שרה – עד שתצא מקולי

הסיפור שלי יתחיל בארון. ילדה בתוך ארון חום ישן. אני, ילדה קטנה ומפוחדת, מחכה. רק רוצה להישאר. כפופת ברכיים, בפינה הימנית של הארון, צפוף וחנוק פה מתחת לחולצות ולבגדים התלויים. אלה רק אני, הבגדים והחושך. ותכף משהו יקרה, ברור שמשהו עומד לקרות. ארון מזדקן עם המון מגירות ומדפים. מה שלא ידעתי היה כי הבית התמוטט ורק הארון נשאר. כאב ההתפכחות ניכר בי. אהיה בת מזל אם אבלה את שארית חיי במסע הביתה. בחזרה אל עצמי. עכשיו אלה את ואני. יושבת בצד, בקצה קצהו של הארון. אף פעם לא באמצע. אף פעם לא במרכז. עינייך נשואות אליי, התכוננתי לכבודך. חשבתי על מלבושך. מה תלבשי היום? בדרך כלל איננו תואמות. מה יש בי שעינייך נשואות אליי? מה יש בך שעינייך נשואות אליי? מי זו הניצבת מולך? מה נמצא שם מולך שהוא גדול ממך? מרשים. שיש להקשיב לו, לרקוד לצלילו או לצילו? מה ניצב מולך? מי זו שניצבת מולך שעינייך נשואות אליה? האומנם מצויים שם מקורות של כוח שלא תמצאי בתוכך? האם עוצמה גדולה ניצבת מולך או אולי ההפך הגמור? חולשה גדולה, עצב עמוק, צורך בחיבוק, בהכלה, אוזן קשבת. כן כן, אוזן קשובה. ולא משנה מה תאמרי, ולא משנה מה יעלה ובאיזה טונים, מעולם לא היו הטונים גבוהים. מעולם. הכול כל כך עוצמתי, בדיוק כמוה - בדיוק כמוך. ותשבי שם בצד ותתבונני ותחכימי ותספגי ולא תוציאי מילה. תו, קו או אות. אל תהומות מגיעה נפשך וצוללת וקמה וממריאה - עפה עפה ונתקלת בתקרת הראש, הגבול הצפוני, מפה אין מעבר. ומזרחה ומערבה מוגבלים מאוד. הדרך הארוכה היא הדרך למטה, דרומה. שם צחיח וחם, חם מאוד. המרחבים אינסופיים, עד לאן שהעין משגת. ואת שותקת. ועכשיו תוכלי לצעוק עד השמיים. אין גבול. ואת שותקת. במרחב האינסופי, החולי, הבראשיתי, הצהבהב, זהוב, זהוב מדם מדם ראשך המתפוצץ. גם הוא מבקש למצוא דרכו החוצה להתפוצץ, להשתחרר כביסה לבנה, מצעים רכים כנוצה, ואני שכובה ללא כאב ללא דם ללא כלום ומחכה