שניים יכולים לשמור סוד

1

אֶלֶרי

יום שישי, 30 באוגוסט

אילו האמנתי באותות, הייתי רואה בזה אות מבשר רעות.

רק מזוודה אחת נשארה על המסוע. היא בצבע ורוד צעקני, מכוסה מדבקות של הלו קיטי וממש לא שלי.

אחי עזרא נשען על ידית המזוודה הענקית שלו ועוקב אחרי המזוודה הוורודה שחולפת על פנינו בפעם הרביעית. הקהל התפזר ברובו, מלבד זוג שמתווכח מי היה אמור לטפל ברכב השכור. "אולי פשוט תיקחי אותה," עזרא מציע. "כנראה הבעלים שלה לא עלתה על הטיסה, ומתערב איתך שיש לה מלתחה מעניינת. בטח הרבה נקודות. ונצנצים." הטלפון שלו מצפצף, והוא מוציא אותו מהכיס. "נָאנה בחוץ."

"אני לא מאמינה," אני רוטנת ובועטת בנעל הספורט שלי בדופן המתכת של המסוע. "כל החיים שלי במזוודה הזאת."

הגזמה קלה. החיים האמיתיים שלי נמצאו עד לפני כשמונה שעות בלָה פּוּאֶנטֶה בקליפורניה. מלבד כמה ארגזים שנשלחו לוורמונט בשבוע שעבר, המזוודה מכילה את מה שנשאר.

"אז נצטרך לדווח על זה." עזרא סורק את אזור איסוף הכבוּדה ומעביר יד בשערו הקצוץ. פעם היו לו תלתלים עבים וכהים כמו שלי, שנכנסו לו לעיניים, ועדיין לא התרגלתי לתספורת שלו מהקיץ. הוא מגלגל את המזוודה שלו ופונה לעבר דלפק המודיעין. "בטח שם."

הבחור הכחוש מאחורי הדלפק נראה תיכוניסט, עם פצעונים אדומים בלחיים ובקו הלסת. על תגית מתכת שמוצמדת עקום לווסט הכחול שלו כתוב "אנדי". השפתיים הדקות של אנדי מתעקמות כשאני מספרת לו על המזוודה שלי, והוא מטה את הצוואר לעבר מזוודת הלו קיטי שעדיין מסתובבת על המסוע. "טיסה 5624 מלוס אנג'לס? עם עצירת ביניים בשרלוט?" אני מהנהנת. "את בטוחה שזאת לא שלך?"

"במאה אחוז."

"באסה. אבל ימצאו אותה. את רק צריכה למלא את זה." הוא שולף טופס ממגירה ומחליק אותו לעברי. "צריך להיות פה עט איפשהו," הוא רוטן וממשש בלי התלהבות ערימה של ניירות.

"יש לי עט." אני פותחת את הרוכסן בקדמת התרמיל שלי, מוציאה ספר ומניחה אותו על הדלפק, ואז מגששת בתוך התרמיל לחפש עט. עזרא מרים גבות למראה הספר עם הכריכה הקשה המרופטת.

"ברצינות, אֶלֶרי?" הוא שואל. "לקחת איתך למטוס את 'בדם קר'? למה לא שלחת אותו עם שאר הספרים שלך?"

"הוא יקר," אני אומרת בקול מתגונן.

עזרא מגלגל עיניים. "את יודעת שזאת לא באמת החתימה של טרומן קפוטה. עבדו על סיידי."

"מה שתגיד. הכוונה זה מה שחשוב," אני רוטנת. לפני ארבע שנים אמא קנתה לי באיביי מהדורה ראשונה "חתומה" אחרי שזכתה בתפקיד של "גופה מספר 2" בפרק של "חוק וסדר". לעזרא היא קנתה עטיפת תקליט של הסקס פּיסטוֹלס עם חתימה של סיד וישס, שבטח גם היא מזויפת. היה עדיף לקנות במקום זה מכונית עם בלמים תקינים, אבל סיידי אף פעם לא הצטיינה בתכנון לטווח ארוך. "בכל מקרה, אתה יודע מה אומרים. כשאתם ב'רֶצחלֶנד'..." סוף־סוף אני מחלצת עט ומתחילה לשרבט את השם שלי על הטופס.

"אז אתם בדרך אל אֶקוֹ רידג'?" אנדי שואל. אני עוצרת באמצע החתימה והוא מוסיף, "כבר לא קוראים לזה ככה, אתם יודעים. והגעתם מוקדם. הם פותחים רק בעוד שבוע."

"אני יודעת. לא התכוונתי לפארק השעשועים. התכוונתי..." אני משתתקת לפני שאני אומרת "לעיירה", ואז דוחפת את "בדם קר" בחזרה לתרמיל שלי. "לא משנה," אני ממשיכה וחוזרת להתמקד בטופס. "כמה זמן לוקח בדרך כלל עד שמוצאים מזוודות שהולכות לאיבוד?"

"זה לא אמור לקחת יותר מיום." העיניים של אנדי עוברות בין עזרא לביני. "אתם ממש דומים. אתם תאומים?"

אני מהנהנת וממשיכה לכתוב. עזרא המנומס־תמיד עונה, "כן."

"גם אני הייתי אמור להיות תאום," אנדי אומר. "אבל התאום השני נספג ברחם." עזרא פולט נחרת הפתעה קלה, ואני כובשת צחוק. זה קורה לאחי כל הזמן; אנשים חולקים איתו בכנות מוגזמת את הדברים הכי מוזרים. הפנים שלנו אולי כמעט זהות, אבל באלה שלו כולם בוטחים. "תמיד חשבתי שהיה יכול להיות מגניב עם אח תאום. אפשר להתחלף בזהות ולעבוד על אנשים." אני מרימה מבט, ואנדי מסתכל עלינו שוב בעיניים מצומצמות. "טוב, אתם לא יכולים לעשות את זה. אתם לא הסוג הנכון של תאומים."

"ממש לא," עזרא אומר בחיוך קפוא.

אני כותבת מהר יותר ומושיטה את הטופס המלא לאנדי, שתולש את הדפים העליונים ונותן לי את העותק הצהוב. "אז מישהו ייצור איתי קשר, כן?" אני שואלת.

"אהה," אנדי אומר. "אם לא תשמעי מהם עד מחר, תתקשרי למספר שכתוב למטה. תעשו חיים באקו רידג'."

עזרא משמיע נשיפה רמה כשאנחנו פונים בכיוון הדלת המסתובבת, ואני מחייכת אליו מעבר לכתף. "אתה מתחבר עם האנשים הכי נחמדים."

הוא מצטמרר. "עכשיו אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. נספג. איך דבר כזה קורה בכלל? הוא... לא. אני לא הולך להעלות השערות. אני לא רוצה לדעת. אבל איזה דבר מוזר לגדול איתו, מה? לחשוב באיזו קלות יכולת להיות התאום הלא נכון."

אנחנו נדחפים מבעד לדלת אל משב אוויר מחניק מלא אדֵי פליטה, שמצליח להפתיע אותי. גם בסוף אוגוסט הייתי מצפה שיהיה קריר יותר בוורמונט מאשר בקליפורניה. אני מרימה את השיער מהעורף בזמן שעזרא בודק הודעות בטלפון שלו. "נאנה אומרת שהיא עושה סיבוב כי היא לא רוצה לחנות במגרש," הוא מדווח.

אני מרימה גבות. "נאנה מסמסת בזמן נהיגה?"

"מתברר."

לא פגשתי את סבתא שלי מאז שביקרה אותנו בקליפורניה לפני עשר שנים, אבל ממה שאני זוכרת, זה לא נשמע אופייני לה.

אנחנו מחכים כמה דקות, נובלים בחוֹם, עד שמכונית סובארו משפחתית בצבע ירוק־יער עוצרת מולנו. החלון בצד הנוסע נפתח, ונאנה משרבבת את הראש החוצה. היא לא נראית שונה משיחות הסקייפ שלנו, אם כי נדמה שהפוני האפור המלא שלה סוּפּר לא מזמן. "קדימה, תיכנסו," היא קוראת ומעיפה מבט מהצד בשוטר התנועה, שעומד כמה צעדים מאיתנו. "לא נותנים לעמוד כאן יותר מדקה." היא מושכת את הראש בחזרה פנימה, ועזרא מגלגל את המזוודה שלו לעבר תא המטען.

כשאנחנו מתיישבים במושב האחורי נאנה מסתובבת אלינו, וכך גם אישה צעירה יותר שיושבת מאחורי ההגה. "אלרי, עזרא, זאת מלני קילדַף. המשפחה שלה גרה בהמשך הרחוב. אני ממש לא רואה טוב בלילה, אז מלני הואילה בטובה לנהוג. היא היתה הבייביסיטר של אמא שלכם כשהיתה צעירה. בטח שמעתם את השם."

עזרא ואני מחליפים מבט בעיניים פעורות. אה, כן, שמענו אותו.

סיידי עזבה את אקו רידג' בגיל שמונה־עשרה, ומאז חזרה לשם פעמיים בלבד. הפעם הראשונה היתה שנה לפני שנולדנו, כשסבא שלנו מת מהתקף לב. הפעם השנייה היתה לפני חמש שנים, להלוויה של הבת של מלני שמתה צעירה.

בזמן ששכֵנה שמרה עלינו יום אחד, עזרא ואני צפינו בספיישל שעשו על זה בסדרת תחקירי הרצח "דֵייטלַיין" — "תעלומה ברֶצחלֶנד". הייתי מרותקת לסיפור על לֵייסי קילדף, מלכת השכבה הבלונדינית היפהפייה מעיירת הולדתה של אמא שלי, שנמצאה חנוקה בפארק שעשועים מעוצב בסגנון ליל כל הקדושים. אנדי משדה התעופה צדק; כעבור כמה חודשים הבעלים של הפארק שינה את השם שלו מ"רֶצחלֶנד" ל"פארק האֵימה". לא בטוח שהמקרה היה זוכה לכזאת תשומת לב ברמה לאומית, אלמלא השם ההולם כל כך של הפארק.

או אם לייסי לא היתה הנערה היפה השנייה מאֶקו רידג' — מאותו רחוב ממש, למעשה — שהגיעה לכותרות בנסיבות טרגיות.

סיידי סירבה לענות על השאלות שלי כשחזרה מההלוויה של לייסי. "אני פשוט רוצה לשכוח מזה," היא אמרה בכל פעם ששאלנו. זה מה שהיא אמרה על אקו רידג' כל חיינו.

נראה אירוני שבסופו של דבר בכל זאת הגענו לכאן.

"נעים מאוד," עזרא אומר למלני בעודי משתנקת מרוֹק. הוא טופח לי על הגב, חזק מהדרוש.

מלני יפה באופן דהוי כזה, עם שיער בלונדיני חיוור קלוע בצמה צרפתית, עיניים כחולות בהירות ותפזורת נמשים. היא מחייכת חיוך מרגיע עם רֶווח בין השיניים. "גם לי. מצטערת שאיחרנו, אבל היו יותר פקקים משציפינו. איך היתה הטיסה?"

לפני שעזרא מספיק לענות נשמעת נקישה רמה על גג הסובארו, ונאנה קופצת בבהלה. "אתם צריכים לזוז," שוטר התנועה קורא.

"ברלינגטון כזאת עיר גסת רוח," נאנה נושפת בכעס. היא לוחצת על כפתור סגירת החלון בזמן שמלני משתחלת מאחורי מונית.

אני מתעסקת בחגורת הבטיחות, מבטי נעוץ בעורף של מלני. לא ציפיתי לפגוש אותה ככה. הנחתי שזה יקרה בסופו של דבר כי היא ונאנה שכנות, אבל דמיינתי נפנוף לשלום בזמן פינוי הזבל או משהו כזה, לא נסיעה משותפת של שעה ברגע שאנחת בוורמונט.

"הצטערתי כל כך לשמוע על אמא שלכם," מלני אומרת כשהיא יוצאת משדה התעופה אל כביש צר מלא שלטים ירוקים. השעה כמעט עשר בלילה, ומקבץ בניינים קטן מולנו קורן בחלונות מוארים. "אבל אני שמחה שהיא מקבלת את העזרה שהיא צריכה. סיידי אישה חזקה. אני בטוחה שבקרוב תחזרו אליה, ומקווה שבינתיים תיהנו מהביקור שלכם באקו רידג'. זאת עיירה מקסימה. אני יודעת שנורה ציפתה בקוצר רוח להראות לכם את המקום."

או. ככה מנווטים שיחה מביכה. אין צורך להתחיל עם הצטערתי לשמוע שאמא שלכם נכנסה עם המכונית בחנות תכשיטים כשהיתה מסטולית מאופיאטים ונאלצה להתאשפז לארבעה חודשי גמילה. את מכירה בנוכחות הפיל בחדר, ומיד עוברת למֵימֵי שיחה הרבה פחות סוערים.

ברוכים הבאים לאקו רידג'.

זמן קצר לאחר שאנחנו פונים לכביש הראשי אני נרדמת, ולא זזה עד שקול רם מעיר אותי בבת אחת. נשמע כאילו עשרות אבנים מושלכות על המכונית מכל עבר. אני מסתובבת מטושטשת אל עזרא, אבל הוא נראה מבולבל בדיוק כמוני. נאנה פונה לאחור מהמושב הקדמי וצועקת מעל קול השאגה. "ברד. זה לא נדיר בעונה הזאת. אם כי הפעם הכדורים ממש גדולים."

"אני עוצרת בצד עד שהוא ייפסק," מלני קוראת. היא יורדת בזהירות לשולי הכביש וחונה. הברד רק מתחזק, ואני חושבת על מאות השקעים הקטנים שהוא בטח יוצר במכונית. כדור ברד גדול במיוחד פוגע בדיוק באמצע השמשה הקדמית, וכולנו קופצים בבהלה.

"איך יורד כאן ברד?" אני שואלת. "היה חם בברלינגטון."

"ברד נוצר בשכבת העננים," נאנה מסבירה ומסמנת בידה לעבר השמים. "הטמפרטורה שם מתחת לאפס. אבל הוא יימס מהר על הקרקע."

הקול שלה לא בדיוק חם — אני לא בטוחה שהיא מסוגלת לחמימות — אבל הוא נלהב במפתיע. נאנה היתה פעם מורה, והיא בבירור מרגישה הרבה יותר נוח בתפקיד הזה מאשר בתפקיד הסבתא האפוטרופוסית. לא שאני מאשימה אותה. היא נתקעה איתנו למשך ארבעת חודשי הגמילה שהורה עליהם בית המשפט, ואנחנו נתקענו איתה. השופטת עמדה על כך שנגור עם קרובי משפחה, והאפשרויות היו מצומצמות מאוד. אבא שלנו היה סתם סטוּץ — פעלולן, או ככה לפחות הוא טען במהלך השעתיים השלמות שהוא וסיידי בילו יחד אחרי שנפגשו במועדון בלוס אנג'לס. אין לנו דודות, דודים או בני דודים. אין מי שייקח אותנו אליו מלבד נאנה.

אנחנו יושבים בשתיקה כמה דקות וצופים בכדורי הברד ניתזים ממכסה המנוע, עד שהם מתמעטים ובסופו של דבר הברד מפסיק לגמרי. מלני חוזרת לכביש, ואני מעיפה מבט בשעון בלוח המחוונים. קצת לפני אחת־עשרה; ישנתי כמעט שעה. אני דוחפת קלות את עזרא ושואלת, "כמעט הגענו, נכון?"

"כמעט," עזרא אומר. הוא ממשיך בקול שקט יותר. "שממה מוחלטת. לא עברנו אף בניין כבר קילומטרים."

חשוך לגמרי בחוץ, וגם אחרי שאני משפשפת את העיניים כמה פעמים, אני לא רואה הרבה מבעד לחלון, רק צלליות מעומעמות של עצים. אבל אני מתאמצת, כי חשוב לי לראות את המקום שסיידי השתוקקה כל כך לעזוב. "זה כמו לחיות בתוך גלויה," היא נהגה לומר. "מקום יפה, נוצץ ומוגבל. כל מי שחי באקו רידג' מתנהג כאילו תיעלמי אם תעזי לחצות את הגבול."

המכונית עוברת על תלולית, ואני מושלכת הצדה. חגורת הבטיחות שלי מתחפרת בצוואר. עזרא מפהק פיהוק עצום כל כך שהלסת שלו מתפוקקת. אין ספק שכאשר נרדמתי, הוא הרגיש מחויב להישאר ער ולנהל שיחה, למרות ששנינו לא יָשַנוּ כמו שצריך כבר כמה ימים.

"אנחנו בערך קילומטר מהבית." הקול של נאנה מהמושב הקדמי מפתיע את שנינו. "בדיוק עברנו את השלט 'ברוכים הבאים לאקו רידג'', למרות שהוא לא כל כך מואר, אז בטח לא שמתם לב בכלל."

היא צודקת. לא שמתי לב, למרות שאמרתי לעצמי לחפש אותו. השלט הזה הוא אחד הדברים המעטים שסיידי הזכירה בנוגע לאקו רידג', בדרך כלל אחרי כמה כוסות יין. "'4,935 תושבים'. זה לא השתנה בכל שמונה־עשרה השנים שחייתי שם," היא היתה אומרת ומגחכת. "אם רוצים להכניס מישהו לשם, כנראה צריך קודם להוציא מישהו אחר."

"אנחנו תכף מגיעות לגשר, מלני." נאנה אומרת בנימת אזהרה.

"אני יודעת," מלני אומרת. הכביש מתעקל בחדות כשאנחנו עוברים מתחת לקשת אבן אפורה, ומלני מאיטה לזחילה. אין פנסי רחוב בקטע הכביש הזה, ומלני מדליקה אורות גבוהים.

"קשה לנהוג כשנאנה לידך," עזרא לוחש.

"כן?" אני עונה בלחישה. "אבל מלני כל כך זהירה."

"כל עוד האוטו לא עומד ברמזור, אנחנו נוסעים מהר מדי."

אני מגחכת בדיוק כשנאנה שואגת "תעצרי!" בכזה קול מצווה, שעזרא ואני קופצים בבהלה. לשבריר שנייה עוברת בי מחשבה, שיש לה שמיעה על־קולית והיא צועקת כי התעצבנה מהגיחוכים שלנו. מלני בולמת בכוח, והמכונית עוצרת בפתאומיות כזאת, שאני מוטלת קדימה כנגד חגורת הבטיחות.

"מה — ?" עזרא ואני מתחילים לשאול יחד, אבל מלני ונאנה כבר השתחררו מהחגורות וממהרות לצאת מהמכונית. אנחנו מחליפים מבט מבולבל ויוצאים בעקבותיהן. הקרקע מכוסה שלוליות של ברד חצי נמס, ואני צועדת סביבן אל סבתא שלי. נאנה עומדת לפני המכונית של מלני, ומבטה נעוץ בקטע הכביש המואר באור הפנסים העז.

ובַדמות הדוממת ששוכבת ממש באמצע הכביש. גבר מכוסה דם, הצוואר מעוקם בזווית נוראה והעיניים פקוחות לרווחה, בוהות בחלל.