שקופים

עינב ואני התחלנו לצאת בכיתה י' זה התחיל בגיחת של"ח. ירון, המורה המיתולוגי לשל"ח היה מוציא כל שכבת י' בעיר לשלושה ימים של חיי שטח בבאר אורה, זה היה לפני שלקחו גם את המקום היפה הזה והפכו אותו לישוב עם בתים מכוערים באמצע המדבר.

בלילה הראשון של הגיחה היינו יחד, אין לי מושג איך זה התחיל ואף פעם לא שאלתי אותה אם היא זוכרת את הפרטים המדויקים. היא למדה בכיתה המקבילה שלי בתיכון והכרנו עוד מהיסודי, כשלמדנו יחד בבית ספר "אופיר" במגמת מוזיקה.

בניגוד לסטיגמה, בנות באילת לא מתחילות לשכב עם גברים בגיל שלוש עשרה. עינב ואני חיכינו יותר משנה עד שהגענו לשלב הזה, כבר היינו יותר לכיוון גיל שבע עשרה וזה נראה טבעי. מערכת היחסים שלנו הייתה סטנדרטית לגיל הזה, בין חוג התיאטרון שלה למועדון השיט שלי, בערב היינו יושבים ליד "היאכט פאב" ונהנים מבירה שקנינו בקיוסק ליד. דרך קיר הזכוכית ראינו את מיטב ההופעות שיש לרוק הישראלי העכשווי להציע.

בימי שישי היינו הולכים לאנדר-גראונד ומשחקים אותה מגניבים ששותים "גינס".

לקראת סוף שנת הלימודים עינב הייתה עסוקה בלפצח את החומר לבגרויות ואני הייתי עסוק בלפצח את החזיה שלה. שנינו הצלחנו מעל ומעבר, כל אחד בתחומו.

בתחילת י"א הצטרפתי, יחד עם רוב הבנים של השכבה, להכנה לצבא של דויד זקס שהיה המורה לספורט שלנו, שנקרא בפי כל "זקס". לא הייתה לנו מסגרת אחרת להתאמן, על 'אחרי' בכלל לא שמענו. בתקופה שמארק צוקרברג עוד היה עסוק בלחטוף מכות בתיכון, הוא בן גילנו, והאיי.סי.קיו. היה פסגת הטכנולוגיה, לא הייתה לנו ממש דרך לדעת מה קורה מעבר למחסום הכניסה לעיר.

זקס עשה עבודה טובה והכין אותנו גם מנטאלית וגם פיזית לשירות קרבי, במיוחד התלהב מחבר'ה כמוני, שהביעו עניין ביחידות מיוחדות. זה היה ויכוח רגיל בחבר'ה, מה עדיף, סיירת מטכ"ל או שייטת 13? דובדבן או סיירת יעל? או אולי כדאי בכלל לנסות את מזלנו ביחידות החטיבתיות ולהשתייך לגדודים עם עבר מפואר לא פחות?

אני השתייכתי למצדדים בשייטת, הים היה החיים שלי ואין סיבה להפסיק את העניין בצבא. מי שלא אהבה את העניין הייתה עינב שלא הבינה למה אני רוצה לעבור מסלול קשה כל כך בצבא ולהיות רחוק ממנה.

"בשביל ים אתה לא צריך ללכת לשייטת, רק למועדון שיט. מה רע בלשרת קרוב?"

"אין שום דבר רע בלשרת קרוב לבית למי שזה מתאים, לי זה לא."

לא רבנו על הנושא, אבל עינב הזכירה בכל הזדמנות שהיא נגד עניין השייטת. לדעתי היא לא חשבה שבאמת אלך על העניין, או שאולי קיוותה שלא אעבור את הגיבוש ואשרת במקום 'מסוכן פחות' כהגדרתה. גלי התקווה של עינב התנפצו על שוברי העקשנות שלי ובחודש ינואר אלפיים ושתיים יצאתי ליום סיירות.

יום סיירות היה בעצם יומיים שכללו גיבוש פיזי ומנטאלי לא פשוט בכלל. רוב החבר'ה שהתחילו את הגיבוש לא סיימו אותו וגם לחבר'ה שהיו בכושר טוב והכינו את עצמם, כמוני, לא היה פשוט. תמיד יש את הנקודה הזאת שאתה צריך לבצע תרגיל מסוים וחושב 'אה, לא בעיה אני יכול לעשות את זה' וחצי דקה אחר כך כועס על היהירות שלך.

בסוף היום השני הייתי צריך למלא טופס ובו התבקשתי לציין לאיזו יחידה ברצוני להגיע. סימנתי שייטת בלי לחשוב בכלל ועליתי על אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב, שם תפסתי את אוטובוס הלילה לאילת. לאחר כמה שבועות קיבלתי בדואר זימון לגיבוש שייטת בחודש אפריל.

הייתי גאה בעצמי וביקשתי מזקס להכין אותי בהתאם לגיבוש, גם במועדון השיט סיפרתי על כך שקיבלתי זימון לגיבוש שייטת. שם כל-כך שמחו על ההחלטה שלי ועל כך שקיבלתי זימון, שהם החליטו להפסיק לגבות ממני דמי מנוי כי מבחינתם הם 'משקיעים בדור הבא של לוחמי ים מצטיינים'.

באפריל הגעתי לגיבוש.

הייתי נרגש מצד אחד ונחוש מצד שני, כשהתאספנו לגיבוש ראיתי שאני אחד מתוך קבוצה של קצת יותר ממאה בני נוער נרגשים כמוני. ניסיתי לדמיין מי מהם יהיה איתי בצוות. היו שם כמה חבר'ה שלא נראו כמו לוחמי שייטת או כמו לוחמים בכלל ולא הבנתי מה הם עושים פה, מצד שני הם כבר עברו יום סיירות אז כנראה שהם שווים משהו.

בגיבוש שוב התברר לי שמה שדמיינתי שאני יכול לעשות שונה בהרבה ממה שאני יכול לעשות. אמנם עמדתי בהצלחה בכל המשימות בגיבוש, אבל הוא היה ברמה גבוהה הרבה יותר משחשבתי והגוף שלי שלח לי סימנים שקשה לו.

בתרגילים הימיים היה לי קל יותר, לא הייתה לי בעיה, לדוגמה, לצלול בעיניים עצומות את ארבעים המטרים ולהגיע למצוף המיוחל. המגבש שהיה אמור לכוון אותי במקרה של סטייה מהמסלול נותר מובטל בתרגיל הזה, וכך גם בתרגיל הצוות שהיה בטווח ארוך יותר- שלוש מאות מטרים.

גם העבודה עם הציוד במים הייתה לי פשוטה יחסית, שכן במועדון השייט הייתי רגיל לעבוד עם ציוד במים במהלך הכניסה לים.

הדבר שממנו פחדתי הכי הרבה היו ריצות הספרינט, ידעתי שיש לי בעיה בזינוק ולא ידעתי אם אצליח לעמוד בזמנים. להפתעתי, האימונים של זקס עזרו גם כאן ולמרות הקושי עמדתי בזמנים של המגבשים שלנו.

בסוף היום הרביעי, לאחר מסע שאיים לשבור לי את הגב ועשה שמות לכפות הרגליים שלי נכנסתי לראיון אישי. המראיין שאל אותי מספר שאלות בסיסיות כמו אם התכוננתי לגיבוש ואיפה ואם יש לי ידע בנושאים שקשורים לים. חשבתי שהוא יפרגן לי על מועדון השייט, אבל הוא נשאר בדיסטנס ולא הראה שהעניין מרשים אותו. הריאיון היה קצר וענייני וכשהוא סימן לי שסיים איתי הייתי קצת מופתע. חשבתי שהריאיון יהיה ארוך ומופרט יותר אבל כנראה שזה הספיק להם. קיוויתי שהריאיון היה קצר כי הם הבינו מהר מאוד שאני מתאים ולא כי הם החליטו שאין להם זמן לבזבז עלי. בתום הגיבוש שוב הגעתי לתל אביב ומשם לאילת, למחרת לא הלכתי ללימודים, הייתי עייף מדי.

כשסיפרתי לעינב על הגיבוש ראיתי שהיא מתלבטת, מצד אחד היא רוצה לפרגן לי ומצד שני היא לא רצתה שאתקבל. מבחינתי הרגשתי שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי ומעכשיו הצבא צריך להחליט אם אני מתאים לשייטת או לא.

בסוף יוני קיבלתי מעטפה חומה עם תאריך הגיוס שלי, העשרים ושבעה בנובמבר. ניצלתי את חמשת החודשים שנותרו לי בעיקר באימונים מפרכים. השיא היה ירידה לים עם האופנים וריצה חזרה עד הבית, שנמצא בשכונה הגבוהה ביותר בעיר, עם האופניים על הגב. מדי פעם הייתי יוצא עם עינב ועם חברים לבירה ואפילו ניצלנו את העובדה שאנחנו כבר בני שמונה עשרה כדי לשבת ב"יאכט פאב".

בלילה שלפני הגיוס לא הצלחתי להירדם, דמיינתי את עצמי יוצא מהים עם ציוד לחימה עליי ואחר כך נוסע הביתה עם מדים של חיל הים ונשק מדוגם.

ידעתי שמתחיל פרק סוער ומרגש בחיים שלי.