שתי חברות והרעלה
אלפרד דבלין
₪ 46.00
תקציר
מה צריך לקרות כדי לגרום לאישה להרעיל את בעלה? אלי ולינק הם זוג צעיר הנשוי שנה. כשאלי מתחברת עם גרטה ומתוודה באוזניה על ההתעללות שהיא סופגת מידי בעלה, השתיים רוקחות עבור אלי תוכנית מילוט. אך משמאמציהן עולים בתוהו, הן מתחילות לשקול פתרון קבע לבעייתה של אלי: שימוש ברעל.
שתי חברות והרעלה מבוסס על משפט רצח אמיתי שכבש את הכותרות בברלין ב-1923. אלפרד דבלין, אמן המודרניזם הגרמני, בוחן ברומן את הפסיכולוגיה של הפשע ושאלות בנוגע לאשמה מוסרית ולציפיות חברתיות, הרלוונטיות היום כמו בשנות העשרים של המאה הקודמת. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגמת ד”ר ניצה בן ארי.
אלפרד דבלין (1957-1878) היה סופר גרמני, רופא ופסיכיאטר, שטיפל בבני מעמד הפועלים בברלין, שבהם עוסקת עלילת שתי חברות והרעלה, כמו גם עלילת ספרו המפורסם ביותר, ברלין אלכסנדרפלאץ, שראה אור בגרמניה בשנת 1929. ב-1933 נאלץ דבלין לברוח מגרמניה בשל מוצאו היהודי, והוא חי בצרפת ובארצות הברית עד תום המלחמה.
פרופ’ ניצה ארי היא חוקרת ספרות ותרגום ומתרגמת לעברית מאנגלית, מגרמנית, מצרפתית ומאיטלקית. בין השאר תרגמה את פאוסט של גתה, יצירות של נטליה גינצבורג, טוני מוריסון, שטפן צווייג ואלבר כהן, וכן את ברלין אלכסנדרפלאץ של דבלין.
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 156
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 156
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
הבלונדינית החמודה אלי לינק הגיעה ב־1918 לברלין. היא היתה בת תשע־עשרה. לפני זה היא התחילה לעבוד כספרית בבּראוּנשווייג, שם עסקו הוריה בנגרות. קרתה לה תקלת נעורים קלה: היא לקחה חמישה מארק מארנק של לקוחה. היא עברה אז לכמה שבועות לבית חרושת לתחמושת, סיימה את ההשתלמות בווריצֶן. היתה קלת מזג ומלאת חיים; מה שאומר שבווריצן היא לא חיה חיי התנזרות ופיתחה חיבה למסבאות.
היא הגיעה לרובע ברלין־פרידריכספֶלדֶה. הספּר שאצלו עבדה ראה בה בחורה חרוצה, ישרה, בעלת אופי טוב בהחלט. הוא העסיק אותה עד לנישואיה, במשך שנה ורבע. גם העובדה שהיא מלאת חיים לא נעלמה מעיניו. בתשעה־עשר בנובמבר, באחד הבילויים עם לקוחה שלה, היא פגשה את הנגר הצעיר לינק.
۞לאלי היתה תכונה מיוחדת, גם אם לא נדירה. היתה בה רעננות תמימה, עליצות של ציפור קנרית, שמחת חיים של ילדה. פיתוי גברים גרם לה הנאה. אולי היא התמסרה לגבר זה או אחר: מתוך סקרנות, הנאה לבחון את המין הגברי, וגם מתוך התגוששות חברית חביבה. היא התפלאה, ונראה לה מצחיק ואפילו קצת מגוחך, כמה שהגברים לקחו את זה ברצינות, כמה שהם התרגשו מזה. הם באו בריצה, סוחררו קצת, ונשלחו לדרכם. ואז בא הנגר הצעיר הזה, לינק.
הוא היה רציני ועיקש. הוא דיבר על עניינים פוליטיים שהיא לא הבינה, היה קומוניסט שרוף. הוא נתלה בה. היו לה ראש תלתלים בלונדיני, לחיים בריאות ומלאות, והיא הביטה בעולם במין שביעות רצון. לפעמים היא יכלה להיות כזאת שובבה, שלבו יצא אליה. הוא רצה שהיא תהיה אשתו. אותה הוא רצה לצדו.
זה בכלל לא הצחיק אותה. לינק חרג מסוג הגברים שהיא הכירה בדרך כלל. היה לו אותו מקצוע כמו לאביה; ענייני העבודה שהוא סיפר לה עליהם היו מוכרים לה. זה קצת הגביל אותה באופן ההתמסרות שלה. היא לא יכלה לשחק איתו כמו עם הגברים האחרים. היא ראתה כבוד והצלחה בכך שהגבר הזה מחזר אחריה; עכשיו היא ברמה של המשפחה שלה. אבל גם היא היתה חייבת להשתנות; הוא שם עליה יד.
היא שלחה דיווחים מגששים הביתה: יש לה עבודה טובה ומבוססת, והנגר לינק, עובד חרוץ עם הכנסה טובה, מחזר אחריה. מהבית נשלחו שבחים. אבא ואמא שמחו. ואלי, לאחר שהקדישה לכך מחשבה, הרגישה גם בעצמה נעימות מסוימת. בעצם היא בסדר גמור בשבילו. הוא מתכוון לדאוג לצרכיה; יהיה לה משק בית משלה. עלה בדעתה: נישואים זה משהו מטורלל לגמרי, אבל נחמד. הוא רוצה לדאוג לצרכי וזה גורם לו שמחה. בעצם היא ממש טובה בשבילו. מפזילות מזדמנות הצדה היא לא הרפתה גם עכשיו.
לינק היה ממש הרוס עליה. היא הבחינה בכך ככל שהם בילו יותר זמן ביחד. בהתחלה זה לא הפריע לה. הגברים תמיד כאלה. אבל אחר כך זה התחיל לעצבן. זה היה ממש חזק אצלו ולא השתנה עם הזמן. ובשקט־בשקט צף ועלה משהו בתוכה: בשקט־בשקט היצור הזה עורר את חשדה. לינק מנע ממנה להמשיך לטוות את החוט שהיא תפסה: שהוא גבר רציני, מהסוג של אביה, שהם יקימו יחד משפחה. עכשיו הוא צנח לדרגת המאהבים הקודמים שלה. לא, נמוך יותר, כי הוא היה כל כך תלוי בה, נאחז בה בדחיפות נוראה כזאת. למרבה הדאגה, למרבה הכאב, היא הבחינה: באיש הזה אפשר לנהוג בגסות. הוא ממש דורש את זה.
היא נשארה איתו. המהלך כבר יצא לדרך. אבל ככל שהזמן עבר, כן גברה אצלה המרירות. כמו תולעת היא כרסמה בה. הלינק הזה, משהו מזויף אצלו. היא כבר ראתה את עצמה מתקדמת בעולם. עכשיו התביישה. אפילו בעצמה. זאת היתה אכזבה תת־קרקעית.
זה התפרץ מדי פעם בהתקפי זעם. הרבה פעמים קרה שהיא לא היתה נחמדה אליו. התנפלה עליו בצורה נוראה, שאגה עליו כמו על כלב. הוא חשב בתדהמה: היא רוצה להיפטר ממני.
היא חזרה בה. הוא רוצה להתחתן איתי, למה לא. משק בית משלה זה לא משהו לזלזל בו. וחוץ מזה הוא כל כך עלוב, מעורר רחמים. היא כבר תסתדר איתו. במשך שעות רבות היא רקמה לה בנחת פנטזיות, היא תהיה נשואה, תהיה לה משפחה, כמו המשפחה שם בבראונשווייג, הבעל שלה מסודר, הוא אוהב אותה, הוא גבר רציני. בנובמבר 1920, היא היתה בת עשרים ואחת, הוא בן עשרים ושמונה, הם התחתנו.
۞הם עברו לגור אצל אמא של לינק. לא היה לה שם שום משק בית משלה. האמא רצתה לעבור דירה, אבל לא עברה. האישה לא היתה חביבה במיוחד לבנה, גם הבן לא סבל את אמו. האישה לא נתנה לכלתה הצעירה להתבטא. בחיכוכים, לינק עמד לצד אשתו, נתן לה מקום. הוא גער באמו ברשעות. אלי הצעירה הקשיבה. היא נמלאה פחד שפעם הוא עוד עלול לנהוג גם בה בגסות כזאת. כשהיא אמרה לו את זה, הוא שאג: מה את מקשקשת? היא יכלה להתמודד ביתר קלות עם חמותה כשההכנסה של הבעל הצטמצמה, והוא הרשה לה להביא לקוחות הביתה לתסרוקת. היא טיפלה עכשיו בבית במשך השבוע, משק הבית היה בידיה. בימי שבת וראשון, כשאלי היתה צריכה לעזור בעסק, הזקנה הורשתה לתפוס את מקומה.
ואז לינק התחיל לצאת בערב לעתים קרובות, ועד מהרה ערב אחרי ערב. יצא לבד, השאיר את האישה הצעירה בבית, והיא התלוננה שהוא מזניח אותה, שהיא לא יכולה לספק אותו. הוא גרר אותה לנישואים האלה. מה קרה?
הוא גדל עם אמא באווירה של עבודה קשה ועצבנות בבית. הוא רצה להתקדם. האישה, ראש התלתלים העליז, לא גילתה בו שום עניין, נשארה כמות שהיא, נכנעה למצבי הרוח שלה, היתה פעם ככה ופעם ככה. לפעמים היא נתלתה בו, ולפעמים הוא היה אוויר. היא חשבה: מי הוא בעצם? הוא איש גס, נהנה לקרוא לעצמו קוּלי. ועכשיו, כדי להשיג אותה בשלמותה, הוא התחיל להתקרב אליה — גופנית.
מקודם היא התמסרה מדי פעם לגברים. עכשיו אחד מהם לוחץ עליה, והיא לא יכולה לנער אותו מעליה, לא בצחוק ולא בקוצר רוח, כשזה נעשה מוגזם. הגבר הזה בא אליה בדרישות. זכות הבעל עומדת לצדו — והמגע הגופני לא מושך אותה. היא סבלה את זה, אבל נשארה אילמת. זה עורר אותה בדרך לא נעימה בכלל. היא הכריחה את עצמה לסבול את האיש, כי היא ידעה שככה זה בנישואים, אבל מבחינתה: שלא יהיו דברים כאלה. היא היתה מרוצה כשהיא שוב שכבה לבדה.
לינק התחתן עם אישה צעירה וחמודה. הוא היה בר־מזל שתפס אותה. עכשיו הוא קילל את עצמו. מה זה? היא מגזימה עם השטויות הילדותיות שלה, היא לא נחמדה אליו. אפשר להיות חביב אליה במשך היום, וגם אז היא הרבה פעמים רעה, אבל ברגע שהוא מחבק אותה, היא מתה. הוא התעצבן עליה. היא לא השתנתה, עכשיו כבר אין לו בית. הוא יכול להיות רך איתה כמו עם בובה, אבל כשהוא רוצה להתחבר אליה כדי שתהיה לגמרי שלו, היא נשארת זרה, לא מקבלת אותו.
היא הרגישה בחוסר הנחת שלו. זה גרם לה שמחה. שמחה לאיד. שיעזוב אותה במנוחה. רגע אחרי כן היתה שוב אשתו, השתדלה להרגיש אחרת, אבל בכל זאת לא הצליחה. בחרדה מסוימת היא הרגישה שהיא לא בדרך הנכונה. המחשבה חלפה בה, דחפה אותה לפעמים להיכנע לו. אבל ההרגשה רק החריפה: אני לא רוצה את זה. ואז התחושה הכבדה של הגועל.
בערבים הוא ברח לאסיפות שלו, כמה שיותר אקטיביסטיות ורדיקליות. מחשבות קדחו במוחו — צץ רגש נחיתות נושן ונורא: אני לא מספיק טוב בשבילה, היא עושה את עצמה חשובה. אבל אז הוא היה נרעד: אני אכריע אותה. מה שהכי הרס אותו היה הדחייה המינית שלה.
۞במצב היחסים הנוכחי שלהם, העמדות שלהם השתנו מאוד. הוא היה מאוכזב מזה שמה שהוא מחפש בנישואים נגזל ממנו: אלי לא העניקה שמחה ולא דחף חדש ורענן לגבר האלים והשסוע הזה. היא לא נתנה לו אפשרות לאהבה חמה ודואגת, שהוא מצא אצלה בתקופה הראשונה ושבזכותה הוא חיזר אחריה. האכזבה היתה דומה לזו שלה, כי היא הרגישה — הוא לא הגבר הרציני שאני רוצה ללכת אחריו. הוא ניסה לנער מעליו את האכזבה בגערות, בסצנות סוערות. ואז הוא פתח במלחמה. בשבילו זאת היתה שאלת חיים. הוא לא ויתר על אלי. בהתחלה הוא ניצל את המצב בשביל לסגור חשבונות ישנים: התיר כל רסן, השתולל על שטויות. הנקמנות עשתה לו טוב, כמעט השלימה ביניהם. זה היה במחצית הראשונה של 1921. הם היו נשואים רק חודשים ספורים. הוא רצה להחזיק ביצור החמוד והעליז שהיא היתה. היא עוד שמרה על התכונה שמצאה חן בעיניו והזכירה לו את הזמנים הטובים. הוא רצה להיאחז בזה. הוא רצה להיאחז בה. הוא רצה לאהוב אותה. הוא עלה על דרך גרועה.
בלי שהוא ידע למה ואיך, ותוך רתיעה פנימית די ברורה, הוא התחיל להיות פרוע מינית איתה. לדרוש ממנה דברים אלימים, פראיים, יוצאי דופן. זאת היתה טלטלה רצינית לזוג; שינוי התחולל בו. הוא לא הצליח להתגבר על הדחף הפרוע הזה. רק מאוחר יותר הוא שם לב: זאת היתה הדרך שבה הוא נהג פעם בבחורות מזדמנות, רק בלהט רב יותר, בתאווה גדולה יותר. הוא רצה לקבור את הבעיה שלו בפראות הזאת. הוא רצה להעניש את אלי, להשפיל אותה דווקא במקום שבו היא מתחמקת ממנו. היא לא רוצה את זה, עוד יותר טוב. דווקא ההתנגדות שלה ריגשה אותו, הגבירה את חשקו. הוא רצה זעם. עמוק מתחת לפני השטח התלווה לזה רגש נוסף: בכך שהוא בא אליה עכשיו עם כל המנהגים הפסולים שלו מן העבר, הוא שוב נכנע בפניה. הוא חושף את עצמו בפניה. כדי שתכיר אותו. כדי שתכיר בו. כדי שתשפר אותו. אם לא ככה, אז ככה.
היא הבינה את זה. קלטה מהר מאוד את הסימנים. היא כבר נטתה לציית בדברים מסוימים, כדי להעניש את עצמה על המחדל המיני שלה. לא תמיד היא יכלה לתרץ אותו בתחושת הגועל שכבשה אותה ושגרמה לבעלה להיראות מלוכלך, כאילו הוא מסריח. עכשיו, למרות הבחילה, למרות האימה אפילו, היא הבחינה בחוש שהוא משתנה, ושלמרות הכול הוא לא ירצה להיפטר ממנה. כן, שהוא אותו מאהב קבצני מקודם, שמתמסר לה עכשיו בדרך חדשה. היא הבחינה: בתוך כל הכעסים, הגערות, המכות, הוא נכנע לה מחדש. וגם אם היא לא מסוגלת להתמסר לו בחום, גוף ונפש — הרי שהדבר הזה מתאים לה יותר. כמו שהוא בא אליה עכשיו, היא הרגישה התעוררות מבוהלת אבל לא נטולת חשק. היא שמחה שהוא בא ושהוא סובל כי היא חסרה לו. ובעצם זה היה המשך המריבה שלהם, הכרעת הקרב בדרך מיוחדת. התאבקות יותר מאשר חיבוק. קץ לאופן המטופש, המתבכיין, המתוק של פעם, למלמול המתפנק והלא גברי ההוא. עכשיו הוא פתח בה חלקת נפש חדשה.
וברוח זאת אכן נחתם ביניהם שלום רוטט. הוא הובל הביתה בדרך חדשה, וכמו שרצה, כבול אליה. הוא סירב לוותר עליה. והיא נסחפה. לא ניתן היה להכחיש: היא התקרבה אליו. אבל זו היתה דרך מסוכנת.
זה לא נגמר באלימות החיבוקים. השינויים המשיכו להתקדם גם אצלה וגם אצלו. הפראות הבהבה גם אל תוך שעות היום. שניהם לא היו מאוזנים וחיפשו באופן נואש איזון. הם נהיו זועפים יותר או מגורים יותר, מתוחים. היא פקחה עליו עין אורבת ותהתה איך הוא ימשיך להתפתח.
הוא היה חדור צורך קדחתני להתפרק. הוא השתולל בפניה, קרע בגדים, ניער סלי כביסה. תוך כך הבחין בעצמו שזה גורם לו הנאה. יותר טוב שהיא תראה אותו כמות שהוא. הוא חשף את עצמו יותר ויותר, ומצא חיזוק בהאשמה העצמית: היא חייבת להיענש, והוא הגבר בבית. האיש המאוכזב רצה לפתוח בחיים חדשים עם אלי, ובינתיים הבחין איך הוא מתדרדר ולא ידע איך לצאת מזה. לפעמים תקפה אותו חלחלה. הוא נמלא עוגמת נפש, על עצמו, על אלי, על הנישואים שלו. דאגה, איך כל זה קרה. היה טוב כשהוא לא היה בבית. בחודשים אלה, בערך באמצע שנת הנישואים הראשונה, הוא נקלע כמעט כל ערב למסבאות, מילא את הראש ברעיונות פוליטיים רדיקליים. והתחיל לשתות. בשכרות הוא מצא מחדש את החופש והשלווה הנושנים שלו. בשכרות לא היו געגועים. וכשהוא חזר שיכור הביתה, האישה היתה שם. היא חייבת להיכנע לדרישותיו. עם מכות או בלי מכות. והכול היה טוב.
۞כאשר חלו בו השינויים האלה, אלי נעשתה שקטה יותר. היא הרגישה שידה על התחתונה. האם היא לא מובסת כבר למעשה? שנאה התעוררה בה. הוא הִכה אותה לעתים תכופות יותר. לפעמים הם רבו עד שלוש בלילה. המריבות האלה כבר לא היו חיבוקים בהסוואה. ההתפרעויות כבר איבדו כמעט לגמרי את גורם הפיתוי הקודם. הן היו אלימוּת במערומיה. וכשהוא התנפל עליה, ניטל כבר כל רגש גם מהמיניות; מה שנותר בה היה רק גועל מחריד, תיעוב מתגבר ושנאה. אלי, שנכנסה לנישואים בחיוך מלגלג, מצאה את עצמה נתונה למרותו של אדון אלים.
בעניין ובהנאה עקבה אמו, שבדירתה הם עוד התגוררו, אחר ההתפתחויות. בנה כבר לא ניצב לצד אלי; האם הסיתה נגד האישה הצעירה.
באלי בער זעם אחד ויחיד. היא חייבת לעזוב את לינק. כאשר היא דיברה על כך באחת הקטטות היומיות שלהם, הוא השליך בבוז את תיק הנסיעות שלה לרגליה. יותר משזעמה על לינק, היא זעמה על האם המסיתה. אלי איימה שעוד יקרה משהו, אם לא יתחולל שינוי בקרוב. לאם היה מצפון לא נקי, היא פחדה מכלתה. פעם שתתה ספל קפה שאלי הגישה לה. נדמה היה לה שהקפה מדיף ריח חריף ונשכני. וכשטעמה אותו בזהירות בקצה הלשון, הוא צרב בצורה לא נעימה. היא התפרצה על כלתה: את רוצה להרעיל אותי! אלי טעמה בעצמה את הקפה, משכה בכתפיה: מצדי את יכולה לחיות עד גיל מאה. הזקנה סיפרה על כך לשכנים, גם לבן, שפניו קדרו מאוד.
אבל אלי עשתה תפנית. זמן לא רב אחרי המקרה, ביוני 1921, היא עזבה את הבית, נסעה להוריה בבראונשווייג. בפרץ של תאוות נקם, היא לקחה איתה את כל הכסף שיכלה להניח עליו יד, גם את זה מהאופניים שבעלה מכר, אפילו מטבעות מאוטומט הגז.
۞ארבעה־עשר ימים היא היתה בבראונשווייג. היא סיפרה, עד כמה שיכלה לדבר, על מצב חיי הנישואים. ההורים, אנשים פשוטים, שמעו ונענעו בראשם. לא הרבו לדון בזה. להורים היה נדמה שאלי מגזימה בכול, יש לה ראש ילדותי, היא צריכה להירגע. אלי עצמה השתדלה להשאיר את הדברים המחרידים מאחוריה. היא ניסתה כמעט בכוח להשתלב שוב בסביבתה הישנה. הוריה לא מצדיקים אותה, אבל היא רגילה להיכנע לדעתם הרגועה של ההורים.
האיש הזועף ישב בינתיים לבדו בדירה בפרידריכספֶלדֶה, ושמע את אמו מטיחה תלי תלים של גערות באישה הרעה שברחה לו, ושאג עליה. הוא כעס על אמו, כעס על אלי, התעצבן על עצמו. ושום גערות לא סילקו את התחושה שהוא הוכה מכה קשה. הוא התפכח. מכתבים שלו הגיעו לבראונשווייג. מאחד מהם שמעה אלי את קולה של חמותה: בגלל ספל הקפה ההוא פרצה ביניהם מריבה עזה בברלין, ועכשיו הוא שוב מתחיל עם זה: "את חייבת להבטיח לי שלא תעשי את זה לאמא, ואז הכול ישתנה." הוא כתב בנימה מבוישת, מפייסת במעומעם. ההורים לחצו שהיא בכל זאת תחזור, הרי הוא מחכה לה. לה הוקל קצת בינתיים. האב שמח כשהיא נסעה משם, בהיסוס בולט; היא ביקשה לרצות את ההורים. האֵם לא הצליחה להתחבר להבעה החוששת ולפרצוף המתוח של בתה העליזה תמיד.
וברגע שנמצאו יחד בברלין, התחיל שוב הגיהינום. היה נדמה שהם ממשיכים את השיחה מהמקום שבו היא הופסקה. ברגע שהתראו, הם החליקו לתוכה בלי שום שינוי, חמומי מוח. ללינק נוסף עכשיו הרוגז על בריחתה, על ההשפלה שסבל בנוסף לבושה על הבושה שהוא הסכים לקבל אותה בחזרה. את זה הוא היה חייב להסתיר ולתקן. אלי התייצבה מולו, אבל מהר מאוד היא התחילה להתנדנד, לסבול. ההורים שלה לא רצו לקבל אותה. הוא מכה אותה והוא חזק ממנה. היא לא רוצה במלחמה המייסרת והאינסופית הזאת. היא הרגישה שהיא נעשית זרה לעצמה. היא חשבה על פעם, איך הלך לה ואיך היה לה בבית. מי היא היתה בבית ובווריצֶן, ומי היא היתה אחרי כן. היא שקעה לתוך עצמה בחוסר אונים, מואסת בעצמה, אחר כך יָשנה, ושוב היתה מסוגלת לכול.
משהו מהאיבה שלה חדר אליו. זה גרם לו הלם. הוא היה הרוס. חזר לעצמו. הוא גער בה. מה היא מייללת? היא בעצמה אשמה. הוא הסתובב בתערובת של טינה ואשמה, ולפעמים ממש נאבק בחיבתו הישנה. משהו חייב לקרות. משהו חייב להשתנות. הוא החליט להוציא לפועל את ההחלטה שקיבל עוד בהיעדרה של אלי, ודאג לכך שיעברו דירה, שייפרדו מאמו. הוא חשב: אנחנו עוברים לגור רחוק מהאמא, זה יעזור.
הם עברו לדירה מרוהטת ברחוב ו', אצל גברת א' אחת. זה היה בתחילת אוגוסט 1921. באותם ימים הם יצאו לפעמים יחד בערב. בארבעה־עשר באוגוסט לינק לקח אותה לפונדק של א', "בקתת הצייד", שם הוא התכוון לפגוש איש אחד שהוא הכיר לא מזמן. זה היה סדרן הרכבת בֶּנדֶה. גם הוא הביא את אשתו, מרגַרֶטֶה, גרֶטשֶן.
היא היתה בת עשרים וחמש, מבוגרת מאלי בשלוש שנים. היו לה תווי פנים חדים, כמעט חמורי סבר, עיניים חומות, גוף גדול, גרמי במקצת. היא ישבה לצד בעלה, קצין זוטר בדימוס, איש חסון, ממש מגודל. הוא לא היה קודר ומיוסר כמו לינק, גם לא היה כרוך אחרי אשתו כמוהו. הוא הכיר גם דרכים אחרות. הוא היה נמרץ וזריז, אחד שמחזיק את אשתו קצר ולא מתנזר מאחרות. הם היו נשואים שלוש שנים. אשתו של בֶּנדה היתה מסוגרת יותר מאלי. לא היו בה שום קלילות ושמחת חיים. היא גרה עם אמה, והיתה תלויה בה. היא התארסה לבֶּנדה בתקופת המלחמה. נכרכה אחריו בפרץ רגשנות. עוד בספטמבר 1917 כתבה לווילי האהוב שלה, שהיה בחזית: "הו שעות קדושות, הו אושר חיי, מתי, אהובי, מתי תחזור אלי", קראה לעצמה גרטה הנאמנה שלו. במאי 1918 נערכה החתונה. לאחר מכן הנישואים היו די רעועים. היה לה קשה להתמודד עם בעלה. לולא אמה, היא היתה נמחצת לגמרי.
באותה תקופה אלי הסתכלה סביבה. היא היתה חייבת למצוא משען כלשהו.
הנשים שוחחו ביניהן. בזמן שהגברים שתו וזרקו בדיחות גסות, הן הסתכלו זו בזו. הן מדדו זו את זו במבטים. אשתו של בנדה הבחינה בַּדאגה שמכרסמת באלי, אבל בעיקר בטבע הילדותי שלה, בגוף העדין, בראש התלתלים הבלונדיני. הן יצאו יחד. שתיהן גרו ברחוב ו', נדברו להיפגש. בדירה של בנדה מצאה אלי גם את אמה של מרגרטה, גברת שנוּרֶר, אישה ידידותית, מזדקנת, כחולת עיניים. בדירה הן התקרבו יותר.
שתי הנשים הבחינו שאלי באה אליהן ברצון ולעתים קרובות. ואלי ראתה ששתי הנשים עושות יד אחת כנגד הבעל. גברת שנורר היתה אישה אימהית ושלווה, וגרטשן היתה לבבית וטובה לאלי, מחממת לב. אחרי תקופה לא ארוכה של בחינה הדדית וגישוש, הגיעה משני הצדדים ההשתפכות. אלי סיפרה את מה שיכלה לספר, בעוויתות, במטחים; גרטשן הקשיבה לה ברגש. אלי השיגה משהו: מישהו לקח אותה תחת חסותו. היא לא חייבת לנסוע לבראונשווייג. זה היה שינוי גמור, ממש שחרור. היא התבייתה בחזרה על החלק הישן והטוב של נשמתה. שוב לא ישבה חסרת ישע או צווחה כשהוא השתולל, יודעת שהיא לא תתייצב נגדו. עכשיו ראתה שוב את הכול כמו בהתחלה: הרי זה הגבר שכרך את עצמו סביבה. שעכשיו היא כורעת תחתיו ונעשית כמעט חלשה, לא, יותר גרוע, מחרידה. והיא הדפה מעליה את הזיכרונות הכואבים. בתמונתה של בנדה, בתמונה הזאת היא נאחזה בכל הכוח כשחזרה הביתה.
גרטה בנדה היתה ברייה מוזרה. היא היתה מכורה לרגשות חזקים, מעורפלים. משפטים רומנטיים מרומנים רומנטיים היו אהובים עליה. היא לא היתה חריפת שכל, ידעה מניסיונה שהרבה פעמים היא טועה. כדי לקשט ולרומם את עצמה היא דיברה בפתוס אפל ורגשני. היא גדלה אצל אמה ואף פעם לא עזבה את הבית, אפילו עכשיו היא עדיין התגוררה אצל אמה. התלות ההדוקה שלה באם גרמה לכך שגרטה לא השתחררה בעצם; אמנם היא היתה שוקקת רגשות, אבל היא ואמה גם יחד שָחקו אצלה את הדחף לעצמאות. מדי פעם עשתה גרטה גיחה אל החופש, אבל היא לא התכוונה ברצינות ונשארה כמות שהיא, בדרג של ילדה. גם הקשר עם בנדה בעלה היה גיחה אל החופש. גם הוא נכשל. היא היתה חלשה מכדי להחזיק גבר חסר מנוחה כמוהו, שלא לדבר על שליטה בו באמצעים נשיים, ובכך אכזבה את הגבר שביקש שישלטו בו ברסן וביד קשה, והוציאה ממנו אלימות ועקשנות שרירותית. בחוסר אונים ובקנאה עזה ברחה גרטה שוב ושוב בחזרה לחיק האם, וזו תמיד המתינה לה. נטייתה של המקופחת להתקומם ולהתלונן גברה מאוד. גאה בה גל הולך ומתעצם של רגשות לא מסופקים. והנה באה אלי, הברייה הקטנה והמשעשעת עם החזות הנערית העליזה. היא היתה זקוקה לעזרה ולתמיכה ונגעה ללבה של גרטה. היא עוררה אותה ותפסה וטלטלה אותה כמו שאיש לא עשה לפניה. שום גבר לא ממש הצליח לחזר אחרי הבחורה הרצינית, הדוממת והקודרת. הברייה העליזה והמדוכאת כמוה החמיאה לה וגירתה אותה, ובעוד היא מתנדנדת ותוהה מה תעשה עם הרגשות המפעמים בה כלפיה, הראתה לה אלי עצמה את הדרך. גרטה אמורה לנחם, לאשר, לתמוך. זה שחרר אותה קצת מעול אמה; ובה בעת היא התגלתה כבת נאמנה לאמה, בכך שמילאה את תפקידה. היא משכה את אלי לחיקה. אלי היתה לה לנחמה, תחליף לגבר הרע שבו לא הצליחה להחזיק. גרטה בנדה מצאה מסתור ברגשותיה לאלי, התערסלה לה שם בחמימות שהיתה זקוקה לה. על לינק הקטנה צריך לגונן, לינק זקוקה לעזרה. את העזרה הזאת היא תעניק לה. לינק תהיה הילדה שלה.
וכך סיגלו השתיים את עצמן זו לזו. בנדה הרעיפה על אלי את רגשות האהבה העצורים שלה. ואלי, ששוחררה מהמועקה שלה ונהנתה מהפיתוי המתוק, מצאה את עצמה חוזרת באנחת רווחה לתפקיד הילדונת החצופה והמתרוננת מימים ימימה והקסימה את בנדה.
۞לינק היה הרוס מבריחתה של אלי להוריה. למרות הזעם המתמשך שלו, הוא הוכה מכה קשה. חוסר הביטחון נשאר בו גם לאחר שעברו דירה. הוא בדק, מישש, היה בנקודת מפנה. אלי השתפרה. אבל הוא הבחין שלא בהרבה ורק בינתיים. וגם הוא לא יכול, בעצם לא רוצה לרסן את עצמו; דברים מסוימים, גערות מסוימות, כבר פורצים ממנו מאליהם. התחושה מבחינתו היתה: היא באמת לא יכולה להאשים אותו בכול. אבל בשעת מריבה ביניהם חדרה עכשיו לקולה של אלי — וזה היה מורגש — נימה קלה של התגרות, משהו זר, חדש. בדרך כלשהי — הוא הרגיש בזה וזה שיגע אותו עוד יותר — היא לא שיתפה פעולה. כשהם התקוטטו, היא ניהלה את המריבה במרירות שלא תתואר. וזה דחף אותו עוד יותר. הוא לא רצה, הוא התלונן: יש להם עכשיו דירה משלהם, הוא מרוויח טוב; למה המצב לא משתפר?
המלחמה שגרטה בנדה ניהלה נגד בעלה, כמעט בלי תוצאות ובדרך כלל עם חבטות, נתקלה עכשיו במבוי סתום, והוקל לה כשהיא הוציאה אותה מבין קירות דירתה החוצה. היא נלחמה בגבר רע. בלינק. הוא הפך בעיניה כמעט לאחד עם בנדה. והיא נלחמה בחוזקה רבה יותר בלינק, מפני שהיה שם שלל מלחמה, גם אם עדיין לא מוצהר: אלי. היא יכולה לנקום בבעלה וגם — זה הסעיר אותה נורא — למשוך אליה באין מפריע יצור חי, לגמרי באין מפריע, ברייה משלה, לעצמה, רק לעצמה. היא יכולה לאהוב.
אלי הביאה אל בנדה את זעם המריבות, טרי וחם, וזו ליקקה את האצבעות. לינק נלחם, חבט על סביבותיו והמשיך. הוא לא הבחין שהוא נלחם בשני אנשים, יותר נכון באדם חדש, חזק ומלוהט יותר. לאלי היה עכשיו רצון נוסף, זה של בנדה. והרצון הזה היה קשוח, כי לא היה לו שום מגע ישיר איתו, רק מגע ערטילאי כללי שהתנפל עליו מתוך הריק.
שתי הנשים התקרבו זו אל זו יותר ויותר. בנדה היא שקירבה ביניהן. האישה לא יכלה להניח לאלי לרגע. היא השתוקקה לשים יד על כל מה שקשור בנישואים האלה. לא היה לה מה לתת, סימן לחוסר ביטחונה ולמזגה הסוער, חוץ מאשר הוראות לאלי. היא היתה חייבת לתת לה הוראות, מתוך קנאה, מתוך רגישות לכול מכול. בתקופה הראשונה נראה לה מרגיז במיוחד, ועם זאת די מובן, שאלי מתגוננת בפניה בכל עוז. אלי שנאה את בעלה, אבל לא בחמת זעם כזאת שבנדה היתה רוצה. אלי התנודדה — בעצם כמו שבנדה עצמה התנודדה. יום אחד יכלה הבלונדינית להגיע נסערת כולה, מייבבת, יורה זעם; וגרטה היתה מדברת אליה ומנחמת אותה; הן ישבו קרובות זו אל זו בחמימות. ולמחרת אלי היתה בסדר, אבל לא הוציאה מפיה מילה על בעלה. ומילות בוז ללינק, מילות גנאי מתבקשות, חלפו מעל ראשה. את בנדה זה העציב בצורה שאין להביעה במילים. היא דיברה על כך הרבה עם אמה, אבל הסתירה ממנה את רגשותיה. חייבים לשחרר את אלי, את הילדונת, מהגבר הרע הזה, המנוול, שמכה אותה ושבכלל לא ראוי לאישה כזאת. שוב ושוב היא נותנת לו לקשור אותה אליו. כך היתה אומרת בהתמרמרות ורועדת כולה.
היא נלחצה עוד יותר לאלי. התחילה ביניהן התכתבות, התכתבות מיוחדת במינה בין שתי הנשים שגרו באותו רחוב, התראו מדי יום ביומו ובכל זאת, גם בפרידות הקצרות, היו חייבות להמשיך את השיחה, את המאמצים ואת ההתגוננות. מה שקשר אותן כאן היה קשר האוהבת והנאהבת, הרודפת והנרדפת. בהתחלה הן לא כתבו הרבה זו לזו. אבל אז הן גילו את הגירוי שבכתיבה. הבחינו שיש משהו מיוחד בצורך להמשיך את המשחק הזה שנקרא ידידות, חיזור, אהבה, גם כאשר האחרת לא נוכחת. היה משהו מרגש באופן מוזר, חשאיות רוויה מתיקות; ובמודע או שלא במודע המשיכו השתיים בכתיבה את הקו שבו התחילו: בנדה הִמשיכה את הרדיפה, הַמשיכה, האחיזה הלוחצת של הגבר, לינק את הנטייה למשחק, העונג להניח שיתפסו אותך, מחאות ההתמסרות. המכתבים היו כנראה אמצעי לעזרה הדדית, קשירת קשר נגד הגברים, ובה בעת, ודי מהר, כלי לשיכרון עצמי. הן דרבנו זו את זו, הרגיעו זו את זו, התעלו זו על זו. המכתבים היו צעד גדול בדרך לחשאיות חדשה.
אמה של גרטה תמכה בשתי הנשים. אלי התייחסה אליה בחיבה ובחנפנות. עד מהרה היא כינתה את גברת ש' אמה השנייה. גם גברת ש' התרעמה על הבעל של בתה. גרטה היא בתה היחידה, והוא מתייחס אליה בצורה גרועה. היא ראתה בעין חדה ואוהדת איך הבת נלחמת על בעלה, הרגישה דחויה כשהבת נדחתה. היא התמרמרה, משכה אותה אליה ביתר אימהיות. לא רק רגשות שליליים עלו בה עכשיו; בעצם היא קיבלה בחזרה את בתה, בתה היחידה. המעגל התרחב, אלי הצטרפה, נעשתה חברתה של הבת. היה לה גורל דומה לגורלה של גרטה. כנגד הגברים התכנסו להן שלוש הנשים בבועה אחת, הניחו לרגשות חמים לקשור ביניהן. הן היו קהילה קטנה, למרות עמדותיהן השונות זו כלפי זו. הן הרגישו טוב בתחושותיהן וביטחון משולש בדחיית הגברים הגסים. גרטה בנדה כתבה פעם לאלי: "כשאתמול בערב אחרי שמונה עוד עמדתי בחלון וחיכיתי לך, אמא אמרה לי: תראי את שלושת הצבעונים האלה. כמו שהם מחזיקים חזק זה בזה, גם אנחנו שלושתנו, אלי, את ואני, נחזיק חזק ונילחם, עד ששלושתנו ננחל הצלחה."
۞כך התגבש המשחק ביניהן. בנדה צנחה במהירות לתוך קדחת מתוקה שהיתה קשורה לאלי. בהדרגה, לאט־לאט, התחילה הקדחת הזאת לעורר תחושה דומה אצל אלי. הן עלו על דרך החשאיות, שבתחילה כוּונה רק נגד הבעלים, אבל עד מהרה דחפה אותן בחוזקה הלאה. הן עדיין הסתירו זו מזו, וכל אחת מעצמה, את העובדה שהדרך איבדה כיוון.
בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי. משהו כמו הרוך שבו האם עוטפת את ילדה. אלי היתה עליזה וחיננית, מצחיקה ומחניפה כלפי בנדה. אבל הידידה הלהוטה, שרגשותיה הגואים דחקו בה, דיברה אליה, לחצה את ידה, קירבה אותה אליה. רוך כה מפתה — אלי נאלצה להודות בכך — היא לא הכירה מימיה. למעשה היא היתה בנויה רק לתפקידי החתלתולה המתפנקת והחוצפנית השובבה. ועכשיו, שלא מרצונה, ואפילו למרבה הפתעתה, שלא לטובה דווקא, היא גילתה שהיא נרגשת ונכבשת. כדי להצדיק את עצמה בעיני עצמה, אלי תלתה את הסיבה לכל החברות הזאת בגסותו של בעלה. היא התביישה בכל עוז — ובעצמה לא ידעה למה — ביחסים החשאיים שלה עם בנדה. זה החליש אותה גם בעמדתה נגד הבעל. לכן קרה לא אחת שהיא הסתייגה מבנדה, בלי שחברתה הבינה למה. אבל קרה גם שרגשות האשם והבושה שלה — על הקשר עם בנדה — הופנו בזעם ובסערה נגד הבעל, ואז היתה מסתירה כך את הבושה, לפעמים מתוך עיוורון ולפעמים מתוך התחושה המעורפלת: הכול באשמתו, בלעדיו לא הייתי מגיעה לזה. וכל סצנה קשה בבית השליכה אותה עכשיו ביתר עוז לזרועותיה של בנדה: הפעם היא תישאר אצלה, בצדק היא רוצה להישאר אצלה. הרגש אל החברה התפתח במעמקים והוליד, כגידול, רגשות נוספים.
לינק עבד, ניסה לפייס את אשתו, התנפל עליה שוב בצעקות, שתה. דרכו היתה חדגונית, רק במגמת עלייה. לפחות אשתו שוב אצלו, הוריה ניצבים לצדו, את הקרניים שגידלה לו היא צריכה להסיר. הוא המשיך לתקוף אותה מינית: היא סבלה את זה בבחילה מוצהרת, בתיעוב גלוי ובחמת זעם. היא רצתה לברוח מזה לגמרי, לברוח מאזור הנפש שהוא קרע אצלה, אזור המריבות, הפראות, פקעת השנאה.
ראשה הסתחרר מהרגשות שעוררו בה החברה והבעל. היא רצה אל החברה כדי למצוא מרגוע. את משק הבית הקטן שלה היא הזניחה. כשבעלה נתן לה בבוקר הוראות למשימות קטנות וסידורים, היא שכחה לבצע אותן בגלל המהומה הפנימית שלה, ומפני שסירבה לחשוב. היא נאלצה לרשום לעצמה משימות קטנות. והוא, שהבחין בכך, נהנה לתת לה משימות, כדי שתיאלץ לחשוב עליו במשך היום, כדי לכבול אותה ולהקטין אותה. ואז, בערב, כשהוא יחזור הביתה, הוא יוכל להראות לה מי היא. כמה פחדה כשהוא חזר, בדרך כלל שתוי. השתוללות הזעם המטורפת שלו. ברגעים כאלה היא כבר לא היתה בשבילו אלי המסוימת. הוא השתולל, כי הוא היה האדון. זאת היתה השארית, החורבה של תשוקתו ואהבתו. אז היה שובר כל מה שהניח עליו את ידו, כלי אוכל, שולחן, כיסאות קש, כלי מיטה, בגדים. היא צעקה: "אל תחמיר איתי כל כך! הרי אני עושה מה שאני יכולה. מה אני עוד יכולה לעשות? אל תרביץ לי תמיד על הראש! אתה יודע שעל הראש אני לא יכולה לסבול." הוא: "תסדרי את ארגז המחשבות שלך!" היא: "שמע, אתה לא תשיג כלום עם הדיבורים האלה, רק עם מילה טובה. אתה מקצין הכול עד שבסוף אני לא אהיה אחראית לכלום. אתה תמשיך עד שהקערה תעלה על גדותיה." "יצור קטן ועלוב! מה את כבר יכולה לעשות. הנה אלת הגומי. היא כבר תעזור לך!"
השנאה שלה לאיש. היא כתבה מכתבים מרי נפש להוריה. הם החזירו אותה אליו. היא רצתה שידעו מה המצב ביניהם. היא עושה לבעלה בית כל כך לא נעים, שהוא כבר היה צריך להסתלק. היא בקושי מכינה לו לאכול. היא שונאת אותו כל כך, שהיא רוצה לירוק לו בפרצוף כשהיא רואה אותו. היא רק רוצה שהוא יעבוד, שירוויח למחייתם. היא רק רוצה לברוח ממנו שוב, ואת המיטה שהוא קנה ואת המצעים של האמא שלו, את הכול היא תיקח איתה. אצל זוגות נשואים זה לא נחשב לגניבה.
השנאה אמנם השתלטה עליה, והיא התמסרה בחשק גובר לשנאה הזאת, אבל המילים שלה היו תמיד מרירות הרבה יותר מתחושתה: היא ניסתה להצדיק את כמיהתה לבנדה, שבה לא יכלה להודות, לא בפני עצמה ולא בפני האחרים. היא דיברה על חברותן בצורה מעורפלת. סתירה מוזרה צמחה אצל אלי; זה התברר לה מדי יום במגעים עם בנדה, ממש הזדקר לה בפרצוף. על מה שקורה עם לינק היא סיפרה לבנדה כל יום, אבל היא נאלצה לשחק תפקיד, היתה חייבת להגזים, לפעמים גם להציג דברים בצורה לא נכונה. את הצד השני של הקשר עם לינק היא היתה חייבת להכחיש. היא ניהלה סוג של חיים כפולים. הטלטלה הזאת, ההלוך־ושוב הזה, לא לזה ייחלה.
אבל כבר הסתמנה החלטה, לפחות נכון לעכשיו. האהבה בין שתי הנשים התלקחה. הצהרות הידידות הפשוטות, הניחומים, הנשיקות, החיבוקים, הישיבה זו בחיק זו הפכו למגעים מיניים. בנדה, עזת הרגש, המשתוקקת, היא שהעזה ברטט לפתוח בכך. בהתחלה אלי היתה ילדתה, הילדה שעליה היא חייבת להגן. עכשיו התפעלה מהפעלתנות הנמרצת של הקטנה ודחקה אותה בתקיפות לתפקיד הגבר. הגבר הזה אוהב אותה, הגבר הזה מוכן לקבל את אהבתה. כאישה, היא לא היתה מאושרת במיוחד עם גברים, ועם בעלה עוד פחות מכולם. עכשיו אלי היא הגבר שלה. היא חייבת להבטיח לה את אהבתה שוב ושוב. בנדה דרשה עוד ועוד הבטחות ידידות והוכחות אהבה. אלי, שרצתה להשתחרר מלינק, הניחה לה ברצון להוביל לדרך הזאת. הפעלתנות שלה, ההחלטיות הגברית, קיבלו בסיס מיני, וגברו כתוצאה מזה בצורה מסוכנת.
בעקבות התהליכים האלה גדלו אצלן הביטחון והתחושה שהן שייכות זו לזו. נותרה אמנם תחושת בושה ואשמה, אבל היא נחלשה לנוכח התנהגות הבעלים. אלי דחתה בתקיפות רבה יותר את בעלה. מה שהיא אמרה וכתבה לבנדה היה אמת: שפעמים רבות היא סירבה לקיים יחסים עם בעלה, וסבלה אותו רק כשהוא הכריח אותה.
۞באותה תקופה, לקראת סוף שנת 1921, המריבות של הזוג לינק הגיעו במהירות לתגרות ידיים קשות. אלי שנאה את בעלה שנאה תהומית. האיש היה חזק ממנה; היא הסתובבה עם חבלות ופציעות קטנות בראש. היא ביקשה מהיועץ הרפואי ד"ר ל' אישור על פציעותיה.
כי בשיחותיה עם בנדה היא כבר הגיעה לידי החלטה להיפרד מלינק. בנדה והיא טוו לא אחת — עכשיו כבר היו שרויות במין מצב של שיכרון חושים — תוכנית דמיונית יפה ביותר: שלושתן, האם, אלי וגרטה יעברו לגור ביחד. לכן התגבשה אצל אלי מחשבת הגירושים. מחשבתה היחידה היתה שהיא חייבת להיות פעילה, חייבת להיות גברית, חייבת להוכיח לחברתה את אהבתה. אפילו במבט חטוף כבר לא זיכתה את הבעל. לפני חג המולד הוא עבד במשמרות לילה, פעמיים שלושים וארבע שעות. אבל היא רצה אל בנדה. בנדה הבעל כבר אסר על אלי את הכניסה לביתם; כל הפטפוטים האלה והרביצה המשותפת של הנשים לא מצאו חן בעיניו. לינק הבעל גם הוא לא השתגע על החברות של אלי עם בנדה. הוא לא האמין שאלי מבקרת אצלה, קינא שהיא מתעסקת עם גבר זר. שתי הנשים חששו שהבעלים יתפסו אותן, ולעתים קרובות נפגשו רק בחטף ברחוב. ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה: זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים. הן עצמן מסרו זו לזו את המכתבים ברחוב, ורק לעתים רחוקות נתנו למישהו להעביר אותם. הן קבעו בדירותיהן סימני וילון להיעדרו או לנוכחותו של הבעל.
ערב הסילבסטר היה גרוע במיוחד. לינק, האיש האטום והקודר, הורגז שוב עד קצה גבול היכולת. כשהיה לרגע לבד עם אלי, הוא איים עליה: "רק תעיזי לבוא הביתה, ותוכלי לאסוף את העצמות שלך." מרוב פחד ממנו, אלי סיפרה זאת לאחותו, שאצלה הם התארחו. האחות צידדה באלי. אם שום דבר לא ישתנה, אלי תהיה חייבת לעזוב אותו, והוא יצטרך לחזור לאמא. האחות ארגנה את הדברים כך שהזוג יישאר ללון אצלה. בבוקר האחד בינואר הלכה אלי הביתה. הוא הגיע רק בערב, שתוי. השאגות, הגערות: "זונה שכמותך, חזירה!" המכות התחילו מחדש.
בשניים בינואר ברחה אלי בסתר מהבית. את ההכנות לבריחה סיכמה לפני כן עם בנדה ועם אמה. הן מצאו לה חדר בסביבה אצל גברת ד'. אלי הופיעה אצל הגברת הזאת עם כתמים כחולים וירוקים על הרקה הימנית. היא יצאה לחופשי. הבעל לא ידע את הכתובת.
גרטה בנדה חגגה את ניצחונה. למעשה גם היא ברחה, בדרכה החששנית והמתנדנדת. לה היה קל יותר. עכשיו היא היתה חזקה יותר, בטוחה יותר במלחמותיה בבית. אלי היתה כולה שלה. היא בירכה בהתלהבות על הבריחה. אלי חייבת להישאר איתנה, הן חייבות להישאר יחד, יש להכות בברזל בעודו חם. "אבל אהובה, אם את חוזרת אליו או אוהבת מישהו אחר, אנחנו נעלמות מעינייך לעולמי עד." כיוון שהיא הכירה, ובעצם הסיקה מעצמה, את ההססנות ואת החולשה של אלי, היא הזהירה אותה מפני לינק, הבריון המנוול. שלא תתפתה למכתבים שלו, שהם רק לעג וחיקוי של קוף לאהבה. מגיע לו שיתפגר בביבים. "דבר אחד אני אומרת לך, חצוב בסלע, אם את חוזרת אליו שוב, את מאבדת אותי לנצח." בחרדה ראתה המאהבת שאלי ברחה כמו חיה נרדפת, ושרק בעזרתה היא הצליחה לברוח. זה עלול להיות מסוכן כשאלי תירגע ולינק יתחיל שוב עם החיזורים שלו. היא כתבה לאלי — כי היא המשיכה לכתוב לה, בהתענגות על האווירה החלומית של המכתבים: לשתיהן, לה ולאמה, יש יותר מדי כבוד עצמי ואופי מכדי לדרוך על סף ביתה של אלי, אם היא תחזור לבעלה. עצם המחשבה על כך בלתי־אפשרית; לבה יישבר בקרבה מרוב צער ודאגה גם יחד.
לינק ישב לבדו. האמא כבר לא היתה איתו בדירה. הוא שתה, קילל לעצמו, הלך לאמו, פתח בגערות. עוד מעשה נבלה מצד אלי. היא קשוחה. הוא כבר רואה שהיא שוב תביס אותו. הזעם חסר האונים שלו מעצם המחשבה שהאפס הקטנה הזאת מעזה לשחק בו ככה. התקוממות לא עוזרת בכלל. זה רק מעל פני השטח. הוא כבר מרגיש שזה מתהפך. הוא כבר מובס, רוצה שוב לאהוב אותה. הוא החזיק מעמד בימים הראשונים של תאוות נקם וכאב. ואז חזר להיות ההוא מקודם, הגבר מתקופת האירוסים. הוא העביר לנגד עיניו את הסצנות של הימים האחרונים. כמה שהוא היה רע לאלי הקטנה. רגשי הנחיתות הישנים שלו גברו עליו; הוא רוצה להשתפר; ואת זה הוא פירש כך: הוא מתגעגע אליה. ובכל יום שהיא לא באה אליו והוא לא שומע ממנה, רגשי הנחיתות והייסורים מתגברים, וגם הגעגועים אליה. הוא שוחח עם בעלת הדירה שלו, וזו אישרה, כיוון שהוא נראה לה כל כך מדוכדך, שאלי תמיד רצה לבקר את חברתה וככה היא הזניחה את משק הבית. לינק התגבר עוד כמה ימים, ואז הניח את הנשק. הוא כתב להוריה בבראונשווייג, שמח שהנייר מונח תחת אצבעותיו ושהוא פותח בשיחה איתה. הוא התלונן: "כמה פעמים ביקשתי מאשתי היקרה, ושוב ושוב ביקשתי, תגידי לי מילה כשאני חוזר הביתה. כמה פעמים ביקשתי: אל תלכי כל היום אל משפחת בנדה." ואז: "גם את זה שהרבצתי לאלי צריך להבין. תארו לכם שבשביל להכין חג מולד נעים ויפה בבית ולהתקדם קצת, אני עובד שעות ארוכות, ומעבודה כזאת אני חוזר תשוש גופנית ונפשית הביתה. אלי רוצה לעשות קניות, ונגד רצוני ורצונו של מר בנדה, היא בכל זאת הולכת לחברה שלה. אלי לא מוכנה לעזוב את הבית שלהם, למרות שמר בנדה אסר עליה להיכנס. בסוף פורצת שם מריבה בין בני הזוג. למה אלי חייבת לעשות את זה? אלי נתנה לי סטירה בפרצוף וגם חטפה ממני כמה מכות טובות." הוא סיים את המכתב בהצהרות אהבה ארוכות.
האישה ישבה לא רחוק ממנו, אצל גברת ד', היא נרגעה, שמחה שבנדה מובילה אותה. הפעם היא לא הלכה להורים. כאן נמצאת חברתה, כאן הכול ברור וחלק. היא חיפשה עורך דין, ד"ר ס', סיפרה לו על ההתעללויות. עורך הדין הגיש בקשה לצו מניעה זמני, שבעקבותיו יוכר מעמדם כפרודים ובעלה יתחייב לשלם לה את הוצאות המשפט וקצבה חודשית. להוכחה נמסרו אישור רופא והצהרה בשבועה מטעם גברת בנדה ואמה. בתשעה־עשר בינואר נקבע צו המניעה בלי דיון בעל־פה. לדיון בתביעת הגירושים נקבע התאריך תשעה בפברואר.
זאת היתה דרכה של אלי לנהל את המלחמה. היא היתה בדרכה לצאת לחופשי, להשתחרר מלפיתתו של לינק. כך הכול היה אמור להתקדם. אלא שבמרחק כמה רחובות ישב לו לינק, מתייסר, אכול אשמה עצמית, טיפוס אומלל בצורה חולנית, שהרגיע את עצמו מדי פעם בשנאפס ובירה ורק דרש את אשתו. עכשיו נעשה הצורך כל כך דחוף, שהוא היה מוכרח לנטוש את כתיבת המכתבים, לעלות על רכבת ולנסוע להוריה בבראונשווייג. הוא לא היה מסוגל להניח לה. הוא הסתער קדימה, משולח כל רסן. כמו שהוא הכה את אשתו, שתה לשוכרה, קרע דברים לגזרים, שבר כיסאות, כך גם היה חייב לכתוב את המכתבים, לרוץ לרכבת. זה לא היה דחף לשפר משהו, להשתנות, אלא כניעה קודרת ללא מעצורים. כפייה חורקת שיניים.
המשפחה בבראונשווייג לא קיבלה אותו בידידות. המכתבים של אלי היו מדאיגים, האמא לא היתה בטוחה. האב החזיק לבסוף בעמדה הפטריארכלית הנושנה שלו: האישה שייכת לבעל. הוא נתן ללינק את הכתובת של אלי. וכיוון שלמכתבים המתחננים, הכמעט מתפלשים שלו הגיעו תשובות סרבניות וצוננות, נסע אביה של אלי עם לינק לברלין.
המעגל סביב אלי ולינק עמד להיסגר. האב ולינק עצמו, שני הגברים, סגרו אותו. נשארה רק השאלה מי משניהם יישאר בחיים, אלי או לינק.
אלי ניהלה מיוזמתה, גם אם בעידודה של בנדה, את המהלך המשפטי לפירוד. אבל כשישבה לבד בחדרה, או אפילו עם בנדה, צצו כבר מחשבות אחרות בראשה. והן התחזקו כשהתחיל הלחץ המשפחתי ולבסוף כשלינק הגיע עם האב. לינק המבהיל, הלחץ שהוא הפעיל עליה, האונס החוזר ונשנה, מעגל הזעם שסבב אותו, כל אלה דחו אותה, אבל עכשיו התחילה גם בנדה צמאת האהבה לסגור עליה. והיו חסרים לה כל מיני דברים אחרים. היא הרגישה שבנדה לא יכולה להציע לה כל כך הרבה כמו בעלה. להציע, כלומר גם מסגרת ביתית, מעמד חברתי, שלא לדבר על תמיכה כספית וחיי מין נורמליים, שהיא כבר בכל זאת רגילה אליהם. היא ברחה מן הפח אל הפחת. לא לזה היא התכוונה. התקשרות כזאת, התמסרות כזאת לבנדה: גם את זה היא לא רצתה. כל הזמן חלחלו בה רגשות בושה ואשמה על היחסים האלה. זה התחזק עוד יותר כשהאב הגיע.
לרפרף בעולם בקלילות, לנהל חיי נישואים לא נוקשים מדי, ובכל מקרה להישאר ליד אבא ואמא: אלה היו הצרכים הדחופים ביותר שלה. אף על פי שמגיל צעיר היא כבר הסתובבה בחופשיות גמורה, היא מעולם לא יצאה לגמרי מבית הוריה, עדיין נשארה הבת של בעל הבית. גם עליצות הנעורים שלה היתה העליצות של הבת, זאת שמסתייגת מן המיניות ואפילו פוחדת ממנה.
האב התלווה אל לינק. היא ידעה שהוא יחפש אחריה ושיעשה הכול כדי למצוא אותה. הוא היה נבל גס רוח, בנדה צדקה בכך. היא נהנתה מאוד לקרוע אותו לגזרים בנוכחות אביה. בוויכוחים האלה היא דיברה ממש כמו הבת של בעל הבית; הוכיחה שהיא הבת של אבא שלה. הגבר הפשוט מבראונשווייג התקשה לעמוד מולה. לינק היה רך, הודה באשמתו. בתחושת ניצחון היא פרקה גם את שנאתה וגם את תאוות הנקם שלה והטיחה בו האשמות על בהמיותו ושחיתותו. היא היתה ממש ברוח אחת עם אביה.
לא חלף זמן רב מאז שהיא רצה אל עורך הדין בתביעה לגירושים. עכשיו שינתה כיוון. האב לא זז מעמדתו: האישה שייכת לבעל. המפגש עם אביה היה לה שוב בחזקת חוויה; זאת המשפחה שלה, הקרקע שלה; אל המעיין הזה היא התכופפה ושתתה בצמא. את מרבית המתח הטרי שלה היא כבר הפיגה. היא רוצה וחייבת לציית לאביה. היא חייבת. עכשיו, יותר מתמיד, היא קשורה אליו בנפשה. הוא זה שחיבר אותה ללינק. לינק שינה את פרצופו. גם הקשר שלה לבנדה הואר עכשיו באור חד ומאוד לא נעים. וכשהיא הקשיבה לאביה והתבוננה בו, היא התביישה בפראות הגברית, נוטפת השנאה שלה. לינק מאולף. ההורים דואגים לה: הכול עוד יכול להיגמר טוב, הכול עוד ייגמר טוב.
האב נסע. היא נענתה לדרישתו לחזור ללינק. בתוכה עוד שרר אי־שקט מסוים, בעיקר לאחר נסיעתו, הבהוב של ספק. היה משהו לא מספק בהחלטה לחזור. כשוויתרה, היא הרגישה את הקושי בתוכה; החרדה שלה, הפחד, התיעוב התנקזו לסצנות מריבה. חלפו עוד יומיים, והיא לא פינתה את החדר שלה אצל גברת ד'. עוד יומיים של היסוס, נקרעת לכאן ולכאן. הוקל לה כאשר ביום השלישי הבעל יצא מכליו ואיים עליה. אז חזרה לדירתם המשותפת. היא צייתה. האב והבעל החליטו בשבילה. מוזר כמה מעטה היתה הבושה שחשה כלפי בנדה; מוזר כמה רגשותיה כלפי החברה התכווצו בימים האחרונים.
۞ברגע שהיא שבה אל לינק, הרגשתו השתפרה. הדבר ההוא הרפה ממנו או שהוא שבע. הוא היה יכול להירגע. יכול לישון, לעבוד, לצחוק, לשמוח איתה. איזו אישה טובה יש לו! והיא מכבדת אותו. היא היתה משולהבת. הם הלכו שלובי זרוע. על בנדה אלי לא חשבה הרבה. היא חשבה שאולי מוטב לעזוב אותה. הימים האלה היו כמעט יותר יפים מאשר תקופת האירוסים. עשרה ימים. ליקוי חמה רצוני, כמעט מצב חלום ששניהם היו שקועים בו, שבחלקו היה הצגה ולא היה יכול להחזיק מעמד.
דברים קטנים גרמו להם להתעורר ולזהות זה את זה. זה התחיל בחזרתה של נימת קול מוכרת, במצב רוח רע, במריבות קטנות. ואז החליקו שניהם במורד. הכול חזר למסלול המוכר.
שניהם הוטחו בחזרה לאדמה. ככה הם הרגישו; הם בכלל לא התעלו על עצמם, רק שכחו את עצמם. ואיך הוטחו. הכול נופץ לרסיסים. בחמה שפוכה, רותחת מאכזבה, היא עמדה שם עכשיו, חשבה במרירות על האב — אבל לא האב היה בראשה. איך היא כמעט הצליחה לברוח והלינק הזה תפס אותה והחזיר אותה, הגירושים כבר עמדו לצאת אל הפועל: והוא מחזיר אותה לזה! גם הוא היה ממורמר. הוא לא הבין שלא היה בו רצון אמיתי להתפייס, וגם לה לא. עכשיו היה נחוש שלא להניח לה יותר. אחרי שהוא היה צריך לרדוף אחריה, אחרי שהוא היה צריך להחזיר אותה בכוח, עכשיו היא צריכה לשלם.
ללינק היה נדמה שהחופש שלו הוחזר לו. כל כך מבולבל הוא היה. אבל גם לאלי היה נדמה שהיא חזרה לעצמה. הוא שחרר כל רסן. גם כלפי האישה. השתייה נתנה לו אומץ, דחף חזק. הרוח ההרסנית המחרידה ששכנה בו, רוח האכזבה והדחייה, דחפה אותו כל פעם מחדש לבירה ושנאפס. בעזרתם הוא שחרר בתוכו את כל המעצורים. את האישה הוא חייב להכניע, לתת לה להרגיש מי הוא. עוד ועוד ויותר עמוק, הוא חייב להכניע אותה. הוא הציק לה כמו חרק. הוא שפך לה את האוכל למיטתה. הוא השתמש באלות גומי, באגרופים, במקלות הליכה. הוא לא עשה את זה מהנאה. הוא היה איש אומלל. עכשיו כבר עשה את זה מתוך כורח, בדחף עיוור להרוס, בתסכול מר ומתוך התייסרות. לפעמים, לאחר שהכה וגידף אותה, קרע את הבגדים שלה ואת המצעים, היה נחלץ מחשכת התקפי הזעם הברבריים שלו והיה מותש ורפוי. אבל בדרך כלל זה התבטא במאבק חסר תוחלת בתוכו. לחץ עמום לפורקן. פעמים רבות הוא רדף אחריה עם סכין. ואז, לאחר שהיתה נחלצת ממנו, לאחר שהתחננה בטלטול זרועות ורגליים — הוא רצה פעם לזרוק אותה בלילה ערומה החוצה מהחלון — הוא עוד היה משתולל קצת, יוצא, וזמן לא רב לאחר מכן היא כבר שמעה קולות חרחור: מצאה אותו תלוי בחבל על דלת החדר או על דלת השירותים, כשהוא כבר כחול. היא חתכה בחלחלה את החבל, היתה חייבת להשכיב אותו במיאוס, בתיעוב.
התברר יותר ויותר שעל הגבר הזה, בזמן הזה ובשלב הזה בחייו, סוגר גורלו של אביו שסיים את חייו בתלייה. ככל שלינק התדרדר, כך הפך לטרף, למימוש של הגורל הישן הזה. באותו זמן הוא כבר היה בדרך למוות, גם בלי עזרת האישה. ההתמוטטות שלו היתה נוראה. סימני ניוון אפילפטיים החלו להופיע.
היצר המיני שלו גבר. הוא ניסה ביתר שאת וביתר תכיפות להשפיל את עצמו ואת האישה. הוא משך אותה שוב אל תוך מעגל החושך של השנאה. עורר בה את היצרים האלה שעתידים אחר כך לפנות נגדו בדרך מחרידה. בעצם, יצר השנאה העצמית הוא שיהרוג אותו מאוחר יותר. הוא היה חייב להתפלש בגופה, למצוץ תאווה מכל קפל בעורה. בער בו הצורך לבלוע אותה, ממש, כמעט באופן פיזי. לא היו אלה מילים סתם, כשאמר לה בהתקפי התאווה הפרועים האלה שהוא חייב לקבל את הצואה שלה, חייב לאכול אותה, לבלוע אותה. זה קרה בשעת שכרות, אבל גם בלי אלכוהול. זה היה בעת ובעונה אחת הלקאה עצמית, כניעה, השפלה עצמית, עונש על רגשי הנחיתות ועל השחיתות שלו. זה היה גם ניסיון ריפוי לרגשי הנחיתות האלה: באמצעות סילוק כל דו־משמעות. ובלי קשר לכל אלה, היו גם תאווה פראית וחמת רצח, עטופות ברוך חייתי.
היא לא איחרה לצמוח יחד איתו במעגל השנאה האלים הזה שהוא חולל. כלפי חוץ היא המשיכה להתגונן מפניו, ניסתה לדחות את זה מעליה: איך הוא לא מתבייש בדרישות המופרכות שלו. על כך הוא ענה, בציניות: "בשביל מה את אשתי? לא היית צריכה להתחתן עם קוּלי, אם זה לא מוצא חן בעינייך." היא הסתגרה אז בתוך עצמה, התחבאה. אבל לקחה אותו איתה פנימה.
מה אמור לקרות? מה אמור לקרות עכשיו? פעמים רבות ביקשה אלי מבעלה ילד. הוא ענה לה שאם יבוא ילד, הוא יניח אותו מיד על הקרח או ינעץ לו סיכה בגולגולת. היא היתה לבד. התגברה על הבושה שלה מבנדה על שחזרה הביתה, ושוב השליכה את עצמה על האישה. בהתחלה לא היה לה נוח עם זה. אבל היא היתה זקוקה לחברתה, כדי לדבר, כדי לשחרר לחץ, וכדי — היא לא ידעה מה עוד. הכול עבד בתוכה בכוח. כל כך בכוח, עד שלעתים קרובות היא נתקפה בלבול, לא ידעה איפה היא יושבת, מה היא עושה. זה היה זעם מבלבל על כך ששוב הלכה אחרי לינק, על כך שהוא הפר את ההבטחה שנתן לה ולאביה לשמור על שלום בית. שנאה תהומית סוחפת כלפי הגבר הזה שהשתמש בסמכות של האב, ניצל אותה לרעה והתריס בלעג בשעת מריבה: עכשיו כבר לא תברחי לי. זה כרסם במוחה בלי הפסק, כך היא אמרה מאוחר יותר; היא לא יכלה להיפטר מזה. מעגל השנאה הכריע אותה, מצץ ממנה כל אנרגיה. כדי להעניש אותה על שכחנות, על נרגנות, על הדחייה המינית, הוא הפסיק לתת לה כסף להוצאות הבית, לא הסכים שהיא תלך בעצמה לעבוד, מצדו, שתרוויח כסף אצל גברים.
۞בהתחלה, כשלינק בא אל אלי בדירה של גברת ד', גרטה בנדה התמלאה חרדה לאלי. היא התחלפה למרירות, כאשר לאחר מכן היא גילתה שאלי כבר שוב בבית, ואולי בדיוק בשעה שהיא היתה חרדה לה, אלי כבר שכבה בזרועות בעלה. בשבוע שלאחר מכן הן לא התראו הרבה; אלי התחמקה מחברתה. וכשהן נפגשו ברחוב, אלי נפטרה מהחברה בכמה משפטים נבוכים, וזו מיהרה לפרוק את תלונתה על הנייר האהוב עליה, כמה כאב היא גורמת לה, "כשאת יודעת בדיוק שאני תלויה בך כמו קוץ דביק על שמלה. למה את נותנת לי להרגיש כמה שטוב לך עם לינק. יכולתי ממש לפרוץ בבכי כשראיתי אותך שוב, אהובה, איך שאת מטיילת לך איתו בעליזות כזאת." כאבה של בנדה לא נמשך זמן רב. היא קיבלה בחזרה את אלי כחוטאת שחזרה בתשובה. היא נעלבה: איך אלי יכלה לעשות לה דבר כזה. אבל התשוקה שלה היתה עזה מדי.
אלי היתה מיואשת, מבולבלת, שבורה. וכשהיא נאחזה שוב בחברתה, היא ידעה רק דבר אחד: היא זקוקה לה, היא רוצה אותה, היא צריכה אותה עכשיו. מתוך ייאוש היא חשבה רק: היא חייבת להעניש את הבעל, לגמול לו על העלבון, על ההשפלה שהוא גרם לה ולאביה. עם לינק צריך לגמור. הוא עורר בה רגשות פרועים. פתאום היא אהבה את חברתה בתשוקה עצומה. עד כדי כך שאפילו היא בעצמה התפלאה. היא אהבה את בנדה כמו פליט את מחבואו או את הנשק שלו. היא השליכה את עצמה בחמה שפוכה, באיום, אל תוך האהבה הזאת. בו בזמן היא נתלתה בחברתה כדי להתגונן מפני הרע מכול, כי היא כבר ניחשה מה תאוות הנקם מספקת לה, ועכשיו רצתה להתעטף באהבה העזה ביותר, להיעשות עיוורת וחירשת. אלי כבר ביטאה את המילים החשאיות האפלות, שמאוחר יותר תחזור עליהן ללא הרף: היא רוצה להוכיח לחברתה את אהבתה.
מה שעורר עכשיו אצל אלי תשוקה אוהבת לבנדה לא היה יצר חזק ומנומנם שהתעורר פתאום, אלא פרי הנסיבות המיוחדות שהצמיחו ובראו את התשוקה הזאת. הן המריצו משהו שהתנוון בה, מנגנון ישן שיצא מכלל שימוש. כמו טובעים בספינה טרופה המבצעים מעשים מפלצתיים שבקושי ניתן להעלות על הדעת או לייחס להם אותם. מה שפרץ עכשיו מאלי השתלט עליה בכוח למשך זמן רב, והיא לא יכלה לחמוק ממנו. זה היה הגבר הנורא שהיא אימצה לתוכה והיתה חייבת לפלוט אותו החוצה.
שתי הנשים ליבו את רגשות אהבתן בשנאה מתחדשת לבעלים — יותר נכון ללינק, כי שנאתה של בנדה לבעלה היתה רק חיקוי, הצגה. מחשבות השנאה האלה היו ניסיון להצדיק ולהסתיר את המוזרות של אהבתן האסורה, שהן עצמן ראו בה חטא, פשע ראוי לעונש. ואלי שאבה ביטחון מיוחד במינו וחיזוק מהשיחות האלה, מהחיבוקים, מהליטופים. מה שבנדה כתבה פעם ביטא ממש את דעתה שלה: "איזו טרגדיה ששני מנוולים כאלה תלויים לנו על הצוואר וכופים עלינו לחץ כזה." היא מצאה מנוחה וביטחון באזור הנפש המיוחד הזה, אזור שאליו היא הגלתה את עצמה כדי להתמודד עם הבעל. האזור הזה היה מותאם לה: מחשבות נקם מסוכנות פעלו בה, היא רצתה לעשות מעשים סודיים, מעשים נפשעים. להשליך את עצמה לזרועותיה של בנדה היה הצעד הראשון והמכריע לעבר התחום האסור.
הרעיון צץ קודם בראשה של אלי: הוא חייב ליפול למשכב, כדי שהוא יראה מה אישה שווה. זאת כבר היתה משאלת רצח ברורה, אבל היא עוד הסתתרה בתוכה: במודע היא עוד לא רצתה לחסל את לינק. במודע היא חשבה: איך אני משנה אותו, איך אני משפרת אותו. שתי הנשים היו עכשיו נסערות מאוד. הבעלים הפרידו ביניהן, לינק התגלה במלוא גסותו. הן לא ידעו מה לעשות. הן רצו ממגדת עתידות אחת לאחרת, ואלה העלו את הרמזים הנדושים על התפתחויות אפלות בעתיד. אלי שקלה שוב את תוכנית הגירושים, אבל מיד זנחה אותה. למה היא זנחה אותה? פתרון אחר כבר הלך והתעצב בנפשה; היא אמרה: ספק אם ייתנו לה להתגרש. במכתביה היא הביעה שוב ושוב בושה על שחזרה אל לינק וגרמה לחברתה כאב כזה: "אבל רק את, רק את תזכי לראות את זה, אני אראה לך שאני אקריב הכול, גם אם זה יעלה לי בחיי."
۞באותם שבועות עם חברתה, אלי הצלולה — המפוכחת — הגיעה להתרוממות רוח מוזרה, פנטסטית ורומנטית. זה היה דומה מעט, אם כי בקנה מידה גדול בהרבה, למה שחיבר אותה למשך שבועיים אל לינק: קודם מצב דמוי חלום, עכשיו אפילו שכרון הזיה. התחוללה בה תזוזה של כל העקרונות הנפשיים שלה; הגרעין הפנימי שלה הלך והשתנה. זאת היתה תוצאה של שני הכוחות המרתקים בתוכה: תחושת השנאה הבלתי־מתפשרת ללינק, שאותה היא היתה חייבת לגרש מתוכה, ותשוקת אהבתה לחברתה. ודווקא תשוקה זאת היא שדחפה את אלי בעוז, דחקה אותה לעבר גבריות ומעללי גבורה. אותן מילים שוב ושוב: "אני אוכיח לך את אהבתי." שתי התחושות הקיצוניות המשולבות השרו קסם על נשמתה. היא נשבתה בקסם הזה, ובמשך זמן רב לא הצליחה להיחלץ ממנו. לעתים תכופות היא היתה במצב של אקסטזה, ובמצב זה דימתה שהיא חיה רק בשביל בנדה: "יעלה כמה שיעלה, רק להיות מאושרת ולהתעטף באהבה." היא הדפה את בנדה כשזו טענה שהיא אשמה: "לא, אני לא מטילה עלייך שום אשמה." ותמיד הצטרף גם הדבר האחר: "נקמה אני רוצה, ולא יותר." במי היא רצתה לנקום, את מי להעניש, למה קיבל הדחף הזה צורות פנטסטיות כאלה? זה כבר לא היה הגבר המסוים הזה, האיש האמיתי הזה לינק, שעליו היא הסתערה.
בהתחלה, מעגל השנאה הזה שהוא יצר בתוכה שאב אליו את הכוחות החזקים ביותר בנפשה: הוא התרחב מעצמו, גדל, חיפש אובייקטים. כנגד מעגל השנאה, אותו כוח זר שנכפה עליה, התייצבה התחושה הנפשית הבסיסית הישנה שלה. לפני כן היא היתה שרויה באיזון פנימי כלשהו, שלא בקלות נרכש. האיזון הזה נהרס בגלל השנאה. המשחק העדין בין הכוחות הסטטיים השתבש; המנגנון התאמץ לייצב את עצמו מחדש, דרש לחזור למצב הישן והבטוח. היא היתה חייבת להדוף מעליה את עודף המשקל החדש הזה, לשאוף שוב לחלוקה מאוזנת של הכוחות הפנימיים. והכורח הזה גדל והיה דחוף מתמיד, ככל שמעגל השנאה, שהיה לה כה זר, מרושע, מסוכן, איים להרוס את הטוהר הפנימי שלה, את החופש, את הבתוליות שלה. כי אלי היתה ונשארה בתולית במובן מסוים. היא היתה נתונה בתהליך של היטהרות. מחנות מוגלה הצטברו סביב הגוף הדלקתי שחדר לתוכה. הרצון התהומי לפעול כבר חלחל. הוא ניזון מן המצב הזה של היקסמות, ממצב החלום: להם הוא זקוק, אותם הוא יכול לנצל. אקלים כזה הוא צריך לברוא לעצמו. ואלי, שזה מכבר איבדה את הדרך, הניחה לזה לקרות, אפילו דהרה פנימה. מבחינתה זה היה מצב היפנוטי, שינה שהיא בורחת אליה.
אבל הקושי הרב ביותר שלה לא היה העניין הזה עם לינק. הקושי היה העימות הפנימי שלה, עניין גרטה בנדה. גם בנדה לא היתה טובה. כן, לינק ובנדה, כך חשה אלי במעומעם, שייכים לאותה קבוצה. גם בנדה לוחצת, עוגבת עליה, כמו שעשה לינק בחיזוריו; שניהם מתנדנדים, הססנים מאוכזבים, צמאי אהבה. היא בחנה בפראות, ללא יראה, את העימות שמתחולל בה. היא לא רצתה אף אחד מהם כמות שהוא. בייאושה היא חברה לצד המפתה, למרות הדחייה שהוא עורר בה.
אלי נקלעה למשבר נורא. היא היתה לכודה בגורלה כמו בעלה. היא עצמה היתה בסכנת חיים. אחרי סצנה מצמררת עם לינק, היא חשבה לברוח ולעזוב הכול, או להרעיל את עצמה ולפני כן לתת לו ליזול.
۞מה היתה הסיבה לבחירת רצח בהרעלה במקום מהלומת מוות מהירה? השנאה שבערה באלי היתה עצומה; היא היתה חייבת לסגת כדי למשול במצב. לא רק חולשה ופחדנות גרמו לה לבחור בשיטת הרצח הנשית. לינק עשה ניסיונות חוזרים להתאבד בתלייה. כמה מוזר שבכל פעם מחדש, היא זאת שחתכה את החבל. היא ניצבה בחלחלה מולו: היתה צריכה לחתוך אותו ולהשכיב אותו, שיוכל להמשיך בחייו העלובים. האינסטינקטים שחיברו אותה להוריה הם שהמשיכו לפעול גם במצב השיכרון הזה, וגם השתתפו בבחירת אמצעי הרצח. היא רצתה להרוג את לינק כדי להשתחרר ממנו ואז לחזור להורים. סילוקו של הבעל היה צריך לעבור ללא תשומת לב. הבחירה ברעל היתה נסיגה לרגשות הילדותיים והמשפחתיים. והיתה גם לפיתת השנאה שהצמידה אותה לבעל. הוא פיתה אותה להתחבר אליו בקשר של שנאה; והשנאה הזאת היתה שנאת מוות, אבל לא עד מוות. כבר זמן רב הם הורגים זה את זה. היא רצתה להחזיק בו כדי להמשיך להרוג אותו עוד קצת. היא תמשיך להחזיק בו, אם היא תוכל להרעיל אותו באטיות. בחשאי פעלה גם המחשבה — המחשבה הכנה — שהוא עוד ישתפר. זאת היתה המחשבה הנסתרת והמהוססת שחלחלה בה בהתמדה במעמקים, ושאותה היא הסתירה מבנדה: אני בכלל לא רוצה להרוג אותו, אני רק רוצה להעניש אותו; הוא ישתפר. מעבר לאהבה הסדיסטית היתה בה חיבה ללינק, חיבה שנבעה מהתודעה המשפחתית שלה: הרי הוא בעלה. ובעודה מסתירה את רגשותיה מגרטה, היא ראתה, בלי אשליות, במרירות ובבוז ולמרות התשוקה, גם את הקשר בין גרטה לבעלה.
לעתים קרובות היא נראתה לגרטה מרוחקת ושונה, ותמיד התנצלה ואמרה שכל הזמן מנקרת בה השאלה איך להשיג משהו. החרדה שהיא "לא תשיג כלום" ואיך היא תשיג משהו משגעת אותה. ולפעמים, בבלבול חושים, באקסטזה: "אהובה, את עוד תראי שאני אלחם עלייך וגם אצליח. אני לא אנוח ולא אשקוט. אבל אני אדאג לכך שהוא ינוח."
זה יהיה רעל עכברושים. יותר מאוחר היא כתבה: לעכברושים על שתי רגליים. זה היה הדבר הכי פחות בולט, וזה משהו שניתן אולי להשגה.
חברתה לקחה חלק בהתפתחות הזאת, מלאת התפעלות. היא עקבה אחר הדרך שאלי עושה, לא אחת בדאגה אבל תמיד ברטט של אהבה. נישואיה שלה לא היו גרועים באותה תקופה; היא היתה שקועה מדי בענייניה של אלי מכדי לשים לב לבעלה. היא הקשיבה בעונג להבטחותיה של אלי. זה שהאיש הזה, המנוול הזה, שכמעט חטף ממנה את חברתה בפעם השנייה, צריך ללכת, זה היה בסדר מצדה. אבל היא השביעה את אלי להיות זהירה מאוד, כדי שלא תסבול אחר כך במשך שנים שלא באשמתה. "אמא ואני לא ננטוש אותך לעולמים." מרגע זה ואילך גם אלי הפסיקה להתייחס יותר מדי לגסותו של בעלה; הקסם שהיא היתה שרויה בו נסך בה אדישות לגירויים חיצוניים; שום דבר לא השפיע עליה יותר. החלק הזה כבר סודר מבחינתה. עיניה היו נשואות לכוכב שלה: הרצח. עכשיו כבר בטוח שיהיה רצח.
היא הלכה לרוקח מר ו'. ביקשה ממנו רעל נגד העכברושים בדירתה. הוא מכר לה עוגיות רעל. כעבור זמן־מה היא חזרה, לחצה עליו לתת לה בבקשה רעל חזק יותר. העוגיות לא עזרו. הוא מכר לה בקלות דעת רעל בשני מארק, בין עשרה לחמישה־עשר גרם ארסן. ההחלטה לחסל את לינק היתה מקובעת בראשה של אלי. היא נולדה בנפשה, ועכשיו הגיע זמנה לצאת לאוויר העולם. מה שנותר היה לעבור את השלב המחריד של ביצוע ההחלטה. בהתחלה לא היה לה שום מושג למה היא נכנסת.
זה היה בחודשים פברואר־מארס 1922. ההתחלה הלכה בקלות. אולי היא התגרתה בו ואולי היא פשוט נתנה לזה לקרות: בערב הוא כשל הביתה שיכור, שפך לה את האוכל על הראש, השליך אותה על המיטה, דרש מחית תפוחי אדמה. במחית הזאת הוא קיבל את המנה הראשונה של הרעל. כעבור שלושה ימים, מנה נוספת. האיש חלה; התפתחו תסמיני קיבה ומעיים. הוא שכב שמונה ימים, אחר כך חזר לעבודה. המצב הלך והחמיר. הרעל השפיע על כל מערכות הגוף. היא ראתה איך הוא מנסה לשווא להזיע, אבל "החומר ישב טוב". הכול נראה מתקדם יפה, הוא לא ממש חזר לעמוד על הרגליים, היא היתה נחושה לא להרפות. אבל קרו דברים אחרים. לאט־לאט היא נאלצה לראות את המעשה מבעד לצעיף הקסם שלה. פעם אחת, כשהרגשתו השתפרה, הוא לא הגיע הביתה; היא חששה שהוא נשבר, שרופא שאב לו את הקיבה וקבע שמדובר ברעל. חברתה התחילה לפזר הערות קודרות, מדאיגות: אדם יכול להתפוצץ מרעל. היא האמינה בזה ונבהלה מאוד. אבל רוב הזמן היא עצמה לא ידעה מה היא מרגישה: היתה חסרת מנוחה נורא, היא הלכה והלכה, ככל שרגליה נשאו אותה. היא שאלה את בנדה אם לזאת הכוונה בייסורי מצפון.
חברתה ראתה מה מצבה של אלי. לו רק היתה נותנת לבעל את כל המנה בבת אחת ושמה קץ לכול. והיה הפחד האיום מפני התגלות. "אהובתי היחידה, רק תיזהרי מאוד שזה לא יתגלה אחרי כן. כי המנוולים לא שווים את זה."
וכשבעלה של גרטה שמע שלינק חולה, הוא אמר בהלצה: "נו, לא אתפלא אם אשתו נתנה לו משהו. היא כל הזמן מכריזה שהיא עוד תנקום בו." אשתו: "אז הרופא לא היה אומר שמדובר בשפעת שהתיישבה לו על הריאות." ושכנה אחת, גברת נ' כלשהי, אמרה לאמה של גרטה שהיא חושבת שמשהו במחלה של לינק לא בסדר; בטח לגברת לינק יש יד בדבר.
גברת לינק חסרת מנוחה, שבורה לחתיכות. היא מותשת, מטפלת בבעלה. היא אוספת את עצמה מחדש, היא שוב כושלת. איך הוא שוכב שם ומסרב להסתלק. עכשיו הוא נראה לה דוחה בצורה חדשה לגמרי, ממש מחריד. האיש המורעל. היא ראתה מה היא עושה; הוא נראה לה מפלצת, האשמה מהלכת. היא טיפלה בו, הרגישה פעמים רבות שהיא חייבת להיות חביבה אליו במיוחד. המשימה שהיא לקחה על עצמה היתה איומה. כשהוא שוב החלים, היא קמלה. החליטה לחכות לאביב.
עינה החדה, עין הנץ, של חברתה הבחינה במשהו מכל זה. האם אלי לא מאוהבת קצת בבעלה? לא, לא, השיבה אלי המיוסרת. מה היא רוצה. הרי היא עושה את כל זה בשביל החברה. היא הרגישה שהיא חייבת לגונן על זה שהיא דואגת ללינק; אם היא דואגת כל כך, אז אולי "היא לא היתה צריכה לתת לו את החומר". בנדה הגזימה לא מעט בשיחות שלה עם אלי. באחד מפטפוטי ההתלהמות שלה חמקה מפיה האמירה: גם היא מתכוונת להרעיל את בעלה. היא, שהנישואים שלה לבנדה היו נסבלים והיא נתלתה עליו תמיד ותבעה את אהבתו. היא לא ממש התכוונה ברצינות לעניין הזה עם הרעל. אלי נתנה לה קצת ארסן משלה. גרטה השליכה אותו בחלחלה, בתירוץ הצולע: שבנדה יפסיק לאכול בבית אם הוא יתחיל לחשוד, ואם זה יתגלה, שום דבר לא יצא לה מ"הניצחון הגדול". בפעם אחרת, כדי להתחרות באלי ותוך כדי כך לתגמל אותה, היא שיקרה שהיא כמעט הסתבכה היום. היא ניסתה לתת לבעלה חומצת מלח, אבל הוא הרגיש והכריח אותה לאכול מזה בעצמה ועכשיו היא מרגישה כל כך רע. אלי האמינה לה. עוד דברים שבנדה אמרה ועשתה באותו זמן לא היו אלא חיקוי מתחנף לחברתה. היא דיברה על הכורח שהיא כופה על עצמה בבית, איך אין לה שום רגש לבעלה. אבל בינתיים לא כדאי לעשות משהו לבנדה; זה ייראה מוזר בעיני אנשים ששני הבחורים יסתלקו בבת אחת.
۞אלי התמודדה עם המראה הנורא של בעלה החולה, איך הוא מסתובב בסלון עם חום גבוה, מטפס על הקירות מכאבים. היא סבלה מזה בצורה מחרידה. היא היתה חייבת למצוא מפלט במכתבים, לחזק את עצמה: אני לא אוותר, הוא צריך להיענש, גם אם בסופו של דבר רק אני אאמין בזה. מפעם לפעם השתלטה עליה אדישות בהמית; מרוב עומס, כל המתח היה קורס פתאום. אז הגישה לו באדישות את מרק החולים שלו ו"נתנה לו את החומר" בתוכו. וזה אפילו שעשע אותה, איך היא מסדרת אותו: מול העיניים שלו היא מטפלת יפה־יפה, ואחרי גבו היא מטפטפת את הרעל לאוכל: "רק שהחזיר יתפגר כבר. קשוח החזיר הזה. היום נתתי לו טיפות, אבל בכמות. פתאום הוא קיבל דפיקות לב כאלה, והייתי צריכה לשים לו רטיות, אבל בכלל לא שמתי לו אותן על הלב אלא בבית השחי, והוא אפילו לא שם לב."
אלה היו רגעים חולפים של התפרקות צינית. בימים אחרים היא לא ידעה איפה לשים את עצמה מרוב רגשות אשם והתייסרות פנימית. אז היא היתה שוכבת לרגליו ומתחננת שיישאר איתה, מבטיחה לטפל בו. אז היא היתה שוב הרעיה, בת המשפחה מבראונשווייג, והוא הבעל שאביה נתן לה. הפחד מעונש: "אם לינק יגלה שמרעילים אותו, אני אבודה בלי חסד ובלי רחמים."
כמה עליות ומורדות במילים ובמכתבים שהחליפה עם בנדה באותה תקופה. היא, הפעילה, הגברית, דמיינה את עצמה כמעט בתפקיד שפחתה של בנדה. באמצע דיווחים מחרידים על מצבו של לינק היא כתבה: "ברגע שאגמור עם לינק, תהיה לך הוכחה מספקת, שרק למענך, אהובה, החזקתי מעמד." פעם, כשהדיבורים והלחישות והפחדים נטולי הבסיס התגברו, היא לקחה את שארית הרעל וזרקה אותה לאסלה, ואז עמדה שם בחוסר אונים. ההחלטה לחסל את לינק לחצה עליה, גברה עליה. היא שברה לעצמה את הראש מה לעשות. "גרטה, תנסי לראות אם את יכולה להשיג משהו. יכולתי למרוט לעצמי את השערות. למה הייתי צריכה להיות כזאת מטומטמת? עכשיו הכול היה לחינם. בבקשה, בבקשה. תשיגי לי משהו, גרטה. אני לא מאמינה שאני אשתחרר ממנו פעם ואני רוצה, חייבת להיפטר ממנו. כי אני שונאת אותו נורא." והנשים ישבו יחד ובכו; הן לקחו על עצמן הרבה מדי. בנדה החשדנית חשה בתוכחה סמויה בדברי חברתה: לבהּ כואב, היא כתבה באחד המכתבים; היא מרגישה אשמה והיא חרדה לאהובתה.
אלי הלכה עוד פעם לרוקח. קיבלה שוב את הרעל. הקורבן שכב בינתיים בבית או רץ לרופאים. הם אבחנו שפעת. התפרצויות הזעם שלו שככו. אבל הוא נשאר האיש הקודר ומר הנפש כתמיד. את התסכול על מצבו האומלל הוא שפך לא פעם על אשתו. הוא הרי בהמת עבודה. לו רק היה יכול לצאת מהבית, ללכת לעבודה. לפעמים, כשהיה מביט באלי, הוא חש חרטה. היא ישבה לצדו ובכתה; הוא לא ידע למה. שום התבהרות, שום התחממות בנשמתו, עד הרגע האחרון. ההרעלה תקפה את הקיבה ואת המעיים, גרמה לדלקות קשות עם ליחה. הקאות, שלשולים דמויי כולרה הופיעו בעיקר בעקבות המינונים הגבוהים. הוא נהיה חיוור ואפור, כאבי ראש, כאבי עצבים, חולשה בכל הגוף. מדי פעם התקפי לב, מצבים דמויי עילפון, הזיות.
את הימים הנוראים בסוף מארס לפני סופו של לינק עברו שתי החברות במתח עצום. בנדה היתה השלווה יותר, למרות פחדיה: היא היתה רחוקה מזירת ההתרחשות, ובעיקר שמחה על כך שמשהו נעשה כאן למענה. היא ואלי עדיין הפריחו את אותן סיסמאות: עוד מעט לא יהיה איש שיהרוס את אהבתן. אבל לא פעם הן היו מבוהלות עד מוות. שוב ושוב הרגיעה בנדה את חברתה, הזהירה אותה שבמקרה של חקירה היא צריכה להודות ולא לחוש שום חרטה. בוקר אחד, כשאלי באה לביקור מוקדם מהרגיל, גרטה נחרדה משמחה; היא כבר חשבה שיש בפיה בשורה מסוימת.
בנפשה של אלי לא נשאר כמעט שום רגש ללינק. רק מחשבה אחת שלטה עכשיו במוחה: צריך לשים לזה סוף. מדי פעם עוד גאתה בה שנאה אל האיש, מפני שהמצב הזה נמשך זמן רב מדי. לפעמים ניעורה בה שוב, או שהיא עוררה אותה, אותה תחושת ההיקסמות המתוקה והמרגיעה שהיתה לה לעזר: אני עושה את זה בשביל החברה שלי, אני מוכיחה לה את אהבתי, אחרי שגרמתי לה כאב כזה כשחזרתי אליו. באותם ימים היא הסתערה לתוך האהבה הזאת בשצף קצף, יותר מאי־פעם. אבל בחשאי ולפעמים נסוגה האהבה הזאת ופינתה מקום לכמיהה לשים קץ לכול. ככל ששנאתה ללינק נחלשה, כך נחלש גם רגש האהבה. אבל לא היתה דרך חזרה. היו לה מחשבות אובדניות. היא דיברה על כך במעטה של בריחה מעונש, בעקיפין: "אם זה יתגלה ואני אצטרך לשלם, אגמור עם עצמי אחת ושתיים." ובפעם אחרת: "אם זה יתגלה, וזה ממש לא אכפת לי, אז ימי ספורים כמו ימיו."
۞לקראת סוף מארס 1922 שוב נגמר מלאי הרעל ושתיהן, אלי וגרטה גם יחד, לא יכלו יותר לעמוד בייסורים, בחרדה, בטלטלת האימה. בנדה הסכימה שהאישה תיקח את בעלה לבית החולים. המרץ של אלי נשבר. בחולשה ובהכרת תודה היא כתבה לחברתה: כן, זה מה שהיא תעשה; ואם היא תתחתן פעם שנייה, זה יהיה עם חברתה.
לינק נלקח לבית החולים ליכטנברג באחד באפריל 1922 ומת באותו יום, בגיל שלושים.
אבן נגולה מעל לבה של אשתו. בעצם היא לא חשבה על לינק. כלפי חוץ היא העמידה פני מוכת יגון, אבל היתה מוצפת אושר והקלה. על מה? על כך שהיא לא צריכה יותר להרוג, על כך שהיא שוב שייכת לעצמה, על כך שהחולי שלה מגיע סוף־סוף לקצו. מטוטלת הנפש שלה חייבת עכשיו, כך קיוותה, לשוב ולהתייצב. כן, מה בעצם קרה? היא רק חשה במעורפל שמטען כבד של זוועות הוסר מעליה. לא היו לה רגשות טינה כלפי בעלה המת, כי היא לא הקדישה לו מחשבה. עכשיו אפילו יכלה, ברגעים מסוימים כשחשבה עליו, לחוש געגוע. באותם ימים היא כתבה מכתב להוריה: לינק השתפר לקראת הסוף; הוא קיים את הבטחתו. לעצמה ולאחרים היא יכלה לומר עליו רק טובות. המזל שיחק לה; היא חזרה לעולם הישן שלה, המסודר והנקי. החרדה והמתח של השבועות האחרונים התחלפו בהתרוממות רוח. אלי היתה במצב של בלבול. היא לא צפתה דבר.
כמו תמיד, היא הסתירה מבנדה חלק מרגשותיה והיתה כולה שִׂמחה בחברתה. היא כבר חשבה על עתיד רחוק יותר: בינתיים היא לא רוצה להתחתן, אבל אולי מאוחר יותר, כשמשהו יזדמן, עם אפשרות להצטרף לעסק וחתן עם ארנק תפוח. "עכשיו אני האלמנה הצעירה והעליזה," היא צהלה, בלי להתחשב ברגשותיה של בנדה, "זאת הרי היתה המשאלה שלי, להיות חופשייה עד הפסחא. אין לי שום דבר ללבוש, עכשיו אני יכולה לקנות לעצמי משהו. ואם המזל ישחק גם לך, אמא לא תכיר אותנו כשהיא תבוא לבקר. אנחנו נהיה האלמנות העליזות מברלין."
בנדה חיה בשבועות האחרונים בחרדה נוראה וכבר חיכתה בקוצר רוח למועד הקבורה. באשר להריגתו של לינק, היא ראתה בעצמה את מקבל הסחורה הגנובה, שהוא גרוע ממש כמו הגנב. היא לא הלכה להלוויה, אבל אמה כן. היא ראתה חובה לעצמה להרגיע את חברתה: "הנבל הגדול ביותר הוא זה שיוטמן היום באדמה. הלוואי שלא ימצא מנוחה בקברו." אבל במכתב אחר באותו יום היא כתבה: "אהובה, את חושבת עלי ברגע שמורידים אותו לקבר, כי אני בעצם האשמה העיקרית בכול. הפנים שלי בוערות כאילו באש. עכשיו השעה עשרים לארבע. עוד מעט, אם הכול יתקדם לפי התוכנית, החגיגה הגדולה תתחיל, ומר קומוניסט יעזוב בצעד חגיגי את העולם הזה."
אלי לא היתה זקוקה לשום עידוד. ברברבנות ובציניות, גם אם לא בשיא הכנות, היא התפארה באוזני חברתה: "ביצעתי את כל מה שתכננתי והוכחתי את אהבתי אלייך. הוכחתי בכך שהלב שלי פועם רק בשבילך, ושהאהבה ללינק היתה העמדת פנים עד ליום האחרון. את דווקא אמרת לפעמים שאני מרחמת עליו. לא, אהובה. עכשיו אני קודם כול מאושרת שבשביל ארבעה מארק עשיתי את זה, וסתמתי לו את הפה הארור שלו."
אבל לאט־לאט התחילו להסתמן אצל אלי התפכחות מאשליה ורפיון. היא סיפרה לאמה של גרטה, לגברת שנוּרר, על מחלתו של לינק, איך הוא כל הזמן רצה לחזור לעבודה ואיך היא לא פעם בכתה מפני שעכשיו הוא היה כל כך חביב אליה. לא פעם היא ישבה ועל פניה הבעה מלנכולית. הקסם התחיל לפוג. זה לא היה פחד מעונש, כמו אצל בנדה, אלא התחלה של התבהרות נוראה, חזרה של המטוטלת למצבה הקודם. בנדה הביטה בה במצוקה, היא הרגישה שאלי מתקוממת גם נגדה: "את מציגה לי כזאת חידה קשה לפתרון. כמה שאני מודאגת ומאשימה את עצמי. גם כשאני איתך, הכול ביחס שלך אלי כל כך מאולץ, כאילו שאת כל הזמן רוצה להגיד לי שאני אשמה שעשית את זה." המצוקה של בנדה היתה גדולה. פעם אחת, בתסכול גמור, היא האשימה את עצמה בכול; אלי לא אוהבת אותה באמת; היא יכלה אז, כשחזרה ללינק, להתחיל חיים מאושרים איתו.
אלי, האלמנה, התנערה מאבלה המעורפל והתגוננה בפני חברתה: "גרטשן היקרה, איך את יכולה להגיד שחבל לי על לינק? אני לא מספיק מתרברבת? לו כל זה היה מאולץ, לא הייתי מתפארת ככה. תאמיני לי, זה לא נגע בי אפילו כמלוא הנימה. הייתי קרה ועשיתי הכול בלב קר ואני גם לא מתחרטת על זה בכלל. אני פשוט שמחה ומרוצה שנפטרתי מזה."
۞באותו זמן, תוך כדי החיזור אחר חברתה ומאבק על אהבתה, העמידה בנדה פנים שגם היא פעילה ומתכוננת לחסל את בעלה. ואולי היו בה מחשבות תעתועים כאלה. באותו זמן היא היתה נתונה בלחץ הכאב והחרדה לחברתה. אבל בכל פעם שעשתה צעד קדימה, חזרה מיד שני צעדים אחורה. היא ביקרה אצל מגדת העתידות המקומטת פַייסט, לקחה ממנה טיפות, סיפרה לחברתה שהיא נותנת אותן לבעלה. היא היתה נסערת ביותר, והאהבה לחברתה דחפה אותה לעשות דברים שלא היו מטבעה. היא לא שנאה את בעלה כלל, וכשחיבקה את אלי, היא התאבלה והתייפחה למרות תשוקתה; ועדיין השתוקקה לבעלה. שוב ושוב היא השביעה את חברתה להתאזר בסבלנות: "חכי לי ותישארי נאמנה; כאן זה ייקח עוד טיפונת זמן." וכל אותה שעה נלהבה מהרעיון להביא אליה את אלי ולחיות איתה ועם אמה. גרטה, חמת המזג והרגשנית נחרדה לשמוע שחברתה דורשת ממנה להיות חופשייה עד חג השבועות לכל המאוחר. בדאבה היא קראה את מכתבה המפתה של אלי: כמה נחמד לה עכשיו, לבד, לא להתרוצץ, לא לשחק את הפוּדל של אף אחד, ולא להתחשב יותר בשום דבר. עכשיו גם היא קלטה את הצד הילדותי הקשה באלי, הצד העליז, הקליל והלא אכפתי, ובה בעת קר כקרח. עכשיו היתה בנדה נתונה בקונפליקט, אם לא במשבר. כמעט הוקל לה כשהפורענות פרצה לבסוף, והכול נחשף.
רופאיו של לינק התלבטו בין שפעת, מלריה והרעלת מתנול. תעודת הפטירה קבעה שהמוות נגרם כתוצאה מהרעלת מתנול. אמו של לינק, בשנאתה לאלי, היא זאת שהחלה לגלגל את הכדור. עד לאחר מותו, אלי לא סיפרה לה כלום על מחלתו של לינק, ואז היא אמרה לה שהוא מת מהרעלת אלכוהול. היא הלכה למשטרה והאשימה את כלתה. נפתחה חקירה. רופאים מטעם בית המשפט ביצעו בגופה נתיחה לאחר המוות, חלקי גופה נשלחו לכימאי ד"ר ב"ר לבדיקה. הבדיקה הכימית לא העלתה שום עקבות של מתנול או תרופה כלשהי. היא חשפה נוכחות של כמויות ניכרות של ארסן, שיכולות להרוג כמה וכמה אנשים. היועצים הרפואיים של בית המשפט קבעו הרעלה כרונית בכמות חסרת תקדים של ארסן.
חיפוש בדירתה של גברת לינק חשף ערימת מכתבים, מכתביה של בנדה כמובן, אבל גם מספר לא קטן של מכתביה שלה שבנדה החזירה לה. חלק מהמכתבים היא שמרה במזרן שלה. כשפרצה הסערה, גברת בנדה היתה רתוקה למיטתה. בתשעה־עשר במאי, חודש וחצי לאחר מות לינק, נעצרה אלמנתו. בעשרים ושישה במאי נעצרה גרטה בנדה. נערכו גם חקירות נגד גברת שנורר.
הדיווחים הקצרים על המקרה בעיתונות עוררו עניין עצום. החקירות נמשכו כמעט שנה שלמה. המשפט התנהל בבית המשפט המחוזי בברלין בין השנים־עשר לשישה־עשר במארס 1923.
אלי לינק הודתה באשמה מההתחלה. היא היתה כמו תלמידת בית ספר ביישנית. אבל אז התפרצה מחאתה. שנאתה לבעלה קמה לתחייה; היא הרגישה שהיא חפה מפשע, שהיא רק הגנה על עצמה וחיסלה את הנבל.
חברתה היתה הרוסה, אכולת חרדה. וגם משוחררת. מצפונה המייסר, הנושן, חנק את גרונה. היא הרגישה נקיפות מצפון גם כלפי אלי. בדרכה העצורה, היא חשה אשמה, אך הוסיפה להתחמק ולהסתתר מאחורי תרעומת מהדהדת. אפילו במהלך המשפט עצמו היא הכחישה הכול — שקר דק ושקוף ביותר.
۞במעצר אלי חזרה לעצמה. הקסם נמחק לגמרי. לא היה לה ברור איך הדברים התגלגלו לידי כך. היא כתבה במהלך החקירות: "איך אני אמורה לתאר את זה. זה היה ונשאר מעורפל, הכול נראה לי כמו חלום." שום תחושת סכנה לא היתה בה. היא כבר לא היתה חדורת זעם על לינק, אלא חשה קהות כללית ומרירות, גם כלפי לינק המת, גינוי קהה ומר, תיעוב מוחלט, שבהם היא נאחזה כדי להתאושש. נאחזה בביטחון באלימות ובהתעללות שלו. וזה נתן לה כוח להיות פעילה ולהמשיך להתנהל. ההורים בבראונשווייג התנערו ונחלצו להגנתה. חוסר הדאגה של אלי בלט מהמרירות שלה כלפי אמו של לינק, זאת שדיווחה עליה ושעדיין מתערבת בענייניה של אלי או בירושה של לינק. אלי התריעה על כך באוזני עורך הדין שטיפל בעבר בתביעת הגירושים שלה. האם היא חייבת להשלים עם זה? במכתב מסוף 1922 היא האשימה את הוריה ואת אחיה: הם היו צריכים לאפסן את חפציה. כל מה שהיה ברשותה נעלם, היא יכולה לתלוש לעצמה את שערותיה, אחת לאחת. "הזקנה מחפשת סיבות להפיל עלי את האשמה, אבל אם היא רק תגיד מילה, אז גם אני אפתח את הפה, כי הקדירה כבר עולה על גדותיה. ללינק לא היה כלום חוץ מבגדים תחתונים קרועים. אם עורכי הדין לא יעשו מאמץ גדול, אני אשאר כאן שנים. אוף, האישה הזאת. למה היא גידלה כאלה ילדים חסרי לב? אולי אני אסתובב יחפה; זה ימצא חן בעיני הזקנה." היא גם דיווחה שמזג האוויר כאן עדיין נאה, האוויר נפלא. "רק אל תהיו לי חולים. אני עוד רוצה לראות את כולם בריאים ושלמים. תדאגו בבקשה לטפל בעניינים שלי. אני צריכה להחליט מה אני עושה; כי יש לי המון התחייבויות. מברכת אתכם מכל הלב, בתכם ואחותכם, אלי."
נדמה היה לה שהיא נפטרה לגמרי מלינק, שהיא שחררה את עצמה ממנו. אבל היא לא חזרה לשיווי המשקל הקודם שלה. עכשיו, כשקסם השנאה ותשוקת האהבה התפוגגו ורוצים להעניש אותה בגלל לינק, היא התחילה מחדש להילחם בו. היא עדיין נשאה אותו איתה לכל מקום. משהו עמוק בתוכה עדיין נצמד אליו. היא חלמה הרבה בבית המעצר, וחלומות קשים. חלק מהם היא רשמה. הנה חלומותיה:
"בעלי ואני הלכנו ביער והגענו לבור מגודר. חטפנו צמרמורת, בבור הזה היו אריות. לינק התעצבן ואמר: אני תכף זורק אותך פנימה! וכבר מצאתי את עצמי שוכבת בקרקעית הבור. האריות התנפלו עלי, אבל אני ליטפתי וחיבקתי אותם וגם נתתי להם לאכול את הכריכים שלי. החיות האלה לא עשו לי כלום. בזמן שהאריות אכלו, טיפסתי על קירות הבור וקפצתי מעל לגדר. אבל לינק אמר בזעם: חמורה שכמותך, את לא מתפגרת. היתה שם דלת שלא היתה סגורה לגמרי. נתתי ללינק דחיפה, הוא צנח למטה. האריות קרעו אותו לגזרים ושכבו שם איתו בשלולית דם גדולה."
"אני ישבתי בחדר שלי עם ילדה קטנה, ושתינו שיחקנו וצחקנו והתחבקנו. לימדתי אותה כמה משפטים שהקטנה היתה אמורה להגיד כשלינק יחזור הביתה. כשראינו אותו, הלכנו לקראתו ואמרנו: שלום אבא, איך היה היום שלך. הקטנה בקושי הספיקה לבטא כמה מילים, והוא אמר: הממזרה דומה לך שתי טיפות מים. קרע ממני את הילדה, תפס אותה ברגליים והטיח את ראשה בפינת השולחן."
"לינק קנה כלבלב. הוא רצה לאלף אותו להיות כלב שמירה. הוא לקח את המקל והרביץ לחיה מכות רצח. כשהוא רק שמע את הקול של לינק, הכלב כבר התחיל לצרוח. אני לא יכולתי לראות את זה ונזפתי בו על שהוא מרביץ ככה לכלב: 'אתה תקבל ממנו הרבה יותר אם תעניק לו חום וחיבה.' כיוון שלינק לא הקשיב לי, לקחתי ממנו את המקל והרבצתי לו על הראש עד שהוא נפל מת."
"באולם שכבו המון מתים. אני הייתי חייבת לרחוץ אותם ולהלביש אותם, אבל מחוסר זהירות הפלתי ספסל אחד. כל המתים נפלו על הרצפה, וכשהרמתי אותם חטפתי צמרמורת, רציתי לצאת מהר ולקרוא למישהו. אבל כמה שלא רצתי, לא התקדמתי, והקריאה נשארה תקועה לי בגרון." — "נשפטתי. העונש היה כבד מאוד. בזמן שאני שברתי לי את הראש: איך את גומרת עם זה הכי מהר, הגיעה סוהרת ואמרה: אני אעזור לך. לקחה סכין וחתכה לי את הגוף לשניים."
"שמעתי את אמא'לה קוראת לי והלכתי לחלון. אז שמעתי מישהו נכנס לתא שלי. הוא משך וקרע אותי מהחלון."
"בחדר שלי היה אדם קר לגמרי, הוא או היא, אני לא יודעת; אני גם לא יודעת אם היצור היה מת. כל כך ציער אותי שהאדם הזה כל כך קר. לקחתי כמה גחלים מהבהבות מהתנור ושמתי אותן ליד המיטה, כדי שהאדם יתחמם. אבל בבת אחת הכול עלה בלהבות ואני יצאתי מדעתי, כמו משוגעת. מי עוד מכיר את ההרגשה הזאת, כשאתה מתעורר ושום דבר לא אמת."
"אדם אחד עמד בחדר עם דלי ובתוכו נחש. האדם הזה הראה לנחש את הדרך לזחול אלי, והנחש כרך את עצמו סביבי והכיש אותי בצוואר."
"הסתכלתי בדגל לבן עם עיט שחור, ובינתיים עישנתי סיגריה. מתוך חוסר זהירות חרכתי בו חור. הובילו אותי לבית דין צבאי וקיבלתי מאסר עולם עם עבודת פרך. מתוך ייאוש תליתי את עצמי."
"עשינו אימונים בתפיסת כדור עם ארבעה כדורים. הכדורים החליפו צבע באוויר. פתאום הכדורים נהפכו לראשים ותקעו בי מבטים כאלה שנתקפתי אימה ופחד. קיבלתי צמרמורת וברחתי משם. אבל כמה שלא התאמצתי, לא הצלחתי לזוז מהמקום. אז קראתי אמא'לה, תעזרי לי. אבל גם המילים נתקעו לי בגרון. כשהתעוררתי, הייתי שטופת זיעה."
"טיול לכפר. כשהגענו לטחנת קמח, נכנסנו פנימה וביקשנו קצת קמח. הטוחן היה רע לב וגירש אותנו, אז אני התמלאתי כעס מטורף, נתתי לו דחיפה והוא עף לתוך הגלגל. שם הוא נקרע לגזרים."
"בעלי תמיד התכוון לעבור לחוץ לארץ. המשאלה שלו התקיימה, והוא לקח אותי איתו. באונייה התפעלתי מכל מה שראיתי, וגם רציתי לדעת הרבה דברים. מכל השאלות האלה לינק נעשה עצבני וזרק אותי למים. מישהו ראה את זה והצילו אותי. כשהייתי שוב לצד לינק, זה לא מצא חן בעיניו; הייתי לו למטרד. נורא הרגיז אותי שקודם הוא פיתה אותי לבוא איתו ועכשיו הוא רוצה להיפטר ממני. אז נתתי לו דחיפה. לרוע המזל לינק נפל למים ולא עלה בחזרה. אבל אני כל הזמן רואה אותו מופיע מאחורי."
"'הרי תמיד הבטחת לי שתקנה לי נעליים חדשות, אז הנה אתה יכול להגשים לי את המשאלה הזאת.' 'כן, אני אקנה לך זוג נעלי עץ. מספיק טובות בשבילך.' אני אמרתי לא, תודה, אז אני לא רוצה נעליים. בשביל ה'תודה' הזאת הוא החטיף לי כזאת מכה בראש, שלא ידעתי מה קורה איתי. כשחזרתי לאט־לאט להכרה, ישבנו בחשמלית. לינק אמר: נו, גמרת עם הברוגז? רק אז הבנתי מה קרה. עכשיו כבר לא יכולתי להשתלט על עצמי. בירידה, דחפתי אותו מהחשמלית אל הפסים, הוא נדרס על המקום ושכב בדם קרוע לגזרים."
לעתים קרובות בבית הסוהר, כשאלי ישנה או נמנמה, הופיעו לעיניה חפצים ופרצופים שהתנפחו וגדלו בצורה מופרזת. היא אמרה שהעיניים כואבות לה מזה. היו לה התקפי חרדה ודפיקות לב, והרבה פעמים היא לא ידעה מה לעשות. היא תפסה את עצמה משוטטת בחלום מתוך שינה. היא פחדה פחד מוות מהלילה, ניסתה עיסויים קרים. זה עשה לה טוב, אבל החלומות הרעים לא נעלמו.
השנייה, גרטה בנדה, גם היא סבלה לעתים קרובות מחזיונות לילה, ראתה את בעלה לנגד עיניה. הוא איים עליה בסכין ובגרזן. חרדה נוראה ומעיקה היתה משתלטת עליה אז. אבל היו לה גם חלומות אחרים, קלילים ונעימים יותר. היא שוטטה בכרי דשא ירוקים עם הרבה פרחים, ראתה לפעמים שלג צח, טיילה עם הכלב שלה. פעמים רבות היא חלמה על אמה ובכתה בשנתה, עד שאישה אחת שהיתה שותפתה לתא העירה אותה. היא ראתה את בעלה צועק על אמא שלה. לפעמים היא חלמה על גברת לינק, אלי שלה, וראתה אותה עומדת מולה, בוכה ואומרת: "לינק שוב הרביץ לי נורא חזק."
אלי הושפעה קשות מהאירועים, מהמאסר, מהחקירות. היא לא רק חזרה לעצמה; כפי שהחלומות שלה מראים, היא עברה שינוי. רק עכשיו ראתה בבהירות ובשלמות את המעשה שעשתה, רק עכשיו לינק באמת מת מהרעל שהיא נתנה לו. זה קרה בעקבות קסם האהבה שנעלם, אבל גם בעקבות התחזקות רגשות המשפחה, האינסטינקטים שלה כבת להוריה שהמאסר ובית המשפט המחישו אותם מאוד. מכאן נבעו עכשיו כמויות מופרזות של דחפים חברתיים. אם במשך היום היה נדמה שהיא מתנהלת בעליזות ובשלווה, הרי שבמשך הלילה ובחלומותיה היא היתה נתונה לדחפים בורגניים המהבהבים בחוזקה, טבועים עמוק בתוכה. היא נמשכה אל ההורים, אל אמא: היא רצתה לאמא'לה שלה, היא שמעה אותה קוראת לה, אבל מישהו משך וקרע אותה מהחלון בתא שלה. זה היה הפשע שביצעה, הוא זה שהרחיק אותה מאמא.
היא עברה לשווא וללא הרף על העובדות: "לינק מת, אני רצחתי אותו", ולא הצליחה להתמודד איתן. הרצח שוחזר שוב ושוב בחלומותיה. היא היתה חייבת לשוב ולרצוח מחדש, לכך דחפו אותה האינסטינקטים שלה כבת, והיא ניסתה שוב ושוב להצדיק את עצמה. החלומות שלה היו מאבק מתמשך; האינסטינקטים המאשימים של הבת נלחמו להשיג שליטה ללא גבול, בעוד ששארית כוחותיה של אלי התגוננו בפניהם, ולו אף במטרה בריאה למנוע את הכוחות הנוראים והמשתקים האלה מלהציף אותה. כדי להצדיק את עצמה, היא המציאה את הנפילה הציורית אל בור האריות. בתמונה הזאת אלי הסבירה למה הניחה לבעלה להיות טרף לאריות. היא שוטטה איתו יחד ביער, יער הנישואים הגרועים. ואז הם הגיעו למקום המגודר, למקום האסור, זירה של זעם גלוי, של שנאה, של סטיות. האיש ניסה לזרוק אותה פנימה; זה לא הצליח לו; היא הצילה את עצמה. הוא עצמו נהרג כאן. ובצדק. בחלומות היא התגוננה, דיברה רק על הסטיות שלו, לא על שלה.
היא הוכיחה לעצמה את האלימות של לינק בצורה הבולטת ביותר כשהוא תפס ברגליה את הילדה שביקשה לברך אותו, והטיח את ראשה בזווית השולחן. בכך דיברה גם על דברים נסתרים יותר. היא עצמה היתה הילדה הקטנה שראתה בלינק דמות דומה לאביה, חיפשה את אביה בלינק. היא רצתה לקרוא לו אבא, לבוא לקראתו כמו הילדה הקטנה מהחלום. אבל הוא אכזב אותה בצורה המחרידה ביותר. היא האשימה אותו שהוא מנסה להרוג אותה, מנסה להרוג את הילדה שבה. זאת היתה דרכה המוסווית לקרוא להוריה להגנתה, להעיד לטובתה: שיהיו טובים אליה. היא ראתה בדמיונה שלינק משליך אותה מאונייה, חובט בראשה. האכזבה שלה מהקשר עם לינק: הוא הבטיח לה נעליים והציע לה נעלי עץ, שהן מספיק טובות בשבילה. ההתקפות המיניות שלו הופיעו שוב בצורה מצועפת בתמונת הנחש שזחל ועלה מן הדלי והכיש אותה בצוואר.
ואת הפשע שהיא עצמה ביצעה היא ניסתה להקטין מאוד; היא לא עשתה כלום, רק עישנה סיגריה ומתוך חוסר זהירות חרכה חור בדגל הלבן עם העיט השחור. זאת היתה העבירה על החוק.
היא לא רצתה להתמודד עם הרצח ועם לינק. היא התלוננה שהיא נאלצת לרצוח שוב ושוב, צריכה שוב ושוב להתעסק איתו, והרי הוא כבר מת. המון מתים מילאו את האולם שלה, היא חייבת לרחוץ ולהלביש אותם. היא רוצה לדחוף אותם מעליה, לברוח מהם, אבל היא ממוסמרת למקומה.
לעומת זאת, הסדיזם, השנאה־אהבה העוויתית שלינק עורר בה, המשיכו להשתולל בחלומותיה בחיות עזה. עד כדי כך עדיין היתה קשורה למת. הדברים נאגרו בתוכה בצורה מוזרה: התשוקה להתנקות שוב, להיות ילדה, לחזור להורים, היא שהכניסה לה פנטזיות כאלה לראש; ובה בעת ינק מהם הדחף הסדיסטי, זלל ושבע. היא נתקפה צמרמורת, אבל לא יכלה להשתחרר. היא לא יכלה לטפס בחזרה להורים מעבר לגדר הקוצים של מצפונה, ובשנאה היא לא רצתה להמשיך להישאר. מהטלטלה הזאת לפה ולשם היא חשבה שתימלט באמצעות המוות; סוהרת בכלא עזרה לה בחלום, ביתרה את גופה בסכין. בחלום אחר היא תלתה את עצמה, כמו שבעלה ניסה פעמים רבות לעשות. בחלום ההוא על דגל המלחמה של הצי, היא הזדהתה עם בעלה, שהיה מלח בתקופת המלחמה, והענישה את עצמה בכך שקיבלה על עצמה את גורלו.
כל הדמיונות האלה היו בעצם ענישה עצמית. היא פחדה מהם אבל המשיכה לכפות אותם על עצמה.
בפניה ובתנועותיה היא נותרה אותה אישה עליזה, חפה מפשע ובלתי־מזיקה. בתוכה פנימה התנהל משבר חדש, היא נאבקה בכל כוחה וחלמה על השיבה להורים.
היא לא שכחה את בנדה. ענייני המין הופיעו בתמונות המוזרות של משחק הכדור בארבעה כדורים. פעם, כך סיפר אחד החלומות, שכב בחדרה "אדם קר לגמרי", שהיא טרחה סביבו והשתדלה בכל כוחה לחמם אותו ולהחזיר אותו לחיים. זה היה, כך חלמה בצנעה אבל בבירור, לא הוא ולא היא. כל כך ציער את אלי האדם הזה, אותה, שהיתה שקועה כל כולה ברצח. זה לא היה לינק המת. סוף־סוף, לשם שינוי, לא לינק המת. היא עוד היתה קשורה לגרטה, והחלום היה ברור: גרטה לא רק רחוקה ממנה פיזית, אלי גם משתוקקת להשתחרר ממנה. אלי התביישה בתשוקה הזאת, אבל היא עוד חיה בה. היא הדפה את התשוקה הזאת מעליה, כמו שעשתה עם המת ועם הרצח. בכך הראתה עד כמה התשוקה קשורה ללינק ולפשע שביצעה. ועדיין היה בזה משהו מתוק. היא רצתה להחזיר את גרטה לחיים, אבל רק עשתה את עצמה, רק העמידה פנים. היא עשתה זאת בעזרת אמצעי בלתי־אפשרי לחלוטין, בעזרת גחלים לוחשות, שהיו אמורות לחמם אותה. מובן שהן שרפו את האדם הקר. אלי רצתה ולא רצתה את בנדה. וכשהגחלים שרפו את המיטה, אלי ממש יצאה מדעתה, "כמו משוגעת". באותה דרך היא ברחה קודם מדילמה אחרת, קשה יותר, אל הרצח.
חייה הפנימיים של אלי העמיקו מאוד במאסר. תוך קשיים מרובים, בליווי תופעות שדמו לפסיכוזה קלה, התרחש השינוי, והוא הביא אותה להתקרבות חדשה למשפחתה.
לשנייה, לבנדה, לא קרה הרבה בתקופת המאסר. היא היתה פשוטה יותר, גמישה יותר מבפנים, שופעת יותר ברגשותיה. היא עדיין נצמדה לאמה; המרכז הזה נשאר איתן. רכה, קנאית ורגישה, היו לה האשמות כאלה ואחרות כלפי אלי. אבל היא אהבה אותה, גם בחלומותיה, וטיפחה את אהבתה. אלי נשארה ילדתה, הילדה שהיא חייבת להגן עליה מפני האיש הרע.
המשפט שנערך בין השנים־עשר לשישה־עשר במארס זכה לסיקור נרחב ומפורט בכל עיתוני ברלין, וגם בכמה וכמה עיתונים מהסביבה. מדי יום התחלפו הכותרות המרעישות: מרעילות מאהבה, מכתבי האהבה של המרעילות, מקרה מיוחד במינו.
אלי לינק, בחורה בלונדינית לא מרשימה, ישבה על ספסל הנאשמים והשיבה תשובות מבוישות. מרגרטה בנדה, גבוהת קומה, חגרה חגורת עור על מותניה הדקים; שערה המלא שזה עתה נחפף סורק בגלים, ותווי פניה היו מלאי מרץ. אמה היתה נרגשת והרבתה לבכות. גברת אֶלָה לינק הואשמה "בשתי האשמות נפרדות, קודם כול בהריגת אדם, כלומר בעלה, הריגה שבוצעה בכוונה תחילה; ושנית, כשותפה לפשע של גברת בנדה, דהיינו שותפה לניסיון לרצוח את הבעל, מר בנדה, שבו סייעה ביודעין בעצה ובמעשה".
גברת מרגרטה בנדה "בשתי האשמות נפרדות, קודם כול בסיוע ביודעין לגברת לינק בביצוע הפשע שביצעה, כלומר רצח הבעל, מר לינק. שנית, בהחלטה להרוג אדם, כלומר את הבעל, מר בנדה, ביודעין ובכוונה תחילה, בהכנות לביצוע הפשע הזה, גם אם לא בהשלמתו".
האֵם, גברת שנורר, הואשמה "בשתי האשמות נפרדות, קודם כול על שהיה בידה מידע מוקדם על הכוונה לרצוח את מר לינק, ושנית על הכוונה לרצוח את מר בנדה, וזאת בזמן שבו עוד ניתן היה למנוע את מעשי הפשע האלה, כאשר הנאשמת מזניחה את חובתה לדווח לשלטונות או להודיע בעוד מועד לאנשים שחייהם בסכנה, וכתוצאה מכך יצאו לפועל רצח מר לינק וניסיון הרצח הנפשע של מר בנדה".
הפשעים והעבירות הללו נושאים עונש על פי סעיפים 211, 43, 49, 139, 74 בחוקי העונשין.
זומנו עשרים ואחד עדים, ביניהם בעלה של גרטה בנדה, אמו של לינק המת, אביה של אלי, בעלת הבית של הזוג לינק, הרוקח, מגדת העתידות. כעדים מומחים זומנו הרופאים שטיפלו בלינק החולה. כמו כן זומנו הפתולוגים מטעם השלטונות שביצעו את הנתיחה לאחר המוות, הכימאי שבדק את חלקי הגווייה. אליהם נוספו מומחים פסיכיאטריים.
על שאלת הפתיחה שהשופט המחוזי הציג לאלי לינק, אם היא מודה שנתנה לבעלה ארסן, היא השיבה: כן. היא גם הודתה שרצתה להשתחרר מבעלה. הוא היה חוזר הביתה שיכור, העתיק אליה את היחס הנורא לאמו ונהג לאיים עליה בסכין ובאלת גומי. הוא הכה אותה, לכלך את הדירה, ובחיי הנישואים דרש ממנה את הדרישות המגעילות ביותר. "האם רצית להרעיל את בעלך?" "לא. כל הזמן רק חשבתי שהוא מרביץ לי, שהלב שלו לא נתון לי יותר. אז בגלל זה שלטה בי יום ולילה מחשבה אחת ויחידה: לצאת לחופשי, רק לצאת לחופשי. ושום דבר אחר לא נכנס לי לראש." כשהשופט פקפק: היא שמה לו בפעם אחת כפית שלמה באוכל, ואחריה הוא היה כל כך חולה, שהיה צריך להביא אותו לבית החולים ושם הוא מת, על מה בכל זאת היא חשבה, גברת לינק? "חשבתי על ההתעללויות. הוא הרביץ לי כל כך חזק, שכבר לא ידעתי מה אני עושה." לטענת השופט שהיא לא ציינה אף אחת מהדרישות המחרידות שלו בתביעת הגירושים שלה, וגם בהתכתבות שלה עם גברת בנדה לא בא לידי ביטוי דבר מן הדברים האלה, תגובת גברת לינק: "לא אמרתי על זה כלום כי היה לי נורא לא נעים; אבל כן ציינתי כמה דברים באוזני העורך דין שלי." החקירה שלה הסתיימה לאחר שעורך הדין מטעם ההגנה, ד"ר ב', עודד אותה לספר ביתר פירוט על ההתעללות שספגה מבעלה.
השופט פונה אל גברת בנדה: נטען שהיא ניסתה לבצע את אותו הדבר לבעלה כמו שעשתה גברת לינק; שלבקשתה, היא קיבלה מהקוראת בקלפים אבקה לבנה שהיתה למרבה המזל בלתי־ מזיקה. גברת בנדה, מרגרטה: "הייתי הרבה פעמים אצל גברת פ' וביקשתי ממנה לקרוא לי בקלפים, כי אני מאמינה בקלפים. קודם אהבתי את בעלי, כי חשבתי שהוא ישיב לי אהבה. התחתנתי איתו כמות שהוא, עם חליפת בגדים אחת לעורו. אבל הנישואים שלנו לא היו מאושרים, כי בעלי התחבר עם פושעים, והוא בז ולעג לי על אהבת המולדת והאמונה באל שעליהן חונכתי. לבסוף הוא איים להרוג אותי בדקירות או במכות, וכשאני אמרתי: אני כבר לא ארגיש בזה, אבל אתה לעומת זאת, הוא אמר לי: לא יעשו לי כלום. אני משחק אותה חולה נפש." גם היא הודתה שהיא התביישה לדבר על הדברים האלה במכתבים. היא ניסתה לשוות לקטעים מסגירים במכתבים משמעות לא מחייבת. היא טענה בתוקף שלא היו לה שום כוונות זדון כנגד בעלה. לגבי גברת לינק אמנם היה לה חשד מסוים, אבל היא לא ידעה שהיא רוצה לרצוח את בעלה. הן התראו לראשונה אחרי זמן רב במשפט, על ספסל הנאשמים מאחורי הסורגים. הן לא ידעו איך יהיו היחסים ביניהן, בחנו זו את זו במבטיהן. הן נמלאו שמחה חשאית. אף אחת לא הסגירה את השנייה.
הנאשמת השלישית, אמה של גברת בנדה, מתייפחת: "לא ידעתי שום דבר על כל זה. לו הייתי יודעת משהו, הייתי אני, זקנה כמו שאני, דואגת למנוע את האסון."
שש מאות המכתבים הוקראו בקול, עם הפסקות לצורך חקירת העדים. בין אלה בלט הבעל, מר בנדה, גבר בריא, מוצק. הוא עצמו לא הרגיש שום הרעלה בגופו. מעניינת היתה עדותו של הכימאי החוקר, שמצא בחודש מארס עקבות ארסן בשער ראשו של מר בנדה. עקבות ארסן, לדבריו, ניתן לאתר גם אחרי שנתיים בגופו של אדם, ובמיוחד בשערו ובעורו. מן הראיות לא ניתן היה להסיק באיזו כמות של ארסן מדובר. מנגד הועלתה הטענה שהאיש קיבל תרופות שהכילו ארסן במסגרת טיפול רפואי. גברת בנדה ואמה התעקשו שראו מרשם כזה אצלו, אבל הוא הכחיש זאת. כאשר לחצו עליו, הוא נאלץ להודות במוזרויות מיניות מסוימות. בסוף היום השני של החקירות הוקראו בבית המשפט כמה מכתבים מסגירים ביותר, מה שגרם להתמוטטותן של הנאשמות, שהמכתבים אילצו אותן לחזור לאותה תקופה מחרידה. הן נפרדו זו מזו בבכי רם. גברת בנדה נפלה לזרועות אמה וזעקה: "אמא יקרה, תחשבי על בתך היחידה. — האל לא יעזוב אותנו."
לפני סיום קריאת המכתבים הוזמן אביה של אלי לתת עדות. רבים מהדברים בעניין הזה היו נתונים בידיו, אבל הוא לא היה מודע לכך, ועד היום אינו יודע דבר. הוא איש פשוט וישר. אלי אוהבת אותו, עד היום היא לא מפקפקת בהחלטותיו. הוא הצהיר שבתו התלוננה פעמים רבות על בעלה ועל ההתעללויות שלו.
עד חשוב ביותר, חבר לעבודה של לינק המנוח, אמר בביטחון רב שהבעל מר לינק היה בשעת שכרות איש אלים ביותר, עם נטייה לסטיות מיניות והרגל להתפאר בהן. זה מה שגרם לו, לעד, לשים קץ לחברות ביניהם.
כאשר התובע קרא פעם נוספת לבעל, מר בנדה, לדוכן העדים כדי לדבר על אותם מקרים של הרעלות מזון לכאורה, פרצה מהומה באולם. גברת שנורר, שעד כה התנהגה די באיפוק, קפצה על רגליה והטיחה בחתנה בפנים אדומות: "אתה נתת לילדה שלי יותר רעל מאשר יכולת אי־פעם לקבל. האיש הזה כאן הרעיל את הילדה שלי, ולכן אני חייבת תודה לאישה הזאת (גברת לינק) על המעשה שלה. לולא היא, הילדה שלי כבר היתה מתחת לאדמה."
מבין המומחים המקצועיים שנקראו אחרי הכימאי ושני הרופאים הפתולוגים, היה היועץ הרפואי ד"ר יוליוסבורגר, רופא בקיא במיוחד בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה ואדם מצוין בעל השכלה כללית מעמיקה. מדובר במקרה קשה ונדיר במיוחד. לא ניתן לדעת היכן מסתיימת עבודתו של הטבע והיכן מתחילה המחלה. גברת לינק ניחנה באדישות ניכרת לרגשות על עליותיהם ומורדותיהם. שטחיותה הגדולה בולטת לעין. אין לראות אצלה תגובה רגשית אמיתית, כנה ובריאה. גברת לינק שפעה אהבה לחברתה ושנאה לבעלה. לסטיות אין זכר במכתבים, מפני שנשים מעדיפות לסבול התעללות מאשר לגלות לרופא משהו מניסיון חיי הנישואים שלהן. התכתובת מעידה על כורח כתיבה בולט מאין כמוהו. המכתבים, שש מאות במספר במשך חמישה חודשים, ולפעמים כמה וכמה מכתבים ביום, מהווים הוכחה לעלייה של מידת החולניות באהבתן זו לזו. תוכן המכתבים הוא תערובת של אכזריות ותאווה. לא פלא שאין בהם זכר לחמלה. ניכר במכתבים מין שיכרון הזוי, שטבעו פתולוגי במובהק. "אנו יכולים ממש לחוש בשיכרון האהבה והשנאה המשתולל בנשים, בעיקר בנאשמת לינק." היא ילדותית יותר מטבעה וניתנת יותר להשפעה. היא היתה נתונה לשלטונה של גברת בנדה, היא היתה צייתנית ורצתה להוכיח לה שאהבתה אכן אמיתית. למרות הסכנה שבמכתבים, היא לא השמידה אותם. ניתן להסביר זאת בשאיפה הידועה להיתפס. ניתן גם לנסות להסביר זאת כחולשת מוחין. אבל כאשר בוחנים את מצב השיכרון, כי אז יש לומר שהמכתבים היו יקרים ללבה של אלי לינק, מעין פֶטיש. ואיפה אם כן ניתן לראות את המעבר למצב החולני? חוסר מודעות לא ניכר בה. לא נמצא אצלה זכר להזיות בהקיץ או לחזיונות שווא. המקרה, כך סבור האיש הזהיר והרגיש, חובב האנושות, הוא מקרה גבולי. בכל הנוגע לגברת לינק ניתן לומר שהיא שבויה ברגשות אובססיביים. הדבר כרוך אצלה במזג מתפרץ עד כדי חולניות. לפיכך לא ניתן לומר שסעיף 51 (פטור מעונש בגלל אי־שפיות) תופס במקרה שלה, אך באותה מידה לא ניתן לטעון שאינו תופס. גברת בנדה, לדעת המומחה, היא מטבעה החזקה והפעילה יותר מהשתיים. כאשר מנתחים את אופייה ואת שרשרת המכתבים לא ניכר בהם, כך המומחה, מתח רגשות כה קיצוני ויוצא דופן כמו אצל לינק, אלא רגשי נחיתות חזקים. הוא סבור שגם המקרה הזה הוא מקרה גבולי.
העד המומחה השני היה היועץ הרפואי ד"ר ה', גבר רחב וחסון, בעל זקן לחיים סבוך ומשתפל. אדם מפוכח ודייקן, מדען, אבל גם לוחם. האיש בעל הניסיון המעשי הרב ביותר במקרים יוצאי דופן כאלה של יחסים חד־מיניים. הוא הגיע למסקנה שההרעלה האטית הזאת היא תוצאה של שנאה עמוקה. הנאשמת לינק סובלת ממעצור בהתפתחות הגופנית והנפשית, ואילו הנאשמת בנדה — ממוגבלות נפשית תורשתית. ד"ר ה' ציין שהתכתבות כפייתית כזאת מלווה בדרך כלל בדחף להפרזה, כך שלא כל מה שנמצא במכתבים ראוי לאמון. לדעתו, השנאה העמוקה שחשו הנשים נעוצה בראש ובראשונה בנטיות ההומוסקסואליות שלהן, אשר גרמו לדרישות בעליהן להיראות קשות מנשוא, ושבתשוקתן זו לזו שלטה מחשבה אחת ויחידה, כפי שלינק ביטאה אותה: רק לצאת לחופשי. דיבוק השנאה הזה מצמצם בהחלט את שפיותן של הנשים, ואולם, לדעתו, לא השנאה הזאת ולא התשוקה החד־מינית מונעות את יישום הבחירה החופשית כמתואר בסעיף 51. עם זאת, לשאלת הסנגור, מסכים היועץ שמסקנתו של היועץ הראשון יכולה להיות נכונה; הוא אישית, מכל מקום, אינו סבור שהדרישות להפעלת סעיף 51 התקיימו.
היועץ הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר ת': הנאשמת לינק פעלה בצורה מתוכננת ומחושבת. אבל כיוון שאינה כשירה לחלוטין מבחינה גופנית ונפשית, יש להעריך את המקרה בצורה שונה מאשר אצל אדם כשיר.
העד המומחה הרביעי, היועץ הרפואי ד"ר ל', דחה כל אפשרות להקלה בעונש. הוא טען שהנאשמת לינק לא הראתה שום סימן לחוסר עצמאות בניהול חייה. לא ניתן לראות אותה כנחותה במיוחד, שכן כל רוצח הוא בסופו של דבר אדם נחות, מעצם העובדה שהוא סובל מחוסר מעצורים נורמליים. הפרזה ופזיזות הן מאפיינות כל תשוקה; האחת מסוגלת לתשוקה חלשה יותר, ואילו השנייה לתשוקה חזקה יותר, בלי שניתן להתייחס לכך במושגים של מחלה.
התובע הבכיר המליץ עכשיו למושבעים להטיל על גברת לינק אשמת רצח ואילו על גברת בנדה אשמת ניסיון לרצח וסיוע לרצח. מתוך ההשהיה הארוכה של ההריגה, הבאה לידי ביטוי בחליפת המכתבים, ניכר בבירור שלינק פעלה במחשבה תחילה. כנגד התחשבות בנסיבות מקלות מדברות האכזריות והזדוניות הקרה המתבטאות במכתבים. בפני הנשים עמדה כל העת האפשרות לגירושים.
הגיע תורם של עורכי הדין מטעם ההגנה. הסנגור של לינק, עורך הדין ד"ר א"ב: האישה נכנסה לנישואים עם ציפיות גדולות ואז עברה מסכת ייסורים מתועבת מידי הבעל. אלימותו של בעלה דחפה אותה לבסוף להתחבר עם נקבה. סערת הרגשות שלה הביאה אותה לסף השיגעון. לפיכך החליטה לנקוט פעולה. במצבה זה היא היתה נטולת כל כושר שיפוט ושיקול דעת בהיר. היא פעלה כביכול מתוך חתירה למטרה, כמו מטורף בתוך טירופו. אכזריותם הדוחה של המכתבים, הכתיבה הכפייתית, החבאת המכתבים מעידות כולן על מצב השיכרון ועל עוצמתו. לנוכח שיפוטו של העד המומחה הראשון — אשר בשאלת סעיף 51 טען שאינו יכול להכריע — ולנוכח הצהרת העד המומחה השני — המשער שמסקנתו של העד הראשון סבירה — יש לפעול על פי החוק הבסיסי: במקרים של ספק לפסוק לטובת הנאשם.
הסנגור של בנדה, ד"ר ג', טען כי ההאשמות כנגד מרשתו מבוססות אך ורק על תוכן המכתבים, אשר אינם מהווים מקור אמין להוכחה. האדם שנפגע־כביכול מניסיון ההרעלה אינו מסוגל כלל לזכור חומצת מלח כלשהי. מופרך גם החשד שאמה של הנאשמת, גברת שנורר, שותפה בידיעה לפשע, חשד המבוסס גם הוא רק על המכתבים.
לאחר שהמושבעים שמעו את כל העדויות, הונחו בפניהם עשרים שאלות אשמה שונות: ביחס לגברת לינק הם נשאלו אם היא אשמה ברצח או בהריגה, באספקת רעל כמו גם בסיוע לרצח מר בנדה, ביחס לגברת בנדה אם היא אשמה בשותפות ברצח לינק ובניסיון לרצח או בניסיון להריגה ובאספקת רעל, ביחס לגברת שנורר אם היא אשמה באי־דיווח על הפשע המתוכנן שהיה ידוע לה.
המושבעים, אנשים שקטים ורציניים, בחנו בחדרם הנעול את השאלות המוזרות שהוצגו בפניהם, וחלק מהם השתתקו עוד יותר. זאת לא היתה חבורת אנשים רגשנים, זועמים, מסיתים ותאבי נקם, לא לוחמים עם חרבות ועורות פרווה, לא אינקוויזיטורים מימי הביניים. מערכת שלמה הוצגה בפניהם. החקירות המוקדמות נמשכו כמעט שנה. הן סיפקו הצצה לחייהן המוקדמים של הנאשמות. פלוגה קטנה של אנשי מקצוע בחנה את המצב הגופני והנפשי של הנשים, במטרה להסיק מסקנות על סמך ניסיונם העשיר. נאומיהם של התובע המחוזי והסנגור שפכו אור על הפרשה. אבל כל אלה לא סבו סביב הפשע, הרצח בהרעלה פשוטו כמשמעו, אלא כמעט סביב היפוכו של הפשע: כלומר איך מה שקרה התרחש, איך הוא היה אפשרי. כן, נעשה אפילו מאמץ להראות איך מה שקרה היה בלתי־נמנע: נימה כזאת התלוותה לדברי העדים המומחים.
המשפט התרחק ממחוזות ה"אשם־לא־אשם" ועבר למחוזות אחרים, רעועים להחריד, של הקשרים, של הבחנות, של תובנות.
לינק המת נתלה באלי, שלא חיבבה אותו באמת. האם צריך להאשים אותו על כך? למען האמת, כן; זה היה המקור, ולפיכך גם הסיבה לכל מה שקרה בהמשך. פעמיים הוא החזיק את אלי בניגוד גמור לרצונה, עינה אותה והתעלל בה.
אלי עצמה שוכנעה על ידו להיכנס לנישואים האלה איתו. עוד מנעוריה היא לא היתה מפותחת לגמרי, היתה קרירה מינית או שונה בנטיותיה. איבריה הנקביים לא עוצבו כראוי. היא דחתה את הגבר מעליה. זה גירה אותו, גירה אותה, ניצתה שנאה, וההמשך ידוע.
וכך לגבי חברתה. קשה עד בלתי־אפשרי לדבר על אשמה ברמה הזאת, ודאי שלא על אשמה קטנה יותר או גדולה יותר. המושבעים, נעולים בחדרם, מצאו את עצמם נאלצים להאשים בפשע רחם, או שחלה, רק מפני שהתפתחו כך ולא אחרת. בעצם הם היו צריכים גם לעשות דין לאב, שהחזיר את אלי שוב לבעלה — והאב הזה היה התגלמות ההגינות הבורגנית הטהורה. הרשעה שלו תהווה בעצם הרשעה של ההגינות הבורגנית.
אבל היה שיקול נוסף בקדמת הבמה: משהו קרה; מה ניתן לעשות כדי שלא ישוב ויקרה. יש להתערב. בית המשפט לא דן בהטלת פסק דין "אשם" על קליין, על אביה של אלי, גם לא על אמו של קליין, ולא על מעורבותם; הוא חילץ מתוך הפרשה עובדה אחת, הרצח. עבירה על החוק יכולה לנוע בגבולות מסוימים; ברגע שהיא חוצה אותם, חייבים להתערב. המושבעים נקראים להסב את מבטם ממה שקורה בתוך המעגל פנימה, במסגרת הגבולות. הם אמורים להתעלם מהתמונה הרחבה. למען האמת, יש משום חוסר היגיון להראות להם את התמונה הרחבה ואז לדרוש מהם שלא יתחשבו בה. הם רשאים לדבוק בזיכרון קל ומרפרף של התמונה הרחבה: ואז הם נשאלים לגבי מעשה הפשע, וכן: האם יש כאן נסיבות מקלות?
לאחר התייעצות של שעתיים חזרו המושבעים לספסל והכריזו על החלטתם: גברת לינק אשמה בהריגה ביודעין, אם כי לא בכוונה תחילה, עם נסיבות מקלות. גברת בנדה אינה אשמה בניסיון להרוג, אבל אשמה בסיוע להריגה; במקרה שלה נשללו הנסיבות המקלות. הנאשמת שנורר זוכתה מאשמת שותפות לפשע.
התובע המחוזי, שחזר למקומו וספר החוקים לפניו, דרש להטיל את מרב העונש המקובל בחוק על האשמות כאלה: חמש שנות מאסר לגברת לינק, וגזר דין ראשון ומוטעה של שמונה־עשר חודשי מאסר לגברת בנדה, אשר הוחלף לחמש שנות עבודות עונשין, כיוון שהוא התעלם מדרישת המושבעים לשלול ממנה נסיבות מקלות. סנגורה של גברת בנדה קם על רגליו בתדהמה והצביע על הפרדוקס שבמתן חמש שנות מאסר לרוצחת, וחמש שנות עבודת עונשין למסייעת לרצח. אין ספק שהמושבעים לא היו שוללים מבנדה את הנסיבות המקלות, לו היו מודעים לחומרת העונש. המושבעים המבוהלים נענעו בראשיהם.
גברת בנדה ואמה פרצו בזעקות לשמע נאומו של התובע המחוזי. סנגורן ביקש מבית המשפט לצמצם את גזר הדין של בנדה למינימום האפשרי.
אלי לינק נידונה לארבע שנות מאסר, ואילו חברתה לשנה וחצי כלא עם עבודות עונשין. כנסיבות מקלות נקבעו בשני המקרים ההתעללויות הברוטליות שעברו, כנסיבות מחמירות — האופי המחריד של הפשע. לנוכח הנסיבות האחרונות גם נשללו מגברת לינק זכויות האזרח שלה לשש שנים, ומגברת בנדה לשלוש שנים. תקופת המעצר תיכלל בחישוב אצל שתיהן. אמה של גברת בנדה שוחררה. המושבעים, שהופתעו מגזר הדין המחמיר של גברת בנדה ועדיין לא היו שלמים איתו, שבו ונפגשו בסיום מושב בית המשפט וניסחו בקשת הקלה כדי להמיר את עבודות העונשין במאסר.
שתי הנשים שהרגו ביחד את קליין בן השלושים הושלכו לכלא ונשארו שם שנה אחר שנה. הן ישבו שם, ספרו את הימים, את החגים, ציפו לאביב ולסתיו והמתינו. המתינו: זה היה העונש. שעמום, שום התרחשות, שום סיפוק. זה היה עונש אמיתי. לא לקחו להן את החיים, כמו שהן עשו לקליין, אבל חלק מחייהן נלקח מהן. כוחה הכבד והלא מתפשר של החברה, של המדינה, רבץ עליהן. הן נהיו מרירות יותר, דהויות יותר, חלשות יותר. לינק לא מת; הנה מבצע הצוואה שלו, והוא גומל להן בבדידות ובהמתנה, לאלי בחלומות. המדינה הגנה על עצמה רק באופן קלוש באמצעות העונש הזה. היא לא הסיקה מסקנות מהחומר שהחקירה חשפה בפניה, לא פעלה כנגד רגשי הנחיתות הנוראים שהובילו את לינק אל מותו: רגשות כאלה רק החמירו. לא הזהירה הורים, מורים, כמרים שלא לחבר את אלה שאלוהים הפריד. זאת היתה עבודתו של גנן, העוקר גושי עשבים שוטים מימין ומשמאל, בעוד הזרעים ממשיכים לעוף ולהתפזר. וכשהוא מסיים את עבודתו מלפנים, הוא חייב לשוב ולהסתובב: כי מאחור, הכול מתחיל שוב מחדש.
דיווחי עיתונות. ד"ר מ' בעיתון ברלינאי: "רצח על רקע מיני, בעל נרצח בגלל אותה תשוקה מינית הדוחפת אישה לעבר רעותה, בכך אין כדי להפתיע אותנו. ובכל זאת לא כך הדבר. אירע כאן רצח שנעשה בהכרה מלאה — ואף על פי כן — אתה מתבונן בברייה הלא מתבלטת עם ראש הציפור הבלונדיני התם, עוקב אחר העיניים הכחולות־אפורות הקרירות ושומע את המכתבים הנלבבים ועם זאת המטורפים לחלוטין, ואתה נד בראשך. ברייה ילדותית, הזקוקה רק לרוך, לא לאהבה, נופלת לידיו של גבר שאינו יודע ללטף, שחייב לענות אותה ולהתעלל בה. הסובלת מוצאת אישה, בת גילה, המתענה במצב דומה, והיא מתמסרת לאותה חברה ומוצאת משען באופייה החזק יותר. מתוך ידידות וארוס מדוכא נוצר קשר מיני. מה יותר טבעי לשתי הנשים מאשר לטוות תוכנית איך להשתחרר מהגברים המתעללים."
בעיתונים, על פי התפלגותם הפוליטית והדתית, התפתח ויכוח על פסק הדין. שופרה של מפלגה דתית התבטא כך: "חבר המושבעים בכלא מואבּיט הוציא פעם נוספת פסק דין קל עד כדי גיחוך. המניעים שנקבעו היו סטיות מיניות והמריבות שנבעו מהן בחיי הנישואים, והם היו מספקים דיים כדי להסביר את הפשע. אבל בית המשפט התפתה להקשיב לפושעות, שבניסיון לנקות את עצמן סיפרו סיפורים מסיפורים שונים על התעללות שחוו ועל דרישותיו המפלצתיות של הנרצח. וכמו לא די בפשרנותם, המושבעים עוד הגישו בקשה להקלה בעונשי הרוצחות. בזמנים אלה של ניוון מוסרי כללי, יש לרחם על הפושע היחיד ככל האפשר, אבל מה יהא על החברה, אם פשעים יישפטו בצורה כה מקלה. האם המושבעים והשופט וההגנה כולה היו מגלים מידה כה רבה של טוב לב במקרים אלה, לו היו בעצמם בשורת המתאבלים? והרי מטרת העונש היא גם להרתיע, או שמא נציגי החוק שלנו עברו כגוף אחד למחנה המתנגדים לתאוריית ההרתעה?"
היועץ המקצועי ד"ר ה', המומחה המנוסה ביותר בתחום האהבה החד־מינית, פרסם בעצמו מאמר באחד העיתונים, תחת הכותרת: "פסק דין מסוכן", ובו טען שפסק הדין כה מקל עד ש"הוא ניצב יחיד במתינותו בהיסטוריה הפלילית". הדחף המיני המעוות אינו נובע מכוונה נפשעת אלא מעירוב לא מוצלח של גֶנים. אין זה אומר בשום אופן שמצב זה מעניק לחד־מיניים את הזכות להתגבר על קשיים באמצעות כוח, או לסלק מדרכם אנשים המתנגדים לקשריהם. אבל זה האחרון הוא מה שקרה. פסק הדין של המושבעים מאפשר לשתי הנשים הצעירות להגשים בתוך שנים ספורות את האפשרות להינשא שוב, הפעם זו לזו. ד"ר ה' איתן בסירובו לראות בהומוסקסואליות בסיס להצדקה כלשהי לרצח כה נפשע בהרעלה. רק מקרה טרגי הוא שאביה של הנאשמת לינק, שאינה בנויה לנישואים ולאימהוּת, החזיר אותה פעמיים לבעלה: כביכול האישה שייכת לבעל. חוסר האינטליגנציה של הנשים — גברת לינק סובלת מאינפנטיליות, מעיכוב בהתפתחות, ואילו גברת בנדה מרפיון שכלי הגובל בפיגור — אינו כה מודגש עד שהן משוללות כל רצון חופשי. נשאלת השאלה אם דיווחן על היחס האלים של בעליהן תואם את העובדות או לא. מה שבטוח, לעומת זאת, הוא שהמנוח לינק הנוירופת אהב את אשתו עד כדי השפלה עצמית. האדישות והקור של אשתו הוציאו אותו כנראה מכליו; זעמו הגביר את הפחד שלה, עקשנותה הגבירה את זעמו. ד"ר ה' יודע היטב, מניסיונו העשיר, עד כמה נשים־חברות מסוג זה מסוגלות להרעיל את חיי בעליהן. אחת מאלה כתבה לו פעם: "אומלל הגבר המביא אותנו לשוק הנישואים; אנחנו נשלול ממנו את שמחת החיים שלו בלי שנתכוון לכך אפילו." במקרה הנידון, לעומת זאת, התחולל מעבר נפשע מביטוי מטפורי להרעלה בפועל. ועל העד המומחה מוטלת החובה להתריע על המסקנות המסוכנות שעלולות לנבוע מגזר דין כה מקל, יתרה מזו, אילו נזקים לחברה הוא טומן בחובו. הוא שב ועמד על נחיצותו של החינוך המיני, וכמו כן על החזרת "תיעוב בלתי־נשלט" כעילה לגירושים: "מדינה הרואה בכינון הנישואים עניין פרטי לחלוטין, אינה נוהגת בעקביות כאשר היא נוקטת עמדה הפוכה בשעת פירוק הנישואים."
במחקר קצר של המקרה מציג ק"ב, אחד מתלמידיו של העד המומחה המצוטט לעיל, את השאלה: האם שנאתן של הנשים התעוררה רק בגלל אלימות הגברים, ואהבתן ההומוסקסואלית רק כתוצאה מסלידתן הנרכשת מהמין השני, או שמא הנטייה החד־מינית היא אצלן מצב מולד, ולפיכך גם היוותה בעצם את המקור לחוסר ההרמוניה בנישואים? גברת לינק טענה, וניתן להאמין לה, שלא קיימה יחסים עם גברים לפני נישואיה, שהיא נהנתה לפתותם ולזרוק אותם. היא הצטלמה בתחפושת של חייל; במבנה הגוף שלה ובצורת הליכתה יש סממנים גבריים האופייניים לנשים הומוסקסואליות. גברת בנדה אינה מקרה כה מובהק. עם זאת, אין ספק שיש בתווי פניה ובאופייה סממנים גבריים רבים יותר, ואלה, יחד עם החברות ההומוסקסואלית, היוו תשתית אפשרית בהחלט להתפתחותה של אותה נטייה חד־מינית מולדת.
۞שתי הנשים מיצו את תקופת מאסרן עד תום. נישואיה של מרגרטה בנדה בוטלו, באשמת שני הצדדים: מצדה — מעשה הפשע, מצדו — ניאוף.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.