שקרים ויופי 3: מתחת לסערה

1

קירה

״אשם.״ ציפיתי לזה. הרי ישבתי באולם מדי יום בשבועות האחרונים והקשבתי לעדויות, ובכל זאת הייתי בהלם. ציפיתי שחבר המושבעים ידון בנושא יותר זמן. שעורך הדין של אבא ישלוף איזה שפן מהכובע.

מבטו של אבא נעצר בי. לא הייתה האשמה בעיניו. לא כעס ולא שנאה. רק אכזבה. הרגשתי כאילו מישהו נעץ לי סכין בבטן וסובב אותה, וכבר לא הייתי משוכנעת שעשיתי את הדבר הנכון. הוא נראה נאה כתמיד בחליפת ברִיוֹני, בעניבת משי ובחולצת כפתורים לבנה מגוהצת. אבא תמיד הקפיד על הלבוש, ואפילו בגדי היומיום שלו היו אלגנטיים. אף פעם לא ראיתי אותו בחולצה מקומטת או מוכתמת בזיעה. אפילו גרגיר אבק תועה לא נחת על הז׳קט שלו. רונאן שונסי היה שטן חלק לשון שהסתיר את אכזריותו מאחורי חזות של כוכב קולנוע הוליוודי וחיוך מקסים. המשפט שלו, והחודשים שקדמו לו, הזינו כל עיתון, כל ערוץ חדשות וכל צהובון בארץ.

כשאזקו אותו העברתי אצבע על המילים המקועקעות על פנים מפרק כף היד שלי: ״היה שלם עם עצמך.״1 לא הכי מקורי, אבל מילותיו של שייקספיר פשוט התאימו. ביקשתי מאחי קונור לקעקע אותן עליי כמה ימים לפני שנסענו למיאמי, ומאז העברתי עליהן את אצבעי מאות פעמים. ניסיתי לשאוב מהן כוח. ניסיתי להאמין שעשיתי את הדבר הנכון — בשבילי. בשביל האחים שלי. בשביל אימא שלי שישבה לצידי אבל הייתה רחוקה כל־כך שיכלה כבר להיות בכוכב אחר. היא דיברה אליי רק מילים מעטות בכל הימים שהיינו כאן, ובקושי הכירה בנוכחותם של קיליאן ושל קונור.

ועכשיו כל גופה רעד מבכי, וכל מי שישב באולם היה יכול לראות כמה כאב לה כשהוציאו משם את אהבת חייה באזיקים. כשהאיש שבשבילו הקריבה הכול הופל על ידי בתו. בתה.

״אימא,״ אמרתי, בקול חנוק. ״בבקשה...״ לא הצלחתי אפילו לסיים את המשפט. לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לבקש. סליחה. הבנה. את אהבתה. היא הזדקפה, מחתה את דמעותיה והישירה אליי מבט מעיניה הכחולות הבוהקות. אימא הייתה יפהפייה כמו פסל שיש במוזיאון — יופי קר, לא מתפשר, בלתי מושג.

״להתראות, קירה. תשמרי על עצמך.״ לא הייתה טיפת חמימות בקולה, שום סימן שאכפת לה ממני. ואולי אף פעם לא היה אכפת לה ממני.

להתראות. תשמרי על עצמך.

הפנים שלה היו חסרות הבעה ולא הסגירו שום רגש, ולמעט האייליינר המרוח לא היה סימן לכך שהיא מתאבלת. גילויי צער כאלה לא היו אופייניים לה, והיא כבר הצטערה שהניחה למישהו לראות את זה.

היא פנתה אל האחים שלי בפעם הראשונה, הכירה בנוכחותם בהנהון קצר ויצאה מהאולם בראש מורם ובגב זקוף. אלגנטית ומלכותית. המלכה של אבא. צפיתי בה כשהתרחקה וידעתי שלעולם לא אראה אותה שוב. היא חתכה אותי מחייה בדיוק כמו שעשתה לאחים שלי לפני יותר מעשרים שנה. ועכשיו עזבה בלי להביט לאחור, בזמן שאני עמדתי בלי לזוז ועיניי נעוצות בפתח שיצאה ממנו.

פניתי להסתכל בקונור ובקיליאן, שנראו נאים כל־כך בחליפות ובעניבות. הם עמדו לצידי לאורך כל הדרך הזאת. הם דמו מאוד לאימא שלי — שיער כהה, עור שחום ועיניים באותו גוון של כחול — וטכנית הם היו רק אחים למחצה שלי, אבל היינו משפחה במלוא מובן המילה. הם אהבו אותי, ואני אהבתי אותם. זה היה עד כדי כך פשוט, ועד כדי כך מורכב.

״אני מצטערת,״ לחשתי. התנצלתי בשם אימא שלי. בשם אבא שלי. על כל מה שהאחים שלי סבלו בגללם. אימא שלי נטשה אותם כשהיו ילדים, והם גדלו אצל אלכוהוליסט מתעלל שהסתיר את מעשיו הנפשעים מאחורי תג של שוטר.

״אין לך סיבה להצטער,״ אמר קונור, וחיוך רך עלה על פניו. הערצתי אותו. הוא היה איש חשאי — הקשר בינינו נוצר לפני שנתיים, כשהוא הגיע למיאמי בחיפוש אחר אימא שלי. שהיא גם אימא שלו ושל קיליאן. בזמנו לא ידעתי בכלל שהוא אחי. בזמנו הוא נטר לי טינה על הנוכחות שלה בחיי. אבל כל זה השתנה.

״לא באנו הנה בשבילה,״ אמר קיליאן בקשיחות. ״באנו בשבילך.״ קיליאן מבוגר ממני בשבע שנים, והוא היה כמו סלע. המגן. הלוחם.

״טוב, לפחות לא תצטרכו לדחות את החתונה,״ אמרתי בניסיון להקליל את האווירה. למצוא את האור שבקצה המנהרה המטורפת הזאת. קיליאן עמד לשאת את אידן לאישה בעוד עשרה ימים. הוא מצא אישה מושלמת עבורו וכך גם קונור, שחידש את הזוגיות עם החברה שלו אווה. האחים שלי סוף־סוף היו מאושרים, ואני לא מכירה אף אחד שראוי לאושר יותר מהם.

״מוכנה לצאת?״ שאל קונור, הוא שחרר את העניבה שלו ופתח את שני הכפתורים העליונים בחולצתו. הוא שנא להרגיש כבול וכבר היה מוכן לשיגור — עיניו היו נעוצות בדלת היציאה כאילו כבר לא היה יכול לחכות לרגע שנתחפף מכאן.

עדיין לא הרגשתי מוכנה, אבל הנהנתי. ידעתי מה מצפה לנו מחוץ לבית המשפט הפדרלי. ים של עיתונאים שמקווים להשיג הצהרה או תמונה שתמכור את העיתונים שלהם. הזכרתי לעצמי שהם רק עושים את עבודתם, ושכל אחד צריך להתפרנס ממשהו. החדשות המרעישות של היום יישכחו עד מחר, כשיגיעו הסיפור החם או השערורייה הבאה.

שלושתנו הרכבנו את משקפי השמש שלנו כדי להתגונן מפני אור השמש הבוהק של חודש יוני. מיאמי הייתה מקום קשה בקיץ. החום ואור השמש והצבעים החזקים בהקו במלוא עוזם, וזה היה כמעט בלתי נסבל. שאפתי עמוק את האוויר המעופש ויצאתי מבית המשפט לצד האחים שלי. היום לבשתי שמלה צמודה של פראדה בצבע אפור פנינה ונעלתי נעלי עקב של לובוטין, את השיער אספתי לפקעת מהודקת ומוקפדת. מראה קלאסי, מאופק, אלגנטי ויוקרתי. לא נראיתי כמו עצמי, אלא כמו הבת של אבא שלי. כל יום התלבשתי לכבודו, בבגדי המעצבים שפעם מילאו את הארון שלי, רובם לא נלבשו מעולם וחלקם עדיין היו עם תגי החנות. ברגע שאחזור לברוקלין, הכול יימסר לתרומה.

במקום להרכין את הראש בבושה, חייכתי למצלמות את החיוך המסנוור שירשתי מאבי. החיוך שהסתיר חטאים רבים. סירבנו להגיב גם כשהכתבים קפצו מולנו, התגודדו סביבנו עם מיקרופונים בידיים ושלחו אלינו שאלות מכל עבר.

האחים שלי הרחיקו אותם וגוננו עליי מרוב הבלגן. כשהתרחקנו, הרמתי מול הכתבים את האצבע האמצעית כדי להבהיר להם מה דעתי על השאלות הפולשניות ועל הרדיפה אחר סנסציות.

״יפה,״ אמר קונור בשעשוע שלא הצליח להסוות.

קיליאן הניד בראשו ומלמל משהו בלחש, וקונור ואני נקרענו מצחוק. זה שחרר קצת את הלחץ בחזה שלי. שבועות ישבתי באולם המחניק, הקשבתי לדברים הנוראיים שאבא שלי עשה ובקושי הצלחתי לנשום. כל החיים שהוא הרס. כל המעשים שבאמצעותם מימן את אורח החיים היוקרתי שלנו.

את הווילה בקיימן. את צי המכוניות. את הספינה המתוקתקת שהייתה במרינה. את הבית בסגנון הספרדי שהיה לנו בקורל גייבלס, שהיו בו נברשות קריסטל מפוארות, ריצוף שיש, עתיקות יקרות ערך ויצירות אומנות. הממשלה עיקלה את הנכסים שלו, ועכשיו לא היה לו כלום. חוץ מעשרת אלפים דולר במזומן שנתתי לאימא שלי במעטפה חומה פשוטה — לכפר על האשמה שהרגשתי — לא היה לה כלום. איך אימא שלי תכלכל את עצמה? היא לא עבדה יום אחד בחייה.

ברור שהצילום שבו הנפתי לעיתונאים אצבע משולשת הוא זה שהגיע לעיתונים: קירה שונסי חסרת המעצורים, בתו של הפושע המורשע רונאן שונסי יוצאת מבית המשפט הפדרלי במיאמי עם האלוף לשעבר של היו־אף־סי קיליאן ״הקילר״ וינסנט ועם הנרקומן קונור וינסנט.

זאת לא הייתה הכותרת המדויקת, אבל זה מה שהיה שם פחות או יותר.

זכינו לפרסום שאף אחד מאיתנו לא רצה בו. העבר והסודות המלוכלכים שלנו נחפרו ונחשפו. זה היה בלתי נמנע. היינו צעירים, אבל כבר הספקנו לעבור דברים שאלף אנשים לא עוברים.

״בואו נחזור הביתה,״ אמרתי, ובפעם הראשונה זה שבועות חייכתי בכנות.

קיליאן לחץ על השלט הרחוק של רכב השטח השכור שלנו בחניון, נשמעו צפצוף ונקישת מנעול ונכנסנו פנימה, טרקנו את הדלתות וסגרנו את עצמנו מפני החום של מיאמי. התיקים שלנו כבר היו ארוזים והועמסו בתא המטען, והיינו מוכנים לטיסה שלנו הערב.

ברוקלין הייתה עכשיו הבית. היא הייתה הבית בשבעת החודשים האחרונים. הייתה לי עבודה שאהבתי — עבדתי אצל טייט באטלס מוטורס. שכנעתי אותו לקנות מכוניות ספורט אמריקאיות קלאסיות, לשפץ אותן ולמכור ברווח. בינואר עברתי לדירה משלי, למורת רוחו של קיליאן. אם זה היה תלוי בו, הייתי נשארת בחדר האורחים בלופט שלו ושל אידן. הוא התעצבן כששכרתי את הדירה בלי לספר לו, אבל אידן ידעה איך לרכך את המכה, והוא התגבר על זה. בסופו של דבר. והכי חשוב, זכיתי בחופש ובעצמאות שלי. האחים שלי היו לפעמים קצת מגוננים מדי, אבל כבר למדתי איך לתמרן אותם — אחרי חיים שלמים שבהם הזדנבו אחריי שומרי ראש, היו לי דרכים משלי.

המטוס המריא, הנוף של מיאמי הלך וקטן מבעד לחלון שלי ואני נפרדתי לשלום מחיי הישנים בפעם האחרונה.

1 ויליאם שייקספיר, המלט. תרגום: אברהם שלונסקי. ספריית פועלים, תשכ"ח