שתיקת הצמחים

העיניים שלי היו על הברוש. הֶדֶף המכוניותהמעטות שחלפו על הכביש בחטף סטר על לחיי ואני עמדתי וחיכיתי ובלעתי רוק. זו שמצייצת בראש הצמרת האם תתגלה אלי? עיני תמיד מחפשות בעלי כנף. כך היה ביום שחיפשתי את הירגזי ואחר כך רצתי למרפסת. וכך זה היה עם הפשיסט, באותה עמידה מתלבטת. איך הייתי צריכה להגיב לשאלה הגסה והפולשנית שלו? להסתובב ולהסתלק משם? לסטור לו? השרירים שלי התקשו. הרגשתי את העיניים הנוקבות שלו בגבי. הן עלו וירדו ונגעו בגופי וגילו לי שטרם למדתי לחיות עם הסוררת שלי. ריר גחלתי שקע בקרקעית הבטן שלי. גם הדם אזל מפני. הוא הסב עצמו למִתקן המים ומילא בעבורי כוס פלסטיק ואמר שהוא מתנצל על הלשון המהירה והמקוללת שלו. זה מה שהוא נתן, אמרתי בשקט, וכך אני חיה. הצבעתי כלפי מעלה, וידעתי שאין באיש הזה חמלה, והיד שנצרבה תחת העלבון רצתה להתרומם בקשת כלפיו ולהטיח בפניו את המים שנתן לה. אלא שהיד משכילה ומחונכת ויודעת למי היא שייכת.

הוא מישש את זגוגיות משקפיו בשולי חולצתו. בקול רם אמרתי לו שסלחתי, אף שלא ביקש. אני רואה שהיא חזקה, היד, אמר. אל תיעלבי. בטח יש לך סיפור. הוא הסתכל מעל ראשי כששאל במבט חלול מה אני יודעת לעשות, ואני הספקתי לראות את קבוצת השיחים שכיוון מבטו אליה, מימוזה ביישנית. את הצמח הזה החזיקה שכנתנו בבית, ואני ואחיותי אהבנו להציק לו במתכוון, לראות בתענוג איך הוא מתכווץ בתוך עצמו כל פעם שנגענו בו באצבע. ספרתי באצבעות ידי הבריאה את מעלותי רגע לפני שאסתלק משם. דאגה לזולת, מחויבות ומסירות, קבלה, ציפיות, אמפתיה, סמכות, כוח, עקביות, יושר וכנות, בגרות ואומץ, יצירתיות, מודעות עצמית, רגישות, קבלת השונה. יש רוח אחת רעה ורוח אחת טובה ושתיהן אני. מכל זה לא אמרתי כלום, רק השבתי שאני יודעת לעשות הכול ושלעולם לא יצטער שקיבל אותי לעבודה. ראיתי שגיחך. לשזור זרי פרחים, הוספתי. שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. אבל לא על פרחים חשבתי אלא על מה שאמר בעל הידיים השזופות. בטח יש לה סיפור. לתקוע את אקדח האצבעות שלי בחזהו אני צריכה. אני לא בוכה ולא מייללת, בטח שלא בפניו, אטום וחסר לב. גם אחר כך, אחרי שהלכתי ממנו, לא הרפה ממני הסיפור. הוא נחצב בגוף כמו בגילוף עמוק, שורט חריצים מתחת לעור. ושוב אני חשה את מבטיו הפולשניים של המעביד השתלן עם הידיים השזופות, בודק אותי. איך אני עובדת בחום ובלחות מתחת ליריעות הניילון המחניקות. האישונים הריקים שלו מאחורי הזכוכיות המקובעות במסגרת שחורה נעוצים בשמאלית שלי, ברור שרק בשמאלית, תמיד הוא בוהה בה, ממוגנט אליה, העיניים העולבניות שלו דבוקות בה היטב. כן, הוא הסכים לקבל אותי. אבל זה לא רק הוא. מאז ומתמיד התמקדו האנשים בשמאלית שלי כדרך שִׁגרה, מכוח ההרגל המגונה שמשותף לכל בני המין האנושי. ניחמתי את עצמי שיש לה אופי משלה, לשמאלית: היא מקוצרת, אצבעותיה קטומות, היא מתנועעת כמפלסת דרך לחיים, והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא צמודה לצלעותי כאילו היא כואבת ומבקשת תמיכה. הכאב איננו פיזי, הוא בלתי ניתן למישוש, הוא שאוב מתחתיות של חביות עלבון. והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא מתנהגת כאילו אין לה מה להגיד, כאילו כל בדל רצון ניטל ממנה, וזה המשגה של כל המתבוננים בה ממרחק. כי היא רוצה הכול, ומסוגלת לכול, ונאבקת בכל שעה להיות כמו אחותה, ויותר ממנה, וכמו כל שאר אחיותיה בעולם ויותר מהן, יש לה רצונות ומאוויים משלה, ובדרכה השקטה היא קוטפת הישגים, כמוני למשל. השותל לבוש השחורים ממצה את הסקרנות החולנית שלו כבר ביום הראשון. כשהתאוויתי לשפוך את המים בפנים החצופים שלו הזכרתי לעצמי שעלי לגלות בגרות ואומץ ולקבל את הרעב שלו להתבוננות כמגרעת נסבלת, כחולשת אנוש שיש עליה מחילה. כשאני כורעת על ברכי בכיפוף כואב של הגב ומסבה את הראש, הוא עובר לספור את טיפות הזיעה שניגרות מהמצח ומהצוואר שלי, ואני נעשית דביקה ומתגרדת כסוסה. הקוקו הארוך שלי מבשל את העורף היטב, נופל על כתפי הימנית ולפעמים על השמאלית, נוגע באדמה ומחבר אותנו. אי אפשר אחרת תחת מבול המבטים של המעביד. אני עושה עצמי מזיזה את המאוורר אל פני, אבל חושפת אליו את שאט הנפש מהמבט החטטני שלו, מרחמת עליו שהחולשה חזקה ממנו, תוקעת בצלעותיו את אקדח האצבעות היורה שלי. באקדמיה לימדו אותי לקבל את האנשים בחולשתם ובמצוקתם. קיבלתי תשעים וחמש באמפתיה. אבל כאן אינני מטפלת. אני מבצעת עבודה שחורה.

בפעם הראשונה שבאתי לסוכה הזו, והוא שאל אותי מה אני יודעת לעשות, אמרתי שאני יודעת לקלוע זרים, כי עבדתי בחנות פרחים, לקוחות חיכו לסידור שלי, ליקטתי ורדים בגון יין, חרציות לבנות וליליות, ואהבתי את הריחות והיופי. כולם היו מתקשרים ומזמינים זרי הפתעה ליום הולדת, זרי אהבה צבועים, זרי תודה מעמידי פנים, זרי החלמה רוויי דמעות, סופרים אתי את ראשי הפרחים, את תוספות הירק, את מספרם המדויק של עלי המרגנית ואת עלי הנצרים, האיקליפטוס, הפילודנדרון, עלי הספארי, עלי הארליה, הגיבסניות, הריחן והפלפלים, רק לא סיפרתי לו שסשה לא היה גאה בי, להפך — הוא התרגז. לא אהב שהכנתי זרי פרחים בשעות הלילה המאוחרות, שבוע לפני החגים, בערבי חגים, בבוקרי החגים, הוא רצה שאצא אל האנשים החלשים ואילו אני שזרתי למענו פרחים, להרוויח עוד כמה גרושים לבית היווני שרצינו לבנות. שנינו ידענו שכעובדת סוציאלית אצטרך לעבוד בשתיים-שלוש עבודות במקביל כדי להביא הביתה שכר מתקבל על הדעת, כי אף אחד לא יכול לחיות מהעלבון הזה שנקרא שתיים־אפס־תשע־תשע, מספר שכל עובד רווחה מסתכל עליו בתיעוב בתלוש החודשי. מהפנימייה בקושי הרווחתי אלף וחמישה שקלים וניכו גם את ארוחת הצהריים. סשה העמיד מסך בינינו, תעשי משהו עם המקצוע שלך, היה חופן את הלחי שלי בכף היד המבוטנת והרכה שלו ומסדר קווצת שער סוררת מאחורי האוזן שלי. שמעתי על הרבה עובדים סוציאליים מפגרים, אבל את אינטליגנטית וטובת לב וחרוצה. את צריכה ללכת למקלטים של נפגעי תקיפה ולעזור, יש הרבה נפגעים, תמרי, בכל מיני סמטאות, במועדונים, בבתים, ילדים קטנים, ילדות, נערות, נערים, בחורים חלשים, בחורות עדינות, פגועים מהאבות שלהם, מהדודים שלהם, מהחברים שלהם, מוטרדים מינית במקומות עבודה גדולים. תמיד צריך בנאדם כמוך. ולא גילה מה הוא יודע על נערים רכים פצועי לב, למה הוא כל כך משתוקק שאלך לחפש אחרים. ורק אחר כך, כשכבר ידעתי, ראיתי אותו בדמיוני פוסע בשדרת עצי לִבנה עד לבית, והמטפלת שאמו סידרה לו מגישה לו ריז'ינקה בטעם פֵּרות יער או חתיכת פירושקי, והוא אכל בתיאבון ובתענוג ולא ידע שעוד מעט, ממש עוד מעט, הפחד יבוא עליו.

למה בעל העסק הממושקף מדבר כך על הדבר התלוי שלי. זֵרים אני יודעת להכין, שכנעתי אותו, הרגשתי שאני חייבת, מרגע שראיתי את השלט הבנתי שאת המקום הזה חיפשתי. והוא ענה לי, את זה אני לא צריך כאן, אני לא חנות פרחים, והבחור עם השן הקדמית הרקובה ושתי הבהונות הענקיות שפרצו מתוך סנדלי העור השחוקים עמד ופיהק וגיחך. פתאום אמר, תקצרי בדיבור, איך אמרת שקוראים לך? רותם? מאחורי המשקפיים הזעופים התרוצץ קוצר רוח. שמי תמר, אעבוד יומיים בניסיון ותראה מה אני מסוגלת, לא תצטער, ממש לא תצטער, אמרתי. יותר ויותר הייתי נחושה. שמעת, איתן? צעק לעבר הבחור שנשען על עמוד. אחר כך למדתי שהיה העוזר שלו בעיצוב גינות. חשבתי שאראה לו מה אני מסוגלת לעשות ביד וחצי, כמו טרומפלדור. אילו הייתי חייל שנפצע על גבול עזה ולקחו ממנו חתיכה מהיד, גם היית עונה כך? ובזמן שבלע את רוק האדישות והשיב, אני לא לשכה סוציאלית, שמעתי חבטה בבטן. הוא מחוספס, מחוספס ובוטה עם ידיים שעירות וכדאי לברוח ממנו. ככה מרגישים נזקקי רווחה? מישהו מנסה אותי מלמעלה? המחשבות התרוצצו במוחי כנמלים עמלניות בשדה שלף שהשליחות הקיומית מכריחה את הטבע להמציא להן גרעינים. כבר עשיתי את הצעד, הכנסתי עצמי פנימה, התייצבתי בקו הראשון מולו, עוד רגע והנוכחות שלי תהיה מִטבע המקום ואחליק למשימתי. אגרור לקנִּי גרעינים ראשונים. ופתאום ניגשתי וחיבקתי שני עציצים והרמתי אותם יחד, ראיתי איך הוסטו העיניים שלו לצדדים בהפתעה. היד עברה על הראש הזיפני שלו בחיכוך מונוטוני, ובו ברגע התאים לגלוח הראש שאקרא לו פשיסט. זה לא הומני, התווכח אתי אחד מחדרי הלב. לעזאזל ההומניות, אני לא יכולה עוד להיות פגועה. תקעתי בחזה שלו את אקדח האצבעות המעשן שלי, כשהעוזר המשתטה שלו התמוגג מגיחוכים, ושניהם החליפו קריצות.

סטודנטית, מה היא יודעת מהאדמה ומהחיים שלה? לדפדף בספר, לשכב על הדשא, למה שאפרנס תואר ראשון כמוך? אמר והתכופף על כד פורצלן לבן להסיר עלעל פותוס יבש. לימודי תואר שני, תיקנתי, אני בחורה רצינית ויסודית, לפעמים צינית, אבל לרוב אחראית וממושמעת, כי מה נחוץ כאן? בן אדם שרוצה לעבוד במסירות, לא? תקשיבי, השיב בזלזול, אני לא צריך השכלה ועובדים מתנשאים, אני צריך אנשים פשוטים, עם שתי ידיים חרוצות, אבל שתיים, סימן בהטעמה, מישהו שהלב שלו על צמחים. ולאחר שהשתתק הוסיף כמו להוכיח אנושיות לעצמו, זה נורא מה שקרה לך ביד, לא נעים לי.

קרה לי ביד? כל חיי למדתי על יצר האדם ועדיין לא למדתי כלום. מחקתי את ההבעה מפני. הבטחתי לפשיסט ביום שקיבל אותי לעבודה במשתלה שאהיה יעילה, חרוצה וזריזה יותר מכל פועלת ייצור, יותר מכל עוזרת בית ומטפלת בתינוקות, מכל קופאית באשנב הדואר ומכל מוכרת חמוצים בשוק, טורפת עבודה אהיה לך, הבטחתי, דווקא מפני שלא הפסיק לבחון את השמאלית שלי ולשרבב שפתיים מגחכות לעבר איתן. הידיים השעירות שלו צמררו אותי.

ואז הוטל צל על פתח המשתלה. לקוחות נכנסו, מישהו התעניין במטפסים נכרכים, והוא ענה לו ביובש, הזכיר אורנית לוהבת ושעוֹנית נאכלת ויערה ויסמין, וחשתי נחיתות. רגישות יש לי לשמות חריגים, אוזניים קשובות יש לי, אתרגל לטרמינולוגיה הירוקה הזו, ייקח זמן אבל אלמד, כי כוח רצון תמיד היה לי. הוא בלבל את הלקוחות ומשך אותם אחריו לעומק סוכת המשתלה. נשארתי לעמוד ליד כלי עבודה כלשהו, מכוש או מגרפה, נשענתי עליו, ולפתע נשמט המרפק וכמעט נפלתי. התיישרתי והמתנתי זמן ממושך. חשבתי שהוא נהנה להנמיך אותי בציפייה, לתת לי לרחוץ במיץ הספק, כדי שאחר כך, מהמקום הנמוך, אהיה אסירת תודה. חבל על הזמן שלך, אמר איתן בנימה משועממת, מוצץ גבעול בין שפתיו, והבהונות שלו רקדו. אני הולך, אוריה, צעק לו והסתלק.

מבעד ליריעת הניילון ראיתי את צללית גופו הולכת וחוזרת, בגדים מרושלים, חולצת טריקו שחורה, דמיינתי בליל ריחות של מזוודות ישנות, מכנסי ברך שחורים, עורף שעיר וכהה, ידיים שזופות ומוצקות, רגליים של שולחן כפרי ופנים עייפים ובלתי מרוצים. כשיצאו הלקוחות לקדמת הסוכה הוביל את העציצים והייחורים בתוך תושבות הפלסטיק על המריצה, הרבה פתקים ומדבקות ושמות עליהם, אבל לא קראתי. דעתי היתה מוסחת. גייסתי את כולי לא להיכנע לסירוב ורקמתי מפיות שכנוע מרוככות להשיג את מבוקשי. החץ שכיוון את עיני אל השם במברג שבשלט הפח — שם שעוצב באותיות גותיות שחורות ומקוממות, באותה נסיעה אקראית בכיכר הפרחים, כשציפור פזיזה ומבועתת כמעט נחבטה בשולי שמשת הרכב והביאה אותי לעצור ולחפש אותה לשווא על האספלט ולהרים בהקלה עיניים מבולבלות למעלה, פילח את משאלת לבי הכמוסה והיה לי אות התחלה. עמדתי ארוכות והתלבטתי, מכוניות חלפו על פני, האותיות בעטו במוח בגלל הבֵּרְג. ואם זה בלייברג? רוזנברג? ואולי במברגֶר? הזעתי מהתרגשות. הייתי צריכה לפתוח שוב את המחברת ולבדוק, ולא טעיתי. זה היה בדיוק השם. לא היה בדעתי לתת להזדמנות לחמוק ממני. אחר כך קיבל תשלום מהגבר ותופף על הקופה הרושמת, והלקוחה שאלה בקול חלול, כמה שמש נחוץ? פרגולה נותנת כמות נכונה? אחרי שיחה קלה פסעו יחד אל הרכב. בשובו חקר האיש בשחורים בת כמה אני? ילדים יש? בית יש? והיה נדמה לי שחיפש כלה ולא עובדת. הורייך מפולין? מצ'כיה? הולנד? הרגשתי פקיעה קטנה מתחת לחולצה. חייכתי ולא עניתי לרוב שאלותיו. מפתח תקווה, על יד בית החולים המפורסם, והוא המשיך ושאל אם אני נוהגת ברכב, הא, גם רכב יש לך וגם אופניים? ואיך מסתדרת היד? הוא מלמל את שאלותיו בחטטנות מהירה ועצבנית של קיסמי שיניים בפעולה, ולבסוף אמר טוב, קודם ננסה אותך, לא מבטיח כלום, הוראות את מקבלת רק ממני, במרחב הכללי מותר להסתובב, כניסה למדורים רק לפי הרשאה שלי, רק במקום שאסמן לך, שיטוטים חופשיים אסורים, בואי נעשה את זה בקיצור, המשתלה מחולקת לאזורים כמו ספרייה אקדמית, אור, צל, חצי צל, חממה, אחר כך תסתכלי, עצים, שיחים, בני שיח ופרחים, יש לי חלקות לעצי פרי, לצמחים חסכוניים במים, אני מחזיק מחשב השקיה שמווסת את כמויות המים לפי הנחיה, וחיישן לחות שתקוע באדמה מחובר בכבל למחשב ובזמן מצוקה ויובש מזרים מים, וכאן צמחי תבלין ופרחים עונתיים. תשתמשי במקלות הסימון ובשכל שלך, בחממה תבלי הרבה ודבורי הבמבוס יהיו החברות שלך ויזמזמו לך. לא מסובך, שאלות? הקשבתי ובלעתי רוק והיה נדמה לי שהוא מתלוצץ בדרכו השחורה ומפזר הוראות למישהו שנמצא מעל ראשי וכל הזמן חשבתי על המחברת של אמי ועל הקירות בחדר שעל גג הבית של סבתי גניה. האם זה מה שאני מבקשת לעצמי?