שער לקבלה: נתיבות למיסטיקה יהודית: זוהר (כרך...

 

חלק א: ספרות העיון

עודד פורת

תודתי לד"ר רועי הורן על שסייע בידי בניסוח מחדש של פרק זה.

הציטוטים באדיבות: עודד פורת, כתבי העיון: מהדורות מדעיות, כרוב: לוס אנג'לס תשע"ג. באדיבות הוצאת כרוב. לאתר האינטרנט לחץ כאן

שער א – כתבי העיון ומקומם בתולדות הקבלה

בין כתבי היד של שרידי הקבלה הקדומה שבידינו יש קבוצת חיבורים אנונימיים, בעלי סגנון ייחודי, אוצר מושגים מסוים ותפיסה דתית, השונים מיתר ספרי הקבלה ומן הסודות והליקוטים השייכים לראשית הקבלה. חיבורים אלה הם תמציתיים וסבוכים, כתובים בלשון נשגבת ומיוחדת, וכמעט שלא היה להם המשך בקבלה. הם מבטאים עניין מיוחד בנושאים הבאים: צפייה באורות האלוהיים, רשימות שונות של כוחות המרכבה, חלקי הדיבור, ההגאים והמאמרות. זאת מתוך מגמה לתאר את הריבוי שבאחדות האלוהית ובאחדות ההוויה, אחדות המיוצגת בהם בשם האל .

חיבורים אלה, שיש לכנותם 'ספרות העיון' או 'כתבי העיון', הם מקוריים וקצרים, בני עמודים בודדים, וקל להבחין בסגנון המיוחד להם ובשיתוף ביניהם בביטויי הלשון ובאוצר המושגים, שברובם אינם מופיעים אצל מקובלים אחרים. לצד שמות עשר הספירות השכיחים בקבלה, ניתן למצוא רשימות ופירושים לכוחות המרכבה, ובהם: חשמל, ערפל, שרף ו'אופן הגדולה'. מופיעים בהם שמות מסודרים לאורות ולשכלים עליונים, בהם: 'אור מופלא', 'אור מזהיר', 'שכל מתנוצץ', 'שכל צח', או 'שכל האמונה'. ביטויים אחדים קבועים וחוזרים בחיבורים השונים, כגון: 'ידיעת מציאות הכבוד הנסתר מן העין', או 'להב האש המתאחד בגווניו'. תפיסת ההאצלה בספרות זו אינה בדרך של התמעטות וריחוק בירידת השפע מלמעלה למטה, אלא של ריבוי בתוך האחדות: 'ונאצלים אלו מאלו כריח מריח וכנֵר מנר ... ואין המאציל חסר כלום'. אלה הם כתבים עמוקים, וניתן להכיר מתוכם תופעות וחוויות הקשורות בצפייה המיסטית.

הדיון בכתבי העיון כולל חלק מבואי, שבו מוצגים מקומם וזמנם של הכתבים, מאפייניהם הספרותיים ואופי שייכותם זה לזה. בחלק השני מובאים טקסטים אחדים ממכלול ספרותי זה, תוך ניתוחם ובירור הרעיונות והשיטות המיסטיות המיוצגים בהם. בחלק הראשון נברר את אפיונם הכללי, את סקירת המחקר על אודותיהם ואת הסביבה הגיאוגרפית והתרבותית שבה נוצרו, בלנגדוק בראשית הקבלה.

הכינוי 'כתבי העיון' הוא כינויה של קבוצת חיבורים, שניתן היה להגדירה רק לאחר עבודת איסוף ממושכת ומאומצת של כתבי היד הרבים שבהם הופיעו כתבים אלה במפוזר. מושג ה'עיון' בכינוי זה נגזר מאופיָם העיוני של הכתבים, המעוניינים לברר את הראשיות, את יסודות ההוויה ויסודות הנביעה הלשונית. ספרות זו מעוניינת בעיון כדרך מיסטית. מושג העיון מציין בכתבים אלה אופן הנכחה של האלוהי ביצירה הספרותית ובדרך החיים הדתית, ולא רק ספקולציה תיאורטית. העיון, שהוא התבוננות ביסודות הראשוניים, אינו רק כלי לחקירת המציאות האלוהית או להשגת אפשרות השפעה עליה, כמו בזרם התיאוסופי־תיאורגי, המרכזי בקבלה; העיון הוא גם תוכנהּ של הידיעה, הכוללת את תיאורי הדינמיות האלוהית כפעולות של חקירה, של התבוננות ושל לימוד.

אלה הם חיבורים אנונימיים, כאמור, ואין בידינו נתונים היסטוריים על אודות האופן שבו נכתבו. חלקם נקראים על שמות תַּנאים, ובאחרים מופיעות דמויות המוכרות כיורדי המרכבה הקדומים. רק שני שמות היסטוריים נזכרים בהם. הם אינם מחברי הכתבים, אך אפשר לקבוע לפיהם את גבולותיה של הסביבה שבה נתחברו, כדלהלן. רק עדות אחת, חיצונית, נשתמרה על אודות פעילות של מקובלים העשויים להיות קשורים בכתיבת החיבורים האלה, וגם עדות זו מפוקפקת מבחינה היסטורית, כפי שנראה.1 חידת חיבורם מסקרנת עוד יותר, משום שיתוף המושגים ועיבודם: כל חיבור מביניהם נוטל ממשנהו, ומציב מושג מסוים בעמדה מסוימת במערכת המיוצגת בו, בשונה ובאופן עצמאי לעומת חיבורים אחרים. אך אין בכך סתירה או קונפליקט: כל מערכת מייצגת סדר מסוים או מאמץ עיוני, מערכת כוחות שלמה, שאינה עולה או נופלת מן הסדרים המיוצגים במקום אחר.

עם כל זאת, ניתן להכיר את מקומה של ספרות זו בתולדות הקבלה, בעיקר על פי ההשוואות הטקסטואליות של כתבי העיון עם חיבוריהם של מקובלים הידועים בשמותיהם בתקופתם, בקבלה התיאוסופית־תיאורגית (הקבלה העוסקת במבנה המורכב של האלוהות, המיוצג לרוב כעשר הספירות, מתוך רצון לפעול ['אֵרגוֹן' ביוונית], באמצעות המצוות, להשבת האחדות באלוהות). כאמור, לספרות אנונימית זו לא היו המשכים בקבלה, מלבד ברעיונות אחדים ובשיטות שנקלטו בחיבורים אנונימיים אחדים השייכים לזרם מובחן, שניתן לכנותו 'הקבלה הלשונית', עד מחצית המאה הארבע עשרה. רק חיבורים בודדים מתוכה זכו לפירושים אצל מקובלים בצפת ולאחריה, ורבים מתוכם לא נודעו או לא נחקרו כמעט, עד לאחרונה.

גרשם שלום, שזיהה לראשונה את קבוצת החיבורים, קבע עבורה את השם 'חוג העיון', או 'חוג ספר העיון', לפי החיבור הקצר הנקרא ספר העיון, ששלום ראה כספר המרכזי של כתבים אלה. אך כינוי זה שגוי ויש להימנע ממנו, למרות שנשתגר, בטעות, במחקר. זאת משום שהמושג 'חוג' מניח התארגנות של אנשים בקשר כלשהו, אך כאמור איננו יודעים דבר על זהותם של המחברים ולא על האופן שבו נתחברו, והאם אכן התקיים מפגש בין המחברים של הכתבים השונים השייכים לספרות העיון.2 שנית, לעומת ספר העיון ששלום הכיר בזמנו בעיקר מתוך דפוסיו המשובשים, ישנם חיבורים מרכזיים ומשפיעים יותר על שאר החיבורים בקבוצה זו, כפי שניתן ללמוד מהשתמרותם בכתבי יד קבליים, ולכן הכינוי 'כתבי העיון' נובע, כאמור, מהאופי העיוני של הכתבים, ולא ממרכזיותו של ספר העיון בתוכו, שאינה נכונה לגמרי.

תולדות המחקר על ספרות העיון

את קבוצת החיבורים זיהה לראשונה גרשם שלום, במסגרת מחקרו על ראשית הקבלה, שנתפרסם בעברית ובגרמנית בשנים תש"ח ותשכ"ב, והוא סיפק גם רשימה ראשונית של הכתבים השייכים, לדעתו, לספרות זו.3 אמנם, היו שקדמו לו בבירור שייכותם של חיבורים אחדים מתוכה זה לזה,4 ואצל המקובלים היא מוכרת לעתים בשם 'ספרות הגאונים'. רק חיבורים אחדים מתוכה נדפסו בידי מקובלים וחסידים, בנוסחים משובשים, ומרביתם נותרו עלומים בכתבי יד, עד עבודותיהם של החוקרים הנזכרים כאן.

מתוך ההֶכּרות עם ספר העיון וההנחה שזהו החיבור המרכזי בספרות זו, הקדיש מרק ורמן (נולד 1949) את עבודת הדוקטור שלו לחיבור זה (משנת 1984, שנדפסה כספר באנגלית ב־1992),5 ובה הציג לפחות שלושה נוסחים שונים מכתבי יד של ספר זה, שלא היו ידועים לפניו. ורמן הציג גם רשימה מעודכנת של יתר חיבורי העיון, ודן בצורה מקיפה ברעיונות ובשיטות של החיבורים המרכזיים בתוכה.

דיון משמעותי ומפורט בשני חיבורים נוספים של ספרות העיון הציג מנחם קלוש (נולד 1955) בעבודה אקדמית ב־1985, ובה הדפיס גם את נוסחם מכתבי יד בליווי הערות מפורטות, לצד דיון בהֶבֵּטים כלליים של חלק מכתבי העיון.6 רק חוקרים מעטים אחריהם הקדישו דיונים לכתבי העיון, בעיקר משום שרובם היו טמונים עדיין בכתבי יד. מאמר משמעותי בעניינם פרסם עמוס גולדרייך (נולד 1944), ודיונים מפוזרים הקדישו להם אסי פרבר־גינת, משה אידל, חביבה פדיה ואחרים. סקירה נוספת על ספרות העיון הציג יוסף דן (2022-1935), אך מחקרו לא התבסס על נוסחי החיבורים שבכתבי יד אלא על הנוסחים המשובשים שנדפסו עד לזמנו, ולכן גם מסקנותיו ההיסטוריות אינן נובעות מראייה מקיפה של ספרות העיון.7

השלב האחרון, עד עתה, בחקר ספרות העיון הופיע בעבודת הדוקטור של מחבר פרק זה, שאליה נתלווה הכרך 'כתבי עיון', הכולל את מהדורותיהם המלאות, מכתבי היד העיקריים, של כל החיבורים השייכים לספרות העיון. עבודתי התמקדה בספר מַעין החכמה וביתר חיבורים הראשונים של כתבי העיון, והראתה את השפעתם של חיבורים אלה על הנוסחים השונים של ספר העיון שאיתר ורמן, ומכאן המסקנה שספר העיון אינו החיבור המרכזי בספרות זו. לצד הצגת הכתבים וקשריהם הטקסטואליים וההיסטוריים, הצגתי דיונים במערכת הרעיונות והמאפיינים הפנומנולוגיים של הכתבים, שפירטו את אופי החוויה המיסטית המתגלה בהם, ואת תפיסתם הדתית, שכיניתי 'תיאולוגיה חיובית', שהיא בעיקרה תפיסת האל כנשגב וכמוחלט שמחוץ להוויה הארצית, אך נוכח בה כנסתר, בעיקר בלשון האנושית היוצרת.8

מקומם וזמנם של כתבי העיון

בשל מיעוט או היעדר הידיעות ההיסטוריות על אודות כתבי העיון, החוקרים שהזכרנו הציעו הצעות שונות באשר למקומם ולזמנם: גרשם שלום הציע את מקומם בלנגדוק־פרובנס במקביל לזמן פעילותו של ר' יצחק סגי נהור, וטען, באופן כללי, שלאור הקִרבה הלשונית הרבָּה שבין ספרות העיון וכתבי ר' עזריאל, יש להקדים לפחות כתבים מסוימים מתוך קבוצה זו לפעילותם של תלמידי ר' יצחק סגי נהור (להלן גם: ריס"נ), ובפרט לפני פעילותו של ר' עזריאל בגירונה.9 ריס"נ, כזכור, הוא המקובל הראשון שהציע חיבור שלם ומקיף בקבלה, הוא פירושו לספר יצירה. שלום טען שחיבור זה השפיע ועוּבּד גם בחיבורים המוקדמים מבין כתבי העיון.

מרק ורמן סבר שגם ר' עזריאל, תלמידו של ריס"נ, השפיע על חיבורי העיון, ובתוך כך מיקם אותם בקסטיליה, במקביל לפעילותם של ר' יעקב בן יעקב הכהן (ראו עליו להלן, בחלק הבא) ור' משה מבורגוש, בשנות הששים והשבעים של המאה השלוש עשרה. בכתביהם של שני מקובלים אלה מופיעים הציטוטים הראשונים מספרות זו.10 לכן ניתן לקבוע שזמן חיבורם של כתבי העיון הוא עד תקופה זו.

מסקנות הניתוח הטקסטואלי שערכתי מורות על מוצאם של הכתבים משִכבתה הראשונה, לפחות, של ספרות העיון - בלנגדוק, במקביל לפעילותם של תלמידי ר' יצחק סגי נהור, ובעיקר ר' עזריאל ור' אשר בן דוד, בעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה עד שנות השלושים או מעט לאחר מכן.11 מסקנות אלה, בעקבות עבודתי,

חוזרות למסגרת הזמנים שהציע לראשונה שלום, אך יש בהן דיוק בנוגע למקומם של החיבורים הראשונים מספרות העיון כמושפעים מפירוש ספר יצירה לריס"נ וכחיבורים שנכתבו במקביל לחלק מחיבורי ר' עזריאל.

אזור דרום צרפת, מתוך: Laurence W. Marvin, The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209-1218, Cambridge 2008, p. xviii © Laurence W. Marvin 2008. Reproduced with permission of the Cambridge University Press through PLSclea כתבי העיון בלנגדוק בראשית הקבלה

ספר מעין החכמה הוא אחד משני החיבורים העמוקים מבין כתבי העיון, יחד עם 'סוד ידיעת המציאות'. ניתוחו מאפשר להציג את מקומו של הספר ואת מקומה של ספרות העיון בכלל.

ספר זה כולל סדרות של הוראות מיסטיות בתהליכים מובְנים ושלמים, כמדריך מיסטי וכעין סוטרה (מעין מדריך למשתמש, השייך לזרמים מיסטיים בודהיסטיים), בתוך פירוש ועיבוד של סדרות ההוראות בספר יצירה, כגון 'בחון בהם וחקור בהן, דע, וחשוב, וצור, והעמד דבר על בוריו, והשב יוצר על מכונו' (ספר יצירה א, ג/§3). הוראות אלה להתבוננות מיסטית מיועדות להכיר אופנים שונים של פעולות האל ודרכי הכרתן והשגתן, והן כלים לקניית ידע ודעת על אודות האלוהות והעולמות העליונים, הנמצאים מחוץ להוויה הארצית.12 לאופי ספרותי זה שייך, בספרות הקבלה, רק קטע קצר הכולל עשר הוראות של אופני חקירה ועיון, הנמצא בַּחיבור סוד ידיעת המציאות, בו נדוּן בהרחבה בהמשך - אף הוא מספרות העיון.

שני חיבורים אלה, ספר מעין החכמה וסוד ידיעת המציאות, מציעים מערכות מושגים, שיטות מחשבה וכלי חקירה, המיושמים בחיבורים אחרים של ספרות זו. חלק מביטויי הלשון המקוריים לסוד ידיעת המציאות חוזרים בפתיחות הלקטניות של נוסחי ספר העיון, וציטוטים מספר מעין החכמה מופיעים בהם ובחיבורים נוספים. ראָיות אלה ואחרות מורות כי שני הספרים האלה הם המקוריים והראשונים מבין כתבי העיון. כדי לתאר את מיקומם של כתבי העיון בלנגדוק נצביע עתה על השפעת פירושו של ריס"נ לספר יצירה, פירוש שנכתב גם הוא בחבל זה, ובהמשך נציין עדויות נוספות למיקום זה של מרבית החיבורים השייכים לספרות העיון.

יחסם של ספר מעין החכמה וסוד ידיעת המציאות לפירושו של ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה

ניתוחו של ספר מעין החכמה מורה על השפעה טקסטואלית משמעותית של פירושו של ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה.13 על קִרבה משמעותית בין שני החיבורים מורות שלוש פסקאות מקבילות, רשימה ארוכה של מושגים משותפים, וכן שיתוף רעיוני בתוך עיבוד המושגים המתבארים בהרחבה אצל ר' יצחק ביישומם הדחוס בספר מעין החכמה, ושיתוף רעיוני בתוך השוני הניכר שבתורות המיסטיות ובענפי הידע והמסירה שמהם שואבים שני החיבורים. הקבלות נוספות בין פירושו של ריס"נ לספר יצירה וחיבורים אחרים מספרות העיון, כגון המקבילה לסוד ידיעת המציאות שתוצג מיד, מורים גם הם בבירור על כיוון השפעה זה, מפירושו השיטתי, בעל התפיסה המגובשת והמלוכדת, של ריס"נ, לעומת האזכורים המפוזרים והלקוניים שבחלק מכתבי העיון.

הכלי העיקרי להבחנת החיבור המוקדם והחיבור המעבד את שלפניו, הוא ביאורם השיטתי של המושגים בדברי ר' יצחק סגי נהור לעומת פיזורם וקיטועם בלשונו הדחוסה של ספר מעין החכמה. כך ניתן גם להבחין בַּמוקדם ובַּמאוחר בתוך כתבי העיון, כגון נטילתם של נוסחי ספר העיון מהחיבורים המוקדמים בספרות העיון, ובכלל בין טקסטים שונים. קִרבה זו לא היתה יכולה לבוא ממרחק, מקריאת פירושו של ר' יצחק, שנערך כנראה בידי תלמידיו, משום שיישומם של המושגים המשותפים לפירושו בספר מעין החכמה בא בעיבוד וביצירה מתוך הבנה עמוקה של דברי ר' יצחק. כיוון השפעה הפוך אינו מסתבר כלל.

קרבה זו מורה אפוא על סמיכותם של שני החיבורים - ספר מעין החכמה ופירושו של ריס"נ - בזמן ובמקום, ולפיה ניתן לקבוע את תאריך כתיבתו או הכתבתו של פירוש ספר יצירה לר' יצחק סגי נהור כתאריך המוקדם (Terminus post quem) להופעתו של ספר מעין החכמה, ולחיבורים הבאים אחריו בספרות העיון, בעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה ולפני אמצע שנות השלושים שלה.14

ניתן להדגים את היחס בין פירושו של ריס"נ לספר יצירה לבין ספר מעין החכמה וסוד ידיעת המציאות בשתי הדוגמאות הבאות. יש בכך הצצה לעבודתו של פילולוג, שיכול לקבוע יחסי מוקדם ומאוחר בין שני טקסטים, גם אם שניהם נטולי ידיעות היסטוריות. הדוגמה הראשונה מציגה את השיטתיות שבפירושו של ריס"נ לספר יצירה, לעומת הניסוחים הקצרים והלקוניים של ספר מעין החכמה:

ומאותן הנפלאות המפליאות הנתיבות הן כעין חוטי השלהביות, שהן נתיבות לגחלים, וע"י השלהביות אדם רואה הגחלת, כדרך הפקעת, שעל ידי החוט אדם הולך למקום הפקעת. וכן באילן, ע"י העלים והסעיפים והבדים והפארות והגזעים הרבים אדם מוצא מחִלות העיקר [הגזע] ודקות מציאות השֹׁרש שאינו נראה מרוב דקותו ופנימיותו.15 ואלו העינים נקראים שלהביות / שהן כמין פקעת שיש בה חוטין הרבה / והחוטין אחוזין בשלהביות / והשלהביות בגחלת.16

ציטוטים אלה מראים את מרכזיותו של ספר יצירה בשני החיבורים, הנוטלים ממנו את המשל של אחדות עשר ספירות בלימה ש'נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת' (ספר יצירה א, ז/§6). הציטוט הראשון מפירושו של ריס"נ לספר יצירה, המופיע בפסקת הפתיחה של הפירוש, מציג את הדרך להכרה של אותה אחדות אלוהית: זהו המשל המפורסם של 'חוט אריאדנה', שנתנה, לפי המיתולוגיה היוונית, פקעת חוטים לתסאוס, אהובהּ, שהיה נתון בתוך מבוך, ולאחר שקשר את קצהו והתקדם במבוך, יכול היה לגלגל את החוט עד שהגיע למוצָאו בפקעת. זו תורת ההכרה של ריס"נ, שאותה הוא מפתח ומיישם גם לציור האילן - המייצג את מערכת הספירות - שאת שורשו ניתן להכיר מתוך מעקב מן עליו שבקצהו עד למחילות ולתעלות המים שבגזעו ובשורשיו. לעומת פירושו, דברי ספר מעין החכמה הם כה קצרים עד שלא נראה שאין שייכות בין הציורים השונים של הפקעת, החוטים, השלהביות והגחלת, לעומת הניסוח הברור של ריס"נ: 'שעל ידי החוט אדם הולך למקום הפקעת'. מושגים אלה מיוחדים לשני החיבורים, ולכן ברור שהאחד הכיר את רעהו. כיוון ההשפעה ההפוך, לפיו ריס"נ נטל את הציטוט מספר מעין החכמה ועשה אותו יסוד לשיטת ההכרה שלו, אינו מסתבר, וכך ניתן ללמוד יותר משאר המקבילות בין שני החיבורים, שנידונו בספרִי.17

הדוגמה השנייה היא המקבילה המובהקת בין פירושו של ר' יצחק למשנת ספר יצירה א, יג/§15, בדבר משמעותו של השם 'צפוֹן' בתוך שש הקצוות של ספר יצירה, ובין פירושה של אותה משנה בחיבור סוד ידיעת המציאות:

'צפון' הוא דבר הצפון מן הפונה אליו, הוא מדה שיש בה מצפונות רצון הדברים הפונים לה. [ושולחן היה בצפון (יומא כא ע"ב), הוא רמז כי מלפני השם ית' ינתן לכל גוִיה] וגויה די מחסורה.18 'חתם צפון' (ספר יצירה שם) ר"ל ציפון שהאור הנחשך מהאור שהוא צפון בתוכו וזה הצפון הוא רמז לכל עדון הצפון ליודעי הייחוד המתגברים בכח השכל.19

שני הציטוטים גורסים את הקשר בין 'צפוֹן' ל'צפוּן', ואת הטענה שמה שצפוּן עתה ונסתר עתיד להינתן בשפע, כגמול שלעתיד לבוא. אך בעוד אצל ריס"נ הדברים משתלבים באופן שיטתי, בדברי סוד ידיעת המציאות לא ברור כלל מהו 'ציפון', והדברים משלבים עניינים שונים, בניסוחים החוזרים ביתר כתבי העיון: 'האור הנחשך מהאור' או 'הנחשך מהאיר' בכתבים אחרים, 'כח השכל', ובכלל שילובו של פירוש למשנת ספר יצירה בתוך סוד ידיעת המציאות, מחוץ לרצף העניינים של החיבור. בדברי ריס"נ ניתן לראות את עבודת הליקוט של מסורות סוד תלמודיות, מגמה הניכרת היטב בפירושו של תלמידו, ר' עזרא, לאגדות התלמוד, כאשר ריס"נ מקשר בין השולחן שבצפון המקדש לבין מעמדן של הספירות ('הדברים') למקורן והשפע המוענק להן מן המקור הנסתר, שהוא ספירת כתר המזוהה עם הצפון, לעומת גמולם של 'יודעי הייחוד' או המקובלים בדברי החיבור השני.

לשתי הדוגמאות הללו יש לצרף עשרות אזכורים של פירושו של ר' יצחק סגי נהור בכתבי העיון ובכתבי תלמידיו הישירים: ר' עזרא, ר' עזריאל ור' אשר בן דוד. כאשר שוקלים את מכלול העדויות על הקשרים הטקסטואליים בין החיבורים הללו, מתברר למעלה מכל ספק שחיבורו של ריס"נ שייך לו והוא מוקדם לכל תלמידיו. אחת העדויות הברורות ביותר היא פירושו של ר' עזריאל לספר יצירה, שאי אפשר להבינו אלא כחיבור של תלמיד שנתחבר לאור פירושו של רבו.

לימוד מערכת המושגים הקבלית המוצגת בפירושו של ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה הוא תנאי ללימודו של ספר מעין החכמה; מושגים רבים מורים על הקְבלה, נטילה ועיבוד בין שני החיבורים.20 יחד אִתם באים במעין החכמה מושגים ממקורות מיסטיים ופילוסופיים אחרים, ומושגים חדשים וראשוניים בתחום האורות, הגוונים והמעיינות, דרגות הקדמוּת והראשיות, בתחום גלגולי המבע הלשוני ובתחום ההתהוות הקוסמוגוני. הסינתיזה החדשה שבספר מעין החכמה מתגלגלת ונמסרת בציטוטים חוזרים בספרות העיון, ובאותה עת 'נפרדת ומשתנה מדמיון'21 החיבורים החברים להיקף ספרות זו, בחידושהּ היוצר, בסגנונה המתומצת והמדויק, ובשילוב המתמיד שבין ידע ('גנוסטי' כביכול) של האלוהות המורכבת־התיאוסופית ובין אופני הלימוד וההבעה שבפעולות המשותפות למְעיֵן ולעליונים.

מסקנות אלה מורות שהוראתו של ר' יצחק סגי נהור נקלטה, באופן ישיר או ישיר פחות, גם אצל תלמידים נוספים על המקובלים המוכרים בשמותיהם, ובפרט ר' עזריאל בגירונה ור' אשר בן דוד בלנגדוק, לצד מקובלים נוספים בקטלוניה. התלמידים הנוספים החזיקו בתפיסת ספירות שונה, הקרובה יותר לשיטת הספירות של ספר יצירה, במיסטיקה של אורות ומאורות ובמיסטיקה לשונית, במקביל לחבריהם בזרם המרכזי של הקבלה התיאוסופית־תיאורגית.

ספרות העיון אינה נוטלת מספר הבהיר, ולא ניכרים בה קשרים עם חסידות אשכנז. מלבד ההקבלה בין מרכזיהם של ראשוני המקובלים, ניתן להכיר כעת גם את נקודת הפיצול המשמעותית של הוראתו של ר' יצחק. זו שייכת להקבלה בין ספרות העיון לבין תלמידיו, ר' עזריאל ור' אשר בן דוד, שפעלו באותו דור ובמקומות אחרים, תוך שימוש במושגים משותפים היוצאים לשתי תורות שונות. פירושי פסוקים אחדים, מסורות מיסטיות קצרות ומושגים זהים שנמסרו בדרום צרפת, התפתחו במקביל בשני מרכזים נפרדים, בלנגדוק ובגירונה, בשתי תפיסות ומערכות קבליות שונות: האחת, בין תלמידי ריס"נ בזרם הקבלה התיאוסופית־תיאורגית, והשנייה העוסקת בסודות האותיות, בניקודי השמות ובפונטיקה, השייכים לקבלה שניתן לכנות 'לשונית'.22

עדויות למקום כתיבתה של ספרות העיון בלנגדוק

כאמור, ניתן לקבוע את התאריך האחרון לכתיבת חיבורי העיון לפי הציטוטים הראשונים מספרות העיון, שהופיעו אצל ר' יעקב בן יעקב הכהן וממשיכו ר' משה מבורגוש,23 בשנות הששים והשבעים המוקדמות של המאה השלוש עשרה.24 זאת יחד עם עיבודים אחדים של חומרים מספרות העיון אצל ר' יצחק בן יעקב הכהן, ולדעתי יש לייחס לו גם חיבור אחד מאוחר מתוכם: התשובות המיוחסות לרב האי גאון.25 חומרים אלה נלקטו אצל שני האחים, ר' יעקב ור' יצחק הנזכרים, במהלך נדודיהם בלנגדוק, כפי שניתן ללמוד למשל מדברי ר' יצחק הכהן, שיִדוֹנו בהמשך,26 ולכן ברור שהחומרים שנאספו בידי האחים הכהנים בלנגדוק צוטטו בידי ר' יעקב ור' משה בקסטיליה, אך נכתבו בריחוק מקום וזמן.

ספרות העיון אינה קורפוס ספרותי שנכתב בצורה מגובשת במקורו, אלא חיבורים אנונימיים שהיו מפוזרים בכתבי יד. לדעתי, ניתן לחלקם לשלוש שכבות עיקריות: השכבה הראשונה והשנייה נכתבו בפרק זמן קצר יחסית, בידי מקובלים בודדים, והשכבה השנייה נוטה יותר לשילוב שיטת עשר הספירות במבנים שחיבוריה מציעים. החיבורים המסמנים מפנה זה הם ספר היחוד (מס' 13 בין מהדורותי) והפירושים לעשר הספירות השייכים לכתבי העיון. השכבה השלישית היא חיבורים רחוקים יותר בתוכנם ובסגנונם מיתר חיבורי העיון, ומלבד האיגרת שכתב תלמידו של ר' יוסף בן מזאח לרמב"ן (חיבור מס' 26) יש לשייך אליה, לדעתי, את התשובות המיוחסות לרב האי גאון (חיבור מס' 18), כאשר ניתן לזהות את ר' יצחק הכהן כמחברן, וכן הפירוש לשם מ"ב שכתב ר' משה מבורגוש (מס' 17), הכולל חיבורים ומובאות מן הכתבים המוקדמים יותר של ספרות העיון. לכן זמן כתיבתם של מרבית החיבורים הוא בעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה, והאחרונים שבהם נכתבו לערך עד סוף שנות הששים של אותה מאה, כאשר החיבורים המאוחרים שונים בשיטתם, בסגנונם ובמגמתם הדתית מיתר כתבי העיון.

ראיות נוספות קושרות את מוצאם של החיבורים משכבתה הראשונה של ספרות העיון לחבל לנגדוק, ומחזקות את תיארוכם מסביבות שנות העשרים כנראה ולפחות עד אמצע שנות השלושים של המאה השלוש עשרה. המשמעותית שבהן היא מתוך אזכור האישיות ההיסטורית היחידה המופיעה בתוך כתבי העיון, הוא ר' יקותיאל, שמובאה משמו נמצאת בסוד ידיעת המציאות. יש לזהותו, לדעתי, עם ר' יקותיאל הכהן, שהיה מכותבו של ר' שמואל בן מרדכי הפרובנסלי במסגרת פולמוס הרמב"ם השני בשנות השלושים המוקדמות של מאה זו בלנגדוק־פרובנס; ולדעתי הוא אחד עם ר' יקותיאל מאנדוזא, בעל אגרת קדם־קבלית המצביעה על אחד העיבודים הראשונים למושג 'ספירות' כ'ספיריות', כמציין ישים רוחניים ומאורות.27

נוסף על כך, ראינו את הקרבה והסמיכות בין פירושו של ר' יצחק סגי נהור, שנתחבר בלנגדוק, ובין החיבורים הראשונים מספרות העיון. מעבר לזאת, הסביבה הלמדנית של לנגדוק־פרובנס בשלהי המאה השתים עשרה ובעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה תרמה, כידוע, לגיבושן ולהופעתן של התעודות ההיסטוריות הראשונות של המקובלים, ולהצעתי, גם לגיבושם ולהופעתם של המקורות מסוג ספרי העיון ומעין החכמה. בלשונותיו המיוחדות של ספר מעין החכמה והחיבורים הקרובים אליו מהדהדים פעמים הרבה מקורותיו המדעיים בדקדוק, בפיוט ובפירושיו, במתמטיקה ובקוסמולוגיה, והתרגומים העבריים לספרות הפילוסופית ולפירושי ספר יצירה28 שנערכו ונתפתחו באזור זה באותה תקופה. זאת תוך מגע הדוק עם המסורת היהודית־אנדלוסית והצפון־אפריקאית ועם המסורות המזרחיות בתיווכה של איטליה, במקביל להתפתחות מרכז היהודים באשכנז,29 כמו גם התפתחות רעיונית סמוכה בנצרות.30

לשיוכה של קבוצת כתבי העיון ללנגדוק מתאימה עדותו של ר' יצחק הכהן על הימצאותם של 'ספרי דרב חמאי', שהם כביכול ספרים 'מסוג ספר העיון', אצל שניים או שלושה חסידים: אחד בנרבונה ושניים (או אחד) בארלי (היא ארל, בגבול לנגדוק ופרובנס):31

ומספרֵיה [ומספרוֹ. נוסח אחר: ומספר; ומספרי] דרב חמאי

לא ראיתיו בכל פרובינציא זולתי לג' [נ"א: לשני] חסידים,

הא'[חד] היה בנרבונה חכם מופלא ומנוסה מקובל מפי זקן ורב.

וגם רבו הקדוש הזקן ההוא היו מעידים עליו כי אליהו ז"ל היה נגלה אליו מיום הכפורים ליום הכפורים.

והב' [נ"א: והשנים; והשני] בארלֶי [נ"א: בארלדי] היא העיר הגדולה.

עודד פורת, כתבי ר' יצחק בן יעקב הכהן ור' משה (צינפא) מבורגוש, לוס־אנג'לס תש"פ. באדיבות הוצאת כרוב. לאתר האינטרנט לחץ כאן

כאמור, זו למעשה העדות 'ההיסטורית' היחידה על דמויות שניתן לזהות עם מחברי ספרות העיון, בין השאר משום אזכורו של 'רב חמאי', שֵׁם בדְיוֹני הנזכר בספר העיון (חמא בארמית = ראה), שלו מיוחסים כאן ספרים כלשהם, כביכול. אך זו עדות בעייתית ביותר מבחינה היסטורית, משום שאין אפשרות לזהות את 'ספרי דרב חמאי' עם כתבי העיון, ומשום שהם באים אצל ר' יצחק הכהן כמקורותיו בתורת האצילות השמאלית, כלומר תורת הרע - עניין שאין לו זכר בספרות העיון, ומשום שאין דרך לקשור בין הגילויים המיוחסים בעדות זו 'לחסיד מנרבונה' ובין ספרות זו. היא משתלבת במגמתו של ר' יצחק הכהן לקשור מקורות לתורת הרע המקורית שהוא חידש, כפי שהראיתי, וששימשה יסוד לתורת הרע בספר הזוהר.32 בכל זאת ייתכן שיש בה גרעין של אמת, בדבר פעילות של שניים או שלושה מקובלים, סביב כתבי העיון. לדעתי, מספר כזה של מחברים עשוי להתאים לפחות עבור השכבה הראשונה של כתבי העיון.

לנגדוק וארל שעל גבול לנגדוק־פרובנס מתאימים לסביבת התפתחותם של כתבי העיון משני הֶבּטים עיקריים נוספים: הכינויים 'חסידים' ו'גאונים'. הראשון ניכר בעדות הקודמת בדבר 'החסיד מנרבונה', וגם ריס"נ מכונה בפי תלמידיו 'החסיד'. חוקרים הצביעו גם על נטייתם החסידית של בעלי מסורות מיסטיות הן בתוך המרכז התורני בלוניל הן במרכזים נוספים בדרום צרפת.33 ניתן לאחד ממצאים אלה עם שיטתם התיאולוגית של כתבי העיון לחתור להנכחת הנשגב הקדום בכל מהלכי ההתהוות, כמו גם אופיָם של העיונים במושגי האויר והרוח, ההשוואה, ההגייה והלשון, המתאימים להלכי רוח חסידיים באופיָם. ניתן גם להציע שאופיָם המגוון של חיבורי העיון נבע מפעילות מיסטית שיצאה מבתי המדרש של לוניל ונרבונה, בלנגדוק־פרובנס,34 ונערכה בתוך נדודי המקובלים בעלי הנטיות החסידיות בחבלים אלה.

הכינוי 'גאונים' הוא כאמור כינוי כללי בין המקובלים לספרות העיון, שכונתה 'ספרות הגאונים'. לדעתי כינוי זה נובע מן התשובות המיוחסות לרב האי גאון, חיבור מאוחר מספרות זו שיש לייחס, כאמור, לר' יצחק הכהן. גם ר' משה מבורגוש, תלמידם של האחים ר' יעקב ור' יצחק בני ר' יעקב הכהן, מצטט בפירושו לשם בן מ"ב מחיבורי העיון המוכרים (לצד מקורות שאינם ידועים ממקום אחר), ומקדים לציטוטים את הכינויים 'גאון חסיד וחכם' ודומיהם. תואר זה עשוי להעיד על מקום מוצאה וזמנה של ספרות זו, שכן התואר 'גאון' בתקופה זו לא ציין רק את גאוני בבל, בני תקופת הגאונים, אלא ציין גם את רבני צרפת, בני התקופה הנדונה.35

דעות נוספות

מחקריהם של שלום וּורמן מביאים את רעיונות היסוד, את המושגים העיקריים שבספרות זו ואת מקורותיה - בספרות הפילוסופית היהודית, בספרות ההיכלות והמרכבה ובפרשנות ספר יצירה. כמו כן הם ניסו לברר את היחסים שבין החיבורים, ועליהם הוסיפו אחרים. כאמור, את מקומם של הכתבים בלנגדוק­־פרובנס הציע כבר גרשם שלום. הוא סבר שהם נוצרו במקביל לזמן פעילותו של ר' יצחק סגי נהור, והם קדמו, לדעתו, לשיטתיות המגובשת הנמצאת אצל ר' עזריאל, לאור המושגים המשותפים המשמשים אצלו ובספרות העיון. על דברים אלה יש להוסיף גם את השיתוף המושגי עם כתבי ר' אשר בן דוד בלנגדוק־פרובנס, ומכאן עדות נוספת למיקומם של הכתבים. לעומת השיטתיות והקביעוּת המערכתית אצל ר' עזריאל מופיעים, לדעת שלום, קטעי רעיונות מפוזרים ובלתי מגובשים ב'חוג העיון', המעידים גם על הססנות ועל שלב ראשוני בגיבושן של אבני המחשבה של הקבלה.

הנחה משמעותית זו בגישתו של שלום - בדבר הפיזור וחוסר הגיבוש של כתבי העיון - יש לתקנהּ, משום שכל חיבור וחיבור בספרות זו מציג מערכת שלמה, מגובשת ומפורטת של כוחות עליונים. אדרבה, הניסוחים שבספרות זו ויישומם של מושגים וכוחות מסוימים לדרגות שונות בכל חיבור מעידים על כתיבה מסודרת, שיטתית ומדויקת. זאת, גם אם השיטה אינה אחידה בקבוצת הכתבים, אלא שונה בין חיבור לחיבור.

מרק ורמן הציע לראות בר' עזריאל מקור לספרי העיון, ומתוך כך לאחר את זמנם מלאחַר פעילותו, ולמקמם בקסטיליה. שם נתקבלו, לדעתו, הוראותיו של ר' עזריאל, יחד עם הציטוטים הראשונים מספרות זו, בשנות הששים והשבעים של המאה השלוש עשרה. בעקבותיו הלך גם קלוש.36 קלוש הצביע על קשיים ושאלות נוספות ביחסים הפנימיים שבין חיבורי הקבוצה וביחסיה עם ר' עזריאל. לדעתי, אין לגזור השפעה של ר' עזריאל על ספרות העיון או להיפך, ואין מקום להניח התפתחות ארוכה של חיבורי העיון לצד מרכזי הקבלה בקסטיליה.

גישותיהם של שלום וּורמן הן ליניאריות, וגורסות השפעה של מרכז קבלה אחד על משנהו. יחד עם הביקורת על הגישה הליניארית בתיאור מרכזי הקבלה הראשונים, שהופיעה במחקריו של אידל, ניתן לתאר את צמיחתן של שתי שיטות שונות בקבלה במקביל וללא פולמוס: הקבלה התיאוסופית־תיאורגית, שמייצגיה הראשונים הם ר' יצחק סגי נהור, ר' אשר בן דוד, ר' עזרא ור' עזריאל, לעומת זרם שניתן לכנותו הקבלה הלשונית, הכולל את קבלתם של כתבי העיון, המייסדת למעשה זרם מסורות אנונימי בקבלה המוקדמת.37

עמוס גולדרייך הציע מקורות משותפים לר' עזריאל ולספרות העיון, שאותם איתר במסורת היהודית ובמסורת האיסמאעילית כפי ששרדה בחוגי הטיביים בתימן. בתוך כך הציע להפחית ממרכזיות הטיעון של תלותם ההדדית של כתבי העיון ור' עזריאל.38 אך, לדעתי, את המקורות המשותפים ניתן לאתר מתוך שרידי הקבלה שבידינו ומן הלימוד המשותף בלנגדוק, לא ממקורות אבודים או רחוקים, והם מעידים על עלייתם המשותפת והבו־זמנית של שתי הקַבלות, שהתרחשה בדור אחד ובשני מקומות, בלשון אחת ובמושגים זהים אך במשמעות אחרת. הדיון המחקרי במונח 'קהילות טקסטואליות' עשוי לסייע להבנתנו את התפתחות הכתיבה בתוך כתבי העיון כמכלול ואת קשריהם עם מכלולים ספרותיים אחרים.39

החיבורים

הקריטריון העיקרי להכללתם של החיבורים בתוך ספרות העיון נקבע לפי שייכותם הישירה לחיבורי השכבה הראשונה של ספרות העיון, ובמיוחד לספר מעין החכמה, למדרש שמעון הצדיק ולנוסחי ספר העיון. שייכות זו נקבעה לפי ציטוטים ועיבודים של החיבורים הראשונים מבין כתבי העיון, כפי שהוסבר לעיל ביחס לספר מעין החכמה וסוד ידיעת המציאות. קריטריון חשוב לא פחות הוא התאמות הלשון, הסגנון והתפיסה הדתית, האחידים למדי בחיבורים המגוונים, על אף שכל ספר או מקטע (פרגמנט) מציג מערכת כוחות עליונים שונה ועצמאית.

גרשם שלום ערך לראשונה קטלוג של חיבורים שיש לכלול, לדעתו, בספרות זו. רשימה זו נבחנה ועודכנה במחקריו של ורמן, ועדכון נוסף הופיע במחקרַי עם הדפסתם של 'כתבי העיון'.40

ניתן למנות עשרים וששה ספרים וחיבורים קצרים השייכים לספרות העיון. את אלו ניתן לסווג לחמישה ענפים עיקריים, על פי סגנון הדברים או על פי תוכנם:

קוסמוגוניה: חיבורים העוסקים בתהליכים הקודמים לבריאה (המונח נגזר מהיוונית, ומשמעו: סיפור יצירת הקוסמוס). מאפיין נוסף שלהם הוא העניין המיוחד ביצירה הלשונית, כלומר בהגאים כיסודות הלשון ובמעמד המאמרות כמעשה הבריאה. אלו הם החיבורים מעין החכמה, סוד ידיעת המציאות, ספר מורה צדק, הפירושים לַשמות מ"ב וע"ב, ומעט מאוחר יותר גם פירוש שם בן ד' אותיות, טעם לשם אהו"י וספר האותיות השכליות, שהוא פירוש למשנת ספר יצירה ב, ג, העוסקת בחלוקת האותיות לקבוצות על פי מקום מוצאן בכלי הדיבור. קוסמולוגיה: חיבורים העוסקים במבנה העולם העליון, במרכבה האלוהית ובמלאכים. כאן יש למנות את מדרש שמעון הצדיק, שלושה נוסחים של ספר העיון ואת ספר היחוד האמִתי. פירושים לל"ב נתיבות: קבוצה אחרת של חיבורים עוסקת גם היא בקוסמולוגיה, אך צורת הדיון שלה שונה - היא בנויה כפירוש למערכות של ל"ב נתיבות.41 ישנם שלושה חיבורים כאלה. פירושים לעשר ספירות: ענף מסורות פנימי אחֵר עניינו בפירושי עשר ספירות. יש למנות ביניהם את 'סוד ויסוד הקדמוני', את 'ספר היחוד' ואת הפירוש לעשר ספירות, מס' 81 ברשימת הפירושים הללו שהציג שלום. חיבורים אלה מושתתים על מערכת עשר הספירות הרגילה, אך מציגים בה יחסי כוחות שונים מן המוכר בקבלה התיאוסופית, ולצדה את המינוח המיוחד לספרות העיון. זהו ז'אנר מובחן בקבלה המוקדמת של אוסף סמלים, שמות וכינויים לכל ספירה מעשר הספירות; שלום מנה 134 פירושים לעשר ספירות מתקופה זו, אך שלושה הפירושים הנזכרים מציגים מינוח מקורי המיוחד לספרות העיון.42 תפילות: בענף החמישי של ספרות העיון נכללות 'תפילות היחוד', המיוחסות לר' נחוניא בן הקנה ולרבן גמליאל, המציעות הודיה, בקשות וקביעת האחדות עבור הכוחות השונים שבספרות זו, בהתאם למינוח ולמערכות המיוחדים לספרות העיון. כאן אנו מוצאים תחינה זו:43

אתחנן לפניך, אדון יחיד,

שאתעלה מעלוי לעלוי,

עד שאתקדש בקדושת העליונים הנזונים מאור פניך הטהורים,

כי אתה בעל הקדושה,

ב[רוך] א[תה] יי' המתעלה בזוהר הקדושה.

כל מושג הנזכר בטקסטים אלה מציין דרגה קבועה באלוהות, לפי שיטתו של חיבור מסוים; כאן, למשל, 'עִלוּי' הוא מדרגה או ספירה באלוהות, 'קדושה' ו'זוהר' מציינים דרגות מסוימות בהיררכיה הפנים־אלוהית, ו'אדון יחיד', כינוי המופיע בספר יצירה, הוא הדרגה העליונה בין הכוחות, ולעתים גם הקב"ה עצמו. לצדן של תחינות כאלה מופיעים מבעים הנקבעים על פי ראשי התיבות בשמות האלוהיים, כגון בשם ע"ב:44

חוקיך הזכרתי ואוהבם.

נפלאות ימינך הנאדרת.

היחקרום שוכני אדמה.

יביעו רום תפארת.

שמיך אמונתך העצומה.

רצים לבאר יחד.

אמתך ועוז ממשלתך.

אנונימיות

כתבי העיון מאופיינים, כאמור, כאנונימיים, ואין בידינו עדויות היסטוריות על מחבריהם, מלבד עדות אחת בעייתית שהוצגה קודם ועדויות עקיפות. לכן נפנה עתה לברר את טיבה של הכתיבה האנונימית ולברר מדוע בחרו המחברים שלא להציג את זהותם.

גרשם שלום אפיין את כתבי 'חוג העיון' (כפי שהוא כינה אותם) כפסבדו־אפיגרפיים, דהיינו כבעלי נטייה להסתתר תחת שמות בדויים, וכינה את נטייתם 'זייפנית'.45 זאת בשל העובדה שמרבית הטקסטים השייכים לספרות העיון לא היו ידועים בגרסאות טובות עד לאחרונה, ורוב השקפות החוקרים על ספרות העיון כמכלול נבעו מחיבורים אחדים שהכירו: ספר העיון וחיבורים אחדים הקרובים אליו, וכן התשובות המיוחסות לרב האי גאון, שהן חיבור מאוחר הרחוק מן המאפיינים של יתר החיבורים בספרות העיון. לכן המסקנות הכלליות שהוצגו בעבר לא הוסקו לאור הֶכֵּרות עם מכלול החיבורים, ובפרט החיבורים המוקדמים של ספרות זו.

יש לבדוק אפוא את טענתו של שלום. ראשית - כמה מן החיבורים האנונימיים אכן 'מסתווים' מאחורי שם בדוי? ובכן, ארבעה חיבורים מבין כתבי העיון נקראים על שמותיהם של דמויות מן העבר הרחוק מזמן כתיבתם. אלו הם מדרש שמעון הצדיק ושתי תפילות היחוד המיוחסות לר' נחוניא בן הקנה ולרבן גמליאל, וכן תשובות בקבלה המיוחסות לרב האי גאון. בשלושה חיבורים אחרים, שאינם נקראים על שם דמויות מן העבר, נזכרות דמויות נוספות: בספר העיון נזכרים ר' ישמעאל, ר' עקיבא ור' נחוניא, הקשורים למסורות ההיכלות. לצדם נזכר ר' חנינא בן תרדיון, והוא נזכר גם בחיבור מורה צדק, בדברים שיובאו בהמשך. בחיבור נוסף, פירוש שם בן ד' אותיות, נזכרים גם ירמיהו וסירא בנו, או 'בן סירא' לפי גרסה מסוימת, וסיפורם מסתמך על מסורות קדומות.46

בנוסחי ספר העיון מופיעים גם שני שמות בדויים, כביכול: 'רב חמאי', שם שפירושו מעיד על העיסוק בראייה ובצפייה המיסטית, לפי השורש חמ"א הארמי, ואפשר לתרגמו 'הרב הרואה'; ור' פנחס חסמא, המופיע עם ציטוט 'מאמר שירו': 'לז ללז אחוזים בכנפי סוד תנועה', ופירוש שמו: הגבלת ההגייה, ובפרט ההגייה של השמות הקדושים, בתוך דיוניהם של כתבי העיון בהגיית שמות האל ובניקודם, כאשר 'כנפי סוד תנועה' הן היסודות של אחת מתנועות הניקוד, בטרם הצליל וההיגוי הקולי.

אם כן, מבין עשרים ושישה חיבורים, רק כשבעה מהם מייחסים את עצמם או חלקים מהם למחבר מן העבר. נוסף על כך, בשני חיבורים נזכרת, כאמור, אישיות היסטורית - ר' יקותיאל, שיש לזהותו עם חכם שפעל בשליש הראשון של המאה השלוש עשרה בלנגדוק, ותלמידו של ר' יוסף בן מזאח, שפעל בספרד במחצית המאה השלוש עשרה, אך אגרתו של התלמיד, הממוענת לרמב"ן, היא חיבור מאוחר ורחוק מיתר כתבי העיון. חיבורים פסבדו־אפיגרפיים בעלי נטייה זייפנית ודאי לא יזכירו אישיות היסטורית.

מכאן שאין להבחין בנטיות הסוואה והסתתרות של המחברים האנונימיים של כתבי העיון, ואת הסיבה לאנונימיות או להזכרתן של דמויות רחוקות מן העבר יש לחפש במקום אחר. יצירות ספרותיות ואמנותיות שאין בהן חתימת המחבר הן תופעה רחבה בחברות הדתיות של ימי הביניים, והן מעידות על ענווה הנובעת מהקדשת החיבור לאל, כמושא היצירה עצמה. כמו כן, על אף מקוריותם הנועזת של השיטות והרעיונות הדתיים המובעים בכתבי העיון, אין למצוא בהם נימת פולמוס עם שיטות קבלה אחרות בנות הזמן, וממילא אין להסביר את הייחוס לדמויות עבר מתוך רצון להתנגד לשיטה אחרת בקבלה.

עם זאת, את התעודה המכילה שלוש תשובות משמו של רב האי גאון הנכללת בין כתבי העיון, יש להחשיב בכל זאת כפסבדו־אפיגרפית, אך גם כאן המסווה הספרותי לא נועד דווקא לתלות במקור סמכות קדום דעה שיש בה לכאורה התנגדות לשיטה הרווחת בקבלה התיאוסופית־תיאורגית. חיבור זה מציג נטיות פסבדו־אפיגרפיות וניסוחים, שמתוכם ברור שמחברו הוא ר' יצחק הכהן, שפעל לפחות כשנות דור אחרי מרבית כתבי העיון. חיבור זה הוא אפוא יוצא מן הכלל ונמצא בשולי ספרות העיון. לכן אין לקבל את דעותיהם של שלום ואחרים שהחשיבו את הנטיות הפסבדו־אפיגרפיות שבו כמייצגות את יתר כתבי העיון.47

כתיבה אנונימית בספרות ההיכלות והמרכבה הקדומה ובכתבי העיון

יש להבין כי הַכּתיבה האנונימית, או הפסבדו־אפיגרפית למחצה48 של מחברי כתבי העיון, מורה למעשה על נטייתם של המחברים להמשיך את אופי הכתיבה ואת הסוג הספרותי של ספרות ההיכלות, או של שלשלות המסירה של הסודות שמצאו לפניהם. ספרות ההיכלות והמרכבה היא אוסף של חיבורים אנונימיים מן העת העתיקה, שנתחברו לערך בין המאות השלישית לשישית, והיא עיקרה של המיסטיקה היהודית הקדומה, אחרי חלקים מן הספרות הבתר־מקראית וספר יצירה.49 לצד האופי העיוני של הצפייה במרכבה, חיבורי העיון נוטלים מספרות ההיכלות את הסגנון ואת הלך־הרוח המיסטי.

ניתן להדגים שימוש בדמות ספרותית מן העבר באחד מספרי העיון. פתיחתו של ספר מורה צדק - שנשתמרה במקוטע בכתב יד יחיד - משתמשת בתבנית ספרותית מספרות ההיכלות, שאחד מגיבוריה הוא ר' חנניה בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות. תבנית נוספת שאותה מאמץ מחבר ספר מורה צדק מספרות ההיכלות היא רשימות של תוארי האל בכינוי 'המלך', למשל:50 'מלך ניסים, מלך גבורות, מלך נפלאות, מלך פרישות כסאך', או רשימת תוארי מלך לפי סדר הא"ב:51 'מלך אביר, מלך ברוך, מלך גדול, מלך דגול, מלך הדור, ... מלך ענָיו[!], מלך פודה, מלך צח, מלך קרוב, מלך רועה, מלך שומר, מלך תם[!]'. בקטע שלפנינו מוסבים תוארי האל לעניינים המיוחדים לספרות העיון, כגון 'מלך התנועה', שהיא תנועת אמות הקריאה ואותיות אהו"י, בפרט בשמות האל.

הקטע הבא מתוך פתיחת ספר מורה צדק מדגים את האופן שבו מחבר הספר עושה שימוש בתבניות מספרות ההיכלות, כדי להראות או לחקור את כוחה של המלה, ובמיוחד המלה הכתובה במקרא. ר' חנניה מוצג במעמד האמירה או ההגייה של פסוק מישעיה י, טז, בדבר תוקף האש (פסוק זה מציין את הספירה העשירית בספר מעין החכמה, סע' 49-48). דיבור זה גורם לשינויים בסביבתו ומצריך את הסדרת הכוחות, אשר באה על ידי תלמידיו של ר' חנניה, באמירת דברי השבח לאל וברצף מסודר של תוארי מלכות לאל:52

חושבים כי אין אלוה בעולם

ואין יכולת במלאכים ולא בשמותיו,

ותשמע חיזוק הניצוצין היוצאי'[ן] מלהבי אש

שהוא (ישעיה י, טז) 'יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד [ה]אֵשׁ'

ואומר היה כל הדבור

ומיד נתבערו כל האילנות שהיו סביב סביב [חסר?]

לר' חנניה בן תרדיון וס'[פר] ת'[ורה] בזרועו

ולא נראה ממנו כלום

ופתחו התלמידים ואמרו

מלך גבוּרה מלך תשועה מלך הגיון מלך רעיון

מלך רצון מלך המחשבה מלך הקול מלך התנועה

מלך ה'[ה]ברה [או: הסברה] מלך הגיון מלך המוקף בענפי נגידי הנוגה

שבהודו כסה שמים

ובהדרו הופיע מן מרומים

הראני תשועתך מלך התשועה

שמחֵנו בזיוך השליט על הזיו

השליט על הנועם השליט בו

בנועם יחוד שמך

ע"י ר' חנניא בן תרדיון רבינו.

באותה שעה שמעו קול הדבור שהיה יוצא מתוך האש ואומר

ברוך שמשלים את האדם [חסר כשתי תיבות] יחודו.

ברקע לדברים עומד הסיפור התלמודי על רבי חנינא בן תרדיון, כאמור אחד מעשרת הרוגי המלכות, שמסופר עליו (בבלי עבודה זרה יח ע"א) שמשום שלימד תורה למרות גזירת הרומאים, הוצא להורג בשריפה יחד עם ספר התורה שבו לימד:

מצאוהו [הרומאים] לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האוּר [האש]. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים, והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי - מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות.

דומה שבספר מורה צדק מתואר סיפור אלטרנטיבי לזה שבתלמוד הבבלי. לפי הספר הקבלי, מה שהגדיל את האש היה הפסוק שאותו אמר ר' חנינא, ובעקבות האש האלוהית הגדולה אמרו תלמידיו את שבח האל.

סיפורו של ר' חנניה בן תרדיון מעיד כי מלות הפסוק מישעיהו אינן מטפורות או דימוי ספרותי, ואין לראותן כמשל או כיצירה אנושית. הן מבטאות הוויה מוחשית, וזו מתגלה בהגייה של שמות האל ושמות המלאכים, הנעשית מתוך כוונה דתית ומאגית, בחסות ספר התורה. הטענה הקיצונית שבה פותח הקטע, כי יש ה'חושבים כי אין אלוה בעולם', נסתרת מיד עם סיפור זה, המסתיים בדיבור האלוהי, שהוא למעלה מכוחו, מספקותיו ומכל שאלותיו של אדם, אף שנשתמר כאן באופן מקוטע: מיד כאשר מסיים ר' חנניה את 'כל הדבור' של אמירת הפסוק 'נתבערו כל האילנות' סביבו עד שנעלם בתוך האש, וכנראה משתמע שאפילו לא נשרף באש, בחסות ספר התורה שבזרועו. כאשר התלמידים ראו זאת הם פתחו באמירת תוארי האל כמלך וביקשו את התשועה ואת השלטת הזיו והנועם, ומיד כשסיימו שמעו קול מן האש, שדבריו נשתמרו רק במקוטע. השלבים הראשונים של תנועת הקבלה ושאיפתם של המקובלים לבסס את כוח השמות כמרכז הכוונה הדתית, הם הרקע להבנת הטענה בדבר כוחם של שמות האל ושמות המלאכים, יחד עם האפשרות לפעול באמצעותם עד כדי שניתן להבעיר באמירתם יער.

התבנית המסודרת של תוארי השבח לאל באה למתֵן את הזעזוע שבהישרפות באש, כשם שבספרות ההיכלות באים תארים דומים בתבנית סדר הא"ב. כאשר אנו מוצאים תבנית סדורה היא מעידה פעמים רבות על הכשרה מיסטית שיצרה חוויה מתונה, ולא התפרעות אקסטטית העשויה להתבטא בלשון פראית.53

ניתן לומר אפוא כי מחברי ספרות העיון ביקשו לכתוב את רעיונותיהם בזיקה לספרות ההיכלות ולכאורה כחלק ממנה - גם אם לעתים קרובות חלקו עליה - אך לא מתוך נטייה 'זייפנית' או רצון להסתתר מאחורי דמויות מן העבר.

א־נומיות – העיון המיסטי כחקירה אוניברסלית שאינה תלויה בהלכה ובמצוות

אפיון נוסף של ספרות העיון הוא נטייתה לעסוק בתחומים שאינם שייכים לקיום המצוות ולהלכה. עניין זה בולט במיוחד על הרקע השונה של עלייתה של התיאורגיה אצל מקובלים ראשונים, כגון אצל ר' עזרא ור' עזריאל, שעסקו בטעמי המצוות, בהתאמתן של המצוות היום־יומיות ושל כוונות תפילת העמידה למערך הכוחות העליונים, וביכולתו של המקובל להשפיע בהן על מצב המערכת הפנים־אלוהית.54 האפיון הא־נומי (כפי שהגדירו אידל),55 כלומר שאינו מתעניין בחוק ('נומוס' ביוונית), משמעותי להבנת נטיותיה של ספרות העיון. הא־נומיות, שהיא מחוץ לחוק ההלכתי, מתאימה לעיסוקם של כתבי העיון בפירושים לספר יצירה, בקוסמוגוניה, באורות ובפונטיקה. אין היא אנטי־נומית כלל, ואינה מתנגדת למצוות ולהלכה, אלא היא מעוניינת בתחומים הכפופים ל'חוק' במובנו הכללי ביותר והאוניברסלי, כ'נומוס' או חוק עליון, המזוהה עם האל.56 כך למשל באחד החיבורים מבין כתבים אלה, המבקש 'טעם לשם אהו"י', שם מקורי הבנוי על תשתית אותיות התנועה, ללא הגבלתם של העיצורים או הצלילים בשם האל. החיבור אינו מציג נטייה לבטל את השם המפורש או את אחד משמותיו האחרים של אלוהי היהודים, אלא לעיין במהותו של השם כתופעה הכללית, האוניברסלית והבלתי מוגבלת, בתוך הגבלתה של הלשון האנושית בכלל.

שתי תורות – הקבלה התיאוסופית־תיאורגית וספרות העיון כקבלות שונות, בו־זמניות ומקבילות

הדיון בדבר הא־נומיות של ספרות העיון הוא רק סמן אחד לכך שספרות זו מייצגת שיטות ותפיסות מגובשות, השונות מן התפיסות הנמצאות בקבלה התיאוסופית־תיאורגית באותו דור. הסברנו את היחסים המורכבים בין פירושו של ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה ובין ספר מעין החכמה, וראינו שהאחרון נסמך על קודמו, תוך שהוא מעבד ומיישם את מושגיו ואת רעיונותיו בתוך שיטתו המקורית. אלו הן שתי שיטות קבליות שונות, הנובעות משני ענפי מסירה של תורות הסוד הקדומות ומגופי ידע נוספים. לצד המקורות המשותפים לשני החיבורים בפרשנות ספר יצירה ובפילוסופיה היהודית, בולטות בכתבי העיון תפיסות ניאופלטוניות, יותר מאשר אצל מקובלים אחרים. כך, למשל, במרכזיותו של מושג ה'אחד' בספרות זו, לעומת האין והאפיסה אצל ר' אשר בן דוד ור' עזריאל. נוסף על כך קיים ענף מסורות מובחן בספר מעין החכמה השואב מספרות החכמה המקראית והמיסטית, מספרות ההיכלות והמרכבה, מספרות הפיוט והמדקדקים העברית ומהגותם של רב סעדיה גאון ור' אברהם אבן עזרא. רצף מסורות זה מעיד על ענף המסורות העיקרי עליו נסמכים ספר מעין החכמה וחיבורים נוספים מכתבי העיון, ענף שלא שימש כתשתית עיקרית ליצירותיהם של מקובלים ראשונים אחרים, הידועים בשמם.

גם את היחסים בין ר' עזריאל וספרות העיון ניתן לתאר, כפי שנראה עתה, כיחסים מקבילים בין שתי שיטות בקבלה, המופיעות ביצירות מקבילות שנכתבו כמעט באותו זמן, והן משתמשות באותם מושגים אך מפרשות אותם באופן שונה, ובלי שיהיה כל פולמוס ביניהן.

מושגים זהים בשתי שיטות בקבלה – ר' עזריאל ו'סוד ידיעת המציאות'

בין חיבוריו של ר' עזריאל וספרות העיון יש קִרבה רבה ושיתוף, שניתן לאתר במושגים זהים, בביטויים אחדים החוזרים בשתי הקַבלות, ובמקבילה אחת חשובה, שתוצג מיד. מושגים משותפים הנמצאים אצל ר' עזריאל מופיעים ברבים מבין כתבי העיון, ובהתאם סבר, כאמור, ורמן, שר' עזריאל השפיע על ספרות זו, שנטלה מכתביו את המושגים המשותפים. לדעתי כיוון ההשפעה הוא הפוך, כפי שניתן להכיר מהשוואות טקסטואליות. בתוך כך מתברר שהמושגים הזהים מתפרשים כמעט תמיד באופן אחר בשני סוגי הספרות.57

המקבילה המשמעותית בין שני מרכזי הקבלה, בלנגדוק ובגירונה, מופיעה בין פִּסקה מרכזית באגרתו של ר' עזריאל לבורגוש, ובין אחת משתי הפתיחות של החיבור סוד ידיעת המציאות. בשתי הפסקאות ישנו פירוש לישעיה כה, א: 'ה' אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן'. בשתיהן מופיעים מושגים משותפים וביטויים דומים, אך הם מבטאים שני סדרים שונים בדרגות הראשונות של האצילות. הפסוק בישעיה מזכיר 'עצות', שהן המחשבות שבאלוהות, המתפרשות כאן כמחשבות קדמוניות, הנמצאות טרם ההאצלה והבריאה, כתשתית המכוננת של סדר האצילות. המעמד האלוהי של המחשבה אינו שייך דווקא להרהור ולחשיבה ארציים, אלא לתכנית־אב שהיתה מסודרת באלוהות טרם האצילות. 'עצות' אינן המלצות אלא תכניות וסדרים של הבריאה. סוד ידיעת המציאות מפרש רק את מושג ה'עצות', ומתאר את מעמדן כ'י"ג מיני תמורה' בדרגה המקבילה לספירת כתר. ר' עזריאל מפרש את הפסוק כולו בתוך שיטתו, שבה הביטוי 'אמונה אֹמֶן' נסוב על ספירות חכמה ('אמונה') וכתר ('אֹמֶן'). גם הוא משתמש במושג 'תמורות', אך במשמעות שונה: אצלו מציינות התמורות דווקא את השתנותן של הספירות (המכונות 'מעשים') 'בדבר ותמורתו', או את הקלקול שהעולם מתנהג בו לאחר חטא אדם הראשון, כפי המשך האגרת.

שני התיאורים המקבילים מייצגים שתי תפיסות שונות של האלוהות. אצל ר' עזריאל מדובר בהשתלשלות ליניארית: 'כי מן הנעלם יִמָצֵא הגלוי'. הוא מסביר את ההבדל בין מעמדו של 'סתר עליון הנעלם' לבין מעמדן של הספירות כתמורות המתהפכות והמשתנות. סוד ידיעת המציאות אינו תופס את האלוהות כהיררכיה פנימית־מורכבת של כוחות המופיעים זה מתוך זה, אלא את ההקבלה ואת התואם בין שני רבדים או ממדים עיקריים: בין הכוח העליון והכוח השפל, בין האלוהות ומחוצה לה, בין תחום היסודות הקדמונים לבין ההאצלוֹת (יש להבין את הפועל 'שנבראו' המופיע בטקסט הבא במשמע 'שנאצלו'), או בין האל לבין הכוחות הקוסמולוגיים. זוהי דוגמה למורכבות הרַבָּה ולדחיסות של הטקסטים, ועם זאת הם אחדים מן המבעים העמוקים והמעניינים ביותר בתולדות המיסטיקה היהודית בכלל. לאחר שנַציגם נדון גם בהֶבטים של השוני בחוויה המיסטית המשתקפת בשניהם.

אלה דברי סוד ידיעת המציאות, אחד החיבורים הראשונים בספרות העיון, בפתיחתו שנשתמרה בכתב יד יחיד:58

'וַיְהִי בִּשְׁלשִׁים שָׁנָה' (יחזקאל א, א)

עיקר תפיל'59 זה הספר

משמ'[ע] שעיקר זה הספר בא ללמד

על כל חפצי הדעות60 וכל דרכי הדמיונו'[ת]

שהם סתר חפצי'[ם]61

כמתגלי' [אולי צריך להיות: המתגלים] מסתר עליון הנעלם הם סתרי הפעולות הנסתרו'[ת] הנקראו'[ת] 'עֵצוֹת' (ישעיה כה, א).

ועיקרן שלש עשרה מיני תמור'[ה] שנבראו

שאין בגביהן בתארן ב[מר]אן ובכתרון [אולי צ"ל: וביתרונן או בכתרן או כתרונן] לעמוד בהשוואתם

להשתמש בכתר ראשון באחדו'[ת] השוה

כדי שיתבררו ויתלבנו

עד שיזכה הכח השפל להתרומם משפלותו מעילוי לעילוי

עד הדבקו בכח העליון שהוא למעל'[ה] הימינו

ויזכה להיות [כ]בית מלא שכל בגוף

לפי שאי איפשר שיתבטל מעיקרו במשרתי עליון

כדי שלא יתגלו מעשיו של אותו כח השפל

ויהיו ככלי הבלוע מתוך נרתיקו בכח הקיום.

'סוד ידיעת המציאות' בנוי כפירוש על פרק א ביחזקאל, לצד פירושי משניות ספר יצירה, ולכן הביטוי 'עיקר זה הספר' בדברים אלו מציין פרק זה ביחזקאל. המבנה הכללי של מרכבת יחזקאל שאותו בא לשרטט החיבור מצביע על דרגת הקַדמוּת והראשיוֹת בשלב הראשון של ההאצלה של מערכת הספירות, שבה ישנו ריבוי של 'י"ג מיני תמורה' בדרגת כתר, ריבוי המזוהה לגמרי עם האחד, לפי הגימטריה של 'אחד' = י"ג. אלה הן 'סתר חפצים' ו'סתרי הפעולות', שהן כאמור ה'עצות' בפסוק בישעיה. הפעולות והחפצים עצמם הן יתר הספירות, כביכול, אם כי אין זו מערכת עשר הספירות השגורה בקבלה. 'חפצים' שייכים כאן לדעות, פעולות ועצות, והסתרתם במדרגה העליונה באה גם בעקבות ישעיה כט, טו: 'הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵיי לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם' וגו', בהיפוך המשמע המוסרי למעלת ההסתרה, השייכת גם ל'מסותרת', היינו המהופכת בפנימיותה והמכילה את אחדות הניגודים.62 'חפצים' אלה הם ה'רצונות האלוהיים'. מעמדן של אותן 'עצות' הוא נשגב עד שלא ניתן 'לעמוד בהשוואתם', כלומר במעמד שווה לאותו שוויון שבו הן מצויות. לכן דברי החיבור מיועדים להצביע על דרגת סתר, שהיא תשתית ושורש בטרם ההתגלות של פעולות האל, לעומת דרגותיהן של יתר הספירות וכן הנבראים והאדם בתוכם, שאינם יכולים להידבק בתכונתם העצמית ובמהותם בתוך הדרגה הנשגבת.

הפירוש המקביל, כאמור, לאותו פסוק, מופיע באגרתו של ר' עזריאל, איש גירונה שבקטלוניה, הממוענת אל בורגוש שבקסטיליה:63

וכשהוא ממיר דבר לתמורה ותמורה לדבר,

נקרא אוֹמֶן,

הוא שכת'[וב] (ישעיה כה, א) 'יי אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן'.

פי'[רוש] אֲרוֹמִמְךָ - על כל המעשים,

אוֹדֶה שִׁמְךָ - ששם תשומת הברכה והחיים וצורך הכל.

כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא - כל מעשיך בדבר ותמורתו אינם אלא פֶּלֶא.

כי הפּלא סֵתר כל המעשים והדברים והחפצים המתגלים מסתר עליון הנעלם,

כי מן הנעלם ימָצא הגלוי.

ואין אחד מן הנבראים יכול להשיג סוף המעשים כאשר הוא. ...

וכמו שיש לי לרוממך ולהודות שמך על המעשים הנגלים,

כן יש לי לרומם ולהודות על פלאי הפלאות שהם בסתרי הפעולות הנסתרות

הנקראות עֵצוֹת מֵרָחוֹק,

הבאות ממרחקים

שהם נקראות עֵצוֹת שמהם כח כל סבה.

גם ר' עזריאל דן במדרגת כתר, אם כי בתוך תפיסת ספירות שונה. הוא מעוניין בזיהויָן של חכמה וכתר עם 'אמונה אוֹמֶן' שבפסוק. רמז אחר לספירה זו נמצא בביטוי 'ארוממך', המתפרש אצלו כרומז ל'רום', כינויו הקבוע של כתר בשיטתו. לכן שימושו בביטוי 'לרומם ולהודות' בהמשך אינו סתמי, ומכוון בלשונו הקבלית לכוונות לספירות כתר וחכמה.64

'סוד ידיעת המציאות', השייך לספרות העיון, מכוון להחזקתה של אחדות הפכים שבין הנשגב והנסתר לבין המתגלה והארצי, שבה אין הניגודים מתבטלים בעיקרם ובשורשם אלא מוחזקים כפי תכונתם הפנימית: הנשגב בנשגבותו שאינה מושגת והארצי בארציותו. ר' עזריאל מעוניין בכינון היחסים הליניאריים בין ה'עצות' הראשוניות, 'שמהם כח כל סבה', ובין ה'מעשים והדברים והחפצים', שהם תחום הספירות הנגלה. לכן יש יחס ישר של סיבה ותוצאה המתמצה בנוסחה 'כי מן הנעלם ימָצֵא הגלוי': מן הדרגות הנסתרות באלוהות בשלב הראשוני של האצילות, תמצאנה הספירות הנגלות, התחתונות יותר. על אף שלא ניתן להשיג את הדרגות הנסתרות, כדבריו, יש 'לרומם ולהודות' ולהעריך ולמעשה גם למדוד את תחום הספירות הנגלה ('המעשים הנגלים') כשם שיש 'לרומם ולהודות' על 'סתרי הפעולות הנסתרות', שהן הספירות (כ'סיבות') בכוח, ה'עצות מרחוק - הבאות ממרחקים', מנבכי האלוהות, על דרך פסוק אחר שיובא בהמשך, 'מֵרָחוֹק יי נִרְאָה לִי' (ירמיה לא, ב). ישנו גם הבדל בין הבירור והליבון שב'סוד ידיעת המציאות', המציינים הבהרה והלבנה בהקשרי האור, כאשר האור הראשון הוא כמובן הבהיר והמסנוור ביותר, לעומת הזיכוך מן החטא, ובפרט חטא אדם הראשון, שהוא משמעם של מושגים אלה אצל ר' עזריאל, לפי המשך אגרתו.

מן ההקבלה בין שני החיבורים ניתן גם להכיר שתי תפיסות או דרכים מיסטיות שונות, שנתאר עוד בהמשך כמיסטיקה אינטרוברטית, המכוונת כלפי פנים, ומיסטיקה אקסטרוברטית, שבה מושלכת תודעת המיסטיקן כלפי חוץ, כלפי התופעות הכלליות והנשגבות. בתוך בירורן וליבונן של 'העצות הבאות מרחוק', כלומר הבהרתן, לפי סוד ידיעת המציאות, מתוארת זכייתו של 'הכח השפל להתרומם משפלותו מעילוי לעילוי, עד הִדבקוֹ בכח העליון שהוא למעלה הימינו'. במצב הדבקות השיאי, הנדיר ביותר, השמור ליחידים, זוכה 'הכח השפל' 'להיות כבית מלא שכל בגוף', אך אין הוא הופך לישות שכלית, אלא שומר על שפלותו הגופנית, 'לפי שאי איפשר שיתבטל מעיקרו [כלומר במהותו או בתכונתו הפנימית] במשרתי עליון, כדי שלא יתגלו מעשיו של אותו כח השפל ויהיו ככלי הבלוע מתוך [אולי צריך להיות: בתוך] נרתיקו'. מושג ה'גוף' נסוב כאן על מימד מסוים באלוהות, ואין לו כל שייכות למושג הגופניות הארצי.65 התאחדות התחתון בעליון, עד שהוא מתבטל בעצמו ונבלע כחרב בנדנהּ, עלולה לערער את הסדר הקבוע בין שני תחומי המציאות, ולהעכיר את המהות הטהורה, הקבועה, של הקדוש.

לעומת זאת, ר' עזריאל מעוניין להורות על הסדר הליניארי של סיבה מתוך סיבה ביחסים הפנימיים בין רבדים שונים באלוהות, לפי הנוסחה 'כי מן הנעלם ימָצא הגלוי', ולהכיר את הדרגות הנסתרות מתוך הנגלות, כפי דבריו בפירוש ספר יצירה: 'יש לך להתבונן מן הגלוי [על או אל] הנסתר'.66 עם זאת, הוא מצביע על הצורך בהודאה ובשבח שווה לספירות הנגלות ('המעשים') ולספירות הנסתרות 'בסתרי הפעולות'. אך, כיוון שיש דמיון או הקבלה בין השגת האדם את הספירות הגלויות (משום שהוא מזדהה עמן במובן מסוים לצורך ההפעלה התיאורגית), אין הוא 'יכול להשיג סוף המעשים' בדרגות הנסתרות. זאת לעומת דברי סוד ידיעת המציאות, המציע אפשרות השגה של הנסתר תוך שמירה על זהותו העצמית של המיסטיקן בחוויַת הדְבקות, מבלי שיתכלל ויבּלע בתוך הכוח הנשגב.

הקְבלה זו מורה על המקור המשותף בפירוש הפסוק ועל המושגים הדומים, השייכים אולי ללימוד מסורות משותפות - אך אינם מורים על השפעה של חיבור אחד על משנהו, או על נטילת תוכנו של חיבור אחד ויישומו באחר. בדרך דומה ניתן לדון ביתר המושגים המשותפים לשתי הקַַבָּלות, המורים על שיטות מחשבה עצמאיות, על אף המושגים הזהים בשתיהן.