שתיים

בפנים הסתדרנו בצמוד לקיר הלבנים האחורי וצפינו בחברות התזמורת מכוונות כלים ומכינות את עצמן, ראינו אותן מרוקנות שסתומים ומסדרות פיות. זו היתה קבוצה של נשים בעלות שיער קצוץ, כל אחת מבוגרת מעבר לכל גיל, ועתיקותן טרם זמנה הודגשה בילדותיות הבגדים שלהן — מדים של חצאיות כחולות עם קפלים מעומלנים וחולצות בעלות צווארונים מסולסלים. צוואריהן היו מגוידים, וכל זרוע שאחזה בכלי נגינה היתה מוארכת, כאילו החליטו גופיהן לפצות באורך על מה שחסרו בנפח. אף שידי הנגניות נעו כאילו הכול כשורה בעולם, פניהן לא שכחו היכן הן, ולא הניחו גם לך לשכוח. בעיניהן המושפלות ובשפתיהן הקפוצות היו הנגניות הללו הדמויות הקודרות ביותר בחדר. עצובות יותר מהליליפוטים, שהתאבלו בבגדיהם היפים ביותר על אב המשפחה שאבד להם לא מזמן. מלנכוליות יותר מנשות הפוף, נשים דהויות בשמלות פסטל, שראשיהן מורכנים כמו פרחים כבדים מדי על גבעולים עייפים, וכולן מסתובבות סביב השולחנות שנערכו להנאת האס־אס, שולחנות שנערמו עליהם גבינות וסרדינים ומאפים ובשרים. אפילו ההבעה הפגועה של החזיר המעושן, שאת הצרחה שלו סתם בפיו תפוח אדום כמו לק, לא השתוותה לעצב הטרוף של הנגניות.

הנשים ניגנו מאז שעות הערב המוקדמות. אף שהטרנספורטים הסתיימו, הורו להן לנגן בזמן שהאסירים עובדים, ללוות את מאבקם במוזיקה מתרוננת שיצרה רושם של מקום של עמל עליז שאיש מאיתנו לא הכיר. לא היתה זאת מוזיקה שהבטיחה את הגז ואת הקבר; היא לא הזכירה את לחם־השכחה, את המִספרים או את העצמות. אני לא יודעת מה היא היתה אמורה להבטיח לנו.

הייתי שואלת את נגנית הפסנתר ההולנדית אניקה לדעתה בעניין, אילו היתה לי הזדמנות. היו לה פנים יודעות־כול, עיניים שנעו בידיעה של מה שאין לשאתו. לרבים סביבי היו עיניים כאלה, אבל אלה של אניקה בערו מעט יותר בשעתו, באור שהיה שריד למה שניסתה לעשות בגדר החשמלית כמה ימים קודם לכן.

האחרות עצרו בעדה. הן אמרו שכבר לא חשוב אם הילד הקטן שלה עדיין בחיים; היא חייבת לשרוד למענו כדי שתוכל לספר למישהו מתישהו מה הם עשו לו. למה אני לא יכולה לספר לשטן? היא שאלה. לי זאת נשמעה שאלה טובה, אבל תיארתי לעצמי שאם באמת יש שטן, הוא כבר יודע. ואף שלא פחדתי מפני ההמצאות שקתולים כמו אניקה האמינו בהן, הערצתי את נכונותה להתמודד מול מפלצת כזאת ולתבוע תשובות, פשוט משום שכאבה היה כה עצום, שהוא מצא נחמה רק בהתאבדות.

והייתם חושבים — בהינתן מה שהרשויות אמרו שאבא שלי עשה — שהייתי מבינה התאבדות כבר מזמן, שהייתי יודעת את צבעה, את צעקתה, את ריחה. האמת היא שנולדתי כשהמחשבות עליה כבר בתוכי; זה ההבדל היחיד ביני לבין פרל, והאינסטינקט המשמעותי ביותר שלי עד שהדוד סיכל את עצם האפשרות. אבל רק למראה עיניה של אניקה הבנתי באמת עד כמה מַחניקה חברוּתו של הרעיון הזה, איך הוא מתגנב ונכרך בתוכך, איך הוא אומר, תראי, הנה עוד דרך, תני לי להציל אותך.

כעבור שנים יגלה העולם עד כמה נפוצה ההתאבדות בקרב הנגניות הללו. מעטות כל כך עמדו בפיתוי לאחר ששוחררו. אבל אני נשבעת שבאותו היום חשדתי בזה, בדחף שאולי עוקב אחריהן. שמעתי אותו בכל תו שניגנו. החלילנית ציפצפה, נגנית האבוב געתה, המתופפת רישרשה, ובצלילים אלה נכתב דבר־מה אחר, משמעות נסתרת, מסר כפול על יופי ועל ניגודו.

לצדי בצמוד לקיר היו פרל ופטר שקועים בלחישות. הם עמדו זרוע אל זרוע, רגל אל רגל; הם הצליחו להחזיק ידיים בחשאי. פרל לבשה את הסוודר שברונה גנבה עבורנו, והתותים על שמלתה דהו לכתמים עמומים כמו כוכבי לכת חיוורים מכדי לקיים חיים. פטר החליק את השיער לאחור בניסיון להיראות כמו ג'נטלמן. שמעתי שהוא עושה אלף שכיבות סמיכה בכל יום, אבל לא ראיתי שום עדות לכך. לי הוא נראה חלש, סתם עוד נער בעל פנים חיוורות, ולא יכולתי אלא לדאוג לו. פטר היה קשור לפרל, ושום טוב לא יוכל לצאת מזה, כי בזמן שהוא היה נער שליח, היא עמדה להגיע למקומות חשובים עם סיום המלחמה, ואולי אפילו לפני כן. אולי בערב הזה ממש, חשבתי, מישהו יגלה אותה ויישא אותה לחיים חדשים שמגיעים לה, חיים של כוכבת, או לכל הפחות חיים של מישהי שיש לה עתיד.

פטר, שהבחין שאני לוטשת מבט — מן הסתם, המבט שלי היה פחות ידידותי משחשבתי — שמט את ידה וחייך אלי בניסיון להחדיר תחושת קרבה כלשהי.

"התזמורת השתפרה מאז שהם עצרו עוד פולנים," הוא אמר, בקול רם מדי, בכיווני. וכשלא נאחזתי בחוט השיחה שהציע לי, הוא הסמיק מעט ומילמל התנצלות כלשהי. פרל ניסתה לשכנע אותו להישאר, אבל —

"יהיו הופעות אחרות," הוא אמר.

אילו ידעתי מה עומד לקרות, הייתי מתחננת בפניו שיישאר. בחלוף שנים אֶתהה אם הוא היה עשוי לשנות את מה שאני לא יכולתי, אם הוא היה יכול לחסוך מאחותי ולו שמץ מהכאב שלה.

אבל הייתי טיפשה ורכושנית, תלותית מכדי לדעת אהבה אמיתית, ולכן לא עצרתי בעדו כשעשה את דרכו בקהל הילדים או חברות התזמורת או המון השומרים שנשות הפוף משופעות על ברכיהם.

"לאן נראה לך שאתה הולך?" גיחך טאובה אל פטר כשחלף על פני ההילולה הזאת. "הפוף ריק הלילה!"

הוא הדגיש את ההצהרה בהשלכת בקבוק בגבו המתרחק של פטר. שמענו את הבקבוק מתנפץ על הסף, ואז ראינו את הדוד נכנס, מפואר בחליפה לבנה, האחות אלמה הענוגה לצדו, וצווארה עטוף שרשרת מינקים, שכל אחד מהם בחן את החגיגה בחשדנות, ועיניהם הקטנות השחורות משדרות אבדון לכל מי שהם ניצנצו לעברו במקרה.

"מסיבה רצינית," ציין הדוד. הוא נעץ מבטים זועמים בשומרים — הגסות שלהם בנוכחות ילדים הרגיזה אותו, אבל הוא נראה נחוש בדעתו שלא לפגום במצב רוחו החגיגי. הוא הושיט יד אל הפעוט היושב על כתפיו ומשך באפו בחיבה.

זה היה ילד איטלקי, לא תאום, שחזותו הנאה חיבבה אותו על מנגלה. הוא היה בן שלוש, ואחרים התבדחו שהיה יכול להיות בנו של הדוקטור עצמו. למעשה, הוא דמה לאביו של רולף מנגלה יותר ממנו עצמו. בעודי צופה בו מקפץ על כתפיו של הדוד ומנסה לומר את שמו של הדוקטור, לא יכולתי אלא לתהות כמה ילדים נוספים עשויים להיתפס כבני חסות פוטנציאליים. קיוויתי שהם לא יחצצו בין הדוקטור לביני; לא ייתכן שפעוט יכשיל את המשימה שלי. נדרתי להקדיש את עצמי למלאכה במרץ מחודש.

את הנדרים האלה קטע קול מהומה בפינה, קריאה של הפתעה. אניקה הצביעה על הפסנתר, מרחב שחור שניצב כמו חיפושית בעלת כנף מעוקמת אחת. טאובה ניגש אליה ומגפיו הולמים ברצפה, והיא בישרה לו על המום שהוטל בכלי הנגינה שלה. טאובה בהה בה בסקרנות, ואז רכן בנוקשות מעל הפסנתר לבחון את היעדר הקליד.

פרל הסמיקה — בלחייה עלה גוון ורוד של אשמה שלא ראיתי שם מעולם. הבנתי שזה הפסנתר שהיא חשבה בטעות לשלנו — זאת היתה טעות כה חמורה, שהתחלתי לתהות באשר לכושר השיפוט שלה. לפסנתר שלנו היו גימור פחם ושריטות חתולים בכל רגל. הוא לא היה פריט מותרות ללא רבב כמו זה. אבל לא אמרתי על כך דבר. כבר עכשיו היא הרגישה רע לגבי מה שעשתה. היא טמנה את פניה בכתפי כדי שאיש לא יבחין באשמה שלה בבזיזת הפסנתר.

"את אחראית לכלי הזה," צעק טאובה על אניקה. "ואת תנגני בו כמו שהוא. את תנגני ככה שאף אחד לא ישים לב למה שחסר. את מבינה אותי?"

אניקה הינהנה וקרסה על המושב שלה. אצבעותיה ריחפו בהיסוס מעל הקלידים. ואז היא התחילה לנגן, והאצבעות מצאו פתרונות לחסרים. התזמורת ניגנה פוקסטרוטים, מארשים, נעימות שהשלטונות התירו. כשהסתכלתי לאורך שורת הבנות, ראיתי את ברונה נוקשת ברגלה, ראיתי את הליליפוטים מתנודדים לקצב המוזיקה, ראיתי את אב התאומים מרים ילדה נכה כדי שתיטיב לראות.

כולנו נמשכנו לעבר השכחה, כך נראה; לא ידענו כמה רעבים אנחנו, כמה פצועים ועקורים. למומים שלנו לא היתה משמעות, גופינו לא היו שונים מגופים ראויים אחרים בעולם, ולא היה ניתן למצוא משאלת מוות אחת בין כולנו. האדם האחד שלא שקע בהתפעמות הזאת היה הדוד.

הוא הקפיץ את הילד על הברך, אבל זאת היתה בעיקר מחווה של קוצר רוח רגוז. צפיתי בעיניו של הילד מתגלגלות בעודו מוקפץ. פחד מהדוד התגנב אליהן, אולי בפעם הראשונה.

"נו," הוא אמר. "נגנו את היצירה שאני אוהב."

פני המנצחת היו ריקות פרט לסומק המזויף בלחייה.

"את רוצה לומר לי שאת לא יודעת מהי היצירה שאני אוהב?" דרש הדוד לדעת.

"מארש האבל של שופן?" רעד קולה. היא משכה במתח בחצאיתה.

"מארש אבל!" קולו רעם מצחוק. "זה מה שאת חושבת עלי? שאני טיפוס של אבל?"

המנצחת ניסתה לגמגם הסבר, אבל לא הצליחה להפיק אלא צפצוף.

"אני מתבדח, מרסל." הדוד צחק. "בואי שַֹמחי אותי."

המנצחת עמדה דוממת לחלוטין, בפה פעור. הכנרת נאלצה לדחוק בצלעותיה בקשת שלה כדי להשיב את המנצחת לחיים.

"הוא מתכוון לשם השיר," סיננה הכנרת.

"אה, כמובן," אמרה המנצחת הנסערת, והתזמורת התחילה לנגן את Come Make Me Happy. המִשגים היו תכופים, כי אניקה לא הצליחה לגרום לכלי שלה לציית על אף מיומנותה. הפסנתר מעד וכשל. ריחמתי על הפסנתר. רציתי שהוא ידע שאני מבינה את האבל שלו, שאין דבר שמפחיד אותי יותר מכך שחלק חיוני ייקרע גם ממני.

נראה שחסרה לדוד הדקדקנות הרגילה שלו וכי הוא אינו מודע לפגמים הללו, והשיר רק מלהיב אותו. אולי כיוון שלגם מהוודקה. ואולי הוא פשוט היה במצב רוח טוב. כך או כך, הוא הפקיד את הילד על הרצפה ומשך את האחות אלמה לריקוד. כולם הסתכלו עליהם במבוכה ובפחד, שכן לא הוא ולא היא היו רקדנים טובים — הדוד היה מגושם ממש, והאחות אלמה ניסתה שוב ושוב להוביל — ואת חוסר החן של השניים הדגישה המוזיקה הפגומה. הנה הצמד המושלם, הזוג הפוטוגני, פריטים גנטיים משובחים, והם לא מסוגלים לשמור על הקצב. נגנית האבוב כבשה צחוק אל תוך הכלי שלה, אשר פעה בעליבות עקב כך. הצליל הקפיץ את הדוד, והוא השכיב את האחות אלמה לאחור באופן פזיז ושמט אותה על הישבן. הוא ניסה להציג זאת כבדיחה, אבל איש לא היה מסוגל להתעלם מחוסר הקואורדינציה הטבעי שלו.

כדי להסיח את הדעת מהכישלון הזה, הוא צעד מולנו והורה לנו לשיר עם המילים, מאסטרו מאולתר עם מקהלה לא מיומנת של ילדים מרופטים. אני לא בטוחה כמה מאיתנו ידעו בכלל את המילים של Come Make Me Happy. אני בטוחה שרבים, כמוני, המציאו מילים תוך כדי שירה.

אבל בעודנו שרים שכחנו מהרעב ומהזוהמה, שכחנו שאנחנו בני־פיצול, דהויים, עמומים. לרגע שכחתי אפילו שאני מישלינג. בסוף השיר שרנו את התו הגבוה בעוצמה של מי שאין להם בדרך כלל הכוחות למחות, וידעתי שהדבר מתאפשר לנו בגלל הכוח שבמספרים, כל הוותיקים והחדשים, והעוצמה של שלל עברינו, זעומים עד כמה שהיו; כל זה יחד גרם לנו להישמע נפלא. אפילו הדוד — ניכר שהוא חושב ככה. והאם היה הדבר אפשרי? האם השירה המקסימה גרמה לו לשקול מחדש את הגורלות שתיכנן לנו? יכולתי להישבע שאני רואה היסוס מסוים חולף בפניו, בעודו מנופף בשרביט־מנצח דמיוני בפני המקהלה שלנו.

העבודה לעולם לא תשחרר אותנו, למרות מה שהבטיחו. אבל היופי? כן, חשבתי לעצמי, היופי עוד יביא אותנו אל מעבר לשערים.

השיר פסק בפתאומיות כשידיה של אניקה כשלו והמוזיקה החמיצה. אנשים קראו קריאות בוז, וטאובה, פניו גדולות ואדומות מהרגיל, השליך את הבקבוק שלו על הנגנית האומללה. הוא התנפץ בקרשנדו לרגליה.

אניקה קמה מהמושב וזכוכיות נרמסו תחת נעליה הדקות, האחת בעלת עקב גבוה, השנייה שטוחה עד כדי נכות, חוסר התאמה טיפוסי לנעליהן של רוב הנשים. אך אפילו בחוסר איזון כפוי זה היא הצליחה לעמוד זקופה, להרים ידיים באוויר כאילו זה עתה נעצרה. שפתיה נפשקו כאילו היא רוצה לדבר, אבל הלשון לא הפסיקה לנוע בלי לומר דבר. היא נראתה כמו בובה ישנה שהשארתי פעם ברכבת, צעצוע שניטלו ממנו החיים בשל השימוש והנסיבות.

טאובה הורה לאניקה להניח ידיים על כנף הפסנתר. הן רעדו כמו שני גורי עכברים על המשטח השחור המצופה לכה, בעודו מוריד בעצלתיים את החגורה, ורצועת העור ליחשה כמו נחש בעשב בעודה יורדת בצליפה ממותניו אל אחיזת ידו.

הכול היה שקט מדי. ראיתי את החגורה. ראיתי את הידיים שלה. מעולם לא ראיתי חדר דומם כל כך.

בעודי צופה בעימות, גיששתי אחר קליד הפסנתר בכיסי. וכשקצות האצבעות שלי נגעו בו — ניסיתי לעצור בעצמי אבל לא הצלחתי — אני צווחתי.

אניקה נשמה עמוקות, טאובה הזעיף פנים, פרל זעה באי־שקט לצדי. ואז הדוד, שהקפיץ שוב את הילד על ברכו, פנה אלי מקצה החדר.

"מה קרה, סטשה? למה את בוכה?"

אבל המילים נטשו אותי. לא יכולתי אלא להתעסק בקליד הנסתר בכיסי בעודו מתקרב אלי.

"אמרי לי," התעקש הדוד. הוא ניגש אלי, העביר כף יד על המצח שלי, וכשלא מצא עדות לחום, התכופף לבחון את עיני. בסופו של דבר הוא נסוג ונאנח. "אסור לך להפריע," יעץ לי. "בעיקר בעניינים שאת לא מבינה."

הבטחתי שמעכשיו והלאה אהיה בשקט. נראה שהוא לא לגמרי מאמין לי, אבל הוא טפח על ראשי וניגש לפסנתר, שידיה של אניקה עדיין רעדו עליו.

"עזוב את האישה," הוא הורה לשומר.

"אתה טוב לב מדי, דוקטור." טאובה לא התאמץ להסתיר את הפתעתו. היא הדגישה את פניו האדומות.

הדוד ניגש אל טאובה בעצלתיים, קרוב כל כך עד שהשפם שלו ודאי דיגדג את השומר. הקִרבה היתה מטרידה. הוא הוציא את הממחטה שלו מכיסו וניגב את זווית הפה של טאובה, שמעט רוק של כעס נאסף בה. טאובה הלבין כמו הממחטה.

"אתה מלחיץ את הילדים," אמר הדוד. קולו היה איטי ומדוקדק מרוב כעס. טאובה הנזוף השחיל את החגורה סביב מותניו באצבעות מגושמות, אבל פניו הסגירו את העובדה שהוא יישא איתו את העלבון הרחק אל תוך הערב. הדוד קיפל את הממחטה שלו, אבל בדיוק כשעמד להחזיר אותה לכיס, הוא השמיע קול נחרה של גועל כדי להבהיר בדיוק עד כמה לא היה רוצה לגעת שוב בטאובה. הוא אחז בממחטה שהתלכלכה בין קצות האצבעות והקיף את טאובה כמו טורף, וכל אותו הזמן חייך את אותו חצי־חיוך, שרבים כל כך מאיתנו זכינו לו בזמן שבחן אותנו ומצא אותנו חסרים. בסופו של דבר, כשהשלים את פעולת ההפחדה, הוא רכן אל פניו של טאובה לסנן ארוכות בקול כה רם ומודגש, שיכולנו לשמוע אותו מקצה החדר.

"ממילא מעולם לא אהבתי את השיר הזה," אמר.

רק אז הבחנתי שקליד הפסנתר חלקלק בתוך ידי. לרגע השתוממתי למחשבה שהוא בוכה, ורק אז הבנתי שזאת בסך הכול כף ידי המיוזעת מאשמה.

הדוד חזר בזעף למושבו. יכולנו לשמוע עד כמה מדוקדק כל צעד שלו.

"חשבתי שבאנו לכאן להאזין למוזיקה," הוא אמר בעליזות למנצחת, והיא קדה בראשה בצייתנות ואותתה לתזמורת לחזור לנגן. ואז נכנסה לחדר זמרת מפורסמת, שעוררה התרגשות מיידית. היא הגיעה למחנה בטרנספורט לא מזמן, כך שהשומרים עדיין לא הספיקו להתרגל לנוכחותה הקורנת, ואפילו הם פינו לה דרך.

"הזמרת שמאמא הכי אוהבת," לחשה פרל.

"כן," אמרתי. "חבל שמאמא לא הוזמנה."

היא היתה שמחה מאוד להיות כאן, חשבתי. השירים האלה — הם היו חבריה אחרי שפאפא עזב. הוא לא התכוון לעזוב לתמיד, הייתי משוכנעת בזה. הוא יצא החוצה רק בגלל הילד החולה בהמשך הרחוב, ילד שהקדחת הכריעה, ופאפא היה רופא טוב, הוא לא היה מסוגל למנוע טיפול מאיש. העברתי כל כך הרבה מזמני במשאלה שהיה עושה זאת. כי הוא מעולם לא הגיע לבית של הילד. הילד מת, ואבא שלי — גם הוא מת. הוא יצא סמוך מדי לשעת העוצר, והגסטפו תפס אותו — זה מה שאני חושבת שקרה. אבל הרשויות מסרו סיפור אחר. היה להן סיפור לכל היעלמות. לא שאלנו את מאמא במה היא מאמינה. היא הסתגרה במרתף בגטו וסירבה לאכול או להחליף בגדים. השארנו לה אוכל בצלחת, לקחנו אותו שוב בבוקר בלי שנגעה בו. הדבר היחיד שהצליחה לעשות היה לנגן את המוזיקה של הזמרת הזאת, ולמרות שהנעימות היו עצובות, הן רוממו אותה איכשהו. ידעתי שהיא בודדה, בודדה יותר מכולנו. היא היתה אישה שמעולם לא היתה לה תאומה, ולנגד עינינו, בהדרגה, הפכה פחות אימהית, ואז פחות נשית, עד שנותרה ממנה ילדה עוד יותר צעירה מאיתנו. היא חזרה לעצמה רק כשזיידע, הפאפא של פאפא שלנו, הגיע, וחיבוקו החם וקולו הרועם מכסים על האבל על בנו, והורה שהמוזיקה תיפסק.

לא רציתי לזכור דברים כאלה — התמונות הללו היו מאחריותה של פרל. אבל אני מניחה שהיא לא אשמה בכך שהזיכרון שלי היה עיקש כל כך. כשהסתכלתי עליה, ראיתי שגם היא נזכרת באותם דברים.

"היא היתה נרדמת בזמן שהקשיבה למוזיקה הזאת, בלי לחלוץ נעליים," אמרה פרל בקול מהורהר.

"ובקושי נגעה במרק שלה," אמרתי.

"תמיד קירבנו מראה לפה שלה," אמרה פרל.

"לראות שהיא עדיין נושמת," סיימתי.

לא השלמנו זו את משפטיה של זו כבר זמן רב — ועכשיו נשענתי על קיר הלבנים בתחושת סיפוק חדשה. אפילו לא היה אכפת לי שפטר שעמד קודם לצד פרל, הצליח לגעת בחשאי בידה. רק המוזיקה היתה חשובה.

זה היה שיר שלא שמעתי מעולם, יצירה מקורית של המנצחת. בזמן שהאזנתי לו, תהיתי אם היתה לה גישה לְחלון שנמנע מכולנו. היא בטח אכלה טוב יותר, בטח ישנה טוב יותר, בטח הרשו לה לקבל מכתב מהבית, כזה שהצנזורים לא נגעו בו ומלא חדשות טובות. השיר רומם אותי; הוא מילא אותי תחושה חמימה והחדיר בי תמונה של העתיד שיום יבוא ויהיה לי.

העתיד הזה היה בקולנוע — היו בו כרטיסים להקרנה יומית ומסך כסף ויומן חדשות מלא קונפטי ושחרור. העתיד היה זיידע ומאמא ואני, שלושתנו ישובים בכיסאות קטיפה כחולה ומחכים שהסרט יתחיל. אני ישבתי ביניהם, אפופה בבושם הסיגליות של מאמא מצד אחד ובריח הספרים הישנים של זיידע מהצד האחר. הריחות התמזגו לישות משלהם. היד של מאמא היתה עטופה תחבושות, אבל היא הניחה אותה על הברך שלי, וראיתי את טבעת הלשם שלה מתנוצצת בין שכבות הגאזה. ניסינו להתנהג כמו אנשים רגילים, אבל עדיין שמרתי את הכרטיס שלי ליד הלשון ליתר ביטחון. כל מיני דברים טובים היו שמורים לי שם, בכיס הזה בפה שלי, וזה הגעיל את אמא שלי, שחשבה שהבת שלה כבר לא צריכה להסתובב עם תערים בפה. אבל זיידע יצא להגנתי; הוא שוב ושוב אמר לה שהרופא שינה אותי באופן כזה שייתכן שלעולם לא אחזור לעצמי, שיש לי דחפים שונים משל ילדה שלא בהתה באורות הבוהקים של שולחן ניתוחים. מאמא טענה שכן, זה נורא מה שעשו לי, מה שעשו לכולנו, אבל לא טוב להתהלך תמיד כשעין אחת צופה אל האסון הבא.

ואז הסדרן השתיק את כולנו כי הסרט עמד להתחיל. אחותי הופיעה על המסך עם כל הגדולים.

זה היה מחזמר, ופרל שיחקה אותי ואותה גם יחד. כצפוי, היא היתה מוצלחת מאוד בשני התפקידים, למרות שנראה לי שיכלה להיות קצת יותר עצובה כשהרעילה את מנגלה, כי עד כמה שרציתי בנקמה, לא הייתי מפלצת. הפרט היחיד שהטריד אותי יותר היה שהכותבים עשו מאיתנו יתומות. סטייה זאת מהעובדות היתה עלבון אמיתי. אבל לא יכולתי להכחיש שפרל הצטיינה בתפקיד כיוון שהיינו קרובות מאוד להיות יתומות באמת — הדמעות שלה היו רסיסים מושלמים של צער, ובהם ניצחון אמיתי.

מה הכי אהבתי? את החלק האחרון. לאחר שמנגלה חוסל, פרל לבשה פרווה לבנה וחיבקה חתלתול מפוספס, בעודה רוקדת סטפס על פסנתר בוהק כמו שמה, והמצלמה אהבה אותה כל כך, שהיא לא חדלה להתמקד בה במהלך הקטע כולו.

הסצינה הדמיונית הזאת — אני ידעתי שיהיה בה די לקומם אותי ולאפשר לי לשרוד את גן החיות. רציתי שהיא תימשך לנצח. אבל היא הסתיימה ברגע שהזמרת הפסיקה לשיר.

פניתי אל פרל. רציתי לדעת אם היא ראתה את מה שראיתי, אם גם היא דמיינה את כל זה. אבל בדיוק כשעמדתי לגעת בכתף שלה, הציפה אפרוריות את המחשבות שלי, ולבי התכווץ. האם זה התקף? שאלתי את עצמי. האם זאת תופעת לוואי של האלמוות שלי? התקף של עילפון למחצה שמסתער עלי? כשהתעוררתי מהמצב הזה, מצאתי את עצמי על הרצפה וכמה פרצופים מרחפים מעלי, כולם מלאי דאגה.

פרל לא היתה ביניהם.

התנועעתי במגושם בניסיון לקום ודחפתי את הפרצופים מעלי בלי לדעת מי הם, וכל אותו הזמן דרשתי לדעת איפה אחותי. ואז ראיתי זאת בעצמי — את ההיעדר שלה במלואו.

במקום שבו עמדה היתה עכשיו רק לבֵנה שביצבצה מתוך הקיר כמו שן מתנדנדת בפיו של ילד. קראתי בשמה של אחותי. קראתי לה בכל שם שהכרתי, ואז המצאתי לה שמות חדשים. קראתי לה אפילו בשם שלי, רק ליתר ביטחון. היא לא ענתה לאף אחד מהם. המוזיקה היתה חזקה מדי. היא לא היתה מסוגלת לשמוע אותי. זה מה שאמרתי לעצמי בזמן שצרחתי.

ואז ראיתי את עקבות הבוץ שלה מכתימים את הרצפה. בעקבים היו מירכאות מלוכלכות, רסיסי בוץ קטנים שהעידו שפרל לא עזבה בפתאומיות שתאפשר לה לצאת ללא כתם. עקבות כאלה הם סימנים לאדם שנגנב. העקבות העידו שפרל לא איבדה מאהבתה אלי, גם בעוד מענֵינוּ גוזלים אותה מהחיים האלה. תהיתי אם — היכן שהיא לא נמצאת — גם היא ראתה את החיזיון, החיזיון של מה שחששתי מפניו כל כך, על כל מכפלותיו.