שאגת מנוע, צפירות מכוניות, נהמת רכב איסוף אשפה חודרות לשנתה של מרינה, והיא פוקחת את עיניה. השעון בטלפון מראה 6:15. כל כך מוקדם. אולי אפשר לנמנם עוד קצת? למרות השעה הרחובות לעולם לא ישנים, והרעש לא פוסק אפילו לדקה. בהתחלה נדמה לה שהתעוררה ברחוב. הקולות שחודרים מבעד לזגוגיות הדקות מוחשיים כל כך, שהיא באמת מרגישה אספלט לח ומחוספס מתחת לגבהּ, ורואה גלגלי ענק של רכב איסוף אשפה שאוטוטו דורסים אותה, מוחצים אותה... אבל לא, למרבה המזל, היא לא באמצע הרחוב. היא במיטה, בדירה קטנה ומוזנחת בקומה הרביעית של בניין ישן שנבנה באמצע המאה שעברה, בלי מעלית, כמובן. והדירה אינה אלא חדר פצפון. פעם היה החדר הזה הסלון בדירה של שלמה, אבל עכשיו העפיל לדרגת דירת סטודיו בזכות עצמו.
ובכן, היא מתעוררת במיטתה הצמודה לחלון, בחדרון זעיר. החלון מאפשר לשאון הרחוב, וגם לרוח ולטיפות הגשם, לחדור פנימה בחוצפה ובפראות. בחדר רהיטים זולים מאיקאה — חוץ מהמיטה, יש בו גם שולחן קטן שעליו עומדים כירת גז עם מבער יחיד, טוסטר וסיר. השולחן משמש כחדר אוכל, מטבח ומקום עבודה. מתחתיו עומד שרפרף שהוכנס פנימה. במקרר הקטנטן שני מדפים, ובמטבח יש גם כיור גמדי שאליו ידיה של מרינה לא נכנסות במלואן. אבל! יש לה אפילו מכונת כביסה משלה! הדר מדהים לבית בזוי כזה.
6:30. זמן לקום. היא מדמיינת בבעתה איך תצטרך לצאת מהמיטה החמימה ולדרוך על מרצפות אבן קרות. בבית קפוא כאן בחורף, ואומרים שחום נורא שורר בשאר חודשי השנה. איזה אקלים מטורף!
אבל למרינה אין ברירה. היא יוצאת מהמיטה, תוחבת את כפות רגליה לנעלי בית, לובשת חלוק מגבת חמים והולכת לשירותים. יש פה אסלה, מקלחת חבויה מאחורי וילון שעוונית וארונית קטנה שבה מרינה שומרת תכשירי קוסמטיקה. אין לה הרבה מאלה. אפשר להתפלא מהמהירות שבה הפכה לחסכנית כל כך. משחת שיניים, קרם לחות, מסקרה ואודם. זהו. בעבר היו לה בושם צרפתי, קרמים יקרים, פלטת צלליות עיניים, ברק לשפתיים, איי ליינרים, לכה לציפורניים ועוד תכשירים לייפוי ולטיפוח. עכשיו הסתפקה במועט.
מרינה מסיימת במהירות את ארוחת הבוקר הדלה שלה ויוצאת מחדרה. לידה, בחדר אחר של הדירה המחולקת, גרה ראיסה עם בעלה. משום מה הם תמיד משאירים את הדלת פתוחה לרווחה, כך שאפשר לעקוב אחר חייהם הפרטיים בחופשיות. מרינה מנסה לא להציץ פנימה, אבל המבט שלה ננעץ בלי כוונה במיטה המלוכלכת, בסדינים המקומטים, בבגדים המבולגנים, בבקבוקי הבירה הריקים ובחוטים המכוערים שמשתלשלים מהתקרה, ועליהם מתייבשת כביסה. האף מזהה ריחות של זיעה וגופים לא רחוצים, אלכוהול וסיגריות. אסור לעשן בדירה. לוחית בשלוש שפות (רוסית, עברית ואנגלית) שתלויה בכניסה מעידה על כך באופן חד־משמעי. אבל זה לא מעניין בכלל את ראיסה ובעלה. מרינה אפילו חושדת שהם לא יודעים לקרוא. מזל שעכשיו, בשעה כל כך מוקדמת, ראיסה עוד לא התחילה לבשל. אם היא תרצה לבשל ארוחת צהריים, הכול אבוד. כל הדירה תתמלא בניחוח בצל שרוף, שומן מותך ובעוד בדל ריח נתעב ובלתי מוכר.
על בעלה של ראיסה מרינה כמעט שלא יודעת דבר, אפילו לא את שמו. מעולם לא ראתה אותו כמו שצריך. כשמרינה יוצאת מביתה, הוא עדיין ישן. וכשחוזרת — כבר ישן. או שוכב במיטה ומעשן. או חצי שוכב עם המחשב על הברכיים. בקיצור, מרינה לא ראתה אותו במצב מאונך.
מרינה מנסה לפתוח את דלת הכניסה, אבל המנעול תקוע, כמו תמיד. היא מקללת ומתעצבנת, היא לא רוצה לאחר לעבודה. הנסיעה אורכת שעה שלמה, וגם כך האוטובוס תמיד מאחר. אבל פתאום ורוניקה מופיעה מהחדר הסמוך. מוזר שוורוניקה כבר ערה. ועוד יותר מוזר, היא לבדה.
"קר היום," נאנחת מרינה.
"נתחשל!" ורוניקה עונה במרץ, כהרגלה, באופן לגלגני במקצת. היא לעולם לא מאבדת את עליצות רוחה, אפילו כאשר בא לה לייבב מרוב כאב. ורוניקה יפהפייה, ומרינה קצת מקנאה בה. היא צעירה, גבוהה, זקופה. יש לה עור יפה, שיער ארוך וצבוע בצבע ג'ינג'י כהה. הצבע הטבעי גם הוא כתום, כפי שמעיד מקבץ של נמשים על אפה הקטן. על פניה החיוורות סומק ורוד טבעי, ואין עליהן אפילו קמטוט אחד. היא בת עשרים וארבע בלבד, אבל ראתה הרבה בחייה. לוורוניקה יש חלום למצוא בעל עשיר, והיא לא טורחת להסתירו. במילים אחרות, היא מנסה למכור את נעוריה ויופייה במחיר הכי גבוה. והיא צודקת. מרינה עדה: ורוניקה — חיננית, אבל טיפשה — לא מתאימה לעבודה קשה, ולכן נישואים לגבר עשיר הם הסיכוי היחיד שלה לחיים טובים. ורוניקה מלאת שמחה, נמרצת, נטולת דעות קדומות או עקרונות מוסריים כלשהם. יש לה הרבה מחזרים. אבל אף אחד מהם עדיין לא רצה להתחתן איתה.
סוף־סוף מופיעה ראיסה מהחדר הסמוך. זו אישה יבשה כמו צימוק, ועצבנית כמו נחש צפע לפני שהוא תוקף. גילה לא ברור, אבל חישובים מתמטיים בסיסיים מצביעים על כך שהיא בת שישים בערך. יש לה פנים מקומטות, שיניים רקובות וצחנת הבל פה. כמו תמיד, היא לובשת מכנסיים וחולצה. על כתפיה מונח ברשלנות מעיל ישן. היא לעולם לא מחייכת ולא אומרת דברים נחמדים.
החיים שלה חרא, בעלה אידיוט, מזג האוויר בלתי נסבל, הילדים מנוולים, והמציאות כולה — זוועה.
"מה, שוב פעם נתקע, יא זבל?" היא שואלת. ראיסה תמיד נוהגת בענייניות קודרת. זאת התוצאה של ניסיון חיים רב ורצוף כישלונות.
דמעות עולות בעיניה של מרינה. בזמן האחרון היא בוכה הרבה, ודווקא לא מתאים לה. או לא התאים בעבר. האם זה גיל המעבר או סתם עצבים?
"כן, נתקע. הדלת לא נפתחת," היא מצטדקת.
"שנייה, אני פותחת," עונה ראיסה ולוחצת על המנעול החלוד בתנועה סוחפת ומהירה, דוחפת לתוכו מפתח באכזריות, עד שהוא חורק ונכנע. "זהו, שברתי," מודיעה ראיסה בשביעות רצון.
הגברות, שקצת מצטערות על המנעול ההרוג אך מרוצות משחרורן, יוצאות החוצה. נכה בכיסא גלגלים מזנק אליהן.
"תנו מטבע," תובע.
ראיסה וּורוניקה עוברות על פניו באדישות ומעמידות פנים כאילו לא הבחינו בו. מרינה נאנחת, אך מוציאה ארנק מהתיק.
***
"תגידי שלוש ספרות," אומרת ראיסה כשמרינה משיגה אותה. "היום יש קרינה חזקה מהשמש, וזה משפיע על השדה מגנטי," מודיעה ראיסה בסמכותיות.
מרינה עונה בלי לחשוב: "שלוש, ארבע, שבע."
"נבדוק בערב," מהנהנת ראיסה. "לפי התחזית, היום יהיה יום טוב."
בכל יום ראיסה ממלאה כרטיס לוטו בקיוסק הקרוב. המוכרת מקבלת את פניה בחיוך מעודד. ראיסה בוחנת את הכרטיס זמן מה לפני שהיא נותנת תמורתו כמה מטבעות, בוחנת אותו בדקדקנות, כאילו רואה כרטיס לוטו בפעם הראשונה. אחר כך, באיטיות ובקפדנות, היא ממלאה את המספרים. לא קל לראיסה למלא כרטיס לוטו. בכל כרטיס יש ארבע עשרה טבלאות המחולקות לשניים. צריך למלא שני צירופים לפחות ולמחוק מספרים מיותרים בטבלה. כל צירוף צריך להכיל שישה מספרים, מאחת עד שלושים ושבע, ומספר נוסף מאחת עד שבע. זאת עבודה קשה. לא כל אחד יצליח. ראיסה מתאמצת ומשתדלת, מוחקת את המיותר בקפידה ומדגישה את המספרים שבחרה. מרוב מאמץ הפנים שלה מסמיקות, והיא מרגישה חום בבית השחי. עבודת הפרך הכרוכה במילוי הכרטיס היומי כבר עלתה לה סכום מכובד, אך ראיסה לא מתייאשת. היא מאמינה שיום אחד יתמזל לה המזל. הרי לא ייתכן שהמזל נטש אותה לגמרי! פעם זכתה בחמישים שקלים והתגאתה בכך מאוד. אבל היא חולמת על סכום הרבה יותר גבוה מזה. הרבה, הרבה יותר גבוה.
לבסוף ראיסה נותנת את הכרטיס למוכרת החייכנית, היא סורקת אותו ומחזירה לה עותק.
"בהצלחה!" היא מסיימת את הפרוצדורה. ראיסה ממלמלת משהו לעצמה, לוקחת את עותק המסמך והולכת.
שלוש השכנות נפרדות, כל אחת פונה לדרכה. ראיסה הרזה, הרפה, המקומטת, זוחלת לאוטובוס ירוק. ורוניקה, בוהקת בשמש בשערה הג'ינג'י, קופצת בעליזות לתוך מונית, שעליה כתוב באותיות גדולות, "הנהג אדיק". ומרינה, עייפה ועצובה, מבטה כבוי, הולכת ברגל לאט לאט. יום קשה מצפה לשלושתן: לנקות ולשטוף, לחתוך ולפרוס, לצבוע ולצבוט, לרַצות ולחייך חיוכים מזויפים למי שמשלמים להן במזומן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.