שתי גברות רציניות

1

אביה של כּריסטינה גֵרינג היה תעשיין אמריקאי ממוצא גרמני, ואִמה הייתה גברת ניו־יורקית ממשפחה מכובדת מאוד. במחצית הראשונה של חייה התגוררה כריסטינה בבית יפה מאוד (במרחק של פחות משעה מהעיר) שירשה מאִמה. בבית הזה גדלה עם אחותה סופי.

כילדה לא הייתה כריסטינה אהובה על הילדים האחרים. אבל זה לא הסב לה סבל מיוחד, כיוון שכבר בגיל צעיר מאוד היו לה חיים פנימיים פעילים, שפגמו בכושרה להבחין בעולם הסובב אותה במידה כזו עד שלא קלטה את הגחמות הסגנוניות ששלטו באופנה, ובגיל עשר תיארו אותה הילדות הקטנות כבעלת סגנון מיושן. כבר אז עטתה את המבע האופייני לקנאים מסוג מסוים, הרואים בעצמם מנהיגים, אף על פי שמעולם לא זכו ליחס של כבוד משום אדם.

כריסטינה הייתה טרודה להחריד ברעיונות שלעולם לא היו עולים על דעת חבריה, ובה בעת התייחסה למעמד החברתי שכל ילד במקומה היה מתקשה לשאת, כאל מובן מאליו. מפעם לפעם ריחמה עליה חברה לספסל הלימודים וניסתה לבלות איתה זמן מה, אך כריסטינה, שמצדה לא חשה שום הכרת טובה, הייתה מנסה בכל כוחה לגייס את חברתה החדשה אל הכת שבה האמינה באותה עת.

לעומת זאת, כולם בבית הספר התפעלו מאוד מאחותה סופי. היא גילתה כישרון מובהק לכתיבת שירה, ובילתה את כל זמנה עם ילדה קטנה ושקטה ששמה מרי, שהייתה צעירה ממנה בשנתיים.

כשהייתה כריסטינה בת שלוש־עשרה היה שׂערה אדמוני מאוד (כשבגרה הוא נשאר אדמוני כמעט באותה מידה), לחייה היו תפוחות וורדרדות, ואפה חשף עקבות של אצולה.

באותה שנה הביאה סופי את מרי איתה הביתה לארוחת הצהריים כמעט מדי יום. לאחר שהיו גומרות לאכול הייתה לוקחת את מרי לטיול ביער, ומציידת כל אחת מהן בסל לנשיאת פרחים. על כריסטינה אסרה סופי להצטרף לטיולים הללו.

"את צריכה למצוא לך עיסוקים משלך," אמרה לה סופי. אבל כריסטינה התקשתה למצוא דבר מהנה שתוכל לעשות לבדה. היא הייתה נקלעת להתחבטויות נפש רבות — בעלות אופי דתי בדרך כלל — והעדיפה להיות במחיצתם של אנשים ולארגן משחקים. המשחקים האלה היו בדרך כלל מוסריים מאוד, ולרוב כללו את אלוהים. אולם הם לא הסבו הנאה לאיש מלבדה, והיא נאלצה לבלות חלק ניכר מהיום לבדה. פעם או פעמיים ניסתה לצאת בגפה ליער לקטוף פרחים, כמו שעשו מרי וסופי, אך בלחץ החשש שלא תשוב עם כמות מספקת של פרחים לשזירת זר יפה, העמיסה על עצמה כל כך הרבה סלים עד שהטיול הסב לה קושי יותר מאשר הנאה.

רצונה של כריסטינה היה שמרי תהיה רק איתה בשעות אחר הצהריים. יום אחד, בשעת אחר צהריים שטופת שמש, נכנסה סופי הביתה לשיעור פסנתר, ומרי נשארה לשבת על הדשא. כריסטינה, שהבחינה בכך ממרחק לא רב, רצה אל הבית בלב הולם מהתרגשות. היא חלצה את נעליה, הסירה את גרביה, ונשארה בתחתונית קצרה ולבנה. המראה לא היה מלבב במיוחד, כי באותם ימים הייתה כריסטינה שמנה מאוד ורגליה היו עבות למדי. (בשום פנים לא ניתן היה לחזות שהיא תהפוך בעתיד לגברת גבוהה ומעודנת.) היא יצאה בריצה אל המדשאה והורתה למרי להסתכל איך היא רוקדת.

"ואל תסירי ממני את המבט," אמרה. "אני עומדת לבצע ריקוד פולחן לשמש. ואז אני מתכוונת להראות שאני מעדיפה אלוהים בלי שמש על פני שמש בלי אלוהים. את מבינה?"

"כן," אמרה מרי. "את מתכוונת לעשות את זה עכשיו?"

"כן, אני מתכוונת לעשות את זה ממש כאן." ולפתע היא פתחה בריקוד. זה היה ריקוד מגושם ומחוות גופה היו בלתי צפויות לחלוטין. בשעה שסופי יצאה מהבית הייתה כריסטינה בעיצומה של ריצה לאחור ולפנים, וכפות ידיה שלובות זו בזו לתפילה.

"מה היא עושה?" שאלה סופי את מרי.

"ריקוד לשמש, אני חושבת," אמרה מרי. "היא אמרה לי לשבת כאן ולהסתכל עליה."

סופי ניגשה למקום שבו הסתחררה כעת כריסטינה על עומדה וטלטלה קלות את ידיה.

"גנבת!" אמרה, ולפתע דחפה את כריסטינה אל הדשא.

במשך זמן רב לאחר אותו יום התרחקה כריסטינה מסופי, ולפיכך גם ממרי. אך נקרתה לה הזדמנות נוספת לבלות עם מרי, כשבוקר אחד אחז בסופי כאב שיניים איום ונורא, והאומנת שלה נאלצה לקחת אותה ללא דיחוי לרופא. מרי, שלא ידעה על כך דבר, באה לביקור אחר הצהריים, במחשבה שסופי בבית. כריסטינה הייתה אז במגדל שבו נהגו הילדים להתקבץ, וראתה אותה קרבה בשביל.

"מרי," צרחה, "בואי תעלי לכאן." כשהגיעה מרי למגדל, שאלה אותה כריסטינה אם לא תרצה לשחק איתה משחק מיוחד מאוד. "קוראים לזה 'אני סולחת לךְ על כל חטאייך'," אמרה כריסטינה. "תצטרכי לפשוט את השמלה שלך."

"זה כיף?" שאלה מרי.

"לא בשביל הכיף אנחנו משחקות בזה, אלא כי צריך לשחק בזה."

"בסדר," אמרה מרי, "אני אשחק איתך." היא פשטה את שמלתה וכריסטינה עטתה על ראשה של מרי שק יוטה ישן. היא חוררה ביוטה שני חורים שדרכם תוכל מרי לראות, ואז קשרה חבל סביב מותניה.

"בואי," אמרה כריסטינה, "ויימָחלו לך חטאייך. חִזרי שוב ושוב על המילים: 'מי ייתן ויסלח לי האל על חטאיי'."

היא מיהרה עם מרי במורד המדרגות, וחצתה איתה את המדשאה לעבר היער. כריסטינה עדיין לא הייתה בטוחה מה בדעתה לעשות, אבל הייתה נרגשת מאוד. הן הלכו אל הפלג שסבב את היער. גדות הפלג היו רכות ובוציות.

"בואי למים," אמרה כריסטינה; "אני חושבת שכך נשטוף את חטאייך. תצטרכי לעמוד בבוץ."

"ליד הבוץ?"

"בתוך הבוץ. את מרגישה בפה את הטעם המר של חטאייך? בטוח שהוא מר."

"כן," אמרה מרי בהיסוס.

"אז את רוצה להיות נקייה וטהורה כמו פרח, לא?"

מרי לא ענתה.

"אם לא תשכבי בבוץ ותניחי לי למרוח אותו עלייך ואז לרחוץ אותך בזרם המים, ייחרץ דינך לעד. את רוצה שדינך ייחרץ לעד? תצטרכי להחליט ברגע זה."

מרי עמדה עטויה בברדס השחור שלה ולא אמרה מילה. כריסטינה הפילה אותה אל הארץ והחלה למרוח את הבוץ על השק.

"הבוץ קר," אמרה מרי.

"כבשני הגיהינום חמים," אמרה כריסטינה. "אם תיתני לי לעשות את זה, לא תלכי לגיהינום."

"שזה לא ייקח יותר מדי זמן," אמרה מרי.

כריסטינה הייתה נסערת מאוד. עיניה בהקו. היא מרחה עוד ועוד בוץ על מרי ואז אמרה לה:

"עכשיו את מוכנה להיטהר במים."

"אוי, בבקשה לא, לא במים — אני ממש לא רוצה להיכנס למים. אני פוחדת מהמים."

"תשכחי ממה שאת פוחדת. אלוהים מתבונן בך עכשיו ולו עדיין אין שום אהדה כלפייך."

היא הרימה את מרי מהאדמה ופסעה אל תוך הפלג, נושאת אותה על כפיים. היא שכחה לחלוץ את נעליה שלה, ולפשוט את גרביה. שמלתה נמרחה כולה בבוץ. היא טבלה את גופה של מרי במים. מרי הסתכלה עליה מבעד לחורים שבבד היוטה. לא עלה בדעתה להתנגד.

"שלוש דקות יספיקו," אמרה כריסטינה. "אני עומדת לשאת למענך תפילה קטנה."

"לא, אל תעשי את זה," התחננה מרי.

"כמובן שכן," אמרה כריסטינה, ונשאה עיניה לשמים.

"האל הטוב," אמרה, "עשה שהילדה הזאת מרי תהיה טהורה כמו ישו בנך. שטוף ממנה את חטאיה כפי שהמים שוטפים עכשיו את הבוץ. בד היוטה השחור הזה מוכיח לך שהיא רואה עצמה כחוטאת."

"די, תפסיקי," לחשה מרי. "הוא יכול לשמוע אותך גם כשאת אומרת את זה לעצמך. את צועקת חזק כל כך."

"נראה לי ששלוש הדקות חלפו," אמרה כריסטינה. "בואי יקירה, עכשיו את יכולה לעמוד."

"בואי נרוץ אל הבית," אמרה מרי. "אני קופאת."

הן רצו אל הבית ועלו במדרגות האחוריות אל המגדל. היה חם בחדר המגדל כי כל החלונות נשארו סגורים. לפתע אחזה בכריסטינה חולשה.

"לכי," אמרה למרי, "לכי לחדר האמבטיה ותרחצי את עצמך. אני הולכת לצייר." היא הייתה מודאגת מאוד. "זה נגמר," אמרה לעצמה, "המשחק נגמר. אני אגיד למרי ללכת הביתה אחרי שתתייבש. אני אתן לה כמה עפרונות צבעוניים שתיקח איתה הביתה."

מרי שבה מחדר האמבטיה עטופה במגבת. היא עדיין רעדה. שׂערה היה רטוב וחלק. פניה נראו קטנים מהרגיל.

כריסטינה הסבה ממנה את מבטה. "המשחק נגמר," אמרה, "הוא נמשך רק כמה דקות — את צריכה להתייבש — אני יוצאת." היא יצאה מהחדר, מותירה מאחור את מרי, שהידקה את המגבת סביב כתפיה.

כאישה בוגרת לא הייתה מיס גרינג אהודה יותר מאשר בילדותה. כעת התגוררה בביתה, ליד ניו יורק, עם חברתה, מיס גָמֵלוֹן.

שלושה חודשים קודם לכן ישבה מיס גרינג בטרקלין והביטה החוצה אל העצים הערומים מעָלים, כשהמשרתת הודיעה לה על ביקור.

"זה אדון או גברת?" שאלה מיס גרינג.

"גברת."

"תכניסי אותה מיד," אמרה מיס גרינג.

המשרתת שבה ובעקבותיה באה האורחת. מיס גרינג קמה ממקומה. "שלום לך," אמרה. "נדמה לי שמימיי לא ראיתי אותך, אבל שבי בבקשה."

האורחת הייתה קטנת קומה ומוצקה, ונראתה בסוף שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים לחייה. היא לבשה בגדים כהים ולא אופנתיים, ופניה, מלבד עיניה האפורות והגדולות, היו מהסוג שעל פי רוב אין איש מבחין בהם.

"אני בת הדודה של האומנת שלך," היא אמרה למיס גרינג. "היא הייתה איתך שנים רבות. את זוכרת אותה?"

"זוכרת," אמרה מיס גרינג.

"קוראים לי לוּסי גָמֵלוֹן. בת דודתי הייתה מדברת עלייך ועל אחותך סופי כל הזמן. כבר שנים שאני מתכננת לבוא לבקר אותך, אבל בכל פעם צץ מכשול אחר. מצד שני, בדרך זו לא הסתכַּנו באכזבה."

מיס גמלון הסמיקה. היא עדיין לא הסירה את כובעה ומעילה.

"יש לך בית מקסים," אמרה. "אני משערת שאת יודעת את זה ומעריכה את זה מאוד."

בשלב זה הייתה מיס גרינג סקרנית מאוד ביחס למיס גמלון. "מה את עושה בחיים?" שאלה אותה.

"אני חוששת שלא הרבה. כל חיי הקלדתי כתבים של סופרים מפורסמים, אבל כנראה שכבר אין דרישה גדולה לסופרים, ואולי הם מקלידים בעצמם."

מיס גרינג, שהייתה טרודה במחשבות, לא אמרה דבר.

מבטיה של מיס גמלון שוטטו מאליהם כה וכה.

"את נמצאת כאן רוב הזמן או שאת בעיקר בנסיעות?" שאלה לפתע את מיס גרינג.

"מעולם לא העליתי בדעתי לנסוע," אמרה מיס גרינג. "אין לי צורך בנסיעות."

"כמי שבאה ממשפחה כמו שלך," אמרה מיס גמלון, "אני משערת שנולדת עם כמויות עצומות של ידע על כל נושא שבעולם. אין לך צורך בנסיעות. לי היו שתיים או שלוש הזדמנויות לנסוע עם הסופרים שלי. הם היו מוכנים לשלם את כל ההוצאות שלי, וגם משכורת מלאה, אבל מעולם לא נסעתי מלבד פעם אחת, לקנדה."

"את לא אוהבת לנסוע," אמרה מיס גרינג, והתבוננה בה.

"זה לא מיטיב איתי. ניסיתי את זה פעם. הקיבה שלי הגיבה בעצבנות וכאבי ראש הציקו לי כל הזמן. זה הספיק לי. קיבלתי את אות האזהרה שלי."

"אני מבינה אותך לגמרי," אמרה מיס גרינג.

"אני תמיד בדעה," המשיכה מיס גמלון, "שאת מקבלת את אות האזהרה. יש אנשים שלא מתייחסים לאותות האזהרה. ואז הם נקלעים למאבק. אני חושבת שאם משהו מעורר בך רגשות של זרוּת או עצבנות, סימן שלא נועדת לעשות אותו."

"תמשיכי," אמרה מיס גרינג.

"טוב, אני יודעת, למשל, שלא נועדתי להיות טייסת. כל הזמן היו לי חלומות שאני מתרסקת על הקרקע. יש די הרבה דברים שלא אעשה, גם אם אחָשב בגלל זה לפִרדָה עקשנית. אני לא אעבור למשל מקווה מים גדול. הייתי יכולה לקבל כל מה שאני רוצה לו רק הייתי חוצה את האוקיינוס ועוברת לחיות באנגליה, אבל לעולם לא אעשה את זה."

"טוב," אמרה מיס גרינג, "בואי נשתה תה ונאכל כריכים."

מיס גמלון אכלה ברעבתנות והחמיאה למיס גרינג על האוכל הטוב שלה.

"אני אוהבת לאכול דברים טובים," אמרה; "עכשיו כבר אין לי כל כך הרבה אוכל טוב. היה לי כשעבדתי אצל הסופרים."

לאחר שסיימו את התה, נפרדה מיס גמלון מהמארחת שלה.

"היה לי נעים מאוד," אמרה. "הייתי רוצה להישאר עוד, אבל הבטחתי לאיזו אחיינית שלי שאשמור הערב על הילדים שלה. היא יוצאת לנשף."

"המחשבה על זה מדכאת אותך מאוד מן הסתם," אמרה מיס גרינג.

"כן, את צודקת," השיבה מיס גמלון.

"חזרי לכאן בקרוב," אמרה מיס גרינג.

למחרת אחר הצהריים הודיעה המשרתת למיס גרינג על בואה של אורחת. "זו אותה הגברת שבאה לבקר כאן אתמול," אמרה המשרתת.

"מעניין!" חשבה מיס גרינג, "זה טוב."

"איך את מרגישה היום?" שאלה אותה מיס גמלון כשנכנסה אל החדר. היא דיברה בטבעיות רבה, ולא ניכר שמוזר בעיניה לחזור מהר כל כך לאחר ביקורה הראשון. "חשבתי עלייך אתמול כל הערב," אמרה. "זה מוזר. תמיד חשבתי שאני צריכה לפגוש אותך. בת דודתי הייתה מספרת לי כמה את משונה. ואני חושבת שאפשר להתיידד מהר יותר עם אנשים משונים. או לא להתיידד איתם בכלל — זה או כך או כך, אין באמצע. רבים מהסופרים שלי היו משונים מאוד. במובן זה הייתי בחברה שרוב האנשים לא זוכים להכיר. אני גם יודעת דבר או שניים על אלה שאני מגדירה כמשוגעים־על־כל־הראש."

מיס גרינג הזמינה את מיס גמלון לסעוד איתה. היא גילתה שחֶברתה מרגיעה אותה ונעימה לה. מיס גמלון התרשמה מאוד מכך שמיס גרינג גרוית עצבים כל כך. בדיוק כשהתכוונו להתיישב, אמרה מיס גרינג שהיא לא מסוגלת לאכול בחדר האוכל, וביקשה מהמשרתת שתערוך במקום זה את השולחן בטרקלין. היא בילתה זמן רב בכיבוי האורות ובהדלקתם.

"אני מכירה את ההרגשה," אמרה לה מיס גמלון.

"אני לא נהנית מזה במיוחד," אמרה מיס גרינג, "אבל אני מקווה שבעתיד אצליח להשתלט על הבעיה."

עם היין בארוחת הערב אמרה מיס גמלון למיס גרינג שזה הגיוני לחלוטין שהיא כזאת. "לְמה את מצפה, יקירה," אמרה, "בתור מי שבאה ממשפחה כמו זו שממנה באת? יש לכם רגישות יתר, לכולכם. את צריכה לקבל את עצמך בדברים שלאנשים אחרים אין שום זכות לקבל את עצמם."

מיס גרינג החלה להרגיש מבוסמת מעט. היא הביטה כמתוך חלום במיס גמלון, שאכלה מנה שנייה של עוף מבושל ביין. טיפה קטנה של שומן נקוותה בזווית פיה.

"אני אוהבת לשתות," אמרה מיס גמלון, "אבל אין בזה טעם רב כשצריך לעבוד. זה מצוין כשיש לך הרבה זמן פנוי. יש לי הרבה זמן פנוי עכשיו."

"יש לך פֵיָה טובה?" שאלה מיס גרינג.

"יש לי דודה מתה, אולי לזה את מתכוונת; ייתכן שהיא משגיחה עליי."

"לא לזה אני מתכוונת — אני מתכוונת למשהו שונה מאוד."

"כן, כמובן..." אמרה מיס גמלון.

"פיה טובה מגיעה כשאת צעירה מאוד, ומעניקה לך משמים פטור מיוחד."

"ממה?"

"מהעולם. אצלך אולי זה מזל; אצלי זה כסף. לרוב האנשים יש פיה טובה; לכן הם נעים באיטיות."

"זאת דרך יצירתית לדבר על פיות טובות. אני משערת שהפיה הטובה שלי היא מה שסיפרתי לך על תשומת הלב שלי לאותות האזהרה. אני חושבת שאולי היא תוכל להזהיר אותי ביחס לשתינו. ככה אוכל לוודא שלא תסתבכי בצרות. אם תסכימי, כמובן," הוסיפה, ונראתה מבולבלת מעט.

למיס גרינג הייתה באותו רגע תחושה ברורה שמיס גמלון איננה אישה נחמדה כלל וכלל, אבל היא מיאנה להתייחס לכך, כי הפיקה הנאה רבה מדי מהתחושה שמטפלים בה ומפנקים אותה. היא אמרה לעצמה שלזמן מה זה לא יסב שום נזק.

"מיס גמלון," אמרה מיס גרינג, "אני חושבת שזה רעיון ממש מצוין שהבית הזה יהיה לביתך — לפחות לזמן מה. לא נראה שיש לך איזה עניין דוחק שדורש ממך לשהות במקום אחר, נכון?"

"לא, אין לי שום עניין אחר," אמרה מיס גמלון. "אני לא רואה שום סיבה להימנע מלהישאר כאן — אצטרך להביא את החפצים שלי מהבית של אחותי. מלבד זה לא ידוע לי על שום דבר אחר."

"איזה חפצים?" שאלה מיס גרינג בקוצר רוח. "אל תחזרי לשם בכלל. חפצים נוכל להשיג בחנויות." היא קמה ופסעה בחדר אנה ואנה בצעדים מהירים.

"אני חושבת," אמרה מיס גמלון, "שמוטב שאביא את החפצים שלי."

"אבל לא הערב," אמרה מיס גרינג. "מחר — מחר במכונית."

"מחר במכונית," חזרה מיס גמלון על דבריה.

מיס גרינג עשתה את הסידורים הדרושים כדי לתת למיס גמלון את החדר הסמוך לשלה, והוליכה אותה אליו זמן מה לאחר שארוחת הערב הסתיימה.

"הנוף מהחדר הזה," אמרה מיס גרינג, "הוא מהיפים ביותר בבית כולו." היא הסיטה את הווילונות לשני הצדדים. "הנה הירח והכוכבים שלך ללילה הזה, מיס גמלון, וצללית נחמדה מאוד של עצים על רקע השמים."

מיס גמלון עמדה באפלה החלקית ליד שידת האיפור. היא מיששה את הסיכה שעל חולצתה. היא ייחלה לצאתה של מיס גרינג כי רצתה לחשוב על הבית ועל הצעתה של מיס גרינג בדרכה שלה.

לפתע נשמע רחש זחילה בשיחים שמתחת לחלון. מיס גרינג קפצה ממקומה.

"מה זה?" פניה היו לבנים מאוד והיא הצמידה את ידה למצחה. "הלב כואב לי זמן רב כל כך אחרי שאני נבהלת," אמרה בקול חלוש.

"אני חושבת שמוטב שאכנס עכשיו למיטה ואשן," אמרה מיס גמלון. כל היין ששתתה הכריע אותה פתאום. מיס גרינג נפרדה ממנה באי־רצון. היא הייתה נכונה לפטפט חצי לילה. למחרת בבוקר הלכה מיס גמלון לביתה כדי לקחת את חפציה, ולמסור לאחותה את כתובתה החדשה.

שלושה חודשים לאחר מכן ההיכרות של מיס גרינג עם דעותיה של מיס גמלון לא הייתה רבה יותר מאשר בערב הראשון, כשסעדו יחדיו. אך על מאפייני אישיותה של מיס גמלון היא למדה די הרבה באמצעות התבוננות קפדנית. כשאך הגיעה, הרבתה מיס גמלון לדבר על אהבתה למותרות ולחפצים יפים, אבל מאז כבר לקחה אותה מיס גרינג למסעות קניות לאין־ספור; והיא אף פעם לא נראתה מעוניינת במשהו שמעבר לדברים הבסיסיים ביותר.

היא הייתה שקטה, אפילו עגמומית מעט, אבל נראתה שבעת רצון למדי. היא אהבה לאכול בחוץ, במסעדות גדולות ויקרות, במיוחד כשמוזיקה מתנגנת ברקע. אך הסתמן שהיא לא אוהבת תיאטרון. לעתים קרובות קנתה מיס גרינג כרטיסים להצגה, וברגע האחרון סירבה מיס גמלון ללכת.

"אני מרגישה עצלות גדולה כל כך," אמרה, "עד שהמיטה נראית כרגע כדבר היפה בעולם."

וכשכבר הלכה לתיאטרון, הייתה משתעממת עד מהרה. בכל פעם שהעלילה לא התקדמה במהירות, תפסה אותה מיס גרינג משפילה את מבטה אל חיקה ופוכרת את אצבעותיה.

נדמה שפעולותיה של מיס גרינג עוררו בה כעת רגש עז יותר ממעשיה שלה, אף על פי שלא האזינה באותה מידה של אהדה כבתחילה להסברים של מיס גרינג על עצמה.

ביום רביעי אחר הצהריים ישבו מיס גמלון ומיס גרינג בצל העצים בחזית הבית. מיס גרינג שתתה ויסקי ומיס גמלון קראה. המשרתת באה והודיעה למיס גרינג שמישהו מבקש אותה בטלפון.

זו הייתה שיחה מחברתה הוותיקה של מיס גרינג, אנה, שהזמינה אותה למסיבה למחרת בערב. מיס גרינג שבה ויצאה אל המדשאה כשהיא נרגשת מאוד.

"אני הולכת למסיבה מחר בערב," אמרה, "ואני לא יודעת איך אוכל לחכות עד אז — אני כל כך אוהבת ללכת למסיבות ואני מוזמנת לכל כך מעט, שאני לא ממש יודעת איך להתנהג בהן. מה נעשה כדי להעביר את השעות עד אז?" היא נטלה את שתי ידיה של מיס גמלון בידיה שלה.

האוויר נעשה קריר. מיס גרינג נרעדה וחייכה. "את נהנית מהחיים הצנועים שלנו?" היא שאלה את מיס גמלון.

"אני שבעת רצון תמיד," אמרה מיס גמלון, "כי אני יודעת מה לקחת ומה להשאיר, אבל אַת תלויה תמיד על חוט השערה."

מיס גרינג הגיעה לביתה של אנה סמוקת לחיים, והדורה מעט יותר מדי בלבושה. היא לבשה בגד מקטיפה ומיס גמלון שזרה כמה פרחים בשׂערה.

הגברים, שרובם היו בגיל העמידה, התגודדו יחד בפינה אחת של החדר, ושם עישנו והאזינו זה לזה בתשומת לב. הנשים, שפניהן אך זה פודרו, ישבו ברחבי החדר, ומיעטו מאוד לדבר. אנה נראתה מתוחה מעט, אף על פי שחייכה. היא לבשה שמלת אירוח שדמתה לתלבושת כפרית ממרכז אירופה.

"בעוד רגע יגיעו המשקאות," הודיעה לאורחיה, ואז הבחינה במיס גרינג, ניגשה אליה, ובלי לומר מילה הובילה אותה אל הכיסא הסמוך לזה של גברת קוֹפֶּרפילד.

לגברת קופרפילד היו פנים קטנים וחדים ושיער כהה מאוד. היא הייתה קטנת קומה ורזה במידה יוצאת דופן. היא חיככה בעצבנות את זרועותיה החשופות ושלחה מבטים סביב החדר כשמיס גרינג התיישבה בכיסא שלצדה. הן התראו במסיבות של אנה כבר שנים רבות, ומדי פעם נפגשו לשתות תה.

"הו! כריסטינה גרינג," קראה גברת קופרפילד, וקפצה ממקומה למראה חברתה שלפתע ישבה לצדה, "אני נוסעת מכאן!"

"את מתכוונת לומר," אמרה מיס גרינג, "שאת עוזבת את המסיבה?"

"לא, אני יוצאת לטיול. חכי שאספר לך על זה. זה נורא."

מיס גרינג שמה לב שעיניה של גברת קופרפילד מבהיקות יותר מהרגיל. "מה קרה, גברת קופרפילד הקטנה?" שאלה בעודה קמה על רגליה ומביטה סביב על החדר כשעל פניה חיוך מאיר.

"לא," אמרה גברת קופרפילד, "אני בטוחה שלא תרצי לשמוע על זה. לא ייתכן שאת רוחשת לי כבוד, אבל זה לא משנה בכלל, כי לי יש כבוד גדול אלייך. שמעתי יום אחד את בעלי אומר שיש לך אופי דתי, וכמעט פרץ בינינו ריב מכוער. כמובן שזה שיגעון מצדו לומר דבר כזה. את בלתי צפויה במידה מרהיבה, ואת לא פוחדת מאיש מלבד עצמך. אני לא סובלת את הדת אצל האנשים."

מיס גרינג לא טרחה לענות לגברת קופרפילד כי בשנייה או בשתי השניות האחרונות היה מבטה נעוץ באדם מוצק וכהה שיער שצעד בכבדות בחדר לעברן. כשהתקרב הבחינה שפניו נעימים ולסתו רחבה ומזדקרת משני הצדדים, אך לא משתפלת מטה כפי שקורה לרוב האנשים עבי הבשר. הוא לבש חליפת עסקים כחולה.

"אפשר לשבת לידכן?" שאל אותן. "פגשתי כבר את הגברת הצעירה הזאת," אמר, ולחץ את ידה של גברת קופרפילד, "אבל אני חושש שעדיין לא פגשתי את חָבֵרתה." הוא נפנה אל מיס גרינג והנהן בראשו.

את גברת קופרפילד ההפרעה הזאת הרגיזה כל כך, שלא טרחה להציג את מיס גרינג בפני האדון. הוא קירב כיסא למיס גרינג והתבונן בה.

"אני בדיוק מגיע מארוחת ערב נפלאה ממש," אמר לה, "המחיר שלה היה סביר, אך היא הוגשה בתשומת לב והוכנה להפליא. אם זה מעניין אותך אני יכול לכתוב לך את שם המסעדה הקטנה."

הוא שלח יד לכיס הווסט שלו ושלף משם ארנק עור. הוא מצא רק פיסת נייר אחת שעדיין לא נרשמו עליה כתובות.

"אני אכתוב לך את זה," אמר למיס גרינג. "את ודאי תתראי עם גברת קופרפילד ואז תוכלי להעביר לה את הפרטים, או שהיא אולי תצלצל אלייך."

מיס גרינג נטלה את פיסת הנייר בידה, והביטה בתשומת לב במה שנכתב בה.

הוא לא כתב שום שם של מסעדה; תחת זאת ביקש ממיס גרינג שתסכים לבוא איתו אחר כך הביתה, לדירה שלו. זה הסב לה קורת רוח רבה, כיוון שבדרך כלל, מרגע שיצאה מביתה, שמחה להישאר בחוץ עד שעה מאוחרת ככל האפשר.

היא הרימה מבטה אל האיש, שפניו עטו כעת ארשת מסתורין. הוא לגם את המשקה שלו בשלווה, ושלח מבטו אל החדר כמי שסוף־סוף הביא שיחה עסקית אל חתימתה. עם זאת, על מצחו נקוו כמה אגלי זיעה.

גברת קופרפילד הביטה בו בסלידה, אבל פניה של מיס גרינג אורו פתאום. "אני רוצה לספר לכם," אמרה להם, "על חוויה משונה שעברתי הבוקר. שבי בשקט, גברת קופרפילד הקטנה, והקשיבי לי." גברת קופרפילד נשאה מבטה אל מיס גרינג ונטלה את יד חברתה בידה.

"נשארתי הלילה בעיר עם אחותי סופי," אמרה מיס גרינג, "והבוקר עמדתי בחלון ושתיתי כוס קפה. הורסים את הבניין הסמוך לביתה של סופי. נדמה לי שרוצים להקים במקומו בית דירות. לא רק רוח חזקה נשבה הבוקר, אלא גם גשם ירד מדי פעם. מהחלון שלי ראיתי מה קורה בתוך החדרים בבניין הזה, כי כבר הרסו את הקיר שמולי. בחדרים נותרו עוד כמה רהיטים, ואני עמדתי והבטתי בהם, והסתכלתי על הגשם שניתז על הטפט. הטפט היה פרחוני וכבר התמלא נקודות כהות, שהלכו וגדלו."

"כמה משעשע," אמרה גברת קופרפילד, "ואולי זה היה מדכא."

"בסופו של דבר ההתבוננות הזאת הסבה לי מידה של צער, והתכוונתי ללכת משם, אבל אז נכנס אל אחד החדרים הללו אדם שניגש ישר למיטה, הרים ממנה את הכיסוי, קיפל אותו ואחז אותו תחת זרועו. לא היה ספק שזה חפץ אישי שהוא שכח לארוז ועכשיו חזר לקחת אותו. ואז הוא הסתובב קצת ברחבי החדר בלי מטרה מוגדרת, ובסופו של דבר נעמד על שפת החדר והביט מטה אל החצר, כשידיו על מותניו. בשלב הזה הוא נגלה לי ביתר בהירות, והבחנתי בקלות שהוא אמן. כשהוא עמד שם נמלאתי תחושת אימה, ממש כאילו אני מתבוננת בתמונה מתוך סיוט." ברגע זה נעמדה מיס גרינג פתאום.

"הוא קפץ, מיס גרינג?" שאלה גברת קופרפילד, נרעשת.

"לא, הוא נשאר שם די הרבה זמן והביט אל החצר כשעל פניו הבעה של סקרנות נעימה."

"מדהים, מיס גרינג," אמרה גברת קופרפילד. "אני באמת חושבת שזה סיפור מרתק מאוד, כן, אבל הוא ממש הוציא אותי מדעתי מרוב פחד, ולא יהיה לי נעים לשמוע עוד סיפור כזה." היא אך סיימה את דבריה וכבר שמעה את בעלה אומר:

"ניסע לפנמה ונשהה שם זמן מה לפני שניכנס אל פנים היבשת." גברת קופרפילד לחצה את ידה של מיס גרינג.

"אני לא חושבת שאוכל לשאת את זה," אמרה. "באמת, מיס גרינג, אני כל כך מפחדת מהנסיעה."

"למרות זאת הייתי נוסעת," אמרה מיס גרינג.

גברת קופרפילד קפצה ממסעד הכיסא ורצה אל הספרייה. היא נעלה בקפידה את הדלת אחריה ואז קרסה על הספה והתייפחה מרה. כשהפסיקה לבכות פידרה את אפה, התיישבה על אדן החלון, והשקיפה אל הגן החשוך שלמטה.

שעה או שעתיים לאחר מכן עוד היה ארנולד, האיש המוצק בחליפה הכחולה, שקוע בשיחה עם מיס גרינג. הוא הציע לה לצאת מהמסיבה וללכת אליו. "אני חושב שיהיה לנו הרבה יותר נעים שם," אמר לה. "יהיה פחות רעש ונוכל לדבר ביתר חופשיות."

בשלב זה לא היה למיס גרינג שום חשק ללכת, היא נהנתה כל כך מהשהייה בחדר מלא אנשים, אבל היא לא ידעה איך בדיוק תיחלץ מהזמנתו.

"כמובן," אמרה, "בוא נצא לדרך." הם קמו ביחד ויצאו בדממה מהחדר.

"אל תגידי לאנה שום דבר על ההסתלקות שלנו," אמר ארנולד למיס גרינג. "זה רק יקים מהומה. אני מבטיח לך שאשלח לה מחר בונבוניירה או פרחים." הוא לחץ את ידה של מיס גרינג וחייך אליה. היא לא הייתה בטוחה שהקִרבה הזו אינה מופרזת בעיניה.

לאחר שיצאו מהמסיבה של אנה, פסע ארנולד זמן מה לצדה של מיס גרינג ואז נופף למונית. בדרך לביתו חלפו על פני מספר רב של רחובות חשוכים ושוממים. הם עוררו במיס גרינג כל כך הרבה עצבנות וסערה שארנולד נבהל.

“אני תמיד חושבת,“ אמרה מיס גרינג, “שהנהג רק מחכה שהנוסעים ישקעו בשיחה כדי שהוא יוכל לזנק לאיזה רחוב שמגיע למקום מבודד ומרוחק, ושם הוא יוכל לְענות או לרצוח אותם. אני בטוחה שרוב האנשים מרגישים כמוני, אבל זהירים מספיק כדי להימנע מלומר את זה.“

"את הרי גרה רחוק כל כך מהעיר," אמר ארנולד, "אז אולי תישארי הלילה בבית שלי? יש לנו חדר שינה נוסף."

"נראה שאשאר," אמרה מיס גרינג, "אף שזה מנוגד לספר החוקים שלי, אבל מצד שני עוד לא התחלתי אפילו להשתמש בספר החוקים שלי, אף על פי שאני שופטת כל דבר לאורו." מיס גרינג נראתה עגמומית מעט לאחר שאמרה זאת, והם נסעו בשתיקה עד שהגיעו ליעדם.

דירתו של ארנולד שכנה בקומה השנייה. הוא פתח את הדלת והם נכנסו לחדר עטור מדפי ספרים עד התקרה. הספה הייתה מוצעת ונעלי הבית של ארנולד נחו על המרבד שלצדה. הריהוט היה כבד ושטיחים אוריינטליים קטנים היו פזורים פה ושם.

"אני ישן כאן," אמר ארנולד, "ואמי ואבי ישנים בחדר השינה. יש לנו מטבח קטן, אבל בדרך כלל אנחנו מעדיפים לאכול בחוץ. יש עוד חדר שינה קטנטן, שבמקור נועד למשרתת, אבל אני מעדיף לישון כאן ולהניח לעיניי לשוטט בין הספרים; הספרים מביאים לי נחמה רבה." הוא נאנח בכבדות והניח את שתי ידיו על כתפיה של מיס גרינג. "תביני, גבירתי היקרה," אמר, "אני לא בדיוק עושה את מה שהייתי רוצה לעשות... אני בעסקי נדל"ן."

"ומה היית רוצה לעשות?" שאלה מיס גרינג, שנראתה עייפה ואדישה.

"משהו, כמובן," אמר ארנולד, "בתחום הספרים או הציור."

"ואין לך אפשרות?"

"לא," אמר ארנולד, "המשפחה שלי לא חושבת שזה עיסוק רציני, וכיוון שאני חייב להתפרנס ולשלם את חלקי בדירה הזאת, אני נאלץ לעבוד במשרד של הדוד שלי, ואני חייב לומר שהפכתי תוך זמן קצר לאיש המכירות המצטיין שלו. עם זאת, בערבים יש לי הרבה זמן להסתובב בקרב אנשים שאין להם שום קשר לנדל"ן. למען האמת, הם מזלזלים מאוד בכל שאלה של פרנסה. מובן שהאנשים הללו מעוניינים שיהיה להם מה לאכול. אף על פי שאני בן שלושים ותשע, אני עדיין מקווה בכל לבי שאצליח להתנתק אחת ולתמיד מהמשפחה שלי. השקפת העולם שלי שונה משלהם. אני מרגיש יותר ויותר שהחיים שלי כאן איתם בלתי נסבלים, אף שאני חופשי לארח את מי שאני רוצה, כי אני משלם את חלקי בהוצאות הדיור."

הוא התיישב על הספה ושפשף את עיניו בידיו.

"תסלחי לי, מיס גרינג, אבל פתאום נהייתי רדום מאוד. אני בטוח שההרגשה הזאת תחלוף."

השפעת המשקאות ששתתה מיס גרינג החלה להתפוגג, והיא חשבה שהגיע הזמן שתחזור למיס גמלון, אבל לא היה לה אומץ לנסוע לבדה כל הדרך עד ביתה.

"טוב, זה כנראה מאכזב אותךְ מאוד," אמר ארנולד, "אבל תביני שהתאהבתי בך. רציתי להביא אותך הנה ולספר לך על כל החיים שלי, אבל עכשיו אין לי חשק לדבר על שום דבר."

"אולי תספר לי על חייך בפעם אחרת," אמרה מיס גרינג, והחלה לפסוע כה וכה במהירות רבה. היא נעצרה ונפנתה לעברו. "מה לדעתך כדאי לי לעשות?" שאלה אותו. "כדאי לי ללכת הביתה או להישאר כאן?"

ארנולד נועץ בשעונו. "להישאר כאן, כמובן," אמר.

בדיוק באותו רגע נכנס אביו של ארנולד, שלבש חלוק בית ואחז בידו כוס קפה. הוא היה צנום מאוד ובעל זקן קטן ומחודד. דמותו הייתה מכובדת יותר מזו של ארנולד.

"ערב טוב ארנולד," אמר האב. "תוכל לערוך לי בבקשה היכרות עם הגברת הצעירה?"

ארנולד הכיר ביניהם, ואז שאל אביו את מיס גרינג למה היא לא מסירה את המעיל שלה.

"אם את כבר ערה בשעת לילה מאוחרת שכזאת," אמר, "ואת לא נהנית מהנוחות והביטחון של המיטה שלך, כדאי שלפחות תרגישי בנוח. ארנולד, בני, לעולם אינו חושב על דברים כאלה."

הוא נטל ממיס גרינג את מעילה והחמיא לה על שמלתה היפה.

"אז ספרו לי איפה הייתם ומה עשיתם. אני עצמי לא בא בחברה, כי די לי בחברת אשתי ובני."

ארנולד משך בכתפיו והעמיד פנים שמבטו משוטט בפיזור דעת ברחבי החדר. אבל כל אדם בעל כושר הבחנה בינוני היה שם לב שהבעת פניו בפירוש עוינת.

"אז ספרו לי על המסיבה הזאת," אמר אביו של ארנולד, והיטיב את הצעיף סביב צווארו. "ספרי לי את." הוא הצביע על מיס גרינג, שכבר החלה להרגיש שמחה יותר. בן־רגע העדיפה את אביו של ארנולד על פני ארנולד עצמו.

"אני אספר לךָ עליה," אמר ארנולד. "היו שם הרבה אנשים, שרובם אמנים יוצרים, כמה מהם מצליחים ועשירים, אחרים עשירים פשוט משום שירשו כסף מאיזה קרוב משפחה, ואחרים שבקושי יש להם מה לאכול. עם זאת, אף אחד מהאנשים הללו איננו מעוניין בכסף כמטרה בפני עצמה, וכל אחד מהם היה שמח בחלקו לוּ רק היה לוֹ מספיק בשביל לאכול."

"כמו חיות בר," אמר אביו וקם על רגליו. "כמו זאבים! האם מוֹתר האדם על הזאב אינו ברצונו להרוויח?"

מיס גרינג צחקה עד שדמעות זלגו על לחייה. ארנולד נטל מהשולחן כמה מגזינים והחל לדפדף בהם במהירות רבה.

בדיוק באותו רגע נכנסה אל החדר אמו של ארנולד, כשהיא נושאת בידה האחת צלחת עמוסה עוגות ובאחרת כוס קפה.

היא הייתה מרושלת ולא מרשימה, ומבנה גופה הזכיר מאוד את זה של ארנולד. היא הייתה עטופה בחלוק ורוד.

"ברוכה הבאה," אמרה מיס גרינג לאמו של ארנולד. "האם אוכל לקבל פרוסה מהעוגה שלך?"

אמו של ארנולד, שהייתה אשה גסת רוח מאוד, לא הגישה למיס גרינג פרוסת עוגה, אלא הצמידה את המגש לגופה ואמרה למיס גרינג: "את מכירה את ארנולד כבר זמן רב?"

"לא, פגשתי את בנך הערב, במסיבה."

"אם כן," אמרה אמו של ארנולד והניחה את המגש והתיישבה על הספה, "זה כנראה לא זמן רב, נכון?"

אביו של ארנולד היה מרוגז על אשתו, ופניו גילו זאת בבירור.

"אני לא סובל את החלוק הוורוד הזה," אמר.

"למה אתה מדבר על זה עכשיו כשיש אורחת?"

"כי האורחת לא גורמת לחלוק להיראות אחרת." הוא קרץ בגלוי למיס גרינג ופרץ בצחוק. לשמע דבריו צחקה מיס גרינג שוב מכל הלב. ארנולד נראה מדוכדך עוד יותר מאשר קודם לכן.

"מיס גרינג," אמר ארנולד, "פחדה ללכת הביתה לבד, אז אמרתי לה שהיא מוזמנת לישון בחדר הנוסף. המיטה שם לא נוחה במיוחד, אבל אני חושב שלפחות תהיה לה שם פרטיות."

"ולמה," שאלה אמו של ארנולד, "מיס גרינג פחדה ללכת הביתה לבד?"

"באמת," אמר ארנולד, "זה מאוד לא בטוח לגברת לשוטט ברחובות, ואפילו לנסוע במונית בלי מלווה, בשעת לילה מאוחרת כל כך. במיוחד אם היא צריכה להגיע למקום רחוק מאוד. מובן שאִלולא הייתה צריכה להגיע למקום מרוחק כל כך, הייתי מתלווה אליה בעצמי."

"אתה מדבר כמו נקבה," אמר אביו. "חשבתי שאתה והחברים שלך לא פוחדים מדברים כאלה. חשבתי שאתם פרועים, ושבעיניכם אונס זה כמו להפריח בלון ולא יותר."

"אוי, אל תדבר ככה," אמרה אמו של ארנולד, שנראתה ממש מזועזעת. "למה אתה מדבר אליהם ככה?"

"הייתי מעדיף שתלכי למיטה," אמר אביו של ארנולד. "בעצם, אני עומד להורות לךְ ללכת למיטה. את תתקררי."

"נכון שהוא נורא?" אמרה אמו של ארנולד, וחייכה אל מיס גרינג. "אפילו כשיש אורחים בבית הוא לא מצליח לשלוט בטבע האריה שלו. יש לו אופי של אריה, כל היום הוא שואג ברחבי הדירה, וארנולד והחברים שלו מעצבנים אותו כל כך."

אביו של ארנולד יצא מהחדר בצעדים כבדים, והם שמעו אותו טורק את הדלת שבקצה המסדרון.

"סלחי לי," אמרה אמו של ארנולד למיס גרינג, "לא רציתי לקלקל את המסיבה."

מיס גרינג הייתה מרוגזת מאוד, כי בעיניה היה הזקן מלהיב למדי, בעוד שארנולד עצמו דיכא אותה יותר ויותר.

"אולי אראה לך איפה תישני," אמר ארנולד וקם מהספה והניח לכמה מגזינים להחליק מחיקו אל הרצפה. "נו טוב," אמר, "בואי מכאן. אני די ישנוני וכל העסק מגעיל אותי." מיס גרינג הלכה בחוסר חשק אחרי ארנולד לאורך המסדרון.

"אלוהים אדירים," אמרה לארנולד, "אני חייבת להודות שאני לא ישנונית. באמת אין דבר גרוע מזה, נכון?"

"לא, זה נורא," אמר ארנולד. "אני באופן אישי מוכן כבר ליפול על השטיח ולשכב שם עד מחר בצהריים, אני כל כך תשוש."

מיס גרינג חשבה שההערה הזאת אינה מסבירת פנים כלל, והחלה לחוש מעט פחד. ארנולד היה צריך לחפש את המפתח לחדר הנוסף, וזמן מה נותרה מיס גרינג לבדה מול הדלת.

"תשלטי בעצמך," לחשה בקול רם, כי לבה החל לפעום במהירות רבה. היא תהתה איך הסכימה בכלל לבוא למקום מרוחק כל כך מביתה וממיס גמלון. ארנולד שב לבסוף עם המפתח ופתח את דלת החדר.

זה היה חדר קטן מאוד וקר בהרבה מהחדר שבו ישבו קודם לכן. מיס גרינג סברה שזה יעורר בארנולד מבוכה רבה, אבל אף שהוא רעד וחיכך את ידיו זו בזו, הוא לא אמר שום דבר. לחלון לא היו וילונות, אבל היה סוכך צהוב, שכבר הורד מטה. מיס גרינג הטילה את גופה על המיטה.

"טוב, יקירתי," אמר ארנולד, "לילה טוב. אני הולך לישון. אולי נלך לראות מחר כמה ציורים, או אם תרצי אבוא לביתך." הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה, נשק לה קלות מאוד על שפתיה, ויצא מהחדר.

היא כעסה כל כך שדמעות עלו בעיניה. זמן מה עמד ארנולד מחוץ לדלת, ולאחר כמה דקות הלך משם.

מיס גרינג ניגשה אל שולחן הכתיבה והשעינה את ראשה על ידיה. בתנוחה הזאת נותרה זמן רב אף על פי שרעדה מקור. לבסוף נשמעה נקישה קלה על הדלת. היא חדלה לבכות בפתאומיות כפי שהחלה, ומיהרה לפתוח את הדלת. היא ראתה את אביו של ארנולד עומד בחוץ, באור הקלוש של המסדרון. הוא לבש פיג'מה ורודה ומפוספסת, ובירך אותה קצרות לשלום. לאחר מכן עמד דוֹמם מאוד, כממתין שמיס גרינג תזמין אותו להיכנס.

"תיכנס, תיכנס," היא אמרה לו, "אני שמחה לראות אותך. אלוהים! הרגשתי כל כך נטושה."

אביו של ארנולד נכנס ואיזן את גופו על שפת המיטה של מיס גרינג, ושם ישב ונדנד את רגליו. הוא הצית את המקטרת שלו בדרך מעושה למדי, והביט סביב על קירות החדר.

"תגידי, גבירתי," אמר לה, "גם את אמנית?"

"לא," אמרה מיס גרינג. "בצעירותי רציתי להיות מנהיגה דתית, ועכשיו אני רק מתגוררת בבית שלי ומנסה לא להיות אומללה מדי. יש לי ידידה שמתגוררת איתי, וזה מקל."

"מה את חושבת על הבן שלי?" שאל וקרץ אליה.

"רק עכשיו הכרתי אותו," אמרה מיס גרינג.

"עד מהרה תגלי," אמר אביו של ארנולד, "שהוא אדם עלוב למדי. אין לו שום מושג מה זה להילחם. אני לא חושב שנשים אוהבות את זה במיוחד. בעצם, אני לא חושב שהיו לארנולד הרבה נשים בחייו. אם תסלחי לי שאני מוסר לך את המידע הזה. אני עצמי רגיל להילחם. כל חיי נלחמתי בשכנים שלי במקום לשבת ולשתות איתם תה, כמו ארנולד. גם השכנים שלי השיבו לי מלחמה, כמו נמרים. אבל זה לא הסגנון של ארנולד. השאיפה שלי בחיים הייתה תמיד להיות בדרגה אחת מעל השכנים שלי, וגם הייתי מוכן להודות בחרפתי המוחלטת, לאחר שבסופו של דבר הגעתי לדרגה אחת מתחת לכל מי שאני מכיר. כבר הרבה שנים שאני לא יוצא מהבית. אף אחד לא בא לפגוש אותי ואני לא הולך לפגוש אף אחד. אבל עם ארנולד והחברים שלו שום דבר לא מתחיל וגם לא ממש נגמר. הם נראים לי כמו דגים במים עכורים. אם החיים לא משביעים את רצונם בדרך אחת, ואם אף אחד לא אוהב אותם במקום אחד, הם הולכים למקום אחר. הם שואפים לְרַצות ושיְרַצו אותם; לכן קל כל כך להתקרב אליהם מאחור ולחבוט להם בראש, כי בחיים הם לא שנאו מישהו ברצינות."

"איזו תורת חיים משונה!" אמרה מיס גרינג.

"זו לא תורת חיים," אמר אביו של ארנולד. "אלה רעיונות שלי, הלקוחים מתוך הניסיון האישי שלי. אני מאמין גדול בניסיון אישי, את לא?"

"הו, כן," אמרה מיס גרינג, "ואני בהחלט חושבת שאתה צודק ביחס לארנולד." הורדת ערכו של ארנולד הסבה לה הנאה משונה.

"וארנולד," המשיך אביו, ונראה שהעליזות שורה עליו עוד ועוד ככל שהוא מדבר, "ארנולד לא יכול לסבול שיתפסו אותו בתחתית הסולם. כולם יודעים מה ממדי הבית שלך, וגברים שמוכנים לקבוע את מידת האושר שלהם על פי זה עשויים מברזל."

"בכל אופן, ארנולד לא אמן," העירה מיס גרינג.

"לא, זה בדיוק העניין," אמר אביו של ארנולד, שהלך והשתלהב. "זה בדיוק העניין! אין לו החוסן וגם לא כוח ההתמדה הדרושים לאמן טוב. אמן זקוק לחוסן ולאומץ ולאישיות. ארנולד דומה לאשתי," המשיך. "נשאתי אותה לאישה כשהייתה בת עשרים משיקולים עסקיים כלשהם. בכל פעם שאני אומר לה את זה היא בוכה. גם היא טיפשה. היא לא אוהבת אותי כלל, אבל מפחיד אותה לחשוב על זה, ולכן היא בוכה. והעיניים שלה נעשות צרות מרוב קנאה, והיא נכרכת סביב הבית והמשפחה שלה כמו פיתון, אף על פי שלא נעים לה פה. למען האמת, אני חייב להודות שהחיים שלה אומללים. ארנולד מתבייש בה ואני מתעלל בה כל היום. אבל למרות היותה אישה חששנית, היא מסוגלת לגלות מידה מסוימת של אלימות וכוח. גם היא, כמוני, נאמנה לחזון אחד, כנראה."

באותו רגע נשמעה דפיקה נמרצת על הדלת. אביו של ארנולד לא אמר מילה, אבל מיס גרינג קראה בקול צלול: "מי שם?"

"זאת אני, אימא של ארנולד," נשמעה התשובה. "תני לי להיכנס בבקשה מיד."

"עוד רגע אחד," אמרה מיס גרינג, "אני בהחלט אתן לך."

"לא," אמר אביו של ארנולד. "אל תפתחי את הדלת. אין לה שום זכות שבעולם לצוות על מישהו לפתוח את הדלת."

"מוטב שתפתחי אותה," אמרה אשתו. "אחרת אקרא למשטרה, ואני רצינית לגמרי. עד היום לא איימתי אף פעם שאקרא להם, שתדעי לך."

"כן, את כן איימת כבר פעם שתקראי להם," אמר אביו של ארנולד, שנראה מודאג מאוד.

"כמו שאני מרגישה ביחס לחיים שלי," אמרה אמו של ארנולד, "כבר מוטב לי לפתוח את כל הדלתות ולתת לכולם להיכנס אל הבית ולחזות בחרפה שלי."

"זה הדבר האחרון בחיים שהיא תעשה," אמר אביו של ארנולד. "היא מדברת כמו טיפשה כשהיא כועסת."

"אני אתן לה להיכנס," אמרה מיס גרינג, ופסעה לעבר הדלת. היא לא חשה מפוחדת במיוחד, כי על פי קולה נשמעה אמו של ארנולד עצובה יותר מאשר כועסת. אבל כשפתחה את הדלת הופתעה מיס גרינג לראות שההפך הוא הנכון, פניה היו חיוורים מרוב כעס ועיניה הצטמצמו לכדי סדקים קטנים וצרים.

"למה את מעמידה פנים תמיד שאת ישנה כל כך טוב?" אמר אביו של ארנולד. זו הייתה ההערה היחידה שהצליח להעלות בדעתו, אף על פי שהבין בעצמו כמה בלתי הולמת היא נשמעת בוודאי באוזני אשתו.

"מופקרת שכמוך," אמרה אשתו למיס גרינג. מיס גרינג הזדעזעה עמוקות לשמע ההערה, וזה הדהים אותה מאוד, כי חשבה תמיד שלדברים כאלה אין שום משמעות בעיניה.

"אני חוששת שאת לגמרי טועה," אמרה מיס גרינג, "ואני מאמינה שיום אחד נהיה חברות נפלאות."

"אני אודה לך אם תיתני לי לבחור את החברים שלי בעצמי," ענתה לה אמו של ארנולד. "למען האמת כבר יש לי חברים, ואני לא מתכוונת להוסיף למניינם, ופחות מכול אותך."

"ובכל זאת, את לא יכולה לדעת," אמרה מיס גרינג בקול חלוש למדי, ונסוגה מעט לאחור וניסתה להישען בקלילות על שולחן הכתיבה. לרוע מזלה, כשאמו של ארנולד כינתה את מיס גרינג בשם מופקרת, היא סיפקה לבעלה את העמדה שאותה ינקוט כדי להגן על עצמו.

"איך את מעזה!" הוא אמר. "איך את מעזה לקרוא למישהי שמבקרת בבית שלנו מופקרת! את מפירה את כל החוקים של הכנסת אורחים, ואני לא מתכוון לסבול את זה."

"אל תאיים עליי," אמרה אמו של ארנולד. "היא צריכה ללכת מכאן בזה הרגע או שאני אקים מהומה ואתה תצטער."

"תראי, יקירתי," אמר אביו של ארנולד למיס גרינג. "אולי מוטב באמת שתלכי, למענך. אור הבוקר מתחיל לעלות, כך שאין לך שום סיבה לפחוד."

אביו של ארנולד שלח סביב מבט עצבני, ואז פרץ מהחדר החוצה ומיהר במסדרון, ואשתו בעקבותיו. מיס גרינג שמעה את הדלת נטרקת ותיארה לעצמה שהם ימשיכו את הוויכוח בינם לבין עצמם.

היא עצמה מיהרה לעבור את המסדרון ולצאת מהבית. לאחר הליכה קצרה מצאה מונית, ולא חלפו יותר מדקות אחדות של נסיעה עד ששקעה בשינה.

ביום המחרת זרחה השמש, ומיס גמלון ומיס גרינג ישבו שתיהן על המדשאה והתווכחו. מיס גרינג הייתה שרועה על הדשא. נראה כי משתיהן הייתה מיס גמלון שרויה במורת רוח רבה יותר. היא הזעיפה פנים והביטה מעבר לכתפה אל הבית שניצב מאחוריהן. עיניה של מיס גרינג היו עצומות ועל פניה הסתמן חיוך רפה.

“תראי,“ אמרה מיס גמלון והסתובבה, “את כל כך לא מבינה במה שאת עושה, שזה ממש פשע נגד החברה שיש לך נכסים בחזקתך. נכסים צריכים להיות מוחזקים בידי אנשים שאוהבים אותם.“

"אני חושבת," אמרה מיס גרינג, "שאני אוהבת אותם יותר מרוב האנשים. הם מעניקים לי תחושה מרגיעה של ביטחון, כפי שהסברתי לך לפחות עשרים פעם. עם זאת, כדי להוציא אל הפועל את הרעיון הקטן שלי בנושא הגאולה, אני באמת חושבת שעלי לגור במקום זול יותר, ובעיקר לא במקום שבו נולדתי."

"לדעתי," אמרה מיס גמלון, "תוכלי להשיג את הגאולה שלך יפה מאוד בכמה שעות ביום, בלי שתצטרכי להזיז כל דבר."

"לא," אמרה מיס גרינג, "זה לא יהלום את רוח התקופה."

מיס גמלון זעה בכיסאה.

"אני בטוחה שרוח התקופה, מה שהיא לא תהיה," אמרה, "תוכל להסתדר יופי בלעדייך — ואולי היא אפילו תעדיף." מיס גרינג חייכה ונענעה ראשה.

"כל הרעיון," אמרה מיס גרינג, "הוא קודם כול להשתנות מרצוננו החופשי ועל פי התמריצים הפנימיים שלנו, לפני שהם כופים עלינו שינויים שרירותיים לחלוטין."

"אין לי תמריצים כאלה," אמרה מיס גמלון, "ואני חושבת שזו עזות מצח אדירה מצדך לזהות את עצמך עם מישהו אחר. למען האמת, אני חושבת שאם תעזבי את הבית הזה אני אוותר על הקשר איתך, כי את משוגעת חסרת תקנה. אחרי ככלות הכול, אני לא מסוג האנשים שמעוניינים לחיות עם משוגעת, וגם לא אף אחד אחר."

"לו ויתרתי על הקשר איתך," אמרה מיס גרינג, שהתיישבה והטילה ראשה לאחור בהתרוממות רוח, "לו ויתרתי על הקשר איתך, הייתי מוותרת על יותר מאשר הבית שלי, לוסי."

"זאת רק אחת הרשעויות שלך," אמרה מיס גמלון. "זה נכנס לי באוזן אחת ויוצא מהאחרת."

מיס גרינג משכה בכתפיה ונכנסה אל הבית.

זמן מה עמדה בטרקלין וסידרה כמה פרחים באגרטל, ובדיוק כשהתכוונה לפנות לחדרה ולשכב לישון הופיע ארנולד.

"שלום," אמר ארנולד, "התכוונתי לבוא לפגוש אותך בשעה מוקדמת יותר, אבל לא הצלחתי להגיע. ארוחת הצהריים המשפחתית התארכה. אני חושב שפרחים נראים נפלא בחדר הזה."

"מה שלום אבא שלך?" שאלה אותו מיס גרינג.

"אני חושב שהוא בסדר," אמר ארנולד, "נראה לי. אין לנו הרבה במשותף." מיס גרינג שמה לב שהוא שוב מזיע. היה ברור שהוא מתרגש מאוד מביקורו בביתה, כי הוא שכח להסיר את כובע הקש שלו.

"הבית הזה ממש יפהפה," אמר לה. "יש בו הדר של ימי העבר, שמסעיר אותי. את בטח לא יכולה לצאת ממנו בכלל. תראי, אבא כנראה ממש הוקסם ממך. אל תיתני לו להתרברב יותר מדי. הוא חושב שבחורות משתגעות עליו."

"אני חסידה שלו," אמרה מיס גרינג.

"טוב, אני מקווה שהעובדה שאת חסידה שלו," אמר ארנולד, "לא תפריע לחברות שלנו, כי החלטתי להתראות איתך די הרבה, בתנאי כמובן שזה מוסכם עלייך."

"כמובן," אמרה מיס גרינג, "מתי שתרצה."

"אני חושב שאשמח להיות כאן בבית שלך, ואת לא תצטרכי לחוש שזו טרחה. אני נהנה מאוד לשבת לבד ולחשוב, כי כפי שאת יודעת אני להוט מאוד לבסס את עצמי בדרך אחרת מזו שכבר התבססתי בה, ושאינה מספקת אותי. כפי שאת יכולה בוודאי לתאר לעצמך, אני אפילו לא יכול להזמין אליי חברים לארוחת ערב, כי גם אבי וגם אמי לא זזים מהבית אם אני לא עושה את זה."

ארנולד התיישב על כיסא ליד חלון גדול ופשט את רגליו.

"בואי הנה!" אמר למיס גרינג, "ותראי איך נושבת הרוח בצמרות העצים. אין בעולם דבר מקסים יותר." הוא נשא את עיניו אליה ברצינות רבה במשך זמן מה.

"יש לך חלב וקצת לחם וריבה?" שאל אותה. "אני מקווה שלא יהיו בינינו גינוני טקס."

מיס גרינג הופתעה שארנולד מבקש משהו לאכול זמן קצר כל כך לאחר ארוחת הצהריים, והגיעה למסקנה שללא ספק זו הסיבה שהוא שמן כל כך.

"ודאי שיש לנו," אמרה בנעימות, ויצאה למסור למשרתת את ההזמנה.

בינתיים החליטה מיס גמלון להיכנס הביתה, ובמידת האפשר להמשיך להציג בפני מיס גרינג את הטיעון שלה. כשארנולד ראה אותה, הוא הבין שזו החברה שעליה דיברה מיס גרינג בליל אמש.

הוא קם מיד על רגליו, כי החליט שחשוב מאוד בשבילו להתיידד עם מיס גמלון.

מיס גמלון עצמה שמחה מאוד לראותו, כי רק לעתים רחוקות באו אליהם אורחים, והיא נהנתה לשוחח כמעט עם כל אדם יותר מאשר עם מיס גרינג.

הם הציגו את עצמם וארנולד הציב כיסא סמוך לכיסאו, בשביל מיס גמלון.

"את החברה של מיס גרינג," אמר למיס גמלון. "אני חושב שזה מקסים."

"אתה חושב שזה מקסים?" שאלה מיס גמלון. "זה באמת מעניין מאוד."

ארנולד חייך בשמחה לשמע ההערה הזו של מיס גמלון, וזמן מה המשיך לשבת בלי לומר מילה.

"הבית הזה מעוצב בטעם משובח," אמר לבסוף, "והוא מלא שלווה ורוגע."

"תלוי איך אתה מסתכל על זה," מיהרה מיס גמלון לומר בעודה מטלטלת ראשה ומביטה מבעד לחלון.

"יש אנשים," אמרה, "שזורקים את השלווה מהבית כאילו מדובר בדרקון אדום שנושף אש מהנחיריים, ויש גם אנשים שלא מוכנים להניח לאלוהים."

ארנולד רכן לעברה בניסיון להביע כבוד ועניין בעת ובעונה אחת.

"אני חושב," אמר בכובד ראש, "אני חושב שאני מבין מה את אומרת."

הם השקיפו ביחד מבעד לחלון וראו את מיס גרינג במרחק ושכמייה על כתפיה, משוחחת עם צעיר שבקושי הצליחו להבחין בו, כי עמד ישירות מול השמש.

"זה הסוכן," אמרה מיס גמלון. "כנראה מעכשיו כבר אין למה לצפות."

"איזה סוכן?" שאל ארנולד.

"הסוכן שבעזרתו היא מתכוונת למכור את הבית שלה," אמרה מיס גמלון. "נכון שזה איום ונורא במידה שאין לתאר?"

"כן, זה מצער," אמר ארנולד. "אני חושב שזה מטופש מאוד מצדה, אבל זה כנראה לא העסק שלי."

"אנחנו נעבור לגור," הוסיפה מיס גמלון, "בבית של ארבעה חדרים, ולבשל בעצמנו. הוא יהיה בטבע, טובל ביער."

"זה באמת נשמע נורא, לא?" אמר ארנולד. "אבל למה שמיס גרינג תחליט לעשות דבר כזה?"

"היא אומרת שזו רק ההתחלה של תוכנית ענקית."

ארנולד נראה עצוב מאוד. הוא לא הוסיף לשוחח עם מיס גמלון, ורק קפץ את פיו והביט לתקרה.

"אני משער שחברוּת והבנה הן הדברים החשובים ביותר בעולם," אמר לבסוף. הוא הביט במיס גמלון במבט חקרני. הוא נראה כמי שוויתר על משהו.

"תגידי, מיס גמלון," אמר שוב, "את לא מסכימה איתי שחברוּת והבנה הן הדברים החשובים ביותר בעולם?"

"כן," אמרה מיס גמלון, "וגם שמירה על קור רוח."

עד מהרה נכנסה מיס גרינג וערימה של מסמכים תחת זרועה.

"אלה החוזים," אמרה. "בחיי, הם טרחניים, אבל אני חושבת שהסוכן איש חמוד. הוא אמר שלדעתו הבית הזה מקסים." היא הגישה את המסמכים, תחילה לארנולד ואחר כך למיס גמלון.

"הייתי חושבת," אמרה מיס גמלון, "שאת חוששת להסתכל במראָה מפחד שתראי שם משהו פראי ומשונה מדי. אני לא רוצה להיאלץ להסתכל על החוזים האלה. בבקשה קחי אותם מהברכיים שלי מיד. ריבונו של עולם!"

למען האמת, מיס גרינג באמת נראתה פראית במקצת, ומיס גמלון, בעיניה הפיקחיות, הבחינה מיד כי היד שבה הגישה את המסמכים רעדה.

"איפה הבית הקטן שלך, מיס גרינג?" שאל אותה ארנולד, בניסיון לשוות לשיחה נימה טבעית יותר.

"הוא נמצא באי," אמרה מיס גרינג, "במרחק לא רב מהעיר, במעבורת. אני זוכרת שביקרתי באי הזה כשהייתי ילדה, ולא יכולתי לסבול אותו, כי אפשר להריח שם את המפעלים לדבק שביבשת אפילו כשהולכים ביער או בשדות. קצה אחד של האי מאוכלס מאוד, אף על פי שבכל החנויות אפשר לקנות רק סחורה סוג גימ"ל. הלאה, בהמשך, האי פראי והכול ישן יותר; בכל זאת יש שם רכבת קטנה, שנוסעת בתדירות גבוהה למעבורת שמגיעה עד לצד השני. שם יורדים בעיר קטנה שנראית אבודה למדי וקשוחה מאוד, וזה קצת מפחיד, אני חושבת, לגלות שהיבשה שממול מדורדרת כמו האי עצמו, ואין בה שום הגנה בכלל."

"עושה רושם שבחנת את המצב בקפידה רבה ומכל זווית אפשרית," אמרה מיס גמלון. "ברכותיי!" היא נפנפה למיס גרינג מכיסאה, אבל קל היה לראות שהיא לא משועשעת כלל.

ארנולד נע בכיסאו באי־נוחות. הוא השתעל ואז פנה אל מיס גרינג בעדינות רבה.

"אני בטוח שיש לאי גם כמה יתרונות שידועים לך, אבל אולי את מעדיפה להפתיע אותנו בהם, במקום לאכזב אותנו."

"לא ידוע לי כרגע על שום יתרון," אמרה מיס גרינג. "למה, אתם באים איתי?"

"אני חושב שהייתי רוצה לבלות איתך שם די הרבה זמן; כלומר, אם תזמיני אותי."

ארנולד היה עצוב ומוטרד, אבל חש שהוא חייב להישאר קרוב למיס גרינג בכל מחיר, בכל עולם שתרצה לעבור אליו.

"אם תזמיני אותי," אמר שוב, "אשמח לבוא איתך, לפחות לזמן מה, ונראה איך זה הולך. אני יכול להמשיך לשמור על החלק שלי בדירה שאני חולק עם הוריי בלי שאצטרך לבלות שם את כל הזמן שלי. אבל אני לא ממליץ לך למכור את הבית היפה שלך; מוטב שתשכירי או תנעלי אותו לתקופה שבה לא תהיי כאן. בהחלט ייתכן שתימלכי בדעתך ותרצי לחזור אליו."

מיס גמלון הסמיקה מרוב עונג.

"מעשה כזה יהיה אנושי מכדי שהיא תשקול אותו," אמרה, אבל נראתה חדורת תקווה מעט יותר.

מיס גרינג נראתה כשקועה בחלום ולא הקשיבה לדברים שאמר מי מהם.

"אז מה," אמרה מיס גמלון, "את לא מתכוונת לענות לו? הוא אמר: למה שלא תנעלי את הבית שלך או תשכירי אותו, ואז, אם תימלכי בדעתך, תוכלי לחזור אליו."

"הו, לא," אמרה מיס גרינג. "תודה רבה, אבל אני לא יכולה לעשות דבר כזה. אין הרבה טעם לעשות דבר כזה."

ארנולד השתעל כדי להסוות את מבוכתו מההצעה שללא שום ספק הרגיזה את מיס גרינג.

"אסור לי," אמר לעצמו, "אסור לי להסכים יותר מדי עם מיס גמלון, אחרת מיס גרינג תתחיל לחשוב שהמוח שלי בעל אותו שיעור קומה כמו שלה."

"אחרי ככלות הכול," הוא אמר בקול רם, "אולי מוטב למכור הכול."