הכוריאוגרפיה של המחאה
טלי חתוקה
כל מחאה היא מופע הכולל התייחסות מוקפדת לכוריאוגרפיה של הגוף האנושי היוצר את המסה של ההמון. הכוריאוגרפיה היא מסר אידיאולוגי, אמצעי ללכידות חברתית, דרך לעורר תשומת לב, משאב אסתטי, כלי בייצור של סדר חדש. הכוריאוגרפיה של המחאה ככלי המעצים את השפעתה מצביעה על ההכרה של האזרחים בכך שהמרחב והגוף הם כלים משמעותיים שיש לעשות בהם שימוש קפדני. הכרה זו חוצה מדינות ומאפיינת אזרחים במשטרים דמוקרטיים ולא–דמוקרטיים כאחד, שנעשו מודעים יותר לכוח ההשפעה שלהם על הסדר הפוליטי באמצעות פיתוח של כוריאוגרפיה המבוססת על המרחב והגוף כאמצעי להעצים את הנראות ואת התמיכה בטענותיהם.
בהגדרתה, המחאה היא אירוע קבוצתי המאפשר להתכנס יחד וליצור אשליה של קהילה. במילים אחרות, המחאות הן אירועים בעלי מאפיינים צורניים המתווכים בין האינדיבידואל לקולקטיב (האבסטרקטי) והופכים את הפרט לחלק ממשהו גדול יותר. חשוב לציין כי המחאה, גם אם היא מתארגנת באופן ספונטני, מבוססת על סדר נבדל מזה של חיי היום יום, בעל נראות מובלטת.
מנקודת מבט אדריכלית–תכנונית, הכוריאוגרפיה של המחאה, הכוללת הבניית סדר ויחסי כוח בין המשתתפים, מושפעת מהמרחב הממשי ומהגיאומטריה האדריכלית, ובייחוד מִקנה המידה של המקום. לאלו השפעה מכרעת על היחסים בין המשתתפים ועל צורת הדיאלוג עם המשטר ועם הציבור הרחב שהם מבקשים לקדם.
באופן כללי, בבניית הכוריאוגרפיה של המחאה מובאות בחשבון שתי זירות. האחת היא הזירה החיצונית, קרי הקהל ומקבלי ההחלטות שאליהם מפנים המפגינים את דרישותיהם; בזירה זו לכוריאוגרפיה תפקיד מרכזי בהאחדה ובעיצוב של מסר ברור. הזירה האחרת היא הזירה הפנימית, קרי האנשים המשתתפים באירוע; בזירה זו לכוריאוגרפיה תפקיד חשוב בהגברת תחושת הסולידריות הפוליטית והרגשית בקרב משתתפי המחאה. על מנת להשיג מטרות אלו, הכוריאוגרפיה של המחאה מביאה בחשבון גורמים רבים נוספים הקשורים אלה באלה (לוח זמנים, מספר המשתתפים, מיקום האירוע, מעקב וכדומה), התורמים להשלכות הפיזיות והתרבותיות של המופע. מבין סך כל המשתנים הרבים של הכוריאוגרפיה של המחאה העכשווית, ארצה להתייחס לשני משתנים תלויים בולטים, שלהם השפעה מכרעת בהעברת המסר של המחאה: האחד — הצורה המרחבית של ההתכנסות; והאחר — המבט עליה, קרי הדימוי של המחאה בעיני הצופה הממוקם מחוץ לאירוע. למרות הנטייה לחשוב כי קנה המידה של האירוע הוא המשתנה המשמעותי בבניית הכוריאוגרפיה של המחאה, למעשה, מספר רב של משתתפים בהפגנה הוא בגדר "בונוס" בלבד; הוא אינו הכרחי להיותה נראית.
הצורה המרחבית של המחאה
ההחלטה העיקרית בדבר הכוריאוגרפיה של כל הפגנה נוגעת לאינטראקציות המרחביות בין המשתתפים ולמשמעות הסימבולית שלהן. החלטה זו הכרחית לעיצוב הסולידריות בין המשתתפים. לדוגמה (ברמה הבסיסית ביותר), דובר העומד בלב מרחב מעגלי מעביר מסר של שייכות לקהל כמי שצמח מתוכו, בשונה מדובר שעומד על בימה גבוהה בקצהו של מרחב גיאומטרי מוקפד המעורר תחושות של היררכיה ותיאטרליות. כיום ניכר כי מחאות מסוימות בוחרות באופן מכוון להימנע מיצירתו של מרכז פעולה ברור, דוגמת ההפגנות של קיץ 2011 בישראל, בניו יורק ובמקומות נוספים בעולם. מחאות אלו גם לא היו מבוססות על ארגון פִּירָמִידָלִי של יחסי כוח בין המשתתפים, וחוסר ארגון זה שיקף את היחסים בין קבוצות המשתתפים השונות ויצר בתורו מבנה כוח רשתי, מקוטע ורב־מוקדי. למערך שכזה יתרון רב באיגוד של קבוצות מתחרות רבות; המנהיגות, במקרה כזה (אם היא קיימת), נותרת מפוזרת, או שהיא מגבילה את עצמה למטרות מסוימות. המבנה המורכב הזה, הרשתי, המאפיין מחאות עכשוויות רבות, מחזיק מעמד הודות לשימוש בתקשורת הווירטואלית ככלי להעברת מידע המוסיף נדבך של הומוגניות, ובייחוד הודות לכוריאוגרפיה המייצרת נופך מאחד, שפה של גוף במקום.
כל מחאה נטועה במקום ובזמן. לפיכך, את הכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה יש לבחון גם ביחס למשתנים פיזיים כמו טופוגרפיה, גבולות, תחבורה ושימושים (למשל מבני ממשלה, מסחר ומגורים). בחירת מיקום ההפגנה אינה מביאה בחשבון רק את מספר האנשים הצפוי והרצוי, אלא גם את מרכיבי האירוע הצפויים (כמו צעידה, התאספות, שירה, ביגוד ואף מועדו ומשכו של האירוע). סך ההתייחסות לכל הפרמטרים הללו משקף את האופן שבו המשתתפים רואים את עצמם — כתומכים בסדר חברתי דומיננטי או כמתנגדים לו.
אם כן, היחסים שבין המופע למקום נותנים למחאה את אופייה ואת צבעיה. מחאות רבות–משתתפים המתרחשות בכיכרות מרכזיות בערים כוללות ארגון קפדני של פעולה. הכוחות המארגנים (כמו מפלגות פוליטיות, איגודי עובדים וארגונים חברתיים) מגדירים את הפרישה המרחבית של האירועים, את תוכני המחאה ואת מהלכה ומופקדים על התיאומים עם הרשויות ועם מנגנוני הביטחון. במחאות מסוג זה ניתנת תשומת לב קפדנית ליחס בין המרחב ובין מספר המשתתפים ולאמצעים נוספים העשויים להגביר את תחושת ה"ביחד" והסולידריות ביניהם. במקומות רשמיים שבהם מרוכזים סמלי המשטר — כמו למשל כיכר אל–תחריר בקהיר, כיכר רבין בתל אביב וכיכר טרפלגר בלונדון — ההפגנות נוטות להיות רבות–משתתפים, אך אין בכך כדי להבטיח אפקט לאומי ועולמי. אפקט משמעותי מושג באמצעות המבט של המשטר, של הצופה המרוחק, של הגולש באינטרנט ושל הקהל היושב בביתו מול מקלט הטלוויזיה.
אם קבוצה יוצרת דפוס ברור ומובחן של התאספות, הדבר יכול לסייע לה בהיקף החשיפה שתזכה לה, והתייחסות חדשה לסמלים קיימים עשויה להגביר את השפעת האירוע על דעת הקהל. המחאה של האימהות מכיכר מאי (Mothers of Plaza De Mayo) בארגנטינה מדגימה את האפקט הזה: במשך יותר משלושה עשורים נלחמות האימהות על זכותן להתאחד מחדש עם ילדיהן ש"נעלמו" במהלך תקופת המשטר הצבאי, בשנים 1983-1976. מאז 30 באפריל 1977 ועד היום הן מתאספות בכל יום חמישי אחר הצהריים בכיכר מאי לפני הארמון הנשיאותי (Casa Rosada). אף על פי שהמשטר הצבאי אסר בזמנו על הפגנות, הן צעדו סביב האובליסק בכיכר ולראשן מטפחות שעליהן רקומים שמות ילדיהן — בתוואי מעגלי, בדממה, שתי נשים בכל פעם. הפעולה שלהן, כמופע מרחבי המתייחס לעיצוב של המקום, הצליחה לאתגר את ההגבלות המשפטיות על מפגינים נגד השלטון. דוגמה זו מראה כיצד קבוצות יכולות לאתגר את גבולות המרחב ואת חוקי המשטר באמצעות מופע אשר כולל פירוש חדש למקום.
דוגמה נוספת לפעולה שמאתגרת את גבולות המרחב מספקת קבוצת "נשים בשחור" הישראלית, המנכסת באופן זמני מרחבים ציבוריים לא־רשמיים באמצעות עמידה בצומתי תחבורה ראשיים ברחבי ישראל בכל יום שישי אחר הצהריים. "נשים בשחור" הוקמה בעקבות האינתיפאדה הראשונה (1987) על ידי קבוצה קטנה של נשים מירושלים שהפגינו נגד הכיבוש. הארגון, שהחל כהתכנסות שבועית של נשים לבושות שחור העומדות בדממה ונושאות בידיהן שלטים הקוראים "די לכיבוש", נהפך לרשת ארצית המקיימת כ־30 התכנסויות שבועיות ברחבי ישראל. בשיא פעילותו, מנו ההתכנסויות בירושלים, שהיו הגדולות ביותר, כ–400-350 משתתפות. לאחר מלחמת המפרץ (1991) רשם הארגון ירידה תלולה במספר המשתתפות, וכן לאחר הסכמי אוסלו (1993). כיום פועלות ארבע קבוצות — בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובגן שמואל. הכוח והיתרון של הפעולה בקבוצות קטנות אלו טמונים בחופש הפעולה בנוגע לפרישתן המרחבית, לאקט הפרפורמטיבי שלהן ולאמצעי הפעולה שינקטו. האסטרטגיה הגיאוגרפית–מרחבית של "נשים בשחור" נהייתה להשראה והשפיעה על מחאות רבות של ארגוני נשים מרחבי העולם, וכן על צורות המחאה העכשוויות בישראל, כמו למשל המאבק סביב הרפורמה המשפטית בשנת 2023 והמאבק להשבת החטופים בעזה בשנת 2024.
כוחו של המבט על המחאה
מפגינים ואקטיביסטים הפנימו זה מכבר את זה שהמעקב נהפך לחלק ממציאות חיינו היומיומית ושהסדר נשמר ומוגבר באמצעות מצלמות ומנגנוני ביטחון, ואף הפכו זאת למקור כוח, כמו במקרה של האימהות של כיכר מאי, שפעלו תחת דיקטטורה שפיקחה ישירות על הפגנתן. בבסיסה, כל מחאה מכוונת להיראות, והנראות היא המאפשרת את החשיפה של הקול, כלומר היא מאפשרת גם להישמע. אין ספק שמעקב וניטור של המרחב הציבורי משמשים אמצעי שליטה, אך במסגרת מחאות פוליטיות, פרקטיקות אלו יכולות להיהפך גם לאמצעי של שחרור ותיווך.
יתרה מכך, המבט של פרקטיקות הבקרה (של גופי המשטרה, הצבא וכדומה) לא רק מאפשר את הנראות ואת השמיעוּת של המפגינים; הוא גם מגביר את תחושת הביטחון בקרבם. מנקודת המבט של המארגנים, התפרצות של אלימות בהפגנה עלולה להבריח תומכים אקטיביים ופסיביים ולהפחיד צרכני חדשות ברחבי העולם, כך שבמקרים רבים, הבקרה משרתת את המפגינים.
ההיסטוריה מראה שהפגנות המוניות לא־אלימות המאורגנות במשטרים לא־דמוקרטיים מסוגלות למשוך מספר רב של משתתפים ונוטות להצליח, דוגמת ההפגנה בלייפציג ב–1989 וההפגנות הראשונות בכיכר אל־תחריר בקהיר. תחושות הביטחון והסולידריות, שהמבט המפקח תורם להן, מאפשרות למשתתפים להרגיש, אפילו באופן זמני, שהם שייכים לקהילה מדומיינת, ולפיכך מטפחות בקרבם תקווה לעתיד טוב יותר.
ואולם, לתקשורת תפקיד מעצב מכריע במחאה, לא רק במהלך ההפגנות או ביום שאחריהן, אלא גם קודם לכן: המעקב אחר ארגון המחאה והפצת המידע עליה. עיקר המאמץ של האקטיביסטים הוא ללכוד את המבט התקשורתי במהלכה על מנת להגיע לצופה המרוחק. מאמץ זה תואם את הצורך של התקשורת באספקה שוטפת של סיפורים ודימויים יוצאי דופן. בשונה מהמבט המקומי של כוחות הבקרה, למבט של התקשורת תפקיד כפול: היא אוספת את המידע, מארגנת מחדש את ההתרחשות, מתווכת בין ההתרחשויות המוצקות והממשיות, עורכת את הנרטיב מחדש ומפיצה אותו לצופים המרוחקים ברחבי העולם. אירוע המחאה נגד הפלישה לעיראק (15 בפברואר 2003) הוא דוגמה למקרה שבו צורת ההתאגדות וצורת הסיקור שלה התלכדו; אירוע המחאה היה אירוע מתוכנן שבו הפגינו מיליוני אנשים בו בזמן בכ־800 ערים מסביב לעולם. אירוע זה היה חסר תקדים, הן מבחינת קנה המידה שלו והן מבחינת שיתוף הפעולה בין המפגינים לבין עצמם ובינם ובין התקשורת, שמילאה תפקיד מכריע בהפצת המסר על ידי שידור האירוע הבין־לאומי לעולם.
אם כן, המבט ותפקידיו המרובים מובאים בחשבון ונחווים כרכיבים הכרחיים ליכולתם של המפגינים לחולל שינוי. מסיבה זו, מפגינים אינם מודאגים מהמבט המפקח, אלא משחקים עימו. הם מעצבים את ההפגנות במרחב הציבורי באופן מודע לקיומו ומשתמשים בו כמקור לכוח. לעיתים הם אף מחליפים תפקידים עם הממשל ומעצבים הפגנות שבהן המבט מופנה לפעולותיו הייצוגיות. דוגמה לכך היא פעולתן של נשות ״מחסום watch״, ארגון התנדבותי של נשים ישראליות המפקחות על מחסומים ישראליים בגדה המערבית וכן על משפטים של פלסטינים הנערכים בבתי משפט צבאיים. חברות ״מחסום watch״ פועלות במשמרות של צוותים קטנים המונים שתיים או שלוש אקטיביסטיות, שבעה ימים בשבוע. במהלך המשמרת הן לובשות תגי זיהוי, ובסוף כל משמרת הן מנסחות סיכום של הפעילות ומפרסמות אותו באתרן. פעולותיהן מדגימות מודעות אזרחית לכוחו של המבט וליכולת של המפגין להיות בקשר עם השלטון.
המחאה, על צורותיה המרחביות המגוונות, היא אפוא פעולה סוציו־מרחבית, מופע המנסה לאתגר סדר חברתי, אידיאולוגי ותרבותי של משטר קיים. המחאות הן זירות של תקשורת באמצעות סמלים שממקמות את המשתתפים במקום אידיאולוגי מסוים ונותנות לו משמעות מעבר לקיום היומיומי. להצגתם של הסמלים במרחב הפיזי חשיבות רבה, ולא במקרה חלק ניכר מאירועי המחאה מתרחש בשעות הלילה, שבהן השימוש בתאורה מעצים את העיצוב הדרמתי של הסמלים. הסמלים והכוריאוגרפיה של המחאה מחוללים אירוע בזמן ובמרחב ומהדקים את הזיקה בין המקום למחאה, בין ההמון לפוליטיקה ובין הפוליטיקה לאסתטיקה של המחאה. הכוריאוגרפיה והאסתטיקה של המחאה אפוא רתומות תמיד לפרקטיקה הפוליטית שלה. קשר זה מעורר דילמות ושאלות באשר לתהליך האסתטיזציה של המחאה, ובייחוד מתחדדת השאלה אם קשר זה מאפשר להמון לשפוט את סדר היום הפוליטי של המחאה לפי האופן שבו היא מיוצגת או לפי מעמדה האתי.
לקריאה נוספת
Hatuka, T. (2008). Negotiating Space: Analyzing Jaffa Protest’s Form, Intention and Violence, October 27th 1933. Jerusalem Quarterly, 35, 93–105.
Baykan, A., Hatuka, T. (2010). Politics and culture in the making of a city-center: The case of Taksim Square, Istanbul. Planning Perspectives, 25 (1), 49–68
Hatuka, T. (2010). Violent Acts and Urban Space in Contemporary Tel Aviv: Revisioning Moments. University of Texas Press.
Hatuka, T. (2012). Civilian consciousness of the mutable nature of power: Dissent practices along a fragmented border in Israel/Palestine, Political Geography, 31 (6), 347-357.
Hatuka, T. (2012). Transformative terrains: Counter hegemonic tactics of dissent in Israel. Geopolitics, 17 (4), 926-951.
Hatuka, T. (2015).The challenge of distance in designing civil Protest: The case of Resurrection City in Washington Mall and the Occupy Movement in Zuccotti Park. Planning Perspectives, 31 (2), 253-282. https://doi.org/10.1080/02665433.2015.1058183.
Hatuka, T. (2018). The Design of Protest: Choreographing Political Demonstrations in Public Space. University of Texas Press.
Hatuka, T. (2023). Public space and public rituals: Engagement and protest in the digital age. Urban Studies, 60 (2), 379-392. https://doi.org/10.1177/00420980221089770
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.