אותה ללא מחשבה נוספת.

זה היה הורס אותה, היא ידעה. כבר עכשיו הלם לבה בגרונה וחנק את הספקת האוויר לריאותיה, כך שראשה הסתחרר והיא הרגישה חולשה.

אז היא יכלה רק להכיר תודה כשליאנדר פתח דלת לחדר שמעולם לא נכנסה לתוכו, ועמד שם, מחכה שתחלוף על פניו.

רגליה של בקה היו חלשות ורעדו בחשש כשהכריחה את עצמה להיכנס אל החדר. איך ייראה אנדראס? באיזה מצב רוח יהיה? הוא ביקש לראותה, כן – אבל למה?

מראה פניו הכהות והכועסות של בעלה, עיניו השחורות בוערות, פיו החושני חשוק, צף במוחה כך שבמשך כמה רגעים זה היה כל שראתה כשכבר עמדה בחדר. זה ערפל את ראייתה, הסתיר את המציאות של הגבר במיטה.

אבל אז היא מצמצה וראתה את אנדראס בפעם הראשונה מאז שטרק את הדלת בפניה לפני כמעט שנים עשר חודש.

החבורות היו הדבר הראשון בו הבחינה. חבלות שפגמו בעור החלק והשחום, ופצעו אותו בצורה שגרמה לה להתנשם בחדות. עיניו היו עצומות, הריסים השחורים והארוכים נחו על עצמות לחייו הגבוהות, וזיפי שיער של יום או יותר האפילו את לסתו.

הזעזוע בראייתו שוכב שם כה דומם וחסר תנועה גרם לה להתנשף.

"הוא חסר הכרה!"

לא היה לה אכפת שהמצוקה שלה נחשפה בקולה, אבל הפחד חידד אותה.

"ישן," ליאנדר הבטיח לה. "הוא היה חסר הכרה זמן מה, אבל הרופאים לא שחררו אותו מבית החולים עד שהיו בטוחים שהוא הולך ומחלים."

"האם אני יכולה להישאר אתו?"

היא לא ידעה מה תעשה אם ליאנדר יסרב. היא לא חשבה שרגליה יישאו אותה, אם תנסה לצאת מהחדר. היא התקשתה לראות, והמלחמה לכבוש את הדמעות, לא לתת להן לרדת על לחייה, תבעה את כל כושר הריכוז שלה.

"מר פטרקוס ביקש לראות אותי," היא הוסיפה במהירות כשראתה את ההיסוס של הצעיר. "אני מבטיחה שלא אעיר אותו – או אעשה משהו שיפריע לו."

לבסוף הוא הנהן.

"הוא באמת ביקש לראותך," הוא אמר והצביע בידו על כיסא. "אבל עלי להזהיר אותך שהמכה בראש השאירה אותו עם בעיות זיכרון מסוימות – הרופאים מאמינים שהן זמניות בלבד. אז הוא עלול להיות קצת מבולבל כשיתעורר. האם את רוצה שישלח לך משקה למעלה?"

"אני אהיה בסדר," בקה מיהרה להבטיח לו, מתעלמת מהמחשבה שספל תה עשוי לחמם את דמה ולהעניק לה כוח שהייתה מאוד זקוקה לו. מה שהצטרכה יותר היה להישאר לבד, לקבל זמן לחזור לעצמה מהזעזוע שהתחיל כבר משיחת הטלפון שטלטלה את עולמה.

כשליאנדר עזב את החדר היא שקעה בהכרת תודה לתוך הכיסא שעליו הצביע, רגליה נכנעו לעייפות שהייתה מנטלית וגופנית כאחת, ועיניה התמקדו בגבר הישן במיטה.

היא הבטיחה לא להעיר אותו, לא להפריע לו, אבל האמת היא שהוא היה זה שהטריד אותה, עם כל זה ששכב שם כה שקט וחסר תנועה. מראהו של אנדראס, שראתה לאחרונה גבוה, חזק וגאה כל כך, ששכב דומם וחיוור במיטה היה כמעט יותר משהייתה מסוגלת לשאת.

אבל זה היה גרוע מכך.

במהלך השנה האחרונה היא אמרה לעצמה שהגבר הזה היה טעות, שהתחרטה עליה עמוקות, אבל שהיא התגברה עליו. הספיקה לה הצצה אחת בגבר שבמיטה, בפרופיל המדהים שלו, בחזה הרחב והחשוף שעל עורו השזוף נראו חבורות כחולות אפורות, שגרמו ללבה להתכווץ, על מנת להפוך את האמונה בראשה. לו הייתה רואה אותו עומד, לו המודעות שלה הייתה אל האיש החזק והתקיף שהיה, הגבר שניצל אותה ואז השליך אותה מביתו, אולי זה היה שונה. הגבר הזה היה שקט מדי, פגיע מדי.

פגיע בצורה מטעה, הזהיר קול בראשה. בגלל שבכל זמן אחר, פגיעות לא הייתה משהו שהייתה מקשרת לאנדראס גרגורי פטרקוס.

"אני שונאת אותו."

בלחישה נמוכה ונואשת, היא ניסתה את המילה שונאת, והרגישה אותה מוזרה וזרה על לשונה. במשך כמעט שנה עכשיו, היא השתמשה בה בכל יום ביחס לשמו של אנדראס. השתמשה בה והתכוונה לכך.

"אני שונאת את אנדראס פטרקוס," היו המילים הראשונות שאמרה כשהתעוררה ולעתים קרובות היו אלו גם המילים האחרונות שעל לשונה בלילה. הן החליפו והפכו את המילים שהיו שם קודם, בתקופה הקצרה שקדמה לנישואיה, כשלחשה לעצמה כמה אהבה את הגבר הזה, חששה לומר את המחשבות בקול מפחד שהיא מתגרה בגורל ושהאושר עליו חלמה יתפוגג כתוצאה מזה שאמרה אותן.

היא לא הייתה צריכה לטרוח, בקה אמרה לעצמה במרירות. אמנם היא לא התגרתה בגורל, אבל המכה הקשה נחתה על ראשה אחרי הכול. אנדראס מעולם לא אהב אותה כפי שהיא אהבה אותו; בעצם העובדה שהתחתן איתה הייתה רק מעשה נקם.

הגבר שבמיטה נאנח, נע, מלמל משהו, ומיד נמשכו עיניה שוב אל פניו. האם העפעפיים הכבדים נעו/רפרפו פעם או פעמיים, או שהיא רק משטה בעצמה?

רק המחשבה על כך הספיקה על מנת לגרום לקצב פעימות הלב שלה להתגבר, ודמה הלם באוזניה.

ומה היא תעשה אם הוא – כשהוא יתעורר? כשידבר?

ומה באשר ל'בעיות הזיכרון'? כמה הן השפיעו עליו? מאחר שהכירה את אנדראס, היא יכלה לדמיין כמה קשה יהיה לו לקבל מגבלות כלשהן ליכולות המנטליות המדהימות שלו. הוא ישנא את זה, וזה ירגיז אותו כאילו רשת הושלכה על אריה פצוע, שובה ומגבילה אותו. הוא יזעם וישתולל. ואצל אנדראס השתוללות היא דבר מבהיל.

אבל אולי חשוב יותר, עליה לחשוב מה משמעות החדשות הללו בשבילה. האם אנדראס בכלל זכר שביקש לראותה? ומה היה במחשבתו כשביקש?

היד ארוכת האצבעות שנחה על המיטה בהחלט פרפרה, ונעה קצרות כשהוא נאנח שוב. הייתה שריטה ארוכה מבסיס הקמיצה שלו ועד לפרק ידו וזה נגע עמוק בלבה לראות את הקרע בעור היפה והשחום שנראה כהה מאוד על רקע הסדינים הלבנים.

בקה נשכה את שפתה התחתונה כדי לעצור את ההתנשפות שכמעט נפלטה מפיה והיא נאבקה בזיכרונות שבהם ידעה את מגע היד הזו כשליטפה את עורה, ועוררה אותה לכמיהה לוהטת...

"לא!"

היא לא תניח לעצמה ללכת במסלול הזה. לעשות זאת יהרוס אותה אפילו לפני שתדבר עם אנדראס, או תגלה מדוע ביקש אותה. והיה לה מספיק קשה לשמור על השליטה העצמית שלה כפי שזה, עם הזיכרונות המרים שתקפו אותה פשוט בגלל היותה בבית הזה.

הזיכרונות המרים מתוקים – בגלל שהיא לא יכלה להכחיש שאחד מהם היה מתוק מאוד. היא הייתה כה מאושרת כשהגיעה אל הווילה. כה מאושרת שחשבה שלבה יתפוצץ מרוב אושר.

אבל זה היה לפני שאנדראס לקח את הלב האוהב ושבר אותו לרסיסים.

"O opoios…"

אי אפשר היה לטעות בזה הפעם. אנדראס מלמל את המילים, נמוכות ומחוספסות, אבל הוא דיבר. עיניו נותרו עצומות, אבל ראשו נע בחוסר מנוחה על הכריות כשבלע, העביר את לשונו על שפתיו היבשות.

"O opoios…?" הוא אמר שוב, קולו חורק כאילו לא השתמש בו זמן רב.

"אנדר..."

קולה של בקה דמה לקולו בחספוס ובחולשה. היא הרגישה כאילו כל הדם אזל מגופה לשמע הקול שהיה פעם אהוב כל כך ושלא שמעה במשך שנה.

מר פטרקוס..."

זה פקח את עיניו במהירות, ענקיות וכהות, והן פנו לעברה, וניסו להתמקד בפניה.

מה היא יכולה לראות בהן? זו בהחלט לא הייתה הסברת פנים – אבל באם היה כאן כעס או דחייה, או...?

"מי – ?"

הוא הרים את עצמו על הכריות, נשען על מרפק אחד כשבהה בפניה, והברק הקר בעיניו השחורות והשקועות הזהיר אותה שהיא בצרות.

"אז תגידי לי," הוא אמר לאט ובאנגלית, "איפה היית לעזאזל?"