מבוא
כמו רבים, גם אני נחשפתי כילד למשלי איזופוס, שנכתבו ביוון העתיקה לפני אלפי שנים ומביאים את סיפור מפגשיהם של הצב והארנבת, השועל והעורב, עכבר העיר ועכבר הכפר, האריה והעכבר ועוד. משלים אלה התגלגלו והיו השראה לסיפורים דומים בשפות ובתרבויות רבות (למשל, משלי לה-פונטיין בצרפתית או משלי קרילוב ברוסית).
במשלי איזופוס מתוארת התפעלותם של בני האדם מתבונתם של בעלי חיים שונים. אחד המשלים המפורסמים מספר על עורב שהיה צמא ומצא כד ובתחתיתו מים. מאחר שלא היה יכול להגיע אל המים, נטל אבנים והשליך אותן לתוך הכד. כך עלו פני המים עד שהעורב הגיע אליהם במקורו ושתה לרוויה. האם עורבים אכן מסוגלים לעשות מעשה תבוני כזה, או שמא מדובר רק בסיפור בדיוני לילדים?
כדי לבדוק אם עורבים ניחנו ביכולת לערוך קישור נסיבתי מעין זה, של העלאת גובה המים על ידי הכנסת אבנים לכד, ערכו מדענים את הניסוי הבא: לעורב הוצג צינור שקוף וצר שבתחתיתו מים, ועליהם צף אגוז שהוא אוהב במיוחד. ליד הצינור הניחו אבנים קטנות. והנה, ממש כמו במשלי איזופוס, העורב לקח במקורו את האבנים והטיל אותן, בזו אחר זו, לתוך הצינור ובו המים. כל שלושת העורבים שהשתתפו בניסוי התנהגו באופן דומה: תחילה התבוננו בצינור וכאילו למדו את הבעיה שניצבה בפניהם או חשבו עליה. לאחר מכן התחילו להטיל אבנים לתוך הצינור עד שפני המים עלו, כך שיכלו להגיע לאגוז. מרגע שהאגוז היה נגיש, חדלו העורבים להטיל אבנים, ולכן נראה כי הפעולה היתה מחושבת ולא אוטומטית. העורבים הבינו מה הבעיה הניצבת בפניהם, חשבו ומצאו שעל ידי הכנסת האבנים יעלו פני המים, וכך עשו עד שהגיעו לאגוז הנכסף. עוד נחזור בהמשך לניסוי זה, ובינתיים נסתפק בו כעדות לכך שבני האדם היו ערים לתבונתם של בעלי החיים כבר לפני אלפי שנים. ולמרות זאת, רק לקראת סוף המאה ה-20 פנו מדענים לחקור נושא זה בצורה מבוקרת, כיאה למדע.
קוגניציה היא מינוח כללי ליכולות מנטליות (שכליות), שכוללות תפיסה, זיכרון, תודעה, הכרה, למידה, כושר שיפוט, התארגנות במרחב ובזמן, יכולת חישובית, שימוש בשפה ועוד. תכונות אלה מתבטאות בהתנהגות מורכבת שקשה להסביר רק במונחי גירוי-תגובה. מכאן מניחים כי מאחוריה עומדת צורה כלשהי של חשיבה הגיונית (rationality) או יכולת שכלית (mind). אנו מכירים תכונות אלה מעצמנו, בני האדם, והשאלה היא אם גם בעלי חיים ניחנו בהן. ואמנם, חקר התנהגותם של בעלי החיים לווה מאז ומתמיד בשאלה מה ההבדל בינם לבני האדם.
אריסטו, גדול הפילוסופים של העת העתיקה, טען כי האדם הוא "חיה רציונלית", ומתוך כך השתמע כי בעלי החיים האחרים אינם רציונליים. אם נדלג מאות שנים קדימה, אל המאות ה-16 וה-17, נגלה כי גם הפילוסוף הידוע רנה דקארט טען שבני האדם נבדלים מבעלי החיים על יסוד ההנחה ששפה היא ההכרח לתבונה. לכן החשיב את בעלי החיים ל"מכונות חסרות נשמה". גם הדתות השונות התייחסו להבדל בין בעלי החיים לבני האדם. ביהדות ובאסלאם, למשל, האדם נברא בצלם אלוהים, ובנצרות ישוע הוא בנו של האל. בני האדם, שהם בתבנית האל, נבדלים מבעלי החיים. לעומת זאת, הבודהיזם מניח גלגול נשמות בין בעלי החיים לבני האדם, ומכאן שיש שוויון ביניהם.
את המפנה המדעי חולל צ'רלס דרווין, אשר טען כי בני האדם לא נבראו בנפרד או במיוחד והציע מנגנון שדרכו ניתן לראות את בעלי החיים ובני האדם על רצף אחד, כשההבדל ביניהם הוא רק ברמת ההתפתחות של התכונות ולא בתכונות עצמן. 1 דרווין טען שהרצף ההתפתחותי חל גם על רגשות וכישורים שכליים אחרים, ומכך משתמע כי לבעלי חיים יש חלק מהרגשות, מיכולות החשיבה, מהזיכרון ומהשפה שיש לבני האדם. לטענתו זו של דרווין קמו מתנגדים רבים, בעיקר בכל הנוגע ליכולות השכליות. בין היתר נטען כי גם אם בעלי החיים ובני האדם מצויים על אותו רצף התפתחותי, הפער השכלי ביניהם כה גדול, עד כי לפחות בתחום הקוגניציה לא ניתן לראותו כרצף. כשמדברים על מורשת דרווין, צריך לזכור כי בעלי החיים עשויים לתפוס בצורה שונה את העולם ואת המציאות, שמבחינתנו היא אובייקטיבית. במילים אחרות, העולם כפי שאנו רואים ותופסים אותו אינו בהכרח העולם שבעלי החיים רואים ותופסים.
ג'ורג' ג'ון רומאנס (Romanes), ששימש עוזר המחקר של דרווין בשנותיו האחרונות, היה ככל הנראה הראשון שהציע לחקור אינטליגנציה בבעלי חיים. 2 הוא ניסה להציג את חייהם המנטליים של בעלי חיים תוך ידיעה כי בידינו כלים מוגבלים מכדי להסיק על קיומן של מחשבות אצלם רק על בסיס התנהגותם. עם זאת, הוא הציע כי מאחר שבעלי חיים מסוגלים ללמוד, יש להם בהכרח גם חיים תבוניים. עוד טען רומאנס כי יש לבחון את התנהגות בעלי החיים תוך שאנו מציבים את עצמנו במצבם ומביאים בחשבון את גודלם, את יכולתם החושית ואת יכולת התנועה שלהם. למעשה הוא היה אביו מולידו של חקר התבונה של בעלי החיים, וגישתו היתה מהפכנית לזמנו: הנחה על הקשר בין למידה לחיים מנטליים שימשה באותה עת כצידוק לקיומם של חיים מנטליים בבני אדם, בעוד שלבעלי חיים ייחסו רק את היכולת להגיב לגירויים. בהמשך לעבודתו של רומאנס צמח תחום הפסיכולוגיה ההשוואתית, שהמחקרים שהתקיימו במסגרתו ניסו להעריך אינטליגנציה בבעלי חיים. בעשורים האחרונים התגבשו מחקרים אלה לתחום של קוגניציה בבעלי חיים, שבו ניתן למצוא השפעות מהפסיכולוגיה, מהאקולוגיה ומהאתולוגיה.
אם כך, האם אנו יודעים מהי תבונה (שכליוּת) בבעלי חיים? יש הסבורים כי די להוכיח שבעל חיים יכול לחוש כאב כדי להניח קיום של מודעות עצמית, שהיא פן חשוב של שכליות. אחרים סבורים כי יש להוכיח לשם כך את קיומה של יכולת לעיבוד מידע מורכב אצל בעלי החיים. הטענה השכיחה ביותר נגד ייחוס תבונה לבעלי חיים היא שמדובר בהַאֲנָשָׁה (anthropomorphism), כלומר ניסיון להסביר את התנהגותם של בעלי החיים במונחים אנושיים: הם שמחים, הם מפחדים, הם עצובים וכיוצא באלה. אכן, הנטייה לייחס לבעלי החיים תכונות וכוונות אנושיות היא טבעית ומובנת מעצם העובדה שאנחנו, וככל הנראה גם בעלי החיים, רואים את האחרים דרך עצמנו. אנו רואים את העולם דרך זווית הראייה שלנו ומתארים את התנהגות בעלי החיים במונחים שאנו מכירים מעצמנו.
לכן ההאנשה כה שכיחה בתרבות האנושית ומגולמת באינספור סיפורים ומשלים (כמו משלי איזופוס שהזכרתי קודם). בסיפורים האלה, בעלי חיים מדברים זה עם זה בשפת אנוש ואמורים ללמד בני אדם כיצד לנהוג בתבונה. בתנ"ך, הנחש מדבר עם חוה, ואלוהים פותח את פי האתון כדי שתייסר את בלעם על שהכה אותה. בעלי חיים מתוארים כבני אנוש ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול, ב"עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול, בתוכניות טלוויזיה לילדים, דוגמת "פרפר נחמד" או "רחוב סומסום", ובסרטים כגון "מלך האריות", "מדגסקר" ו"עידן הקרח". אין פלא שההאנשה השפיעה ומשפיעה גם על חקר התנהגותם של בעלי החיים, אך השאיפה היא לנסות לנטרל כל פרשנות מעין זו. באשר לתבונתם של בעלי החיים, כמעט אין כלים אחרים להעריך אותה אלא על רקע תבונתם של בני האדם. הבעיה היא שהכלים שפותחו לבני אדם לא בהכרח מתאימים להערכתה בבעלי חיים.
במשך שנים רבות הניחו כי התנהגות בעלי החיים מבוססת על תגובה אוטומטית לגירויים ואין מאחוריה כל חשיבה או החלטה מושכלת. גישה זו הציגה את בעלי החיים כמכונה פשוטה שמגיבה לגירויים בצורה קבועה ("מכונה חסרת נשמה", כפי שאמר דקארט, כזכור). לכן, כאשר טוענים לתבונה מאחורי התנהגות מסוימת, צריך להראות שהתנהגות זו אינה סדרה של תגובות אוטומטיות לגירויים וכי יש מאחוריה חשיבה או החלטה מושכלת. הבעיה היא שלא פעם, אחרי שמתפרסם ניסוי שמעיד על תבונה, שבים ובודקים ואז מוצאים כי ניתן להסביר את ההתנהגות גם כסדרה של תגובות אוטומטיות ולכן אין לראותה כמייצגת תבונה.
בספר זה אני מציג את תבונתם של בעלי החיים בעיקר דרך האתולוגיה, כפי שמכונה חקר התנהגותם. אשאל שאלות מסקרנות, כמו האם בעלי חיים מבינים מה מתחולל בראשו של האחר? האם יש להם הכרה עצמית ("תפיסת אגו")? האם הם יודעים לספור? האם הם מלמדים זה את זה? כיצד הם יודעים לשתף פעולה תוך הבנת תפקידם? האם יש להם רגשות כמו אהבה וקנאה? והאם הם מתאבלים או מתאבדים? על שאלות אלה ואחרות אענה דרך שורת מחקרים שנערכו בעיקר בשנים האחרונות, עם פריחתו של המחקר על אודות תבונתם של בעלי החיים, ובליווי תרשימים מאירי עיניים.
בפרקים הבאים תוכלו למצוא תיאור מפורט של התנהגויות שבבסיסן תבונה, כגון שימוש בכלים, היכולת לתכנן את העתיד, תודעה, רגשות ותרבות. כל אחד מהנושאים מוצג מהרמה הבסיסית, שככל הנראה אינה מחייבת חשיבה, עד לרמה המורכבת ביותר, שבה מציגים בעלי החיים התנהגות שמזכירה את התנהגותנו שלנו, בני האדם, במצבים דומים. אני מקווה כי הספר יחשוף בפניכם כי לפחות לחלק מבעלי החיים יש תכונות שדומות לאלה של בני האדם. הדרך הזאת תוביל אותנו לשאלה המסכמת את הספר - מהו מוֹתַר בני האדם על בעלי החיים?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.