שערי חיים: מתורתו של חכם יוסף חיים, בן איש חי

א פתיחה "לך לך" - היה מן ההולכים! עוד יוסף חי, לך לך, עמ' 79-80, ד"ה "ועוד נראה"

תיקון האדם ומידותיו תופס מקום נכבד בכתבי הרב יוסף חיים, ובדרשות רבות הוא עוסק בחובת האדם בעולמו: להשתלם עוד ועוד במידותיו. ההתמודדות עם החסרונות והשאיפה לתיקונם הן עבודה מתמדת, אינסופית, והן ייעודו המרכזי של האדם. ניסוח בהיר לעיקרון זה מצוי בדרשה לפרשת לך לך בספרו עוד יוסף חי. בדרשה זו עוסק הרי"ח בקריאתו הראשונה של ה' אל אברהם אבינו - "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב, א). קריאה זו מתפרשת כציווי לכל יהודי באשר הוא, ולא לאברהם אבינו בלבד.

ועוד נראה לומר בס"ד אומרו "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב, א), והיינו כי המלאכים נקראים עומדים דכתיב "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז)... אבל האדם שהוא צדיק נקרא הולך, כי על ידי מלחמתו ביצרו תמיד, וגובר עליו, הוא הולך ועולה ממדרגה למדרגה, וזה שאמר "לֶךְ לְךָ" רוצה לומר תואר לֶךְ יש לְךָ ולא תואר עומד. והכונה, הוא יתברך מיעצו שלא יחשוב עצמו שהגיע לגדר השלימות ונמצא הוא עומד במקומו שאין לפניו עוד מדרגות לעלות בהם ולא דרך ארוכה ללכת בה.

את דבריו מבסס הרי"ח על הניגוד בין בני אדם למלאכים: אף על פי שהמלאכים הם רוח מן העליונים, מלאי קדושה וטהרה, מעלתם פחוּתה מזו של הצדיקים. מהי הסיבה לכך? למלאך אין בחירה חופשית ופעולותיו הן אוטומטיות; הוא משולל בחירה, ועל כן הוא נקרא 'עומד'. האדם לעומתו אמנם יסודו מעפר, אך הוא נקרא 'מהלך' על שם כוח הבחירה שלו, המחייב אותו בהתגברות, תנועה ושינוי. לפיכך, כאשר האדם 'הולך' ופועל באופן חיובי - מעלתו גדולה מזו של המלאך.

על רקע זה מבסס הרי"ח את פירושו לקריאה לאברהם 'לֶךְ לְךָ': "רצונו לומר תואר 'לֶךְ' יש לְךָ, ולא תואר עומד". ההליכה היא המייחדת את האדם, ועליו לראות את עצמו בכל יום כמי שמצוי באמצע הדרך. הצדיק תמיד בתנועה; הוא משתנה ומשתלם תדיר בעבודת הבורא. נקודה זו מסביר הרי"ח באמצעות משל:

מעשה באחד שראה בחלום שיש סולם גדול שיש בו אלף מדרגות והמלך היה עולה בסולם ההוא והגיע לחציו, למדרגה של חמש מאות. והלך בבוקר בבוקר אצל המלך ויספר לו החלום וישמח המלך על חלומו ויצו לתת לו אלף זהובים במתנה. והנה אשת השכן שמעה משכינתה מה שהרויח בעלה מן סיפור החלום הזה ותאמר לבעלה: "הנה השכן ראה את המלך הגיע לחצי הסולם ונתן לו אלף זהובים, אתה תלך היום אצל המלך ותספר לו חלום כמו חלום השכן, אך תספר לו שראית שהמלך עלה לראש הסולם למדרגה של האלף, ובודאי יתן לך עשרה אלפים זהובים". והלך בעצת אשתו לבית המלך ויספר להמלך כי ראה שעלה והגיע למדרגת האלף שבראש הסולם, ויצו המלך להשליך את זה החולם מן הגג לחצר.

מה בין החולם הראשון לבין שכנתו? וכי אין העומד בראש הסולם גדול מזה העומד באמצעו?

הרי"ח מסביר שהמלך שמח על החלום הראשון, כיוון שלפיו עוד נותר לו מקום להתקדמות והתפתחות, על אף הישגיו הרבים. המלך מעניק לחולם הראשון אלף זהובים כנגד אלף שלבי הסולם, משום שחש שזכה בבשורת השלבים שעדיין לא עלה בהם. המלך אינו מתייאש מהדרך הארוכה שלפניו, מהשלבים שנותרו, אלא רואה בהם פתח תקווה. הוא מבין שנכונו לו אתגרים נוספים, ופרוסים לפניו אופקים חדשים. השכנה, אשת החולם המדומה, הניחה שהדרך להחניף למלך היא לומר לו שהגיע לשיאו של הסולם, אך המלך מבין שמן הפסגה ניתן רק לרדת, והעמידה בראש הסולם גוזרת עליו קמילה וניוון. על כן הוא מעניש את 'בעל החלומות' במידה כנגד מידה ומשליך אותו מן הגג לחצר.

אך משל הסולם טומן בחובו מסר נוסף. הרי"ח מלמדנו שעלינו לראות את עצמנו כמי שעומדים באמצעו של הסולם: אל לנו להסתפק במבט המופנה כלפי מעלה, בשאיפה לתיקון מתמיד. האדם המשתלם צריך להתבונן לא רק על הדרך הארוכה שלפניו, אלא גם על השלבים שעליהם כבר טיפס. כך נוצר איזון בין השמחה על הישגי העבר לבין הקריאה להשתלמות אינסופית.

את תפיסתו של הרי"ח ממחיש מעשה יפה המסופר עליו. מן המפורסמות הוא שהרי"ח זכה לגילוי אליהו בכל מוצאי שבת. פעם אחת דחקו התלמידים ברבי יהושע שרבאני, אחד מתלמידי הרי"ח, שהיה ידוע בצעדיו המהירים, להתפרץ לחדרו של הרי"ח כדי לחזות באליהו הנביא. רץ חכם שרבאני כאיילה שלוחה, דילג ממדרגה למדרגה וביקש להגיע לעליית הגג, אך עוד לפני שהגיע אל החדר נפתחה הדלת ושאלו הרי"ח: "חכם יהושע, מה מעשיך כאן?" השיב לו התלמיד המופתע: "שמעתי כי אליהו הנביא בביתך ובאתי לראותו". הביט בו הרב יוסף חיים ואמר: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא דווקא מכוח עבודה קשה והליכה עקבית, צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה".

הרי"ח מתנגד לחיפוש אחר שיאים מפעימים ומרגשים ומסתייג מ'קפיצת הדרך'. הוא מבקש שנתקן את מידותינו עקב בצד אגודל, שנראה את עצמנו באמצעו של הסולם ונטפס שלב אחר שלב.

את הדרישה לעבודה אינטנסיבית על המידות הפנה הרי"ח בראש ובראשונה לעצמו. בכמה מקומות הוא מבהיר שדברי הביקורת המופיעים בדרשותיו מופנים גם כלפי עצמו.

על כן אני עבדכם אשר הנני מטיף עתה תוכחת מוסר על הבימה בקהל עם, הנה אנכי אדם פשוט כאחד מהקהילה אשר באתי להוכיח. ולכן אקווה לאל שיעשו דברי אלה שאני מטיף פועל טוב בלב השומעין, יען כי דבר המוסר... שייכים לי גם כן, ואני שותף עמכם בדברים אלו... אנכי מכיר קצת מיעוט ערכי, ומודה אני שדברי המוסר הם צריכים אלי, יותר ממה שצריך לזולתי.18

הרי"ח ראה עצמו כמי שמצוי באמצע הדרך. גם הוא, כמו בני קהילתו, זקוק לדברי התעוררות כדי להמשיך ולעלות בסולם.

הקריאה לשינוי ותיקון מתמיד, המשוקעת בקריאה הנצחית "לֶךְ לְךָ", הביאה את הרב יוסף חיים לעסוק במנגנונים ובדפוסים הפנימיים המביאים את האדם לידי עבירה, באיתור כוחות הנפש הטמונים באדם, ובעיקר בהצעת כלים לתשובה ותיקון. בשער זה נבקש להביא בפניכם כמה מן התובנות שהעלה הרי"ח.

18. בן איש חיל א, שבת תשובה, דרוש ג, עמ' עז, ד"ה "אמנם אם המוכיח". וראו גם עוד יוסף חי, כי תצא, עמ' 723, ד"ה "ובאופן אחר": "על כן כולם צריכין לעיצה טובה זו, וגם אני העבד בכלל, ואני תפלה שיעזרני השם יתברך להזהר בעיצה טובה זו הן בגשמיות הן ברוחניות...".