שקר של נישואים

שש שנים קודם לכן

"אתה יכול לראות את זה, מתיאו?"

העיתונים אהבו לומר כי למתיאו וין סנטו לא היה לב, אך הם טעו.

כשהתבונן בסבו, שוכב חלש וחיוור מעל סדיני בית החולים, כל איבר בגופו התהדק והתכווץ בכאב. הוודאות, שלאיש נותרו רק שעות ספורות, קרעה את ליבו לגמרי.

"לראות מה, נונו?"

"נונו?" אלפונסו וין סנטו חייך, אך שפתיו היו סדוקות והכאב הפך את המחווה האינסטינקטיבית לעווית. "לא קראת לי כך כבר זמן רב."

מתיאו לא הגיב. עיניו ירדו לידיו של סבו, ידיים שעיצבו אימפריה תאגידית. הוא הסב את מבטו, מתמקד בנוף נטול ההשראה של פאתי פירנצה.

"רואה את המים? תמיד אהבת את הדרך שבה השמש קפצה מהם, לא?"

עיניו של מתיאו נעצמו. אף על פי שהם היו בחדר בית חולים מרוצף לינוליאום, הוא דמיין במדויק מה סבו ראה. הנוף הנשקף מהמרפסת של איל גרנדה פורטונה, המלון הרומאי שהיה פעם בבעלותם, משקיף על הטיבר בכיוון אחד ועל הוותיקן בכיוון השני.

כעס – תגובה מוכרת, כשחשב על המלון – תסס בבטנו. זה היה עז באותו רגע, כל כך עז שכמעט עצר את נשמתו.

"כן. זה יפהפה."

"זה יותר מיפהפה. זה מושלם." אלפונסו נאנח ואז רוח רפאים הבהבה על פניו. רגע של בהירות שהביא איתו כאב. "זו הייתה אשמתי."

"לא, נונו." מתיאו לא הזכיר את שמו של ג'ונסון המנוול הזה. לא היה צורך לפגוע עוד בסבו, בסוף חייו. אבל הוא היה האשם. הוא היה הגורם לעצב של אלפונסו עכשיו – הוא, וסירובו העיקש למכור להם את המלון בחזרה. סירוב שלקח עימו לקבר.

אך מתיאו יכול לתקן את זה.

הוא יתקן את זה.

"אני אחזיר לך אותו," הוא אמר, והמילים נאמרו בנחישות כה חרישית, שלא היה ברור אם אלפונסו שמע. אך זה לא היה חשוב.

ההבטחה הייתה למתיאו עצמו, כמו שהייתה לאיש הזקן.

לא משנה מה, ולא משנה איך, הוא יחזיר את המלון למשפחתו.

בכל מחיר.