1
מִילָה הראשונה היתה כלבה. בֶּדלינגטוֹן טֶריֶיר. כדאי לדעת דברים כאלה. אני ממש לא כועסת שקוראים לי על שם כלבה. בעצם אני יכולה לתאר לעצמי מה קרה. מילה, אמר אבי מן הסתם, שֵם יפה. בלי לזכור איפה שמע אותו. ואז אמי בטח נזכרה בכלבה ושאלה אם הוא בטוח לגמרי, וכשהוא לא ענה, היא אמרה, טוב. אז, מילה. ואז כשהסתכלה עלי חשבה, מילה, מילה שלי.
אני לא מאמינה בגלגול נשמות. לא נראה לי הגיוני שירשתי את נשמת כלבתו של סבי שמתה מזמן. אבל יש כמה תכונות שגורמות לי לתהות. האם רק במקרה מילה עלתה בדעתו של אבי בבוקר שבו נולדתי? הוא הביט בבתו, תינוקת בת דקה אחת, וחשב תחילה על הכלבה מילה? למה?
אבא ואני מתכוננים לנסיעה לניו יורק, לבקר חבר ותיק שלו. אבל אתמול הכול התהפך. אשתו של החבר התקשרה לומר שהוא עזב את הבית.
עזב את הבית? שאל גִיל. מה לעזאזל זה אומר?
נעלם, היא אומרת. לא השאיר פתק. כלום.
אבל תבוא בכל זאת? שואלת האישה.
וכשגיל שותק לרגע, חוכך בדעתו, היא אומרת, בבקשה.
כן, בטח, אומר גיל ומניח לאִטו את השפופרת.
הוא יחזור, הוא אומר למָרִיקָה. הוא רק הסתלק כדי לחשוב קצת. את מכירה אותו.
אבל למה עכשיו? אמי תוהה. כשהוא יודע שאתה בא? התזמון... מוזר.
גיל מושך בכתפיו. מחר בשעה הזאת הוא כבר יחזור. אני בטוח שהוא יחזור.
מריקה פולטת קול ספקני, אבל מהמקום שלי אני לא רואה את פניה. מה עם מילה? היא שואלת.
יש כמה דברים שאני יודעת: עכשיו חופשת פסחא ואני לא לומדת. אמא שלי עובדת כל השבוע בהולנד, ואני לא יכולה להישאר בבית לבד. אבא שלי חי בתוך הראש שלו ומוטב שלא ייסע לבד, כי הוא לא מרוכז. הכרטיסים נקנו לפני חודשיים.
אז שנינו ניסע.
אבא ואני זוג מוצלח, ואני אוהבת לבלות בחברתו. כמו בעלת שמי, מילה הכלבה, ניחנתי במודעות גבוהה למקום הימצאי ולמעשַׂי. אני לא חולמנית ויש בי שמץ מהנחישות של כלב טרייר. אם צריך להבחין במשהו, אני אבחין בו ראשונה.
אני טובה בפתרון חידות.
אני כמעט גומרת לארוז כשמריקה נכנסת לומר שהיא וגיל החליטו שלמרות הכול אסע. אני כבר מארגנת בראשי רמזים, חושבת על האפשרויות, מנסה להעלות השערות.
מתישהו בעבר פגשתי את החבר של אבא, אבל אני לא זוכרת אותו. הוא נחשב לאגדה במשפחה שלנו, כי הציל פעם את חייו של גיל. אילולא מאתיוּ אני לא הייתי קיימת. רציתי להודות לו על זה, אבל טרם הזדמן לי.
נראה לי שעזבנו את לונדון כל כך מזמן. הייתי אז רק ילדה.
אני עדיין, מבחינה טכנית, ילדה.
yaelhar –
תארו לעצמכם שאינני
בספרים שונים אתה נתקל בתיאורי ילדים שלא היו יכולים להיות. מין ילד פנטסטי כזה, שלמרות שכל מי שיש לו ילדים – שזה לפחות מחצית מהאנשים הבוגרים – יודע שילד כזה אינו קיים, אנחנו עדיין נשבים בקסמו. מדובר בילד – במקרה הנוכחי בילדה – שהיא נבונה ובוגרת, משתפת פעולה, שמה את ענייני אחרים לפני ענייניה, חכמה לאין שיעור, מנווטת את אביה חסר האונים בנפתולי החיים בהם הוא מתקשה להתמודד, ויחד עם חוכמתה המתוחכמת היא גם תמימה כמו ילדה, ומגיבה בצורה כה מתוקה שאתה מתמוגג. דוגמאות לילדות כאלה – פלאביה דה לוס, הגיבורה המופרכת בת ה 11 של ספרי אלן ברדלי, וגם אנסטסיה של לויס לורי. תראו את הילדים האלה בהרבה סרטים אמריקאים, שתמיד כשאני רואה אותם אני אומרת לעצמי “איזה הורים מוצלחים מחנכים ילדים שיהיו כה מקסימים וחכמים. וכמה מוזר שעוברות רק שנים מעטות והנפלאים הקטנים האלה הופכים לסתם אמריקאים…”
הספר הזה שהגיע – לדברי הכריכה האחורית – להיות בין המועמדים הסופיים של National Book Award שאין לי מושג על מה הוא מזכה בפרס – מספר על ילדה לונדונית בת 12 הנוסעת עם אבא שלה (שהוא בן 58 שכנראה התחיל מאוחר) לעזור לחבר של האבא שכשהוא – החבר – שמע על הביקור המיועד הוא עזב את הבית ולא נודעו עקבותיו. כך שמילה (הקרוייה על שם כלבת בדמינגטון טרייר של אחד מאבות אבותיה) נקלעת למשימת בילוש ודוחפת את האף לעניינים פרטיים של אנשים שהיא לא מכירה.
העלילה לעתים קרובות טפשית ולא הגיונית. נראה כאילו הסופרת החליטה לכתוב ספר לנוער ובני נוער – היא בטח חשבה – במילא לא מבינים מהחיים שלהם ויבלעו כל דבר שיש בו גיבורה בת גילם שמצליחה לנווט מבוגרים ממנה בזכות יכולותיה יוצאות הדופן, יש בו קצת הרפתקאות לא מסוכנות ותעלומה לא מעניינת.
אז מה אני אומרת? הוא לא מזיק (גם לא מועיל) אפשר לקרוא אותו ואפשר גם לדלג. סתם ספר.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=88076