שקרנים מלידה



החיה המשקרת

הדברים שהאינטליגנציה שלנו חייבת לַשֶּׁקר

דרך החיים המתאימה לנו אינה דרך של מוסר, אלא של הישרדות.

ג'ורג' סטיינר, "אחרי בבל"

"רובינזון קרוזו", הרומן של דניאל דֶפוֹ מ־1719, מספר על אדם בשם רובינזון קרוזו המוצא את עצמו לבד על אי בודד. ההישרדות שלו תלויה ביכולתו ללמוד במהירות מיומנויות טכנולוגיות מסוימות. הוא חייב לבנות מקום מחסה, לאגור מזון ולהגן על עצמו מפני כל מיני סכנות חיצוניות. ואכן, קרוזו חופר מחילה ויוצר כלים מאבן ומעץ. הוא צד, מגדל עזים, זורע חיטה ואפילו לומד להכין כלי חרס. בשנים הראשונות לשהייתו באי בן לווייתו היחיד הוא תוכי. כחמש־עשרה שנה לאחר בואו של קרוזו לאי מצטרף אליו ששת, אדם שקרוזו מציל מידי קבוצה של פראים שמבקרים באי. קרוזו מלמד את ששת אנגלית והופך אותו לנוצרי. יחד הם מצילים עוד כמה בני אדם ומתחילים להקים קהילה קטנה.

עד לאחרונה סיפר המדע סיפור דומה בבואו להסביר את התפתחות האינטליגנציה האנושית. בגרסה הזאת נעשינו חזקים וחכמים כשהתחלנו לשלוט בסביבה שלנו; נעשינו למה שאנחנו משום שהתחלנו להשתמש בצורה שונה בעצמים מוכרים כמו אבנים, יצרנו מהם כלים, והתחלנו להשתמש בגוף שלנו בדרכים חדשות. עם הזמן באה הברֵרה הטבעית ובחרה את מי שהתאימו בצורה הטובה ביותר להתמודד עם הסביבה, והמוח שלנו התחזק עוד ועוד. אפשר להבין למה סיפור כזה מושך כל כך. הוא מציג את המין האנושי באור חיובי, אצילי כמעט. ומאחר שאנו בני אדם, איננו יכולים שלא לאהוב את הסיפור הזה. הבעיה היחידה היא שההסבר הזה אינו שלם.

המוח האנושי הוא אולי ההישג המרשים ביותר של האבולוציה — וגם המסתורי ביותר. בשלב מסוים, לפני מיליון וחצי או שני מיליון שנים, המוח של אבות אבותינו הקדמונים התחיל לצמוח בקצב מרשים. גודלו של המוח של אבות אבותינו ההוֹמינידים היה בערך שליש מגודלו של המוח שלנו היום. המדענים לא הבינו מעולם בדיוק למה. מוח הוא דבר תובעני בהחלט: המוח האנושי צורך כחמישית מהאנרגיה שלנו. מוחות גדולים זקוקים ליותר מזון, ויותר מזון משמעו יותר סכנות; האינטליגנציה הגבוהה שלנו היא תענוג מסוכן. קשה במיוחד להסביר מדוע נעשה המוח של אבות אבותינו גדול יותר ממוחם של קופי־האדם. אף על פי שחיינו באותה הסביבה, ואף על פי ש־98 אחוז מהדנ"א שלנו זהים, בשלב מסוים אנחנו התקדמנו והם נותרו מאחור. זה כאילו טוֹבּי ושרה, שני אחים בעלי יכולות דומות, מגיעים לאותם הישגים בשנות בית הספר הראשונות. ואז, באחד השלישים, טובי פותח פער משמעותי, עונה על שאלות קשות במיוחד ומצטיין בכל מבחן. אין ספק שהייתם שואלים את עצמכם אם הוא לא מרמה במבחנים.

בעשורים האחרונים הופיע הסבר חדש לאינטליגנציה הגבוהה שלנו, ובמרכזו היכולת שלנו לשקר ולהטעות. הזרע לתיאוריה הזאת נטמן כאשר מדען אחד הסיק כי הנרטיב של "רובינזון קרוזו" התעלם ממשהו חשוב ביותר: בני אדם אחרים.

ניקולס הַמפרי הוא עוף נדיר באקדמיה המודרנית: הוא איש אשכולות. למרות העניין רב השנים שלו בתפקוד המוח האנושי, הוא מסרב להתייחס לגבולות המציינים את ראשיתם וסופם של תחומים אקדמיים מוגדרים, ונוטה לוותר על העבודה המפרכת והמתישה של המחקר האמפירי. שיטת הפעולה שלו היא להיכנס לתחום מחקר מסוים, לנסח מחדש את השאלה שהחוקרים באותו התחום חושבים שהם שואלים, ולהציע תשובה נועזת חדשה. לאחר מכן הוא ממשיך לתחום אחר, שמח בשמחתם של מי שעתידים לבלות שנים בנבירה בראיות לפני שיגיעו למסקנה (כפי שקורה בדרך כלל) שהמפרי צדק.

ב־1976 הצטרף המפרי לדיון על האבולוציה האנושית. במאמר שכותרתו "התפקיד החברתי של האינטלקט" הוא בחן את ההשקפה המקובלת, הגורסת כי האינטליגנציה האנושית התפתחה מתוך המאבק שניהלו אבותינו הקדמונים עם הטבע. אחת הדרכים להשגיח בטעות של ההשקפה הזאת, אמר המפרי, היא באמצעות ההבנה שטעינו בדרך שבה קראנו את "רובינזון קרוזו". אנו נוטים לחשוב שהתקופה הקשה של קרוזו היתה הזמן שבו היה לבד, ונאלץ לדאוג בעצמו לכל צרכיו. אבל אולי הופעתו של ששת היא זו שבאמת הקשתה עליו. קרוזו היה צריך ללמוד (או ללמוד מחדש) איך להתמודד עם אדם אחר: לתקשר ולשתף פעולה עם יצור נבון כמותו. כידוע, ששת היה נאמן לקרוזו — אבל מה היה קורה אילולא יכול קרוזו לסמוך על השותף שלו? במקרה כזה קרוזו היה צריך להשתמש באמת בתושייה שלו. ומה היה קורה אילו כל האחרים — שני, שלישי ורביעי — היו מופיעים בבת אחת, שלא לדבר על האישה חמישית?

קשה להאמין, טען המפרי, שאבותינו הקדמונים פיתחו את האינטליגנציה הגבוהה שלהם רק משום שהיה עליהם להתמודד עם בעיות הישרדות בסביבתם. אין ספק שיצירת כלים מצריכה רמה מסוימת של אינטליגנציה (ממש כפי שהיכולת לזכור לטפס על עץ כשטורף מתקרב מצריכה אינטליגנציה), אבל היא לא דורשת בהכרח כושר המצאה. אחד הפרטים בלהקה יכול לגלות טכניקה חדשה, אולי במקרה, ואז כל שעל האחרים לעשות הוא לחקות אותו. אבל יש מינים, כולל המין שלנו ובמיוחד הוא, בעלי יכולת מדהימה לראיית הנולד ולהסקת מסקנות מקוריות — יכולת שהמפרי כינה "אינטלקט יצירתי". אנחנו יכולים לדמיין תרחישים חדשים ולתכנן איך להגיב להם. אנחנו יכולים "לראות" דברים לפני שהם קורים, ואז (אם יש לנו מזל) לגרום להם לקרות. מנין הגיעה היכולת הזאת לדמיין? אולי, אמר המפרי, היכולת הזאת היא תולדה של האתגרים בחיי החברה בתקופת האבן.

אבותינו הקדמונים חיו בקבוצות שהיו גדולות יותר ומורכבות יותר מהקבוצות של הפּרימָטים האחרים. קבוצות גדולות יותר מעניקות ביטחון רב יותר ופיסות רכילות טובות יותר, אבל יש בהן גם תחרות. כל אחד מחברי הקבוצה תלוי באחרים כדי לשרוד ולשגשג, אבל כל אחד מהפרטים צריך גם ללמוד לנצל את הפרטים האחרים ולתמרן אותם — או לפחות ללמוד איך להימנע מכך שינצלו ויתמרנו אותו — בתחרות על מזון ובנות זוג. באווירה כזאת ההישרדות היא משחק של טקטיקות שבו על המשתתף לחשוב כל הזמן צעד אחד קדימה, וכן לזכור מה כבר קרה. זה מצריך זיכרון טוב לפרצופים: עליך לדעת מי עשה לך מה הבוקר או בשבוע שעבר, מי החברים שלך ומי האויבים שלך. עליך להיות מצויד גם ביכולת להעריך את ההשפעה של ההתנהגות שלך על האחרים, ואת ההשפעות של ההתנהגויות שלהם עליך. ועליך להיות מסוגל לעשות את כל אלה בתנאים שלא מפסיקים להשתנות.

התובנה של המפרי היתה שחיי חברה דורשים תחכום אינטלקטואלי רב יותר מהתמודדות עם הטבע. אחרי הכול, העצים אינם זזים והסלעים אינם זוממים לגזול ממך את מזונך בעורמה. כשאבותינו הקדמונים התיקו את מקום המגורים שלהם מהיער אל הסוואנה הפתוחה, השתלבו דרישות החיים החברתיים המורכבים שלהם באתגרי הסביבה החדשה הזאת והאיצו את ההתפתחות המנטלית שלהם. ואז נולד הומו ספיינס.

כך, בכל אופן, סבר המפרי. במשך שנים לא היתה היפותזת "האינטליגנציה החברתית" שלו אלא תיאוריה שנויה במחלוקת שחיפשה ראיות תומכות. המאמר של המפרי היה כמו כפפה שנזרקה לעבר הביולוגים, אבל היא נותרה על הרצפה עד שנות השמונים, כשריצ'רד בַּיירן ואנדרו וַייטֶן החליטו להרים אותה. ביירן וּוייטן היו פרימטולוגים צעירים באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, שחיפשו דרכים לפרסם את עצמם. מה אם יעלה בידם להוכיח, או להפריך, את ההנחה של המפרי? שני החוקרים התמקדו בהיבט מסוים של ההתנהגות החברתית: ההטעיה. במחקרים של ג'יין גוּדוֹל הם קראו דוגמאות על היכולת של השימפנזים לתחבל תחבולות, ובמחקר שטח שעשו בהרי דרֵייקֶנסבּוּרג בדרום אפריקה הם הבחינו ביכולת של הבבונים להטעות. כששאלו עמיתים, שערכו גם הם מחקרי שטח, הם שמעו מהם אנקדוטות דומות.

בבון צעיר מסתבך בצרה עם כמה בבונים בוגרים, כולל אמו, לאחר שתקף חבר אחר בקבוצה. כשהוא שומע אותם עולים במעלה הגבעה, נוהמים נהמות תוקפניות, הוא נעמד על רגליו האחוריות וצופה למרחק. הקופים הבוגרים, הרואים אותו שקוע בהתבוננות, מניחים שאיזה טורף או קבוצה יריבה מתקרבת, ולכן הם עוצרים ומתבוננים גם הם באותו כיוון. אין, כמובן, כל איום, אבל דעתם של הקופים הבוגרים כבר הוסחה כל כך, שהם שוכחים למה טיפסו לגבעה.

שני שימפנזים צעירים חופרים בלהט באדמה כדי להגיע למזון שקבור בה. כשהם שומעים שימפנזה מבוגר מהם מתקרב, הם ממהרים להתרחק מהנקודה שבה חפרו, ואז מגרדים את ראשם ומתנהגים כאילו הם סתם שם, לא עושים שום דבר מיוחד. כשהשימפנזה הבוגר ממשיך בדרכו, הם חוזרים אל המקום שהיו בו קודם ומחדשים את חפירתם באדמה.

בבון זכר בוגר מגרש נקבה מאזור האכילה שלה. במקום למחות או לסגת, נראה שהיא מגייסת את הזכר לתוכנית חדשה, ומשתמשת במבטים חטופים כדי להציע מתקפה משותפת על זכר צעיר מהם, שאוכל בשלווה לידם. הזכר הבוגר מסתער על הצעיר ממנו ומבריח אותו, ובינתיים הנקבה חוזרת לשטח שלה וממשיכה לאכול.

ביירן ווייטן חשדו שהסיפורים האלה אינם סתם אנומליות, או אנקדוטות מעניינות אבל חסרות חשיבות, כפי שחשבו עמיתיהם. לבם אמר להם שפרימטים, ובעיקר קופי־אדם (שימפנזים, גורילות ואורנג־אוטנים), הם שקרנים מיומנים מלידה. ההבנה הזאת, מצדה, הביאה אותם לחשוב על התפתחות ההומו ספיינס. בסביבה של אבותינו הקדמונים, ככל שהיית טוב יותר בניבוי השפעתה של ההתנהגות שלך על אחרים (ולהפך), כך עלו סיכוייך לשרוד.

וכך, מי שהיה טוב יותר ברמאות, היה גם חזק ופורה יותר, משום שהוא היה טוב יותר, למשל, בהטעיית אחרים ובהרחקתם ממקורות מזון. כאלה היו גם מי שהיו טובים יותר בזיהוי שקרים והטעיות, משום שהרמאים לא הצליחו להטעות אותם ולהרחיק אותם ממקורות מזון: כפי שניסח זאת הפסיכולוג האבולוציוני דייוויד ליווינגסטוֹן סמית, "בעולם של שקרנים יש יתרון למי שמחזיק בגלאי שקרים." כך התחיל "מרוץ חימוש" אבולוציוני, שבו כל וריאציה חדשה של המין משתפרת בתחמנות, או בזיהוי תחמנות. המין מתפתח כך שפרטיו יהיו טובים יותר בזכירה, בראיית הנולד ובמשחק העדין שמצריך חשיבה על הצעד הבא של האחרים והסיבות לכך.

אף שאספו כמות נכבדה של דוגמאות לשקרים ולהטעיות, התקשו ביירן ווייטן לפרסם את הרעיונות שלהם. לא רבים בתחום שלהם התייחסו ברצינות לנושא הרמייה. בדומה לכולנו, גם למדענים יש דעות קדומות ונקודות עיוורות, ולכן אין זה מפתיע שהיתה התנגדות רבה לרעיון שאינו מחמיא לדימוי העצמי שלנו, בני האדם. למי שמאמין כי המין שלו התפתח בזכות יכולת טכנית מקורית ויושר, קשה לקבל את הרעיון שהוא חייב יותר לרמאות ולשקר.

אבל הבררה הטבעית אינה מתגמלת בהכרח יושר; מינים רבים משתמשים בהטעיה כאסטרטגיה הישרדותית. כאשר נחש סלוּד־אף מרגיש מאוים, הוא מעמיד פני מת. הוא מתגלגל על גבו, מפריש צחנה סביבו ומשרבב את לשונו מפיו. התמנון החקיין, החי במימי האי באלי באינדונזיה, יכול להסוות את עצמו ולהתחפש לאחד מחמישה־עשר מינים לפחות של חיות מים, שכולן טובות ממנו בפיתוי הטרף אליהן או בהגנה מפני טורפים. נקבת החופמי תתרחק מהקן שלה, ותעמיד פני פצועה שכנפה שבורה, בכל פעם שטורף יתקרב, ועל ידי כך תרחיק אותו מאפרוחיה. אפילו צמחים משתמשים בהטעיה. לסחלב המַראָה הצומח בצפון אפריקה יש פרחים קטנים, שמושכים אליהם חרקים מאביקים. בפרחים אין צוף, והחרקים מתפתים להתקרב אליהם בגלל תוכנית הטעיה מתוחכמת: פרחי הסחלב נראים כמו צרעות נקבות מהזן שהצרעות הזכרים הנמשכים לפרח אמורים להפרות. הצבע הכחול־סגול שבמרכז הפרח דומה לצבעים של כנפי הצרעה הנקבה בזמן מנוחה, ומערכת סבוכה של שערות ארוכות אדומות מחקה את השערות שבבטנה של הצרעה. זה פיתיון: פורנו חרקים לזכר הצרעה החרמן.

בשנת 1982 קיבלו הרעיונות המסוכנים של ביירן ווייטן חיזוק מספר חדש, שלכד את דמיונם של קוראים רבים. ספרו של פרַנס דה וָאל, "פוליטיקה של שימפנזים", מגיש תיאור מרתק של יחסי הכוחות המשתנים בקרב קבוצת שימפנזים בגן חיות בהולנד, והוא נקרא כמו תסריט של סרט מאפיה. בריתות נכרתות, מתפרקות ונכרתות שוב, מניפולציות נעשות על פרטים בקבוצה, נעשה שימוש סלקטיבי באלימות, והזכרים מנסים להשיג נקבות הן בכוח והן בפיתוי. דה ואל ניסח את התיאור שלו כמראה של פוליטיקה אנושית גולמית, ושיבץ בספרו התייחסויות ל"הנסיך" של ניקולו מקייאוֶולי, המפורסם בטענתו כי מאחר שבני האדם הם יצורים מנוולים שאינם עומדים במילה שלהם, המנהיג האנושי צריך לדעת להיות שקרן ונוכל גדול.

ביירן ווייטן הוקסמו מהעבודה של דה ואל, ובעיקר מהסצנות שיש בהן מקרים ברורים של נוכלות ורמאות. לדוגמה: שימפנזה נקבה בשם פּוּיסט רודפת אחרי אחת מיריבותיה, אבל בראותה שאין היא מצליחה להשיג אותה, היא מוותרת ועוצרת. כמה דקות לאחר מכן היא מניפה את ידה, כאילו כדי לומר ליריבתה שהיא מוכנה להשלים איתה. הנקבה הצעירה יותר מתקרבת בהיסוס. נראה שהיא חוששת, ולכן היא מעיפה מבט באחרים ומחייכת חיוך מתוח, אבל פויסט ממשיכה להושיט את ידה, וכשהצעירה מתקרבת עוד, היא מתחילה להתנשף ברכות, בקול שהוא בדרך כלל הקדמה לנשיקה חמה. ואז, כשהצעירה קרובה, פויסט מזנקת עליה, תופסת אותה ונושכת אותה בחוזקה. דה ואל כינה את המהלך הזה "מחוות הפיוס הנכלולית", וכל מי ששיחק אי־פעם במגרש משחקים, או צפה ב"סופרנוס", יודע לזהות אותה.

ההצלחה של "הפוליטיקה של השימפנזים" העניקה לגיטימציה לחקר השקרים בקרב הפרימטים, וב־1988 פירסמו ביירן ווייטן סוף־סוף את עבודתם, "אינטליגנציה מקייאוולית", שכותרתה שאבה את השראתה מדה ואל. בספר זה אספו השניים את כל הדוגמאות להטעיה ולשקר שאיתרו הם ואחרים, ואירגנו אותן בקבוצות — התגרות, העמדת פנים, הסתרה, הסחת דעת. זה היה המועד הנכון לפרסם את הנחת היסוד טורדת המנוחה אך החזקה של הספר — ההנחה שהאינטליגנציה שלנו החלה את דרכה ב"מניפולציות חברתיות, בהטעיה, בשקר ובשיתוף פעולה מתחכם". לספר "אינטליגנציה מקייאוולית" היתה השפעה רבה לא רק בתחום התיאוריה האבולוציונית, אלא בכל תחום במדעי החברה, מפסיכולוגיה ועד כלכלה.

אבל היתה עוד משוכה שהיה צריך להתגבר עליה. אף על פי שביירן ווייטן טענו באופן משכנע שיש קשר בין אינטליגנציה ליכולת לרמות ולהוליך שולל, וסיפקו אנקדוטות רבות שתמכו בטיעון הזה, עדיין לא היו להם ראיות חותכות. התערבות של רובין דַנבַּר, אנתרופולוג מאוניברסיטת ליברפול, סייעה להם למצוא גם את אלה.

דנבר, ששאב גם הוא השראה מהתיאוריה של המפרי על האינטליגנציה החברתית, השגיח כי אף על פי שלכל הפרימטים יש מוח גדול יחסית לגופם, לבבונים, החיים בקבוצות גדולות, יש מוח גדול במיוחד, ואילו לקופים הירוקים החיים בקבוצות קטנות יותר יש מוח קטן יותר. הוא העלה אפוא את ההשערה שיש צורך במוח גדול יותר כדי להתמודד עם המורכבויות שיש בקבוצות חברתיות גדולות יותר. אם אתה שייך לקבוצה שיש בה חמישה חברים, עליך לעקוב אחרי עשר מערכות יחסים נפרדות כדי להתמודד בהצלחה עם הדינמיקה החברתית של הקבוצה — כלומר, עליך לדעת מי חבר של מי, במי שווה להשקיע זמן ותשומת לב, וכיוצא באלה עניינים. אין ספק שזה קשה בהחלט. אבל אם אתה שייך לקבוצה חברתית שיש בה עשרים פרטים, יש לך 190 מערכות יחסים שעליך לעקוב אחריהן — 19 שלך ו־171 של כל שאר חברי הקבוצה. הקבוצה גדלה פי ארבעה בלבד, אבל מספר מערכות היחסים בה (והמאמץ האינטלקטואלי הכרוך במעקב אחריהן) גדל כמעט פי עשרים.

דנבר צלל במאגר הנתונים העצום על הפרימטים מהעולם כולו, וחיפש קשר בין גודלו של מוח החיה לגודל הקבוצה החברתית שהחיה חברה בה. המדד שלו לגודל המוח היה היקף הנֵיאוֹ־קוֹרטֶקס — השכבה החיצונית של המוח. שכבה זו נחשבת לחלק "החושב" של המוח, משום שהיא עוסקת במופשט, ביכולת לשקף ובתכנון לעתיד. כישורים אלה הם מסוג הכישורים שלטענת המפרי הכרחיים להתמודדות עם המערבולת המבלבלת של חיי החברה, ובאזור הזה של המוח נראתה גדילה מהירה בקרב הפרימטים (בעיקר בני אדם) לפני שני מיליון שנה. דנבר מצא את המתאם שחיפש. למעשה, הוא היה מובהק כל כך, שהיה אפשר לנבא ברמת דיוק מרשימה את גודל הקבוצה של המין רק על פי גודל הניאו־קורטקס של חבריו. דנבר הצליח גם לחזות את גודל הקבוצה האופיינית לבני האדם. בהתבסס על גודל המוח שלנו, הוא אמר, אנחנו אמורים להצליח להתמודד עם קבוצה חברתית של כמאה וחמישים בני אדם. כעבור זמן, כשדנבר סרק את ספרות האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, הוא גילה שמאה וחמישים הוא הגודל הממוצע של קבוצות חברתיות אנושיות רבות, מחברות הציידים־לקטים ועד ליחידות הצבא המודרניות ומחלקות בחברות תעשייתיות.

הממצאים של דנבר עודדו את ריצ'רד ביירן, שעבד כעת עם חוקרת צעירה בשם נדיה קוֹרפּ, והוא יצא לבדוק אם אפשר להוכיח קשר בין היכולת לרמות ובין גודל המוח. ביירן וקורפ ניתחו שפע של תצפיות על התנהגות הכרוכה בשקר בפרימטים בטבע — תצפיות שמספרן גדל באופן משמעותי מאז פרסום ההיפותזה פורצת הדרך שלו ושל וייטן — וגילו שיש קשר ברור וישיר בין תדירות מעשי הרמאות של המין ובין גודלו של הניאו־קורטקס. לָמוּרים וקופי גָלָגוֹ, שהם בעלי ניאו־קורטקס קטן יחסית, ערמומיים פחות מכל שאר הפרימטים. לפרימטים הערמומיים ביותר, כולל קופי־האדם, יש גם ניאו־קורטקס גדול במיוחד. התיאוריה המקורית עמדה במבחן: ככל שהמין יודע לשקר טוב יותר, כך המוח שלו גדול יותר.

ביירן לא ניסה למדוד את מידת השקרנות של החיה בעלת הניאו־קורטקס הגדול מכולם, הומו ספיינס, אבל גם לא היה לו צורך לעשות זאת. אין ספק מיהו המין הביולוגי שיזכה במקום הראשון ביכולת לשקר.

***

באמצע המאה התשע־עשרה הוצג ב"מוזיאון האמריקני" של האמרגן הניו־יורקי פיניאס בַּרנוּם1 אוסף אקזוטי של מוזרויות אנושיות ולא אנושיות, כולל האישה המזוקנת המקורית, לווייתן לבן ענקי וזוג תאומים סיאמים שעוררו מחלוקת. כמובן, התערוכה זכתה לפופולריות רבה, אבל ההצלחה לוותה בקשיים. ברנום הבין שיש לו בעיה עם מה שאנשי עסקים מודרנים היו מכנים "זרם המבקרים"; היו פקקים אנושיים בתערוכה, משום שאנשים השתהו זמן רב מדי מול האטרקציות. הפתרון של ברנום היה להשתמש במונח מעורפל כדי לגרום למבקרים להקדים את יציאתם מן "המוזיאון", והציב שלטים שנשאו את הכתובת "אל המעבר המיוחד". המבקרים, שהיו נרגשים מהאפשרות לצפות בחיה מוזרה נוספת, הלכו בעקבות השלטים ומצאו את עצמם ברחוב.

1 ברנום, שכינה את עצמו "נסיך הנוכלים" ואחראי לאמרה "בכל רגע נולד פראייר", נכנס לעסקי האמרגנות ב־1835, כאשר רכש ישישה שחורה בשם ג'וֹיס הֵת' והציג אותה כאומנת בת 161 השנה של ג'ורג' וושינגטון. ב־1841 הוא פתח בניו יורק את "המוזיאון האמריקני", שהתמחה בהצגת מוזרויות סנסציוניות, וב־1871 עבר לעסקי הקרקס וייסד את "קרקס ברנום". (כל הערות השוליים הן של המערכת)

ההגדרה המקובלת לשקר היא דבר לא נכון שנאמר מתוך כוונה להוליך שולל. אם אומר לכם שפריז היא הבירה של בלגיה, תדעו שזה לא נכון, אבל לא תאשימו אותי בשקר. פשוט תניחו שאני טועה, או שאני מתלוצץ. אמירת דבר לא נכון לאדם אחר אינה שקר אם מי שאמר את האמירה הזאת מאמין שהיא נכונה. אבל אם אתם יודעים שאני יודע שפריז אינה בירת בלגיה, ואתם יודעים שיש לי עניין לשכנע אתכם שכן (אולי אני מנסה לגרום לכם להפסיד במשחק טריוויה), אז אתם יודעים שאני משקר.

כפי שניתן לראות בדוגמה של ברנום, אפשר לשקר גם כשאומרים את האמת. עם זאת, אפשר גם לשקר למישהו בלי להוליך אותו שולל. ב"הקיר", סיפור קצר של ז'אן פול סארטר המתרחש בימי מלחמת האזרחים בספרד, שומריו של פבלוֹ איבּּיֶיטה, אסיר שנידון למוות בידי הפשיסטים, חוקרים אותו על מקום הימצאו של מפקדו, רמוֹן גריס. מאחר שאיבייטה יודע שגריס מתחבא אצל בן דודו, ומאחר שהוא רוצה להרוויח קצת זמן, הוא אומר להם שגריס מתחבא בבית הקברות. כך יש לו לילה שלם להרהר בהוצאתו להורג המתקרבת, שתגיע ברגע שהשומרים יגלו כי הטעה אותם. אבל עם שחר הוא מגלה למרבה האימה שגריס העביר את מקום מחבואו למקום שהוא, איבייטה, אמר לשומרים. גריס נעצר בבית הקברות ואיבייטה משתחרר. איבייטה שיקר לחוקריו, אבל אמר להם את האמת.

שקרים הם עניין חמקמק שמשתנה כל הזמן. יש שקרים קטנים שאנחנו מספרים כדי לפשט סיפור מורכב או להגן על הפרטיות שלנו, ויש שקרים שאנו מספרים כדי להיחלץ ממצב חברתי לא רצוי ("יום חמישי? יש לי שיעור נגינה בבסון בערב"). ויש שקרים חמורים יותר: אלה שאנחנו מספרים כדי לכסות על מעשינו הקלוקלים או כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים — שקרים על רומן סודי או תחמונים שונים במקום העבודה. יש שקרים של תפקיד (אני מספר לכם שאני שוטר), ושקרים שבהם השקר הוא השמטת עובדה חשובה (למשל, אם מישהו יספר לי על חיי האהבה הסוערים שלו בלי לומר שהפרטנרית לאקרובטיקה המינית שלו היא אשתי). יש שקרים שאנשים מספרים כדי שיעריצו אותם (הדג העצום בגודלו שדגתי והשלכתי חזרה הימה; חייל המספר בהגזמה על עוז הלב שגילה), ושקרים שאנשים מספרים כדי להגן על עצמם או על מישהו אחר מפגיעה גופנית או נפשית. ויש גם שקרים שבני אדם מספרים סתם בשביל הכיף: כולנו נתקלנו באנשים שמשבצים בסיפוריהם קישוטים פיקטיביים רק משום שהסיפורים מעניינים יותר ככה. "אני השקרן הגדול ביותר שראיתם בחיים שלכם. זה נורא," אומר הולדן קולפילד, הגיבור בן הארבע־עשרה של "התפסן בשדה השיפון". "אפילו כשאני הולך לקנות עיתון, ומישהו שואל אותי לאן אני הולך, אני מסוגל לומר שאני הולך לאופרה. זה נורא."

בספר זה אני מרבה להשתמש לסירוגין במילים "הטעיה" ו"שקר". אבל יש הבדל בין השתיים. ג'רי אנדרוז, הקוסם האמריקני הגדול והמוזר, קבע לעצמו את הכלל שלא לשקר בהופעות שלו — כלל לא קל אם זוכרים שהאמנות שלו היתה תלויה, כמו אמנותם של כל מאחזי העיניים, בהטעיה. אבל אנדרוז אירגן את התעלולים שלו בצורה כזאת שהוא אמר תמיד את האמת, גם כשידיו עשו משהו שהוליך את הקהל שולל. הוא היה אומר, "נראה כאילו אני מכניס את הקלף לאמצע החפיסה," ולא "אני מכניס את הקלף לאמצע החפיסה," לפני שהכניס קלף מסוים לראש החפיסה. כך היה לו קשה יותר לבצע את התעלולים שלו, משום שהוא הזהיר את הקהל מפני האפשרות שהוא מרמה אותו, אבל זה היה האתגר שאנדרוז הציב לעצמו. הטעיה יכולה להיות כרוכה בכל אמצעי להוליך שולל: זה יכול להיות בטון הדיבור, בחיוך, בחתימה מזויפת או בדגל לבן. בשקר יש שימוש במילים — זהו סוג מסוים, מילולי, של הטעיה.

אין ספק שהנטייה האנושית להטעות — נטייה שנבעה מדרישות שונות בחיי החברה של בני תקופת האבן — תפסה תאוצה עם המצאת השפה. ההשערות באשר לשאלה מתי זה קרה מגוונות למדי, ונעות בין הדעה הגורסת שזה היה לפני 50 אלף שנה בקירוב ובין הדעה המדברת על 500 אלף שנה בקירוב. אבל דבר אחד ברור: זה היה זינוק עצום קדימה ביכולת ההטעיה, משום שהשפה ניתקה את התקשורת מהפעולה. אם לא צריך להצביע לכיוון המזון כדי שמישהו אחר יחשוב שיש שם מזון — אם אפשר פשוט לומר ולתת לאחרים לגלות את האמת מאוחר יותר — האפשרויות להטעות נעשות רבות ומורכבות עשרות מונים.1

***

קריאת סיפורים על פעולות הטעיה של פרימטים מעוררת שני סוגים של רגשות בעת ובעונה אחת: חוסר נוחות, משום שיש בסיפורים האלה כדי לומר שהתנהגות כזאת טבועה בעצמותינו, והתפעלות מהתחכום, מהיצירתיות ומהאינטליגנציה של הפרימטים. משהו דומה לשתי התגובות המנוגדות האלה עובר לאורך כל תולדות יחסינו לשקרים ולשקרנים. אנחנו מזועזעים מעצמנו, שיש לנו היכולת להמציא דברים שאינם נכונים, ובה בעת אנו מתרשמים מהמקוריות שלנו; מרגישים חוסר נוחות מהקלות שבה אנחנו משקרים, ובה בעת בטוחים ששקרים הם כורח המציאות.

"שקר הוא חטא מקולל," כתב ההוגה הצרפתי בן מהמאה השש־עשרה מישל דה מוֹנטֵיין. אם נבין עד כמה השקרים נוראים, הוסיף מונטיין, נדע כי הם חמוּרים בהרבה מפשעים אחרים. תיאולוגים מאוגוסטינוס ועד ימינו גינו את השקר וקבעו כי הוא חטא כבד. עמנואל קאנט הכריז כי אין דבר כזה שקר לבן; שאי אפשר להצדיק שקר בשום מצב.

הוגים אחרים טענו כי אבסורד לטעון שאפשר או צריך לחיות בלי היכולת לשקר. "יש עולם אחד בלבד," אמר פרידריך ניטשה, "והעולם הזה שקרי, אכזרי, מלא סתירות, מטעה, וחסר פשר [...] אנו זקוקים לשקרים כדי לשרוד במציאות הזאת, ב'אמת' הזאת, אנחנו זקוקים לשקרים כדי לחיות." אוסקר ויילד אמר בצורה קלילה יותר, שהשקר הוא שביל מילוט מהשיממון הבלתי נסבל של החיים האמיתיים, והאזהרה היחידה שלו בעניין היתה שיש לשקר בחן. הוא קונן על "שקיעת השקר כאמנות, כמדע וכעונג חברתי." ייתכן מאוד שקאנט ומונטיין היו מסכימים עם אכילס, גיבור ה"איליאדה", שהודיע שאין הוא מוכן לסלוח למי שרימה אותו. עם זאת, ב"אודיסאה" העמיד הומרוס מול אכילס גיבור שהיה "רב אמן בשקרנות מקרב בני התמותה"; אדם שהשתמש בנכלוליות שלו במיומנות ובגאווה, ועשה זאת הן בקרב והן באהבה. אודיסאוס הוא בסופו של דבר הגיבור המושך יותר — והאנושי יותר.

אי אפשר להגיע להסכמה בדיון בעניין שקרים. הדיון הזה הוא חלק מפס הקול הקבוע של השיח האנושי מאז החל האדם לדבר, והוא מכיל כמעט הכול: הרעיונות שיש לנו באשר לשאלות איזה מין יצור אנו, מה זה אומר להיות אדם טוב ומה לכל הרוחות כל שאר האנשים אומרים עלינו. דבר אחד ברור, והוא שאנחנו שקרנים מטבענו. "היכולת האנושית לשקר," אמר מבקר הספרות והפילוסוף ההומניסט ג'ורג' סטַיינֶר, "הכרחית לשיווי המשקל של התודעה האנושית ולהתפתחות האדם בחברה." כולנו שקרנים מלידה.