פרולוג
נקישות נשמעות בדלת. "אתה מוכן?" סבתא שואלת כשהיא נכנסת פנימה, נראית כמו מלכה.
"את יפה כל כך," אני מחמיא לה באהבה גדולה. האישה הזאת עומדת לצידי היום על אף שהייתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר ולא לראות אותי עושה את טעות חיי.
"הלוואי שיכולתי לומר את אותו הדבר עליך. החליפה יוקרתית, השיער מעוצב כמו שאתה אוהב ואפילו סידרת את הזיפים, אבל אתה לא מאושר. העיניים שלך כבויות ופניך נפולות. מה אתה עושה, ילד שלי? למה אתה הורס לעצמך את החיים?" היא שואלת בעצב עמוק.
אני קם מהמיטה ונעמד מולה בכתפיים שמוטות, מביט בה בכניעה ובכאב עצום, מתקשה לעצור את הדמעות. "הם הרסו אותי."
היא מניחה את כף ידה על לחיי, מלטפת ברכות. "נתת להם את האפשרות לעשות זאת. יכולתי להישבר כשאיבדתי את הבנות שלי, יכולתי להישבר כשאיבדתי את סבא שלך, אבל אני עדיין עומדת מולך כי בחרתי להילחם ברע ולהישאר נאמנה לעצמי. האם תוכל יום אחד להביט שוב בראי? תצליח לישון טוב בלילה?"
היא לא צריכה לשמוע אותי עונה. היא יודעת את התשובות לשאלות. רציתי להרוס לליהי את החיים, אך הרסתי אותם לשנינו.
"סליחה על ההפרעה," ענבל מעבירה את מבטה ביני לבין סבתא, נבוכה כשהיא מבינה שנכנסה בזמן לא טוב. "חייבים להתחיל, עוז. מחכים לך בחדר העבודה."
אני מהנהן ונושק ארוכות למצחה של סבתא, יוצא מחדר השינה בלי להביט לאחור. הגיע הזמן לסיים את מה שהתחלתי ולשאת בתוצאות של מעשיי.
בחדר העבודה ממתינים לי החברים והרב. אני לוחץ את ידו וניגש אל הבר, מוזג לעצמי כוסית ומביט בספה הארורה, הספה שעומדת באותו המקום שבו עמדה כאשר הכול התחיל. מילותיו של דן מהדהדות בראשי: "אני גבר שיש לו מילה, ואם נתתי לך את המילה שלי, תהיה בטוח שאעמוד בה." בהחלט עמדת במילה שלך, אבא היקר.
"אתה בסדר?" משה שואל בשקט, מוזג לעצמו כוסית נוספת.
"לא, אבל מאוחר כבר מכדי להתחרט."
"אין על מה להתחרט, אל תחמיר עם עצמך. לא גנבת ממנה, החזרת לעצמך את מה ששייך לך. היא רימתה אותך והתחתנה עם אבא שלך. המלחמה היא לא נגד אישה תמימה ואתה לא הרע בסיפור."
אני עוצם את עיניי ונזכר בפניה של ליהי המצולמות בתמונה מיום חתונתה עם אברמוביץ'. היא נראתה זוהרת, מאושרת. איך היא הייתה יכולה לזייף הבעה כזאת? היא תזייף גם היום? מה התוכנית שלה, לעזאזל? נגד מי אני נלחם?
הדלת נפתחת וענבל נכנסת. ליהי עומדת לצידה, עיניה עצומות, כפות ידיה רועדות והיא מתקשה לנשום. אני מניח את הכוס וצועד לעברה, בוחן אותה מלמעלה למטה באיטיות. היא נראית כמו נסיכה. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי בכל כך הרבה רגש. בכל יום אחר הרגש הזה היה ממיס את ליבי, אבל היום הוא מצית את זעמי. הסיפור שלנו היה אמור להסתיים אחרת, החתונה הזאת הייתה אמורה להיות אמיתית והיא הרסה הכול עבור כסף. כסף שכבר לא שייך לה ולא היה אמור להיות שלה מלכתחילה.
"את הכלה הכי יפה שראיתי בחיי," אני אומר, וליבי מתכווץ. הערב הזה הוא העונש שלי. איך אשרוד את השעות הקרובות? איך אעמיד פנים בפני כל האורחים? איך אגלם את החתן המאושר כאשר הדבר היחיד שעליו אני חושב כרגע הוא לברוח? לברוח לפני שאראה אותה נשברת, לפני שאאבד אותה.
"ואתה החתן הכי יפה שראיתי בחיי."
"את מוכנה להיות אשתי?" עיניי מחליקות על פני שמלת הקצפת העדינה שהיא בחרה. אני אוהב את השרוולים הארוכים העשויים תחרה ואת המחשוף הצנוע. היא נראית קלאסית, כמו נלקחה מתוך אגדה.
"אני מוכנה מהיום שבו הכרתי אותך."
"תצטרכי לסלוח לי, אבל אני עומד להרוס לך את האודם." אני לא מצליח לעצור את הצורך לגעת בה, לנשק אותה. גופי זקוק לה, משתוקק אליה. השבוע האחרון היה סיוט, אבל הייתי זקוק למרחק כדי להיות מסוגל להתמודד עם הזעם שבכל יום גדל לממדים שכבר איני מסוגל לשאת. אם לא הייתי מציע לה לישון אצל ההורים שלה, לא היינו מגיעים לשלב הזה. הייתי כבר מתפרץ עד עכשיו והתוכנית הייתה יורדת לטמיון. ככל שתאריך החתונה התקרב, כך הכעס והזעם התעצמו. נאלצתי להתמודד עם כל מה שהיא לקחה מאיתנו, עם כל מה שלעולם לא נחווה באשמתה. שפתיה פוגשות את שפתיי וכפות ידיה אוחזות בפניי, מלטפות, מעניקות לי אהבה בפעם האחרונה.
"אני אוהבת אותך כל כך, עוז, אתה לא יכול להבין עד כמה אני אוהבת אותך," היא לוחשת ומנשקת אותי פעם נוספת. "אני מבטיחה שאתן את כל כולי כדי להפוך אותך לגבר המאושר ביותר עלי אדמות. אוהב אותך ואעמוד לצידך בכל מחיר."
מילותיה ננעצות כמו פגיון בליבי, גורמות לי לדמם. אני עוצר את הדמעות, מדחיק את הכעס שיש לי כלפיה, את הכעס שיש לי כלפי דן אברמוביץ', כלפי אימא שלי, כלפי העולם כולו. הם לקחו ממני הכול, הותירו אותי מלא ברגשות שלא הכרתי קודם ושאיני יודע כיצד להיפטר מהם. אני רוצה להתנקות, לשכוח, לחזור להיות מי שהייתי, אבל מילותיה ועיניה מבהירות לי ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
היא הרסה אותי לנצח.
"אתה האושר שלי, החיים שלי, הדבר היחיד שעליו אני חושבת ושאותו אני רוצה."
אני מחבק אותה, לא מסוגל להביט בעיניה, לא מסוגל להכיל עוד את דבריה ויודע שאם היא לא תשתוק, אשבר לנגד עיניה. אני קובר את ראשי בשקע צווארה, מנשק אותה ארוכות ומרגיש את הצמרמורת המתפשטת בגופה. זאת הפעם האחרונה שאריח אותה, שאחזיק אותה בין זרועותיי. בעוד כמה רגעים הכול ייגמר. ליהי תבין שאני לא האושר שלה, שאני לא החיים שלה, אלא בדיוק להיפך, אני הגבר שלקח ממנה את הכול.
"עשית את זה, אחי!" משה לוחש באוזני ומחבק אותי חזק. ברכיי רועדות, אני מנסה לנשום, אך לא מצליח. הצלחתי. זאת הייתה המטרה, לא? הצלחתי! אז למה, לכל הרוחות, אני מרגיש כמו נידון למוות העומד בפני ביצוע גזר הדין? למה אני מרגיש שחיי הגיעו לסיומם?
"אני צריך לברוח מפה," אני אומר, אך לפני שאני מספיק לעשות צעד, אורחים נוספים קופצים עליי, מחבקים אותי, שמחים בשבילי. זאת הייתה טעות להקשיב לצחי, לא הייתי צריך להתעקש על אירוע גדול, לא הייתי צריך לגרור את כולם לתוך חיי האומללים, לתוך הסיוט הזה.
"אתם צריכים להתלוות אליי," ענבל אומרת, ובעזרת אנשי ההפקה מצליחה לחלץ את ליהי ואותי ולהוביל אותנו אל חדר השינה. אל אותו חדר השינה הארור שאותו חלקה אשתי היקרה עם אבא שלי. אני שולף את הטלפון הנייד מהכיס ומדפדף בתמונות של רות. רק פניה הקטנות מרגיעות אותי, גורמות לי לחשוב בצלילות ומונעות ממני לעשות שטות שאתחרט עליה.
"אלוהים, אני עדיין רועדת," ליהי אומרת בהתרגשות בעוד מעצב השמלה עוזר לה להתפשט.
"גם אני."
עיניי נעוצות במסך, אם אביט בה אאבד שליטה. היא הייתה אמורה להיות שלי והאירוע הזה היה אמור להיות אמיתי, אבל היא הרסה הכול כאשר נכנסה עם אבא שלי למיטה הזאת, כאשר בחרה בו ואפילו לא הביעה על כך חרטה.
"הכול בסדר? במה אתה מתעסק?"
"שום דבר מיוחד," אני עונה בקרירות, מצליח להסוות את האש הבוערת בתוכי, את הרצון לחנוק אותה ולהכריח אותה לומר את האמת, להתוודות, לספר לי מדוע התחתנה איתי. ליהי נעמדת מולי, לבושה בשמלה נשפכת לבנה, שמלה שמזכירה לי את השמלה שלבשה בחתונתה הראשונה. היא מצפה ממני להחמיא לה? היא לבשה אותה כדי להזכיר לי את חתונתה הראשונה? זה תרגיל שמטרתו למתוח את הגבולות שלי?
"אתם מוכנים? הגיע הזמן להתחיל את האירוע," ענבל אומרת. אני ממהר אל הדלת, לא מביט לאחור, מנסה למחוק מראשי את תמונתם של דן וליהי ביום נישואיהם.
"עוז!" היא קוראת בכעס.
אני נעצר, מסתובב ומביט בה בשאלה.
"מה קורה? אתה זוכר שהרגע התחתנו?"
"בואי נתחיל את האירוע, ליהי, אני עייף," אני עונה בכנות. עייפתי מהעמדות פנים, עייפתי מהמשחקים, עייפתי מהחיים האלה. הגיע הזמן לסיים את ההצגה. השגתי את מה שרציתי.
אנשי ההפקה מסמנים לנו כאשר מגיע זמננו להיכנס לאולם ואני מאלץ את עצמי לחייך. האורחים שלנו לא אשמים בדבר ועל אף שהייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר, מגיע להם שאכבד אותם. אני אוחז בידה ומוביל אותה אל רחבת הריקודים, שומר ממנה מרחק כמו מאש ונע לצלילי שירו של ג'ון לג'נד, All Of Me. את השיר בחרתי במחשבה על ליהי והערב אני לא מסוגל לשמוע אותו. אני לא רוצה להיזכר עד כמה אני אוהב ושונא אותה, לא רוצה לכאוב עוד.
"עוז?" היא לוחשת, מפצירה בי להתייחס אליה. אני מביט בעיניה ומרגיש איך כל החומות שבניתי סביבי מתרסקות. ג'ון שר את הפזמון ועיניי מתמלאות דמעות. אני אוהב אותה. אני אוהב אותה יותר מדי והייתי נותן הכול כדי שהערב הזה יהיה אמיתי, כדי שלא אאבד אותה בסופו, כדי שהעתיד שלי יהיה איתה. דמעה אחת זולגת על לחיי ואני ממהר לנגב אותה. לקחתי ממנה את הכסף ואת הרכוש, אבל היא לקחה ממני את החשק לחיות. אני עוטף את צווארה ומחבק אותה חזק, שר באוזניה את המילים ולרגע קטן מעמיד פנים שאנחנו באמת עומדים לבלות את שארית חיינו יחד, אבל מהר מאוד מבין שלא אוכל לעצום את עיניי. זה הריקוד האחרון, החיבוק האחרון. בפעם הבאה שנתראה, לא יישאר מאיתנו דבר.
אנה אפטין –
מושלם אני יכולה רק להגיע שאת השיא שלי כן שברתי כי קראתי את שלושת הספרים ותוך שלושה ימים בלבד