שתיקה שווה זהב

1 למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על דבּרת מיותרת

אני קיבלתי 50 נקודות בסולם הדבּרת, הציון הגבוה ביותר האפשרי. אשתי, סשה, נתנה לי אותן 50 נקודות, וקרוב לוודאי הצטערה שאינה יכולה לתת לי יותר. זה לא היה בלתי צפוי, אבל לדברי החוקרים שפיתחו את המבחן זאת עשויה להיות סיבה לדאגה. הם תיארו טוקהוליזם כהתמכרות דומה לאלכוהוליזם, ואמרו שאומנם כישרונו של הטוקהוליסט עם מילים עשוי לעזור לו להתקדם בקריירה שלו, אך חוסר יכולתו לרסן את דברנות היתר שלו מוביל לעיתים קרובות למכשלות ותקלות במישור האישי והמקצועי. מודה בכל האשמות.

טוקהוליסטים אינם יכולים פשוט לקום בוקר בהיר אחד ולבחור לדבר פחות. הדברנות שלהם היא כפייתית. הם לא מדברים רק קצת יותר מכל אחד אחר, אלא הרבה יותר, והם עושים את זה כל הזמן, בכל הקשר או נסיבות, אפילו כשהם יודעים שבני אדם אחרים חושבים שהם מדברים יותר מדי. והנה האגרוף בבטן: טוקהוליסטים ממשיכים לדבר גם כשהם יודעים שמה שהם עומדים לומר עתיד לפגוע בהם. הם פשוט לא מסוגלים להפסיק.

"זה אני," אמרתי לסשה. "נכון? זה לגמרי אני."

"אני אומרת לך את זה כבר שנים," היא השיבה.

זה קרה כשישבנו במטבח. הילדים — תאומים, בן ובת, בני חמש־ עשרה — לא היו בבית. זיכרונות התחילו להסתחרר במוחי, מקרים שבהם פלטתי משהו לא לעניין במסיבה, או הבכתי את הילדים כשטחנתי למישהו את המוח, או העמסתי עליהם סיפור ארוך שסיפרתי אלף פעמים בעבר. "דנלוגים", נהגנו לקרוא להם, וכולנו צחקנו והעמדנו פנים שזה מצחיק — "אתם יודעים כמה אבא אוהב לדבר!" — אבל עכשיו, כשראיתי לנגדי את תוצאות המבחן שחור על גבי לבן, לא התחשק לי לצחוק. הרגשתי נבוך. ומודאג.

לא ידעתי כיצד או היכן לקבל עזרה, וכך החלטתי להתחיל באיתור שני החוקרים שיצרו את סולם הדברנות, במחשבה שאולי תהיה בפיהם עצה מועילה כלשהי בשבילי. הם היו צוות של בעל ואישה, וירג'יניה ריצ'מונד וג'יימס ק' מקרוסקי, שלימדו באוניברסיטת מערב וירג'יניה. מקרוסקי, שהיה סוג של אגדה בתחום חקר התקשורת הבין־אישית, הלך לעולמו בשנת 2012, אך ריצ'מונד, שפרשה בינתיים לגמלאות, חיה בעיירה קטנה ליד צ'רלסטון, מערב וירג'יניה.

השניים התחילו להתעניין בחקר הטוקהוליזם מסיבה אחת פשוטה: "כי בעלי היה כזה," אמרה לי ריצ'מונד. הם היו זוג מוזר: מקרוסקי היה הרוח החיה במסיבות, בעוד ריצ'מונד הייתה ועודנה ביישנית מובהקת — או סובלת מ"חרדת תקשורת בין־אישית", כמו שחוקרים קוראים לזה. "רצינו לברר לעצמנו מדוע אנשים מסוימים מדברים כל כך הרבה, ואילו אחרים כמעט לא מדברים כלל. הייתה ספרות מחקרית רבה על אנשים שלא מדברים הרבה, אך לא הרבה על אנשים בקצה השני של הסקאלה, הדברנים הכפייתיים." חוקרים מסוימים סברו שאין דבר כזה אדם שמדבר יותר מדי, וכשאנחנו אומרים על מישהו שהוא מדבר יותר מדי, מה שאנחנו בעצם מתכוונים זה שהוא אומר דברים שאיננו רוצים לשמוע. ריצ'מונד ומקרוסקי טענו בתוקף שזה חסר שחר: ברור שיש אנשים שמדברים הרבה יותר מדי — "הכרנו אותם מקרוב," ריצ'מונד אומרת — ולא זו בלבד אלא שיש אנשים שאינם סתם דברנים — הצורך הכפייתי שלהם לדבר שקול לשתיינות כפייתית. "זאת הסיבה שטבענו את המונח 'טוקהוליזם'," אמרה לי ריצ'מונד.

בני הזוג חיברו את סולם הטוקהוליזם כדי לראות אם אפשר לזהות דברנים כפייתיים. אם כן, חוקרים עשויים להצליח לפתח דרכים לעזור להם. "לא חשבנו שיהיו רבים כאלה," אמרה ריצ'מונד, אולם כשהעבירו את שאלון הטוקהוליזם לשמונה מאות סטודנטים באוניברסיטת מערב וירג'יניה הם מצאו שחמישה אחוזים מהנבדקים עמדו בדרישות של טוקהוליזם — שהוא, למרבה הפלא, בערך אותו אחוז של אלכוהוליסטים מכלל האוכלוסייה.

הסברתי לריצ'מונד שהגעתי אליה מפני שקיבלתי ציון 50 בסולם הטוקהוליזם, ורציתי ללמוד מה גורם לדברנות כפייתית, וכיצד אפשר לפתור את הבעיה. אולם בפיה של ריצ'מונד היו בשבילי בעיקר בשורות רעות, ועוד בשורות רעות. ראשית כול, היא ובעלה לא הצליחו לברר מה גורם לטוקהוליזם. גרוע מזה, אף כי מצאו דרכים לעזור לבני אדם הסובלים מחרדת תקשורת בין־אישית לצאת מהקונכייה שלהם, הם הגיעו למסקנה שטוקהוליסטים הם מעבר לאפשרות של סיוע. "נהגנו להתבדח שאינך יכול להשתיק טוקהוליסט," היא צחקה. "אין להם תקנה. אי אפשר לרפא טוקהוליסט."

ובכל זאת, אמרה לי, היא ובעלה ערכו את המחקר שלהם לפני שלושים שנה. מאז התעמקו בנושא אנשים אחרים. הטוב מכולם, לדבריה, הוא מייקל ביטי, פרופסור שעבד בעבר עם ריצ'מונד ומקרוסקי, ומלמד כיום באוניברסיטת מיאמי. מתברר שביטי פיתח עניין בטוקהוליזם מאותה סיבה של מקרוסקי: "הוא הטוקהולסט הגדול ביותר שהכרתי מימיי," היא סיפרה לי. "אתה יכול לומר לו שאמרתי את זה. הוא לא ייקח את זה כעלבון."

ביטי הוא טיפוס תימהוני במקצת. אין לו סמארטפון, והוא לא מחזיק מחשב אישי בביתו. כדי להגיע אליו עליך לשלוח מייל לכתובת שלו באוניברסיטה ולחכות שהוא יגיע למשרד לבדוק את הדואר האלקטרוני שלו, וזה לוקח כמה זמן שזה לוקח. השיחה שלי עם ריצ'מונד ריפתה במקצת את ידיי, אך נותרה בי תקווה שביטי עשוי להציע עזרה או עצה כלשהי. וכך כתבתי לו יום אחד מייל, שלחתי וחיכיתי.

חייו המטורפים של טוקהוליסט

במשך זמן רב השליתי את עצמי להאמין שאני בסך הכול טיפוס חברותי אוהב אדם שנהנה לשוחח שיחות טובות. דיברתי עם כל אחד, כמעט עם כל מה שזז: נהגי מוניות, זרים במעליות סקי, ו"כל מלצר ומלצרית שנקרה אי פעם אל שולחנך," כפי שסשה אומרת. אבל בסופו של דבר התחלתי להיות ער לכך שיש לי בעיה, כי אפילו כשניסיתי לדבר פחות, לא יכולתי. הייתי אחוז אימה מאירועים חברתיים. אירועי ברביקיו שכונתיים ומסיבות יום הולדת היו חוויות מייסרות. זה היה כמו לרכוב על מקל פוגו לאורך שדה מוקשים. ניסיתי להתרועע עם המסובים, תוך שאני חושב כל הזמן, אל תדבר יותר מדי אל תדבר יותר מדי אל תדבר יותר מדי. אבל אפילו כשהכנתי את עצמי מראש, מצאתי את עצמי לפעמים גולש לסורי עם מונולוגים שנראו כמו המלט על מתאמפטמין.

בסופו של דבר נדרשתי בייאושי לגישה כוחנית יותר, והתחלתי לנסות לקחת אטיבן, תרופה שמשמשת לטיפול בחרדה. הייתי מגיע למסיבות אפוף אובך בנזודיאזפיני נפלא וחומק לי בלאט לאיזו פינה שבה יכולתי להתכנס לתוך עצמי ולצפות בטלוויזיה או לעיין בטוויטר שלי עד שהגיע הזמן ללכת הביתה. השכנים חשבו שאני חסר נימוס או מוזר — או, כפי שאמר אחד מהם לאשתו, "דן הוא קצת... משוגע, את יודעת?" מנקודת המבט שלי, האמנתי שאני עושה להם טובה בכך שאני מסמם את עצמי לקיהיון חושים שימנע אותי מלהטריד אותם עד מוות בדברנות היתר שלי.

המפליא שבדבר הוא שאפילו במצבי המטושטש הייתי לפעמים מדבר יותר מדי, או אומר משהו מביך או מטופש. ברגע שהיינו יוצאים מהמסיבה הייתי שואל את סשה, "דיברתי יותר מדי?" לעיתים קרובות מדי התשובה הייתה כן.

ככל שנהייתי מודע לבעיה שלי התחלתי לזהות אותה יותר ויותר אצל אחרים. הייתה לנו שכנה, דלת על יד, יועצת חינוכית, טיפוס ערני וקולני שהייתה מסוגלת להשתלט על חדר כמו שלא ראיתי מעולם. (אני הערצתי אותה. השכנים האחרים, לא.) היה היועץ הניהולי האיש־החכם־בחדר שאהב עד מאוד את צליל קולו הרועם. היה המדען שלא סבל טיפשים, ושילם על כך מחיר. היה היועץ הפיננסי הבודד בגמלאות שהיה מופיע בסביבות שעת ארוחת הערב, מתמקם בנינוחות אל דלפק המטבח ונכנס לחד־שיח על ההתרחשויות האחרונות במדד S&P 500. היה האומן שנהג להתקשר ולהחזיק אותי על הקו למשך שעה או יותר עם אותם סיפורים שוב ושוב ושוב. (כפי שאמר חבר משותף, "אתה לא מדבר אליו; אתה מקשיב.") והייתה החותנת שלי, עם אנגלית כשפה שנייה, שריססה אותנו במטחי מכונת ירייה של דקדוק עילג, משפטים מסורסים, כינויי גוף עקורים מבעליהם, בלי להרפות לרגע מההדק. לפעמים היינו צריכים ממש לצעוק כדי לקטוע את דבריה.

דומה שאנחנו, הדברנים הכפייתיים, נמשכים אלה לאלה, קרוב לוודאי מפני שאנחנו האנשים היחידים שיכולים לשאת אותנו. בכל הקשר ונסיבות אנחנו ממהרים לזהות את בן מיננו, בדומה לאופן שערפדים ורוצחים סדרתיים נוהגים עם דומיהם. לפעמים שניים מאיתנו מצטוותים יחדיו ומכבירים מילים הדדית, מקשקשים שעות, לא חסרים לרגע דברים לומר — מתמכרים לנטייה שלנו, קוטעים איש את רעהו, מתענגים על ההזדמנות ללהג את עצמנו לדעת עם מישהו שמבין לליבנו במצב שבו לא נישפט או ניענש. זה המפלט הבטוח שלנו. עונג צרוף.

דברני חֶסֶר, לעומת זאת, מוציאים אותנו מדעתנו. הם מעצבנים אותנו כשם שאנחנו מעצבנים אותם. אנחנו מרגישים ביחס לדברני חסר כמו שהכלב שלך מרגיש כלפיך כשאתה לא משליך לו כדור טניס לרוץ להביא. קדימה, בן אדם, תתעורר כבר!

דבר אחד שיש לדברנים כפייתיים במשותף הוא שבמוקדם או במאוחר רובנו חוטפים את זה בפרצוף כבומרנג. אין מנוס מזה. טוני סופרנו אמר שלאנשים בתחום העיסוק שלו יש שתי דרכים בלבד לצאת מזה: מוות או כלא. באופן דומה, דברני יתר יודעים שיום אחד הדבּרת שלנו תפיל אותנו בפח. מקצתנו הופכים למצליחנים ברמה גבוהה, אך רבים מאיתנו הופכים לכישלונות סדרתיים, עם חיים רצופי מפולות, מפחי נפש וקטסטרופות.

חבר ותיק שלי הוא בחור מבריק עם תואר מאוניברסיטת יוקרה, אבל דברנותו הכפייתית עלתה לו בכמה וכמה משרות מפני ש־א) הוא לא היה יכול להתאפק מלומר לעמיתיו שהם טיפשים; ו־ב) הם בדרך כלל לא ראו את כנותו בעין יפה. "אני פשוט מאבד את זה," הוא מספר. "אני מגיע לאיזו פגישה מטופשת, וחושב, למה אני בעצם בפגישה המטופשת הזאת? ואז אני מתחרפן ומתחיל להסביר לכולם כמה הם דפוקים בשכל, אף על פי שאני יודע שהמהלך החכם היה לסכור את פי ולשבת בשקט. אפשר תמיד לסמוך עליי שאומר את הדבר הלא נכון, והחלק הגרוע ביותר הוא שאני יודע את זה תוך כדי שאני עושה את זה. ואז אני מייד מתחרט, אבל בשלב הזה אין עוד דרך חזרה."

דברני יתר הם בני אדם שנואים באופן גלובלי. תסתכל על המילים המשמשות לתאר אותנו: קשקשן בלתי נלאה, לַהֲגָן, טוחן את המוח, זבלן, חפרן, קרצייה... אנחנו אומרים על אדם כזה שיש לו "שלשול ורבאלי", או שהוא "מזיין את השכל". בבריטניה ובאירלנד מכנים אותך "גוֹבְּשַׁייט", שילוב של פֶּה עם צואה, או "שַׁייטהוֹק", שפירושו אדם שממטיר חרא כמו גשם. באיטליה יש ביטוי שאומר על אדם כזה שהוא מדבר כל כך הרבה שאפשר להספיק לתפור כפתור עד שהוא משלים טיעון. או ביטוי אחר, שמתאר את הדיבור שלו בתור משהו גס שעושים אל תוך האוזן שלך. איטלקים עשויים לקרוא לך טרומבון, שנשמע מדליק במבטא איטלקי, או קואקוארקואה, מילת סלנג סיציליאנית אונומטופאית עבור מישהו שמרבה לדבר אבל בעצם הוא אידיוט. בברזיל אומרים, "הוא מדבר יותר מהאיש ברדיו." בספרד קוראים לו בוקצ'נקלה, פה מטרטר בלי הפסקה, ובמחוז הספרדי קטלוניה, אתה בוקמול, "פה חסר מעצורים." בגרמניה, דברני יתר הם פלפרמולר, ביטוי גס שמתאר צלילים שבוקעים מפה של חיה. הרוסים, שעליהם אתה יכול תמיד לסמוך שימצאו את הדרך המטונפת ביותר לומר משהו, קוראים לדברני יתר פיזדבולי, ביטוי שמשלב כינוי גס לאיבר המין הנקבי עם פועל שפירושו להתנפנף. גועל נפש.

ליפנים, שנוצרים את השתיקה ולא יכולים לשאת בני אדם קולניים, יש פתגם שאומר: "אלמלא הייתה הציפור שרה, היא לא הייתה ירויה ומתה." בהודו מספרים לילדים סיפור על צב פטפטן שדברנות היתר שלו מביאה לאובדנו. כשהבצורת מכה והבריכה שבה הוא חי מתייבשת, שני אווזים מציעים לשאת את הצב הפטפטן לאגם אחר. הם עפים לשם כשהם אוחזים מקל בין מקוריהם, והצב ביניהם, אוחז במקל בפיו. אבל כמובן, הצב לא יכול לעמוד בפיתוי לדבר, וברגע שהוא פותח את פיו הוא מאבד את אחיזתו וצונח אל הקרקע, שם הוא מתרסק למוות על סלעים ו/או נאכל על ידי הכפריים.

כך בני אדם רואים את דברני היתר. הם מפנטזים על מותנו.

שישה סוגים של דברני יתר

אחרי ששוחחתי עם ריצ'מונד התחלתי לצלול לתוך החומר המחקרי על דיבור כפייתי, וגיליתי שיש סוגים שונים של דברני יתר. יש דיבור היפר־ורבאלי, כשאינך יכול שלא לקטוע אנשים אחרים באמצע דברם (המוח שלך פועל בהילוך גבוה, ואתה מדבר בקצב של קילומטר בדקה); דיבור בלתי מאורגן, כשאתה קופץ מנושא אחד לנושא אחר, בלתי קשור; ודברנות יתר מצבית, מצב שפחות או יותר כל אחד חווה בהזדמנות כזאת או אחרת. אני בטוח שאתה יכול להתבונן לאחור, בדרך כלל עם כיווץ לא נעים בתחתית הבטן, ולהיזכר במקרים שהיית צריך לדבר פחות. האם קרה לך פעם שפלטת משהו שפגע ברגשותיו של אדם אחר? סיפרת בדיחה שהעליבה מישהו, או קוממה אותו? בפעם האחרונה שקנית מכונית, כשסוכן המכירות עצר מלדבר והניח לשתיקה לא נוחה להשתרר, האם מיהרת למלא את החלל הריק? אני מתערב שכן — וזה עלה לך כסף. אולי דיברת יותר מדי בפגישת מכירות והפסדת את העסקה — יחד עם העמלה שלך. אולי קטעת מישהו באמצע דבריו בפגישה, והבוס שלך, בקצה השני של השולחן, הבחין בזה והתחיל לגבש רושם שלילי לגביך. אולי הוא אפילו לא היה מודע לתפנית באופן שהוא תופס אותך, אבל כעבור שמונה חודשים, הקידום שקיווית לזכות בו הלך למישהו אחר.

כשם שיש סוגים שונים של דברנות יתר, יש סוגים שונים של דברני יתר. אני מחלק אותם לשש קטגוריות:

• דברני אגו הם אותם טיפוסים קולניים שיודעים הכול (וכן, הם כמעט תמיד גברים) שקוטעים אנשים באמצע דבריהם ומשתלטים על שיחות מפני שהם בכנות מאמינים שהרעיונות שלהם טובים משל כל אחד אחר, אפילו כשהם לא יודעים על מה הם מדברים. עמק הסיליקון, שבו העברתי חלק גדול מהקריירה שלי, מלא וגדוש טיפוסים (והם תמיד גברים) שעשו הון בתוכנה ועכשיו יודעים הכול על כל דבר. שינויי האקלים? ניתוחי לב? איש הביטקוין יודע יותר מן המומחים.

• דברנים עצבניים סובלים מחרדה חברתית, ומפטפטים כדי להרגיע את עצמם.

• הרהרנים מנהלים את החשיבה הפנימית שלהם בקול רם — הם מדברים אל עצמם, בעצם — ומטרידים כל מי שנמצא לידם.

• פלטנים הם טיפוסים רהוטים ומהירי מחשבה, אבל אין להם פילטרים.

• קשקשנים פולטים שטויות, מספרים אותם סיפורים שוב ושוב, וממשיכים גם כשאתה מנסה לקטוע אותם, כמו מכונית בלי בלמים שדוהרת במדרון.

• טוקהוליסטים, הפוגענים הקיצוניים ביותר, הם דברנים כפייתיים עם נטייה להרס עצמי.

בעשור האחרון, פחות או יותר, התחילו חוקרים לעלות על הסיבות לדברנות יתר — קצתן פסיכולוגיות, ואחרות ביולוגיות. דברני יתר מסוימים הם פשוט אקסטרוברטים, טיפוסים מוחצנים. זה טיפוס האישיות שלהם, שטבוע בהם. (זה נכון במקרים רבים לפלטנים, קשקשנים ודברנים עצבניים.) אבל דברנות כפייתית קיצונית — הסוג שעושה אותך לטוקהוליסט — יכולה ללמד על בעיות נפשיות עמוקות יותר, כמו הפרעת אישיות נרקיסיסטית. דיבור לחוץ, מה שנקרא — קולני, מהיר, בלתי ניתן לעצירה — יכול להיגרם על ידי היפומאניה, שהיא תופעה שמצביעה של הפרעה דו־קוטבית II, הצורה המתונה יותר של ההפרעה. דברנות יתר עשויה להצביע גם על כך שיש לאדם חסר בתשומת לב או הפרעת קשב והיפראקטיביות.

אם קיבלת ציון גבוה בסולם הטוקהוליזם, אולי כדאי לך לשקול לפנות לאיש מקצוע לקבלת הערכה מקצועית. הבשורה הטובה היא שבימים אלו דברים כמו הפרעת קשב והיפראקטיביות והפרעה דו־קוטבית II מגיבים לטיפול תרופתי ולפסיכותרפיה. התרופות לא מרפאות אותך, אבל הן יכולות לשכך את הרעש במוחך באופן שתוכל לעבוד בפסיכותרפיה על הבעיות שלך. יש נחמה פורתא בכך שדברני יתר אוהבים פסיכותרפיה.

עדיין פילסתי את דרכי במבוך המחקרים, ועדיין לא מצאתי תשובות טובות כלשהן, כשבדקתי יום אחד את האימייל שלי, ולהפתעתי כי רבה גיליתי שמייקל ביטי מאוניברסיטת מיאמי כתב לי חזרה, ואמר שישמח לדבר איתי, ולמעשה, אחרי שנים רבות של ניסויים לאינספור הוא הצליח לברר מה גורם לטוקהוליזם.

הדבּרת נובעת מתוככי המוח שלך

"זה עניין ביולוגי," אמר לי ביטי בטלפון כשהתקשרתי אליו. "זה הכול תורשה, לא סביבה. זה מתחיל להתפתח עוד לפני הלידה."

לפני עשרים שנה פיתח ביטי באופן חלוצי תחום שנקרא "קומיוניביולוגיה", שחוקר את התקשורת הבין־אישית כתופעה ביולוגית. במקום ללמד קורסים בעיתונאות ובדיבור בפני קהל, עיסוקן המסורתי של מחלקות לתקשורת באוניברסיטאות, הוא חבר לחוקרי מוח ועצבים, העביר לנבדקים בדיקות אא"ג כדי למדוד את גלי המוח שלהם, וחיבר אותם למכונות דימות תהודה מגנטית תפקודית כדי לצפות במוח שלהם מאיר כשהם מסתכלים על תמונות או מאזינים להקלטות קוליות.

חוקרי תקשורת בין־אישית רבים חשבו שהוא נכנס לסמטה ללא מוצא, אבל ביטי היה בטוח שהוא צודק. "כפי שאני רואה את זה, היה מוזר בעיניי אלמלא הדרך שאנחנו מתקשרים עם זולתנו לא הייתה קשורה למוח," אמר. "פשוט לא ידענו כיצד." ב־2011 גילו ביטי ועמיתיו באוניברסיטת מיאמי שדברנות מופעלת על ידי חוסר איזונים בגלי המוח. ליתר דיוק, זה עניין של איזון בין פעילות נוירונים באונות השמאלית והאונה הימנית בחלק הקדמי של קליפת המוח הקדם־מצחית. באופן אידיאלי, האונה השמאלית והימנית צריכות להכיל בערך אותה מידה של פעילות נוירונלית כשהאדם במצב של מנוחה. אם יש אסימטרייה — אם צד אחד מאיר יותר מהשני — אתה הופך לדברן מעל לממוצע או מתחת לממוצע. אם הצד השמאלי שלך פעיל יותר מן הימני, אתה ביישן. אם הצד הימני פעיל יותר, אתה דברן. ככל שחוסר האיזון גדול היותר, אתה רחוק יותר מן המרכז על ספקטרום הדברנות. האונה הימנית של טוקהוליסט תהיה פעילה בטירוף בעוד הצד השמאלי בקושי מהבהב.

"זה הכול עניין של שליטה בדחפים," אמר לי ביטי. חוסר איזונים בקליפת המוח הקדמית קשור גם לתוקפנות ו"ליכולת שלך להעריך כיצד תוכנית עשויה לצאת לפועל, ומה יהיו התוצאות וההשלכות". פעילות קיצונית בצד הימני "מופיעה במקרים רבים של רצח בני זוג", הוא אמר.

לא ציינתי את זה באוזני אשתי.

העדר השליטה בדחפים אצל בעלי האונה הימנית הדומיננטית מתבטא לעיתים קרובות במקום העבודה. "אם אני בעל אונה ימנית דומיננטית, ואני מנכ"ל, ואני מנהל פגישה שבה עובדים מסוימים מתחילים לומר דברים מטופשים, לא אגיב בנימוס. אגיב בכעס, ואומר להם לסתום את הפה," אמר ביטי.

למרבה הצער, טוקהוליסט אינו יכול להפוך ללא טוקהוליסט, אומר ביטי. שהרי אינך יכול לחווט את מוחך מחדש, או לחשמל את הנוירונים שלך חזרה לאיזון. "זה לא לגמרי דטרמיניסטי, אבל יש מרווח קטן מאוד לשינוי המהות שלך," אמר ביטי.

כן, אפשר לסתום את הפה

במשך ארבעה עשורים היה ג'ו ביידן אלוף ההכשלות העצמיות על מסלול המרוצים למשרות ממשל — עיתונים הכתירו אותו כ"מלך הפדיחות". אבל איכשהו, בשנת 2020 פיתח ביידן משמעת סאפ. הוא שמר על קול נמוך, ותשובות קצרות. הוא השתהה כמה רגעים לפני שהתחיל לדבר. כשכתבים הופיעו, הוא לקח רק מספר קטן של שאלות, נתן תשובות משעממות, והסתלק מן המקום.

סיפורו של ביידן נתן לי תקווה. חשבתי ביני לבין עצמי שאם הוא הצליח לאלף את עצמו לסתום את הפה, ודאי גם אני יכול. לא היו לי חלומות לרוץ למשרה ציבורית, אבל הייתה לי מוטיבציה גבוהה. רציתי להיות בן זוג טוב יותר, הורה וחבר טוב יותר. רציתי להפסיק לפחד מאירועים חברתיים. אולי אין מרפא לטוקהוליזם, אבל אין מרפא גם לאלכוהוליזם, ובכל זאת אלכוהוליסטים מסוימים מפתחים את המשמעת הנדרשת ומפסיקים לשתות לשוכרה.

לא יכולתי להרשות לעצמי לשכור מאמן דיבור. לא מצאתי קורסים באינטרנט שמלמדים כיצד לסתום את הפה. וכך, אחרי שדיברתי עם ביטי, יצאתי לדרך בכוחות עצמי, וראיינתי עשרות אנשים שבדרך זו או אחרת הם מומחים לדיבור: היסטוריונים, אנשי מדעי החברה, אנשי מדע המדינה, פרופסורים לתקשורת בין־אישית, מאמני מנהלים, פסיכולוגים. יצאתי לאמבטיית יער ביערות ברקשייר עם מדריך. לקחתי קורס הקשבה באינטרנט, וקיבלתי עצות מפרופסור שמלמד קורסים בהקשבה. פסיכולוגית בקליפורניה שיתפה אותי בטכניקות שהיא מלמדת לאסירים כדי לעזור להם לסתום את הפה בעת שימועי שחרור על תנאי ולפלס בשתקנות את דרכם אל מחוץ לכלא — שיטות שקיוויתי שיעזרו לי להיחלץ מן הכלא המטפורי שדברנות היתר הקימה סביבי.

חמוש בתיאוריה, בעצות ובתרגילים, פיתחתי את "חמש הדרכים לסתום את הפה" שלי, והתחלתי לתרגל אותן. חשבתי על זה בתור משהו בסגנון תרגולת התעמלות יומית. פרשתי כמעט לגמרי מתקשורת חברתית. אימנתי את עצמי להרגיש נוח עם שתיקות בלתי נוחות. לפני שהרמתי את הטלפון או נכנסתי לשיחת זום לקחתי כמה נשימות עמוקות, להאט את הקצב שלי, תוך שימוש במסך קצב הלב על שעון אפל שלי כדי לראות אם זה פועל. במהלך השיחה הייתי מנמיך את קולי, ומאט את קצב הדיבור שלי. שאלתי את ילדיי שאלות פתוחות, ואז נשענתי לאחור ונתתי להם לדבר. באופן רשמי, "ניהלנו שיחות", אבל בפועל מה שקרה זה שישבתי והקשבתי.

תליתי על הקיר מעל מסך המחשב שלי גיליון נייר עם 60 סוגי תוכחות: "תהיה בשקט! תקשיב! תשובות קצרות! סיים את הרעיון!" אחת מחבריי הדברנים הצמידה למחשב הנייד שלה פתקה בזו הלשון: "אלוהים, עזור לי לסתום את הפה." לפני פגישות לקחתי רגע לחשוב על מטרת הפגישה: מהו המסר שאני צריך להעביר, ומה אני צריך ללמוד. כתבתי את הדברים על פנקס רשימות, ונצמדתי לנקודות שמיקדתי.

בהדרגה התחלתי לפתח יתר משמעת, ואז קרה משהו יוצא מגדר הרגיל: התחלתי להרגיש טוב יותר, רגשית וגופנית. הרגשתי מאושר יותר. הייתי נחמד יותר לאנשים. הם היו נחמדים יותר אליי. החיים נעשו קלים יותר.

ואז הבנתי שסאפ יכול לעשות יותר מרק לעזור לך להימנע מאסונות או להתמקח על מחיר טוב יותר למכונית — שסאפ הוא למעשה סוג של תרפיה.

גלגל החרדה

חרדה היא שיר הנושא של העידן שלנו. שיעורי החרדה היו בעלייה בארצות הברית כבר לפני מגפת הקורונה, במיוחד בקרב צעירים, ונסקו באופן חד במהלך הסגרים. ב־2019 אמרו שני שלישים מן האמריקנים שהם חרדים במידה קיצונית או בינונית, לפי נתונים של האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית. אחד מכל חמישה מבוגרים אמריקנים סובל מהפרעת חרדה של ממש.

דברני יתר מדברים כדי להפיג חרדה, או להסיח את דעתם מלהרגיש אותה. אבל במקום להפיג את החרדה, הם מחריפים אותה. ככל שאתה מרבה לדבר אתה נעשה חרד יותר. זה מעגל קסם שלילי. אני קורא לזה גלגל החרדה.

כך קורה גם בתקשורת החברתית. אנחנו משתמשים באתרים כמו פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק וטוויטר כמנגנוני הרגעה. כשאנחנו מרגישים חרדה, אנחנו פותחים אפליקציה ומתחילים לגלול, בתקווה לדחוק את החרדה לצדדים. אבל שוב, קורה ההפך: במאמציך להפיג את החרדה אתה מעצים אותה. שוב אתה על גלגל החרדה.

אם אתה יכול להתנגד לדחף לדבר, ולכפות על עצמך לא להרים את הטלפון, אתה יכול להתחיל להניע את גלגל החרדה לאחור, בכיוון ההפוך. לשבת בשקט זאת הרגשה נוראה בהתחלה, אבל אם אתה יכול לשבת עם חוסר הנוחות, היא מתחילה לדעוך. רופאים מצאו שאצל אנשים מסוימים יש לגמילה מתקשורת חברתית אותה השפעה כמו נטילת תרופה נגד דיכאון.

סאפ כהתמרה אישית

האופן שאתה מדבר זה מי שאתה. זה האופן שאתה מגדיר את עצמך, ומעצב את האופן שאתה תופס אחרים. כשאתה מנסה להסביר מה טיבו של מישהו, איך אתה עושה את זה? על מה מבוססת ההערכה שלך? בדרך כלל אתה מגדיר את אישיותו בכך שאתה מתאר את האופן שהוא מדבר. דברן מהיר או איטי? שקט או קולני? ממעט או מרבה לדבר? הדיבור שלנו הוא האופן שאנחנו מגלים את אישיותנו לעולם. במובן מסוים, האופן שאנחנו מדברים הינו האישיות שלנו. אם אתה משנה את האופן שאתה מדבר, אתה למעשה משנה את עצמך.

דיבור הוא כמו נשימה. אתה לא חושב על זה, אתה פשוט עושה את זה. כשאתה מתחיל לשים לב לאופן שאתה מדבר, זה מוביל אותך לחשוב על הסיבה מדוע אתה מדבר כפי שאתה מדבר. אתה כופה על עצמך להיות מודע למשהו שבדרך כלל קורה באופן בלתי מודע. עכשיו אתה עושה עבודה מהסוג שאתה עשוי לעשות במדיטציה, או בפסיכותרפיה. אתה מפנה את תשומת הלב שלך פנימה. אתה עוסק בהתבוננות עצמית ובחינה עצמית. אתה מברר לעצמך מי אתה.

סאפ אינו סתם תרגול, כמו התעמלות. זה גם תהליך פסיכולוגי, תרגול פעיל, דינאמי. כל דבר שדורש מאמץ, מיקוד, תרגול ומשמעת מנטלית יכול להתמיר אותך ולהגדיר אותך. אמנויות לחימה פועלות באופן הזה על אנשים מסוימים. אצל אחרים זה למידת נגינה על פסנתר, משחק שח, גינון, בישול.

בעברי הייתי חותר. זה ספורט שדורש תשלובת של כוחות גופניים ונפשיים, והחלק הנפשי הוא אולי החשוב יותר בין השניים. חתירה דורשת ריכוז מלא בכל רגע ורגע — שמירה על הסירה מאוזנת, חשיבה על הידיים שלך, הרגשת הסחיפה של המשוט במים, תזמון ההדיפה והמשיכה. זאת פעילות שחוזרת ונשנית על עצמה כל הזמן. אתה עושה אותו דבר שוב ושוב, ומנסה בכל תנועת חתירה להגיע לשלמות, אם כי נדיר שאתה משיג אותה. השעה או שעתיים שאתה מעביר כל יום על המים הופכות למדיטציית זן לא פחות מפעילות גופנית. זה מגדיר אותך. זאת הסיבה שחותרים אומרים לפעמים "אני חותר," אבל לעיתים קרובות יותר הם אומרים "אני עוסק באומנות החתירה."

כשהתחלתי את החיפוש הזה רציתי רק להפסיק להכשיל את עצמי ולעצבן אנשים אחרים. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי במסע של גילוי עצמי. סאפ הפך למסלול לשינוי אישי וטרנספורמציה.