שעת אפס

את סוג השקט הזה, עם קבלת הבשורה, היא זוכרת גם מהפעם הראשונה.

שקט תכלכל. אולי מעט צהבהב. הזמזום הרגיל הופך להיות יותר ממוקד. נשארים רק שניים־שלושה דברים בארגז המוח. בדרך כלל קשורים לילדים. לכסף. אולי גם לתחזוקת הבית.

כמו בפעם ההיא, גם הפעם הרגישה אשמה עמוקה על כך שלא ייסעו לחופשת הקיץ המסורתית בכרתים. גם בקיץ שבו הופיעה המחלה לראשונה לא טסו. היא מרגישה שהיא עושה עוול לילדים שלה, במיוחד למיכאל. הנסיעה הזאת לכרתים מדי שנה, עם החברים הקבועים, היא הזמן המרגיע והמהנה ביותר בשבילו. היא מדמיינת אותו יושב בחדרו ומחכה לכך. זוכרת איך בפעם הראשונה חששה לומר לו שלא יטוסו השנה. גם לאיתמר.

גם היום, אף שהוא כבר גדול, בכיתה י"א, היא חוששת לספר לו. היא מסיעה אותו במכוניתה לשיעורים הפרטיים במתמטיקה ובלשון לקראת הבגרויות הקרבות, ושומעת אותו חולם בקול את הנסיעה. איך ישחק כדורגל ואיפה נאכל ואיך ישחק שחמט עם קובי ואיך הים יהיה רך וצלול ושקט כמו הנפש.

לבה מתכווץ וכבד עליה. היא מרגישה אחראית ואשמה והרסנית. הכול באשמתה. באשמתה לא ייהנה. באשמתה יישאר בחדרו כל הקיץ. באשמתה יסבול. כובד האחריות והאשמה סביב הילדים בלתי נסבל.

מתי כבר תבשר לבנים על דבר מחלתה? היא תחכה עד לאחר מבחן הבגרות בלשון. היא ואמנון יקפיצו אותו לבגרות, ורק אז ייסעו לרופא. הרופא כבר החל לדחוק בהם. הסרטן אגרסיבי מאוד וצריך להתחיל לפעול. אבל היא מחכה לבחינת הבגרות.

אמנון מסיע אותו לבחינת הבגרות, ואז הם נוסעים לתל השומר לפגישה עם הרופא ולבדיקות שלפני תחילת הכימותרפיה. בדרך היא עוד מספיקה לקבל הבהוב צורב של ואטסאפ מתוסכל ממיכאל שהגיע למבחן מוקדם מדי בגללה, מרוב שהיא מקדימנית ולחוצה.

שאולי, החבר הוותיק והחכם שלה, אומר שהאשמה שלה הזויה. היא חושבת על כך שבפרק הזמן שבין הופעת המחלה לראשונה, לפני תשע שנים, לחזרתה עכשיו, הפך לפסיכואנליטיקאי. "איך זה שאת עסוקה עכשיו באשמה על כרתים מול הבנים? זה הזוי. עכשיו יש להתרכז בטיפולים ובהבראה." היא מציינת לעצמה ששאולי מרבה להשתמש בתואר "הזוי". היא לא מפסיקה להרגיש ששוב גזלה להם את המקום שלהם עם המחלה הזאת שלה ושהיא מונעת ממיכאל את מה שכה כמהּ אליו. אשמתה אינה יודעת שובע.

אבל כשהיא מספרת להם, קודם על חזרת הסרטן ואז על ביטול החופשה המתבקש, הבנים מבינים ומקבלים את הגזירה בדאגה כנה לשלומה. היא מופתעת ומוטרדת. לא רוצה שיתהפכו היוצרות. לא רוצה שיתחילו לטפל בה. זוכרת איך טיפלה באביה החולה בשנות העשרים המוקדמות שלה, היא ואמנון, ולא מאחלת זאת לבניה. זוכרת את חוסר האונים שלה סביב המחלה והרופאים והדאגה היום־יומית לבריאותו. היא היתה אז בעיצומם של לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה וגם עבדה — הרגישה את עול מועקת הטיפול בו: את העומס הכרוך בליווי לבית החולים, בשיחות עם הרופאים והעובדות הסוציאליות במקום לשבת עם החברים שלה בקפה תמר, היכן שהיו יושבים אז, או לנוח.

אבל אי אפשר היה לנוח. אפילו טלפונים סלולריים לא היו אז. גם רישיון נהיגה עוד לא היה לה. בכלל, לא היתה טובה בעניינים פרקטיים. רק בללמוד. ולדאוג. ולהחזיק חזק את כל מה שצריך לעשות, את כל המשימות המוטלות עליה, ולהאמין כי אם לא תחזיק — הכול יתפרק מול עיניה האשמות.

הטיפול באביה עורר בה בהלה וחוסר אונים, והיא הרגישה לבדה. מה ידעה אז על החיים? עוד לא הבינה דבר. היא היתה חסרת אונים מול קמילת הגוף ואיתני המחלה, אישה־ילדה בודדה ומבוהלת.

שנים רבות אחרי שמת היתה מתעוררת בבעתה מזיכרונות, שעם השנים הבינה כי הם פוסט־טראומטיים, מהתקופה ההיא: אבא מצטמק והולך; לבדו בדירתו; היא פותחת את הדלת ורואה אותו שרוע על הרצפה; נפל ולא היה יכול להזעיק עזרה. או בפעם אחרת: הוא שוכב במיטתו והיא מגישה לו תה, וברגע של חוסר תשומת לב שופכת עליו מהמשקה החם ואינה יודעת את נפשה. וכעבור זמן: אבא מפסיק לדבר. אבא הוזה על תחרות מוזרה בין מפעלי נעליים. אבא זועק מכאבים. היא נוסעת עמו באמבולנסים לבית החולים הלוך ושוב. כך עד לפעם האחרונה שבה מת שם. במחלקה הפנימית.

היא לא תעשה זאת לילדים שלה. היא יודעת שהיא אחראית להיסטוריה שלהם. היא תהיה מאוד זהירה. היא לא תעביר אליהם את האחריות הכבדה הזאת. היא לא תיפול עליהם עם תוגת מחלתה ושקי דאגותיה. הם ימשיכו לחיות את חייהם הצעירים הכי טוב שאפשר.

אז, לפני תשע שנים, כשחלתה לראשונה, שמעה את מיכאל מתאר זאת לחבריו כ"סרטן קל". הילדים היו ממש צעירים. איתמר רק החל ללמוד בחטיבת הביניים, והיא חשה תסכול וצער שלא יכלה, כהרגלה, להגיע לימי הורים, לעשות רושם טוב על המורות כפי שהיא יודעת לעשות, לפרוש עבורו שטיח אדום שעליו יפסע לבית הספר החדש. היא היתה בודקת את הסימנים שעל פניו ואת התנהגויותיו חזור ובדוק. הרגישה הקלה כשהיה יושב ומקשיב לשיחות בינה לחברותיה. נראָה לה שזה מרגיע אותו, שנפשו אסופה. אולי אפילו מצא בכך עניין־מה ונחמה.

מיכאל היה בן שבע. בשלהי כיתה א'. כשסיפרה לו, וגם אחר כך, לא אמר מילה. "ילדים לא מדברים על קשייהם," היא זכרה מהקורס בהתפתחותית שנה ב', "לילדים יש סימפטומים." כשחזר לבית הספר לאחר הקיץ הארוך של הטיפולים שלה, דיווח תכופות על כאבי בטן, שלא פסקו שנים ארוכות.

הפעם הסבירה לילדים, שכבר היו לנערים, שיהיו שני מחזורי כימותרפיה ואז שהות ארוכה יותר בבית החולים לשם השתלת מח עצם, וזהו. גם הפעם הסיכויים לריפוי הם מאה אחוזים. עם עצמה ועם חברותיה הרהרה כי כהרגלה היא "עושה להם בניני," כמו בסרט ההוא, "החיים יפים", של בניני, שבו האב הופך את השהות במחנה הריכוז למשחק מהנה ומשעשע עבור בנו. ובעודה בוראת עולם יפה ובטוח יותר עבור ילדיה, בה בעת הרגישה חמלה ובהלה על תמימותם ועל האמון שנתנו בה.

חדר הרופא פורמלי ומתכתי. על הקירות הרבה מכתבי תודה בכתב יד שנראה לה ילדותי ממטופלים וממטופלות וגם ממכריהם. "בטח אלה שמתו," היא חושבת לעצמה. הרופא מתקשה להישיר מבט אליה. היא מניחה שהוא מאוכזב מכך שהמחלה חזרה לאחר תשע שנים. גם אותו היא מאכזבת? "מעניין מי הופך לאונקולוג," היא חושבת לעצמה, "אולי אלה שחייבים להיות מאוד משמעותיים לאחרים או אלה עם הפחד מכישלון. כשיש סרטן, התקוות ממילא מועטות כך שהכישלון פחות צורב."

"אותה מחלה בדיוק," קוטע אמנון את מחשבותיה. "בדקתי את התאים. אלו אותם תאים." אמנון והרופא פוצחים בשיחה על סוג התאים ועל עניינים אחרים שקשורים בסרטן. עניינים שהיא רגילה לא להקשיב להם. אמנון מדען במקצועו, תחום המחקר שלו הוא סרטן. אמנון מבין את הדברים שהיא לא רוצה להבין, והוא מצליח להפוך הכול לאפשרי. לא מבזבז זמן על מבוכות ורגישויות בין־אישיות ועל מחשבות טורדות שלווה. הסקרנות שלו ואופיו טוב המזג הופכים אפילו את הלימפומה הזאת לתופעה אנושית נסבלת. אולי היא לא צריכה לשאת את כישלונותיה לבדה?

הרופא רוצה להסביר לה מה עומד לקרות בעתיד הקרוב. היא אוהבת את החלק הזה. יש תוכנית. הרבה אנשים מחזיקים את התוכנית. היא לא לבד. היא לא מחזיקה לבד את אבא שלא ימות ואת הבנים ואת עצמה. יגידו לה מה לעשות, והיא תעשה בהצטיינות. כמו בפעם שעברה. היא תלמד איך להתל בבחילות ותמצא טריקים איך להקיא פחות ולהימנע מהפצעים בפה. היא תהיה מסורטנת מצטיינת.

הרופא שלה ממשיך להסביר: הפעם אחרי שני "טיפולי הצלה", שני מחזורי כימותרפיה באשפוז — היא תיאלץ לעבור למחלקת ההשתלות להשתלת מח עצם. זהו הטיפול המועדף למצבה. שם יהיו רופאים אחרים, והיא מרגישה צביטה בבטן. היא לא רוצה רופאים אחרים. הבזקים של אפור־שחור מדכדך. עד שהתרגלה לד"ר א', שהוא ענייני ונעים ונטול אגו. מאוד שונה משאר הרופאים שפגשה בחייה.

היא ממשיכה לתכנן. איך תודיע לכל המטופלים שלה ומה תאמר להם. היא תבשר להם כפי שמבשרים לילדים, כמו שהיא עצמה אמרה לילדים גם עכשיו, בפעם השנייה: היא חולה. זה סרטן. יש טיפול. סיכויים מצוינים. לצערה, הטיפולים אינם מאפשרים עבודה. היא בוודאי תחזור לעבודה בעוד כשלושה חודשים, ובינתיים תעדכן אותם במצבה והם מוזמנים לכתוב לה. בשורה פשוטה, בהירה ואופטימית.

ועוד תוכניות. היא חייבת לדאוג שהבית יתפקד: שאמנון יֵדע מהי הדרך הספציפית שחשוב לה לעשות את הכביסות של הבנים ואיך לקפל ולסדר את הבגדים כ"חיילים" בארון. הבגדים האסופים כחיילים ישמרו גם על הנפש אסופה. צריך לדאוג שהעוזרת תבוא כרגיל, וכמובן להפעיל את הביטוח של אובדן כושר העבודה.

ובכל זאת, גופה הדרוך כהרגלו מול משימות החיים מתחיל להרפות. עכשיו היא לא צריכה לעבוד, לא צריכה לפרנס, לא צריכה לטפל במטופלים ולדאוג להם כל הזמן, ללמד סטודנטיות ולספק את הדרישות שלהן. עכשיו תוכל פשוט להתמסר לריפוי ולכאב ולדאגה לעצמה. אין צורך להבריק, אין צורך להתאמץ. רק מטפלים בה. רק יטפלו בה. כולם ירצו לטפל בה והיא סוף סוף תוכל לדאוג לעצמה, אולי בלי להרגיש אשמה.

ככה זה. אין ברירה. היא לא חייבת לעשות כלום. היא יכולה רק להיות. במיטה. כואבת ודואבת — אבל במיטה. בשקט. כשמטפלים בה. היא כבר יודעת מה מחכה לה. חלק היא מכירה מהפעם הקודמת. היא יודעת שהיא לפני פרוצדורת החדרת ה"היקמן" — הצנתר שמשתילים בגוף כדי להחדיר את הרעל המבריא של הכימו; היא יודעת שזה יכאב ושיש חשש לזיהום; היא יודעת על בחילות שאינן מרפות ועל התחושה בגוף שנגרמת מהקאות בלתי פוסקות; היא יודעת על פצעים בפה ובכל הגוף, ועל חולשה וחלחלה וחידלון; היא יודעת על "טיפולי הצלה" קשים והשתלת מח עצם ועל תופעות לוואי מבהילות; היא יודעת על מבחני הפט סי־טי שמעריכים את הצלחת הטיפולים או כישלונם. ועל הלב המפרפר. היא גם יודעת על סכנת המוות.

שוב נוחת עליה שקט. רק הדאגה למיכאל עדיין מזמזמת. הבזקים אדומים־כתומים.

אפילו לא אכפת לה שהבית יהיה מלוכלך. לא אכפת לה שיהיה פחות מאורגן. איזה כיף. "הסרטן יותר גדול מהכפייתיות. הוא מנצח," היא חושבת לעצמה ועוצמת עיניים. היא כמעט נרדמת.

שקט. אור לבן עם פרחים תכלכלים.