תאילנד אהובתי

1

ארזת לבד?

"סוואדי־קה," חייכה לקראתי בובת חרסינה יפהפייה, לבושה במדי דיילת הדוקים בצבע סגול. מה נסגר עם הדיילות האלה, איך יש להן גזרה דקיקה כזאת, הן לא אוכלות?

"היי," עניתי לה בישראליות מחוספסת, כל כך רחוקה מהעידון החינני שלה.

נראה אותה במקומי, נאבקת עם הטרולי הכבד הזה. כמובן ששוב דחסתי לתוכו מעל ומעבר, וגלגליו הסוררים התנקמו בי.

"את חייבת ללמוד לנסוע קל," התנגן קולו של רן בראשי, "את לא צב שצריך לסחוב את כל הבית שלו על הגב." כמה אני שונאת תוכחות כאלה, בייחוד כשהן צודקות. ורן הרי תמיד בצד של הצודקים, בעיקר בכל מה שקשור לענייני נסיעות. בתוך רבע שעה הוא מארגן לעצמו מזוודה ארוזה למופת, ובאופן מרגיז היא גם קלילה להפליא. משקל עודף, רוכסן שלא נסגר עד שלא מתיישבים עליו עם כל הכובד, גב תפוס ושרירי זרוע שכואבים מרוב להרים ולהוריד את המזוודה הכבדה לאורך הדרך, לא אצלו. במזוודה הקלה שלו, שהרבה פעמים גם נלקחה כמטען יד, יש לו את כל מה שצריך לשהייה של כמה ימים מחוץ לבית. אף פעם לא שמעתי אותו מתלונן שחסר לו משהו. תמיד מדיף ריח של אפטר שייב רענן, לבוש בחולצה נקייה מגוהצת, נכנס למקלחת עם כפכפים כנגד כל מיני חולירעות שאולי השאיר מי שהיה שם לפניו, ואני גם יודעת בוודאות שהוא מחליף תחתונים כל יום. אז לאן כל זה נכנס בתיק הקטן והקל שלו?

*

עכשיו, כשאני מאורגנת יפה בתוך הכיסא ליד החלון, חגורה בחגורת הבטיחות, הטלפון על מצב טיסה והנשימה סדירה יותר, אני יכולה סוף־סוף להציג את עצמי. נעים מאוד, אני לילך. בת שלושים ותשע. יש לי עוד כמה חודשים ליהנות מהקידומת שלוש לפני שאצטרך לנקוב במספר השערורייתי – ארבעים. אומנם אני מרגישה בערך כמו בת מאה, אבל אני נראית צעירה יותר. בפעם האחרונה שדמותי נשקפה אליי מהמראה, אפילו החמאתי לעצמי, את נראית טוב לילך, חתיכת־חתיכה. נכון שיש לי מבט עצוב, אבל זה דווקא עושה את העיניים ליותר מעניינות, לא? לפעמים אני מדמיינת לי אביר מסוקס שמתחיל איתי בתור לשטיפת מכוניות או בסניף של הדואר, ואשר שואל ישר לעניין "למה יש כל כך הרבה עצב בעיניים היפות האלה?" ואז אני מתלבטת אם לספר לו על מקורות העצב ולגרום לו מייד לברוח ממני או פשוט להכחיש מכול וכול – "עצב? מה פתאום, מה לי ולעצב? אולי סתם נכנס לי גרגר אבק לעין." אבל כן, העיניים שלי באמת עצובות ויש להן סיבות טובות. עוד מעט תכירו אותי, ותבינו.

*

במקצועי אני פיזיותרפיסטית. לא שזה קשור למשהו, אני לא יודעת למה בכלל אני דוחפת את זה כאן, אבל אולי אם פתאום יקום מישהו מהנוסעים במטוס וישאל בקול רם "יש כאן במקרה פיזיותרפיסט בקהל?" אז שתדעו שאני פה. מושב 37A.

פעם, כשאחליט מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אולי אוכל להגיד "פיזיותרפיסטית לשעבר". אני ממש לא אוהבת את העבודה שלי. כל היום להתעסק במכאובי גוף ונפש. אני מבקשת סליחה מכל חבריי למקצוע, זה לא אתם, זו אני. אתם נהדרים. אתם מתקנים, מצילים, משפרים איכות חיים. זו רק אני שנמאס לה לפגוש כאב של אחרים. יש לי מספיק משלי.

*

אתם בטח שואלים מה אני עושה כאן. האמת שגם אני שואלת את זה, והתשובה לא ברורה לי. חברתי סיסי אומרת שכנראה קיבלתי קריאה לקום ולנסוע, מעין צו 8, שחתומה עליו מחלקת הלב. קריאות כאלה, היא הוסיפה בטון ששמור ליודעי ח"ן בלבד, מתבהרות רק בדיעבד, ממרחק הזמן. "סעי ותראי, הכול יכול להיות. ואולי כלום, אז מקסימום תחזרי שזופה."

*

עובדתית אני טסה בפעם הראשונה בחיי לתאילנד, ובכלל למזרח. ועוד לבדי. מי שמכיר אותי יודע שזה מ'זה מוזר, בלשון המעטה. בשבילי נסיעה לחו"ל זה אירופה. תמיד אירופה. תנו לי לונדון כמה פעמים בשנה ולא אגיד די. אני משתגעת על התור הארוך לכרטיסי תיאטרון בלסטר סקוור, על תפוח אדמה אפוי בקובנט גרדן ועל קריאות ה"מיינד דה גאפ" ברכבת התחתית. ופריז המהממת, אין, אין עליה בעולם. אני לא מחליפה את אירופה בשום חומה סינית או שוק צף.

*

במשך השנים שבהן רן טס למזרח כמדריך טיולים, היו לי הרבה הזדמנויות להצטרף אליו, ותמיד סירבתי.

"כשתחזור נטוס לאמסטרדם," תכננתי וגם ביצעתי.

או "אני עושה לך הפתעת יום הולדת בטברנות של סלוניקי," הבטחתי וקיימתי.

ולפעמים הייתי מנחיתה עליו למשל, "הזמנתי לנו קרוז באיים הקנרים."

ורן זרם. הוא אהב לרצות אותי, "רק תגידי, אני איתך."

רן שלי, בעלי, נזר הבריאה.

*

רגע, שלא תקבלו את הרושם שמדובר בזוג בליינים מעופפים שחונקים את העולם בנסיעות הלוך ושוב סתם כך בשביל הפלז'ר. זה לא שבילינו את רוב זמננו בטיסות ובמלונות פאר, לוגמים שמפניות ומתענגים על מעדני שף וסיורים פרטיים.

זה ממש לא כך.

את עיקר הזמן שלנו באחת־עשרה שנות הנישואין בילינו דווקא בניסיונות בלתי פוסקים להביא ילדים לעולם. בטח תגידו "יופי של פעילות מהנה, איזה כיף לכם."

אבל לא. זה לא היה כיף.

כשה"פרו ורבו" נכנס לנו דרך הדלת, הרומנטיקה ברחה דרך החלון. כל הנסיעות המשותפות היו רק פרסי הניחומים על כישלון נוסף של עוד הפריה מלאכותית – איבדתי את המעקב – וחימום מנועים לקראת הסבב הבא. "אתם מתוחים מדי, לחוצים מדי," אמר לנו בכל פעם רופא אחר, שאליו עברנו לאחר שהתייאשנו מהקודם.

"פיזית, הכול בסדר אצלכם, רק תירגעו. קחו חופשה קטנה, ואז נחזור וננסה שוב."

אז לקחנו חופשה קטנה, חזרנו, וניסינו, שוב ושוב ושוב.

עד אותו היום שבו רן הרים ידיים. ויתר על החלום, ויתר עלינו.

"אני לא מסוגל יותר למלא אפילו עוד מבחנה אחת בזרע מזורגג," הוא צעק בטון שהדביק אותי למזרן.

את הצעקה הזו, שאף פעם לא שמעתי כמוה יוצאת מפיו, ליווה אגרוף מחץ אל ראש המיטה המרופד. האגרוף פער בו חור, עם קרעי בד וספוג, חור שחור שנותר במשך חודשים ארוכים כעדות חיה לנקודת השבר.

זו הייתה נקודת הזמן שבה התקווה הסתלקה מחיי. כי לא משנה כמה פעמים נכשלנו, תמיד קיוויתי שתהיה הפעם הבאה. אבל אם השחקן הראשי יורד מהמגרש, לא תהיה הפעם הבאה. לא יהיו חיים חדשים

*

אחרי סצנת האגרוף, התעקשתי שלא לתקן את המיטה ולא להחליף אותה, למרות תחנוניו של רן. הוא התנצל מיליון פעמים, ואני הבנתי וקיבלתי את ההתנצלות וסלחתי והכול, אבל את החור רציתי להשאיר. הייתי זקוקה למשהו מוחשי שיזכיר לי את הרגע.

במשך השבועות שבאו אחר־כך החור המכוער היה הדבר האחרון שראיתי מדי לילה לפני שעצמתי את עיניי הרטובות.

*

סיפור בנאלי.

זוג שרוצה להביא ילדים, לא הולך להם, ביג דיל, דרכיהם נפרדות מסיבה כזו ואחרת, האישה מחליטה, בלי לדעת למה, לקפוץ ראש לתוך ארץ טרופית חמה שנמצאת בתחתית רשימת העדיפויות שלה, ו...

כמה משעמם.

אבל זה לא הסיפור, לא כולו. חכו ותראו לאן הוא עוד יתגלגל. הדקו חגורות, אנחנו ממריאים.