שתיים

החומר שבין המרצפות, זה מה שאני רוצה להיות. לא רוצה למות. רוצה להפסיק להיות. אם אמות, יעשו מזה טקס שלם, לוויה ופרחים ושבעה ובכי. כל מיני אנשים יבואו וכל מיני אנשים ילכו, ואני בטח אסתכל מלמעלה או מלמטה או מהצד או מאיפה שמסתכלים על זה ולא אדע אם צריך להגיד "אני מצטערת" או "אני משתתפת בצערכם" או "שלא תדעו עוד צער". ובכלל, תהיה התכנסות ואני אהיה במרכז וזה יביך אותי. כל המהומה הזאת לא שווה בשביל חיים כל־כך קטנים ולא משמעותיים. בחיים כולם אותו דבר, ורק כשמתים מגיע לכל אחת זמן התהילה שלה, כשמגלים כמה היא מיוחדת. אני לא רוצה להיות מיוחדת. מלחיץ אותי להיות מיוחדת. אני מעדיפה להישאר בהמוניות שלי, בלי שיסתכלו עלי או על תמונה שלי ויראו את הבטן ואת כל המגושמוּת הזו.

אז לא, בהחלט לא צריך את המוות הזה, הוא סתם מיותר. עדיף להיעלם בלי להטריח כל־כך הרבה אנשים, להתכווץ לנקודה קטנה שלא מבחינים בה או להיחטף בידי גמד קטן שיעלים אותי ואת כל החפצים המיותרים שלי והנוכחות הבלתי נסבלת שלי בעולם. לא משנה איך.

אני חושבת שקוראים לו רוֹבָּה, לחומר הזה שבין המרצפות, והוא בא בכמה צבעים. בדירה שהייתה לי בבן יהודה היה קטע מצחיק כזה במעבר שבין הסלון למרפסת. המרצפות שם היו משיש חום בהיר, כמו בבית מלון, רק שבסלון הרוֹבָּה הייתה אפורה ובמרפסת לבנה, ובכל פעם שהייתי עוברת מהסלון למרפסת ובחזרה זה היה קצת מצחיק אותי. ויצא לי לעבור הרבה בין הסלון למרפסת. זו הייתה מרפסת דפוקה כזאת, עם קיר גבוה שלא מאפשר לראות כלום אם את יושבת, וגורם לך לשאול אם האיש שתיכנן את המרפסת לא רצה שיהיה כיף במרפסת או שהוא מטומטם שלא מבין שלא אמורים לעמוד במרפסת. לא אהבתי להישאר במרפסת כי הקיר הזה דיכא אותי, אבל בכל פעם שהייתי במצוקה התחלתי עם ההליכה הזאת, פנימה והחוצה.

בהליכות האלה חשבתי על הקפיצה. הקיר, כמובן, הטריד אותי. אפשר להביא כיסא מהמטבח ולטפס עליו, אבל אז עוד היו לי שותפים לדירה ופחדתי שהם יראו שאני מטפסת על הקיר. אני יכולה לתכנן לקפוץ כשהשותפים שלי לא בבית, אבל מה יהיה עם השכנים. מול המרפסת שלנו, מעבר לרחוב, הייתה מרפסת שאנטי עם שטיחים מהודו על הקיר וספה מהוהה. כמעט בכל שעות היום היו שם אנשים, וכששידרו משחקי כדורגל חשובים הם היו מסובבים את הטלוויזיה מהחדר אל המרפסת והיו באים הרבה אנשים שצעקו ברגעים הנכונים. בשאר הזמן סתם היה שם איש עם מכנסיים קצרים ונרגילה ולפעמים גם בחורות. פחדתי ממנו, כי הוא נראה טיפוס כזה שעושה מהומה אם הוא רואה מישהי מטפסת על קיר של מרפסת, ואני, הדבר האחרון שרציתי זה מהומה. באמת שרציתי רק להיעלם.

הקפיצה פיתתה אותי בזמן ההליכה. דמיינתי את עצמי קופצת וניסיתי לחשוב אם ישמעו ווּש ארוך של שריקה מתרחקת, כמו בסרטים מצוירים, או רק את הנשימה, כמו בצלילה. חשבתי על משהו שקראתי באיזה מקום, שהאנשים שקפצו מהמגדלים בניין אילֶבֶן קיבלו התקף לב לפני שהם הגיעו למטה, כי ככה זה כשאת קופצת ממקום גבוה, אבל לא ידעתי אם קומה רביעית גבוהה מספיק בשביל התקף לב, או שאני בכל זאת אמות מהחבטה.

המחשבות האלה ליוו אותי בהליכה הבלתי נגמרת בין החדר שלי, המבולגן, לבין הסלון. לרגע הייתי מציצה על הכיסאות במטבח, מנסה לנחש את כמות הכלים בכיור, ושוב יוצאת למרפסת כדי לבדוק בפעם המאה אם היא גבוהה מספיק. וככל שחשבתי יותר על הקפיצה, פחדתי יותר שלא אצליח. הפחד ירד מהגרון והתיישב לי בבטן וזה היה הסימן בשבילי להתחיל לבכות. וככל שבכיתי יותר כך שנאתי את עצמי יותר. נראיתי לעצמי פתטית עם כל הבכי הזה והרחמים העצמיים. לבכות בלי קהל זה דבילי. להתיישב על הרצפה ולבכות זה לגמרי לעשות מזה סצינה של נאנסת. וכשבוכים במיטה יש את הבעיה של הנייר טואלט שמישהו צריך להביא. וגם אם את זוכרת להביא, מצטברות לך על המיטה פיסות מקומטות של נייר טואלט, ואת כבר לא יודעת אם את באמת עצובה או רק בונה לך בראש תמונה של עצובה. בקיצור, עדיף לבכות במקלחת, מתחת למים החמים, שזה כמעט כמו לא לבכות, כי הפנים גם ככה רטובות, או לבכות תוך כדי הליכה בין הסלון למרפסת. ככה ראיתי את הרוֹבָּה. וזה הצחיק אותי שיש צבעים לרוֹבָּה, כאילו שלמישהו איכפת בכלל איזה צבע יש לרווח בין המרצפות.