שקרים שכולם מספרים

 שער 1 אלף אנשים באים לומר "אני אוהב אותך"

5,597,551 אנשים נוסעים ברכבת התחתית בניו־יורק ביום חול ממוצע, כך מספרת רשות התחבורה העירונית.

ה"1" הנוסף בסוף המספר הוא אני.

אני על קרון התחתית, נוסע לכיוון תחנת פן, ואני נוקט צעד שאף ניו־יורקי אמיתי לא היה מעלה על דעתו לעשות: אני מביט אל האנשים סביבי. אף ניו־יורקי אמיתי לא עושה את זה. לא משנה היכן הם מתנגשים בגופם — במעלית, ברכבת, בבית־הקפה או במייסי'ז — מבטם לא יתנגש. כלל הברזל הוא כזה: אם אתה לא מכיר את הברנש, אל תעלה על דעתך להסתכל לו בעיניים. זה הכלל הראשון בעיר ניו־יורק. אני לא מציית לכלל הזה.

לפני שלושים וחמש שנה הגעתי מישראל לניו־יורק ואני עדיין מתנהג כמו זר חסר נימוס. לפני שנים, אני מודה, ניסיתי לציית לכלל הזה, לפחות באופן חלקי. כלומר, נעצתי מבטים בנשים, במיוחד אם הן היו נאות, אבל אף פעם לא הסתכלתי על גברים. הייתי מין חצי מנומס שכזה. אבל הזמנים השתנו. היום, אם אתה מביט באישה, נאה או לא, אנשי אכיפת החוק יכולים להאשים אותך בהטרדה מינית ואתה תגמור בכלא. אשר על כן, כדי לשריין לעצמי אליבי למקרה כזה, אני נועץ מבטים גם בגברים.

הרכבת מזדחלת אל תחנת פן, שהיא צומת תעבורה ראשי, ואני יורד מהקרון. בחוץ אני רואה אדם שמטעמים השמורים עמו לובש חזייה וזועק אל היורדים מהקרון את הפנינה הבאה: "תעיפו מפה את התחת המזדיין שלכם." איש אינו מקדיש לו תשומת לב.

וזהו הכלל מספר שתיים בניו־יורק: אף פעם אל תדחוף את האף שלך לעניינים של מישהו אחר. אם מישהו משתין מולך ויוצר שלולית ריחנית של נוזל על דרכך, אתה לא רואה אותה. אתה לא רואה אותו. אתה ממשיך ללכת. אלו הם החיים, ניו־יורק סטייל.

כשהערב יורד באזור תחנת פן, מגיעים חסרי־הבית וגודשים את המדרכות ברחובות הסמוכים. הם שוכבים לישון כאן בעיר שאינה ישנה ונרדמים על המדרכות. כמה מהם מביאים איתם ארגזי קרטון, ויוצרים להם מעין בית, ואחרים מביאים איתם רק שקיות פלסטיק גדולות כדי להגן על עצמם מפני החולדות, אורות העיר והרוח. המקום הזה מוכר לי. המשרד שלי נמצא מעבר לפינה כאן.

בישראל ראיתי חתולי רחוב על המדרכות, כאן אני רואה אנשים.

ניו־יורק חביבה עליי. היא חביבה עליי בעיקר כי האנשים כאן מאוד צפויים. יש כאן מיליונים, חלקם שחורים, חלקם לבנים, חלקם אסיאתים, חלקם יהודים, חלקם רוסים, ויש גם כמה מורמונים. אבל לא משנה מי האיש, ולא משנה מה תאמר לו, אתה יכול להיות בטוח שהתשובה תהייה:"זה גדול!" "לא יאומן!" "באמת?" "מעולה!" "אוי!" "יוֹ, גבר!" "קוּל!" "בהחלט!" "מת על זה!" וגם "זה משו בן זונה מזדיין!"

צפוי.

כמובן, אתה כבר לא יכול באמת לומר "שחור," "היספני," "יהודי," "אסיאתי" או "ערבי" כי המילים האלו אינן פוליטיקלי קורקט (פי-סי, נכונות-פוליטית). אתה אפילו כבר לא יכול לומר "הומלס." במקומן יש לומר עתה אמריקאים-אפריקאים, "לטינוס", יהודים אמריקאים, אמריקאים-אסייתים, מוסלמים אמריקאים ו"ממושאבים חלופית," הלא הם ההומלסים, חסרי־הבית. "לבנים" אפשר לומר בלי תוספת כלשהי, שכן הלבנים המציאו את הכללים האלה. גם "מורמונים" אפשר לומר בלי מקפים ותוספות, כי המורמונים אינם נכנסים בצל קורת הפי-סי. וכי למה? וכי ככה.

יש לנו גם אנשי סוּפר פי-סי. אלה קוראים ללבנים "קווקזאים" (הודו־אירופיים), מאחלים לכולם קוואנזה שמח בחג המולד (סיפור ארוך), ואף פעם לא יגידו לי שאני שמן, למרות שאני בהחלט שמן. אם זה עושה לכם טוב, בשפת הסוּפר פי-סי תוכלו לקרוא לי "רזה חלופית."

אופס. סליחה, שכחתי עוד קבוצה חשובה. ההומואים ושות', הכוללים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. הקבוצה הזאת, הידועה כלהט"ב (או להטב"ק), היא אחת הקבוצות המקודשות על־פני אדמות, ואם תתבדחו על חשבונם תגורשו מהעיר, תפוטרו מהעבודה, ובת זוגכם תתגרש מכם לאלתר. וכי למה? וכי ככה. יש גם א-מיניים בניו־יורק, אבל הם לא נחשבים. כי ככה.

הכללים האלה הם חלק מרשימה ארוכה של כללים נוספים, שהופכים את ניו־יורק למה שהיא, ומביאים לכך שדירה בגודל של בית שימוש קטן עולה חמשת אלפים דולר לחודש.

הניו־יורקים גם ידועים בעסיקותם. למעשה, כל ניו־יורקי שאני מכיר הוא אדם עסוק ביותר, אפילו אם אין לו שום דבר לעסוק בו והוא מובטל מזה חמש שנים.

***

האם גם אני צריך להיות עסוק? אולי כדאי, כך אני אומר לעצמי, אולי כדאי שאראיין כמה אנשים בניו־יורק לפני שאני מתחיל את המסע הארוך שלי. מין חימום שכזה. טוב, למה לא?

מול המשרד שלי יש פאב אירי ואני נכנס לתוכו ומחפש את המרואיין הראשון שלי. אני מוצא אותו בדמותו של קצין חיל האוויר, גבר שחור צעיר ונאה, שנהנה מכל רגע במחיצת גברת יפהפייה, כשהם שותים בעליזות בירה ומנקרים בהתמדה בצלחת פיש-אנד-צ'יפס. אני ניגש אליו.

ההמנון הלאומי, אני אומר לו, מתאר את אמריקה כמולדתם של האמיצים. מה המשמעות של זה?

"שאנחנו מכסחים את הצורה לכולם."

למה?

"כי אנחנו יכולים."

צריך לציין שהאיש פיכח. רק אלוהים יודע מה הוא יגיד כשהאלכוהול יתחיל לומר את דברו.

אני הולך למשרד שלי. לא יפה להתחיל את מסעי בנימה כזו, אני אומר לעצמי.

ברנדי, בחורה מבריקה שחולמת להיות סופרת, באה למשרד שלי ואני מבקש ממנה לחלוק עמי את פירות תבונתה ולענות לי על שאלה או שתיים. היא מסכימה בשמחה.

מדוע פלשה אמריקה לעיראק ב-2003? אני שואל אותה.

"באמריקה אף אחד לא שואל את השאלות האלו! אתה לא מבין את אמריקה. זה כל כך לא אמריקאי לשאול 'מדוע'!"

אבל מדוע פלשה אמריקה לעיראק? אני מתכוון, מה את חושבת?

"אתה באמת רוצה לדעת? אוקיי. היה שם איזה נבלה, איך-קוראים-לו, ונכנסנו לשם להילחם נגדו וכשהיינו שם, אז היו סיבות אחרות להיות שם, וזהו זה."

ברנדי היא אמריקאית מבטן ומלידה, וככה היא רואה את עצמה: "אני אוהבת את הדברים הרעים באמריקה. את תאוות הבצע, המכוניות הגדולות, את הכעס כשהצרכים שלך לא מסופקים מיידית. ועל זה אנחנו יוצאים למלחמה."

אני חייב להשתפר, אני אומר לעצמי, אני חייב למצוא לעצמי אנשים שיגלו יחס חיובי יותר כלפי הארץ הזאת. לפחות בתור התחלה!

***

כדי להשיג את המטרה הנאצלת הזו, אני חושב שאצטרך להזיז את התחת השמן שלי, לצאת מהמשרד ולעזוב את המגרש הביתי שלי באזור תחנת פן. אבל לאן אלך? למזלי אני מקבל הזמנה למסיבת עיתונאים של ארגון מקסים, שכל מטרתו היא להחדיר אהבה להומואים, לסביות, בי־סקסואלים וטרנסג'נדרים בלבם של עיתונאים כמוני.

לרגל הכרזתו של הנשיא אובמה שהחודש הנוכחי הוא "חודש הגאווה" מזמן הארגון את העיתונאים הזרים בעיר כדי לשתף גם אותם בחגיגת האהבה והגאווה. אחד מהעיתונאים שהגיעו לאירוע שואל במבטא כבד: רק לפני כמה ימים אמר הרב הראשי של מוסקבה שאף שהוא עצמו לא יהרוג הומואים ולסביות, הוא מקבל בהבנה את הריגתם. האם הארגון שלכם מתכוון לפעול בנדון?

זה סיפור מוזר. כדי לברר אם הוא גם נכון, אני פונה אל אייב פוקסמן, האיש האמור לדעת על סיפור כזה יותר מכל אחד בניו־יורק. אייב עומד בראש הליגה נגד השמצה, ארגון יהודי שהוקם לפני קצת יותר ממאה שנה בעקבות לינץ' שנערך ביהודי. תחת שרביטו של אייב, המוביל את הליגה זה יותר מעשרים ושמונה שנה, נהנית הליגה מתקציב של עשרות מיליוני דולרים, מסניפים לאורכה ולרוחבה של ארצות־הברית, ומכוח מוסרי וציבורי אדיר. לאייב, מכר אישי, אין שמץ של מושג על מה אני מדבר. הוא מעולם לא שמע את הסיפור על הרב המוסקבאי ולא יודע מדוע מישהו ירצה לספר דבר כזה.

אולי, אני אומר לעצמי, אולי הכתב הזר הוא קצת אנטישמי. זה לא יפתיע אותי. אני מכיר את התקשורת האירופאית ולעתים תכופות היא אנטישמית. מה שגורם לי לחשוב: האם אמריקה אנטישמית?

אייב אומר שלא. "באירופה האנטישמיות עלתה," הוא מספר לי, "אך כאן היא ירדה." אייב אמור לדעת. הארגון שלו, הליגה נגד השמצה, משקיע סכומי כסף עצומים בסקרים שנתיים לקביעת רמת האנטישמיות ברחבי העולם. "היום," מספר לי אייב, "אמריקה לא חסינה, אך רמת האנטישמיות היא בערך עשרה, שנים־עשר אחוז."

יפה. אבל זה לא אומר שיהודים אמריקאים מרגישים בטוחים בארץ הזו. למעשה, אומר לי אייב, הם בהחלט לא; אפילו לא המפורסמים שבהם, כמו מפיקים ובמאים. היהודים האלו מפיקים אינספור סרטים ומחזות על כל תופעה, ציבור ופינה בחברה האמריקאית, אך הם אינם נוגעים כמעט ביהודים או בישראל. "תגיד לי כמה סרטים עשו על ישראל?!" אומר אייב. "לא תוכל למנות אפילו חמישה!"

"חמישה" זו קצת הגזמה, אבל הטיעון נכון בבסיסו. האם אייב צודק גם ביחס ל"עשרה, שנים־עשר אחוז"? אני לא יודע, אז אני שואל אותו: האם אני, במסע שלי, אמצא אותו אחוז נמוך של אנטישמיות בארץ הזו כפי שהשתקף בסקרים של הליגה? לא.

"אתה הולך למצוא הרבה יותר אנטישמיות ממה שנחשף בסקרים שלנו," עונה אייב. "מה תמצא? אני מנבא שתמצא שיעור כפול. למה? כי אתה, בסגנון הייחודי שלך, תקלף מהם את העכבות. אתה תשחרר מתוכם את הרגשות העמוקים ביותר, את הדעות הקדומות. לאמריקאים יש דעות קדומות, אבל הם זהירים מספיק כדי לא להחצין אותן או להתנהג לפיהן."

אני אסיר תודה לאייב על המחמאות, ובו בזמן אני מופתע לשמוע ממנו עד כמה הסקרים של ארגונו אינם אמינים.

אני יוצא ממשרדו, אבל עוד לא גמרתי אִתו. אייב עוזב בקרוב את הליגה נגד השמצה. הוא פורש אחרי עשרות שנים בהן עמד בראשה. בעוד כשבוע תערך "מחווה לאייב פוקסמן," מסיבת פרידה לכבודו, במלון ולדורף-אסטוריה.

כשמגיע היום, כמובן שגם אני מגיע לשם. וואו, איזו מסיבה! כאלף איש ממלאים את המקום, כולם באו לומר לו "אני אוהב אותך," ואייב משיב להם אהבה — הוא מאכיל אותם. ועוד איך! הייתי באירועים רבים בוולדורף, אבל האירוע הנוכחי עולה על כולם.

קודם כל, האוכל. עד הערב מעולם לא טעמתי כיסנים מזוגגים בדבש. "טעים" זו מילה שבקושי מתחילה לתאר אותם. בנוסף, בכל מקום שתלך אליו, אפילו באזור הקבלה, יש הררי אוכל מכל המינים והסוגים, בכל הטעמים ובכל הגדלים. אייב אוהב הכל בגדול ומעריך את הטעמים הטובים ביותר, והערב הוא חולק עם כולנו את טעמו הטוב ואת אהבתו למנות ענק. אף פעם ומעולם לא ראיתי כל כך הרבה סושי כמו שאני רואה פה. וזה כל כך טעים! תראו את העוגות, אלוהים, הן גדולות כמו כל ברוקלין כמעט!

שנית: האנשים. תוכלו לראות כאן בין השאר את סמנתה פאואר, שגרירת ארה"ב לאו"ם, ואת סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי. שתיהן נושאות דברי הלל לכבודו של אייב. אחרים שולחים את שיר השירים אשר לאייב מוקלט מראש, כולל הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן והנשיא ברק אובמה. אני לא יודע למה, אבל אני אוהב את צוות סמ"ך וסמ"ך הזה, סמנתה וסוזן. באשר תלכנה, אלך, במיוחד אם יש אוכל בסביבה.

אם נעזוב לרגע את האוכל, יש לי כמה שאלות: מה אכפת לפקידים רמי דרג כאלה, שלא לדבר על שני נשיאים, מיהודי שיוצא לגמלאות? האם יהודי באירופה של היום יזכה לכבוד רב כל כך כמו האמריקאי הזה, אייב? האם יש משהו ייחודי בדרך שבה אמריקה מתייחסת ליהודים שלה?

עודי מהרהר בשאלות אלו ומגיעות החדשות האחרונות: הרחק מכאן, בצ'רלסטון שבקרוליינה הדרומית, גבר לבן נכנס לכנסיית שחורים, מוציא אקדח ויורה למוות בתשעה אנשים. אמריקה, אם ללמוד מכלי התקשורת כאן, המומה ומזועזעת.

***

הגיע הזמן שאעזוב את ניו־יורק ואתחיל במסע אל תוך אמריקה, האמריקה שאיני מכיר. אני אורז את מזוודותיי ומתכונן לצאת. לאן? האינסטינקט הראשון שלי הוא ללכת לקרוליינה הדרומית, אבל במחשבה שנייה אני מחליט שאני לא מוכן עדיין. אני צריך לדעת יותר, וללמוד יותר, לפני שאפנה דרומה.

מול משרדי, בתחנת פן, תלו עובדים שלטים גדולים בכל רחבי התחנה: "חיבוקים ונשיקות. פילדלפיה." זה דווקא יכול להיות רעיון טוב! פילדלפיה שבפנסילבניה, היא העיר שבה נקראה הכרזת העצמאות ובה אושרה החוקה האמריקנית, חוקת "אנחנו העם," שהפכה את פילדלפיה לערש הולדתה של ארה"ב. אני צריך להיות שם, לא?

הכרזת העצמאות, שאושרה בידי שלוש־עשרה המושבות האמריקאיות ב-1776, מכריזה שהמושבות כבר אינן חלק מבריטניה הגדולה, אלא ישות חדשה ועצמאית בשם ארצות־הברית של אמריקה, שנוצרה מעצם ההכרזה הזו. ההכרזה, עליי להוסיף, היא מסמך רהוט המכיל כמה מהפסקאות הזכורות ביותר שנכתבו בידי אדם: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר."

לפני שנים, קצת לפני שהפכתי לאזרח הארץ הזו, למדתי את החומר הזה, ועכשיו הכל חוזר אלי. גם החוקה וגם הכרזת העצמאות נוצרו, אם אינני טועה, במקום שנקרא היכל העצמאות בפילדלפיה.

פילדלפיה, הנה אני בא!