תגובת שרשרת (מעולמם של האחים האריס)

"היי, וי, הרגע הגעתי," אני מכריזה בהתרגשות בטלפון תוך כדי שאני נחפזת דרך שדה התעופה הית'רו ההומה אדם, מתאפקת בקושי לא לדלג מרוב שמחה על כך שסוף־סוף יצאתי מהמטוס הארור. זו הייתה טיסה של שמונה שעות משיקגו ללונדון, ואני מעריכה עוד יותר את הנחיתה אחרי שהעברתי יום שלם בשדה בגלל עיכובים אין־סופיים.

"היי, אלי! אני כל כך שמחה שסוף כל סוף הגעת," קולה של בת דודי וי חם ואימהי כמו שזכרתי.

מאז שדודתי וילמה האריס הלכה לעולמה, לפני כעשרים שנה, וי קיבלה על עצמה את תפקיד האימא במשפחה. הייתי שם בהלוויה. מותה של דודה וילמה שינה את הדינמיקה במשפחה שלנו, בעיקר את היחסים בין האחים ווהן וצ'רלס, האבות שלנו. בעבר הם היו קרובים מאוד, אבל עכשיו מפריד ביניהם הרבה יותר מאוקיינוס.

"גם אני שמחה שהגעתי," אני מסלקת בנשיפה קווצת שיער מעל פניי. "וג'טלג בכלל לא בא בחשבון מבחינתי."

וי מגחכת. "אחרי השבועיים המחורבנים שעברו עלייך, ממש לא הוגן שהיו לך גם בעיות עם הטיסה."

"אחרי חצי עשור מחורבן, ליתר דיוק," אני ממלמלת וזזה הצידה כדי לא להיתקל בעובד שדה התעופה שמסיע אישה בכיסא גלגלים במהירות אל־אנושית.

"שמעת משהו מ... תזכירי לי את הכינוי המצחיק שהדבקת לאקס שלך?"

"זין רפאים," אני עונה ביובש וממצמצת בניסיון לסלק את הלמות הכאב ברקותיי. אני מסרבת להוציא מפי את שמו המלא. לעולם לא. "ובתשובה לשאלתך, כן, שמעתי ממנו. אבל אני מתעלמת מהשיחות שלו. כבר בזבזתי עליו מספיק מהחיים שלי."

פרקר פרוסט ואני הכרנו בשנה הראשונה שלנו בקולג', וחשבתי שאחרי סיום הלימודים הוא יציע לי נישואים. הוא לא הציע, אבל הייתי סבלנית. אמרתי לעצמי שאנחנו עדיין צעירים, רק בתחילת הקריירה שלנו. הנחתי שיש לנו מספיק זמן לתכנן את עתידנו.

ואז לפני שבועיים נכנסתי לדירה שבה גרתי עם רוזלי, אחותי החורגת, ותפסתי אותה במיטה שלי. על כיסוי המיטה הסגול שלי בדוגמת פייזלי. מזדיינת עם החבר שלי כאילו זה יומה האחרון עלי אדמות. אפילו לא הייתה לה הגינות בסיסית להוריד את כיסוי המיטה.

פשוט בהמה.

מאז החיים שלי היו כתם מטושטש ורווי אלכוהול של מעבר דירה. את כיסוי המיטה המחריד ההוא שרפתי תוך כדי שאני מקללת את הצבע הסגול, ונשבעתי לקולגות שלי בעבודה שלא חיפשתי בגוגל 'איך לבצע רצח ולצאת מזה ללא עונש'. לא הייתי בטוחה את מי משני העבריינים אני רוצה להרוג יותר – את אחותי החורגת או את מי שהיה החבר שלי במשך חמש שנים.

קולה המרגיע של וי מחזיר אותי בבת אחת למציאות. "טוב, אני שמחה שאת מתעלמת מזין הרפאים. הוא לא ראוי להתייחסות. גם לא האחות הזאת שלך, אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה."

"רוזלי תהיה בקרוב אחותי החורגת לשעבר. תודה לאל על חסדים קטנים."

"אה, נכון. אלה יהיו גירושים מספר שלוש של אבא שלך, לא?"

"כן. והעיתוי לא יכול היה להיות מוצלח יותר," אני רוטנת ונדה בראשי לנוכח המחשבה על אבא שלי והבלגנים שהוא עושה במערכות היחסים שלו.

כשהייתי בת שמונה, אבא שלי, צ'רלס האריס, התגרש מאימא שלי, קארן, כי הוא קיבל הצעת עבודה חשובה בארצות הברית, והיא סירבה לעבור לשם. כעבור כמה שבועות היא פגשה את בעלה הנוכחי, ג'ון, במועדון של חובבי טיולים. הם בעצם ברחו להם יחד והשאירו אותי לנדוד אל מעבר לים עם אבא, לכאורה הדמות היציבה בנישואים שלהם.

אשתו השנייה של אבא הייתה צעירונת שאני בקושי זוכרת, כי הנישואים שלהם נמשכו שנה אחת בלבד, שבמהלכה הם חיו בנפרד מחצית מהזמן. אשתו השלישית, הילרי, אומנם הצליחה לשרוד במשך יותר מעשור, אבל עכשיו היא סובלת מגורל דומה לזה של קודמותיה.

בקול מלא השלמה אני מוסיפה, "יהיה נחמד להפסיק להיות קשורה לאחותי החורגת, אבל עדיין לא סיפרתי לאבא שלי מה קרה. אני חוששת שהוא לא יגלה אהדה, ואני פשוט לא מסוגלת להתמודד עכשיו עם הקרירות שלו."

היחסים בין אבא לביני קצת מתוחים. צ'רלס האריס מעולם לא היה אבא חם ואוהב כמו אלה שראיתי בתוכניות טלוויזיה רבות כל כך. תמיד הנחתי שזה מפני שהוא בריטי, והם בנויים אחרת. אבל כשהוא התחתן עם הילרי הבנתי שהוא דווקא כן מסוגל להפגין רגש אנושי. לפחות בכל הנוגע לבת שלה.

אילו הייתם שמים את רוזלי ואותי זו ליד זו, כנראה הייתם חושבים שאנחנו אחיות מבטן ומלידה. אנחנו בנות אותו גיל, עם אותו שיער בלונדיני זהוב ועם אותן עיניים כחולות. רבים חשבו בטעות שאנחנו תאומות, ולמען האמת, זה מצא חן בעיניי. קיבלתי פתאום את האחות שהשתוקקתי אליה במשך חיים שלמים של היותי בת יחידה. רוזלי ואני הסתדרנו בינינו יפה ואפילו עברנו לגור באותה דירה אחרי הקולג'.

עם הזמן התחלתי לשים לב שאבא שלי נענה לכל בקשה של רוזלי. ניסיתי לא לקנא, כי אבא של רוזלי נטש אותה כשהייתה בת עשר וידעתי כמה קשה לה. הוא הכניס אישה אחרת להיריון, היא ילדה לו את הבן שתמיד רצה, ואז הוא נטש את רוז ואת אימה לטובת המשפחה האחרת שלו. הוריי אולי מניאקים אגואיסטים, אבל הם לפחות לא נטשו אותי לגמרי לטובת ילד אחר.

"דיברת עם אימא שלך על כל מה שקרה?" וי שואלת בקול מתוח.

אני פולטת אנחה כבדה. "לא. היא וג'ון בטיול תרמילאים בפולין השבוע. לא סיפרתי לה שאני מגיעה ללונדון. אני ממילא לא מתכוונת להישאר כאן הרבה זמן, כך שאני לא צריכה את הדרמות שלה נוסף על כל הצרות שלי."

וי מצקצקת בהבנה. כמו רוב האנשים, היא מודעת לעובדה שאימא שלי מטורללת. אישה מתוקה ואוהבת, אבל שקועה עמוק בתחת של עצמה.

"בכל מקרה, טוב שאת כאן," וי מכריזה במרץ מחודש, קולה שוב לובש גוון אימהי. "המשפחה שלי אולי קולנית, גועלית ובלתי מתפקדת לחלוטין, אבל האהבה שלנו גדולה מהחיים. אני חושבת שלא תזיק לך עכשיו מנה הגונה של משפחה אמיתית."

המשפט האחרון שלה גורם לי מחנק בגרון, ואני בולעת רוק בכוח, דוחפת את זה לחלק האפל של נשמתי, זה שבו אני מחזיקה את כל הרגשות שלי בשבועיים האחרונים. לא היום, שטן. לא היום.

"ואת חייבת לראות את בן הזוג שמצאתי לך לחתונה של דודה פיונה!" היא מתלהבת. "הוא יגרום לך לשכוח לגמרי את זין הרפאים."

חיוך מותח את זווית פי כלפי מעלה. מגניב בטירוף לשמוע את וי אומרת 'זין רפאים' בקול רם, אבל לא זה מה שמוצא חן בעיניי. מה שמוצא חן בעיניי זה לשמוע שהיא שידכה לי מישהו שווה. המישהו הזה הוא בדיוק הסיבה שבגללה הגעתי ללונדון. למען האמת, זה הדבר היחיד שגורם לי להתרגש מאז שכל החיים שלי התהפכו. הסיבה לכך היא הנקמה שתכננתי כדי להראות לפרקר ולרוזלי שהם לא הצליחו לשבור אותי.

למרבה המזל, וי היא שותפת סוד נלהבת ומקושרת היטב. ארבעת האחים שלה – הדודנים הפרועים והפראיים שלי – הם כדורגלנים מקצוענים באנגליה. שניים מהם משחקים בבת'נל גרין, הקבוצה של אבא שלהם, ווהן האריס. זה אומר שלעיתים קרובות וי מוקפת באתלטים מיוזעים וחתיכים – ממזרה בת מזל שכמותה. למרות העובדה שהיא מאורסת ובחודש השישי להיריון, היא הצליחה לסדר לי בדיוק מה שאני צריכה.

סקס ריבאונד מדהים.

סטוץ ללילה אחד בלי התחייבויות יהיה נקמה על מה שעוללו לי שני המניאקים האלה. אחר כך אעלה למטוס בחזרה לשיקגו כדי לשקם את מה שנשאר מהחיים שלי, אם אפשר לקרוא להם כך.

"טאנר ובּוּקֶר מחכים לך בחוץ," וי מסבירה וקוטעת את המחשבות על המזימה הזדונית שלי. "הם יגיעו בטנדר גדול ומכוער, לא תוכלי לפספס אותם."

אני מחייכת, וזיכרונות עמומים של בני דודי עולים במוחי. לא מפתיע אותי לשמוע שהאחים האריס נוהגים בטנדר גדול. הם אף פעם לא היו ידועים כאנשים דיסקרטיים, ודווקא בגלל זה כל כך כיף איתם. בהיותי בת יחידה, וי והאחים שלה תמיד היו מבחינתי החלק המסעיר ביותר של המפגשים המשפחתיים. הם היו כמו מופע קרקס שנועד אך ורק כדי לשעשע אותי.

ניתקתי קשר עם שבט האריס אחרי שעזבתי לארצות הברית, פרט לתכתובת אימיילים סדירה עם וי. אבל תמיד ניסיתי לעקוב אחרי הקריירה של הבנים בכדורגל, כי הם באמת מרשימים.

בכור האחים האריס, גארת', הוא מגן בקבוצת מנצ'סטר יונייטד. קאמדן בדיוק חתם עם ארסנל לפני חודש והשאיר את התאום שלו, טאנר, ואת אחיהם הקטן, בּוּקר, במועדון הכדורגל המקומי של לונדון, בת'נל גרין.

"טאנר ובוּקר יודעים שסידרת לי חבר מהקבוצה שלהם?" אני שואלת תוך כדי הליכה לעבר אזור קבלת הפנים של הטיסות הנוחתות.

"אממ... לא בדיוק. טאנר די שבור בזמן האחרון, אחרי שקאמדן עזב את הקבוצה, ולא רציתי לעשות גלים."

"הוא לא יגלה את זה בחתונה?" אני מרגישה שהמצח שלי מתכווץ בדאגה מפני מה שעלול לקרות.

וי נושפת בביטול. "אם אהיה שם כדי להתערב מייד, הם יהיו שקטים כמו עכברים. מאז שאני בהיריון הם מתייחסים אליי בכפפות של משי, כך שההיקפים המתרחבים שלי אמורים לפעול לטובתנו. למעשה, זה כוח־העל שלי."

אני מחייכת. "למזלי, ההיריון כנראה לא פוגם בכישורים המדהימים שלך כחברה מלווה ותומכת מקצועית."

"בכלל לא," היא צוחקת. "אני כבר מתה לראות אותך!"

אנחנו מסיימות את השיחה בדיוק כשאני פורצת מתוך דלתות אולם הנוסעים הנכנסים אל אוויר הקיץ הלח של פאתי לונדון. לפני שאני מספיקה להתפעל מהנוף, העיניים שלי מתבייתות על משהו מזעזע.

טנדר שחור גדול חונה במקביל לאבני השפה, ממש מול הדלתות. על הארגז בחלקו האחורי של הרכב ניצב ענק בלונדיני מזוקן עם שיער אסוף בפקעת, זרועות מקועקעות וחיוך ממזרי שלא היה מבייש את ג'ק ניקולסון. וכאילו המיקום שלו בתוך ארגז הטנדר לא בולט מספיק, הוא גם מניף שלט גדול שעליו מתנוססות המילים: ברוכה הבאה הביתה מהכלא, הדודנית אליס.

אני עוצרת באמצע הצעד, אוחזת בחוזקה בתיק הנסיעות שלי. למרבה הזוועה, עיניו מתבייתות עליי.

"אליס?" ביג פוט צועק את שמי בקולי קולות בתוך ההמון, ואנשים מסביבי מתחילים לנעוץ בי מבטים.

אני מעיפה מבט זריז אל מעבר לפינה בחיפוש אחר מונית כדי להימלט ממנו, אבל מבינה שאין טעם כשהוא מוסיף, "בוּקר, זאת היא! זאת אלי!"

עיניי מופנות מייד אל תא הנהג של הטנדר, בדיוק ברגע שבוּקר מזנק ממקומו שמאחורי ההגה ומתחיל לצעוד לעברי. עיני השקד הכהות שלו מתכווצות באהדה כשהוא מחליק לאחור את שערו החום הקצר. "אני מתנצל בשם טאנר. הוא אידיוט שאין כדוגמתו," בוּקר מושיט יד כדי לקחת את התיק שלי ונד בראשו כאילו זו תופעה שכיחה שהוא חסר אונים בפניה.

טאנר מרים רגל על קצה ארגז הטנדר וקופץ בקלילות למדרכה. הוא לא מפסיק לרגע לחייך כשהוא מתקרב אליי ומתנשא מעליי כמו ענק. "תביאי חיבוק, דודנית." זרועותיו הגדולות עוטפות אותי כמעט פעמיים כשהוא מרים אותי בחיבוק דוב. "אמרתי לבוּקר שאצליח לזהות אותך," הוא פורע את שערי הארוך, מחלץ קווצות בלונדיניות ממקומן כך שהן נופלות על עיניי כמו מסך. "אני זוכר שפעם חפפתי את הרעמה הזאת שלך בבוץ וטענתי שזה יעזור לך להצמיח שדיים."

אני מודה בליבי על מסך המגן של השיער שמסתיר את פניי הבוערות. "למרבה המזל, השדיים שלי צמחו יפה מאוד בכוחות עצמם, ולא בזכות כישוריך בתחום הקוסמטיקה." אני מסלקת את השיער מעל פניי ומסתכלת על השלט. "כלא, טאנר? ברצינות?"

הוא מניף אותו שוב ומושך בכתפיו. "טוב, הטיסה שלך משיקגו התעכבה יום שלם, כך שהיה לי הרבה זמן פנוי."

בוּקר מכחכח בגרונו ומוסיף, "אם כבר מדברים על זמן, אנחנו חייבים לזוז. קבלת הפנים לאלה מאיתנו שלא מספיק חשובים כדי להיות מוזמנים לטקס עצמו, תתחיל בעוד שעתיים, ואני בטוח שתרצי להתרענן קודם."

אני עושה ניסיון לא מתאמץ מדי לסדר את השיער שלי וקולטת את הגומות של בוּקר, שמנסה להבליע צחוק. אני הולכת אחריהם לטנדר ומפטירה חרישית, "בחיי, איזה כיף לחזור לכאן."

אני תקועה בין בוּקר לטאנר במשך ארבעים וחמש דקות נסיעה למלון ונהנית להקשיב לפטפוטיהם במבטא הבריטי. המבטא שלי כבר כמעט בלתי קיים אחרי השהייה הממושכת בארצות הברית, אבל מדי פעם הוא מבצבץ בגלל הקרבה שלי לאבא כל הזמן.

יותר מהמבטא שלהם, אני נהנית להשלים פערים בתולדות משפחת האריס. בוּקר עדיין גר באחוזה של אבא שלהם בצ'יגוול, אם כי הוא מתחיל לחשוב על מעבר לבית משלו בשנה הבאה. וי גרה עם היידן, הארוס שלה, אבל עם החתונה עצמה הם מחכים עד לאחר הלידה. קאמדן, התאום של טאנר, כנראה קרוב מאוד לחתונה בעצמו – הוא התאהב ברופאה שניתחה את הברך שלו לפני כמה שבועות. וטאנר מודה שהוא בעיצומו של 'סיור בעירום' במזרח לונדון, מה שזה לא יהיה.

כשהם שואלים אותי מה קורה אצלי בתחום היחסים, אני חוטפת שלשול מילולי ובסוף מספרת להם הרבה יותר ממה שהתכוונתי לספר.

"החבר שלי כבר לא קיים אחרי שמצאתי אותו מזיין את אחותי החורגת קו נטוי השותפה שלי לשעבר לדירה קו נטוי החברה הכי טובה שלי לשעבר, ועוד במיטה שלי, מכל המקומות בעולם. כאילו אין בדירת שלושת החדרים המאוד מרווחת שלנו מקום אחר להשחיל לתוכו את הזין הקטן שלו, הם החליטו שהכי כיף לטנף את השטח הפרטי שלי עם מיצי הסקס שלהם. זה מצחיק, למען האמת, כי במשך כל הקשר בינינו הוא היה קנאי בטירוף, בקושי הרשה לי להסתכל על גברים אחרים, בטח שלא לדבר איתם. הוא כנראה היה מקנא בכם גם אחרי שהיו אומרים לו שאנחנו קרובי משפחה."

אני מפסיקה לדבר, ושתיקה מוזרה משתררת פתאום בקבינה של הטנדר למשך פרק זמן ארוך ומביך. אוף... דיברתי יותר מדי? שיט, טאנר קשקש על מעלליו המיניים, אז חשבתי שהדרמה שלי תשתלב יפה. הרגשתי טוב אחרי ששפכתי הכול באוזני וי, אבל כנראה הייתי צריכה לסתום את הפה בחברת האחים שלה.

בדיוק כשאני עומדת להגיד משהו כדי להקל את האווירה, בוּקר קוטע אותי בקול קר כקרח, "שֵם. אנחנו צריכים שֵם."

אני בוהה בו ומקמטת את מצחי, ואז טאנר נובח, "כתובת תספיק. חבר לשעבר מהקבוצה שלי משחק בשיקגו פייר. הוא חייב לי טובה."

"כן, מיצ'ם יתאים בול למשימה הזאת," בוּקר מסנן מבעד לשיניים חשוקות. "תני לנו את הכתובת של הבחור בעבודה. לאידיוט הזה מגיעה השפלה פומבית. משהו שיגרום לו לאבד את מקום העבודה שלו. איזה בן זונה עלוב..."

"רעיון טוב, בוּק," טאנר מתלהב כאילו הם בעיצומו של סיעור מוחות אינטנסיבי. "איפה הוא עובד?"

טאנר מצמיד את הטלפון שלו לאוזנו, ואני קולטת שהוא ממש מתקשר עכשיו לחבר שלו משיקגו. אני נאבקת איתו לרגע ומצליחה לשחרר את המכשיר מאחיזתו ולנתק במהירות את השיחה.

"אני כבר מטפלת בזה," אני מטיחה בהם. אני כועסת בעיקר על עצמי שגיליתי כל כך הרבה מידע אישי לשני היצורים הכי אכפתיים עלי אדמות.

"איך?" בוּקר דורש לדעת. "פרטים בבקשה, אלי. אנחנו צריכים לדעת איך את מטפלת בזה, כי מבחינתי, צריך לסרס את המניאק הזה. ואני חושב שאנחנו צריכים להעביר את אחותך החורגת לטיפולה של וי." רעד חולף בגופו מעצם המחשבה הזאת, כי וי הצליחה לגרום לארבעת אחיה לפחד ממנה.

כמובן, הם לא יודעים שכבר דיברתי עם וי, ושהיא יודעת הכול. היא עשתה שמיניות באוויר כדי לעזור לי להפוך את הביקור הזה להסחת דעת, למשהו שיוציא אותי מהדיכאון.

אבל כשאני שומעת את בוּקר וטאנר מגלגלים ביניהם רעיונות איך להוציא לפועל נקמה משלהם, אני ממש מתרגשת ואפילו לא מופתעת מכך שדמעות נקוות בעיניי. נאמנות עיוורת – אם זו לא מהות המושג משפחה, אז מה כן? רוזלי ואני היינו קרובות במשך עשר השנים שבהן אבא שלי היה נשוי לאימא שלה, אבל אני לא יכולה לומר שאי־פעם הרגשתי שהיא מגוננת עליי. האם זה משהו אופייני לאחים זכרים או שזו תכונה של משפחת האריס?

אולי גם וגם.

אני יושבת ובוהה בבוּקר ובטאנר, מרגישה המומה מכך שלא הזלתי אפילו דמעה אחת מאז אותו אחר צהריים מחריד של יום שלישי שבו תפסתי את אחותי החורגת עם החבר שלי יחד במיטה. אפילו לא אחת. רק שתיתי, העברתי את החפצים שלי לחדר האורחים בדירה של חברה לעבודה ותכננתי את הנקמה שלי. אבל עכשיו אני כאן, דחוסה בין שני מטורפים שריריים להפליא שמגלים רגשות נאצלים, ואני קרובה מאוד להתפרצות געשית של רגש.

אני אומרת בצרידות, "תודה על הכול, בחורים, אבל זו באמת לא הבעיה שלכם," אני מכחכחת בגרוני ומתפללת שלא יבחינו ברעד בקולי. "אני לא ילדה בת שמונה שצריכה את ההגנה שלכם מפני הבריון של הכיתה. אני בת עשרים וארבע. ואני מעריכה את ההצעה שלכם לכסח לו את הצורה, אבל נראה לי שאני מסודרת."

אני מרגישה את עיניו של טאנר משפדות אותי לכיסא, אבל מסרבת להביט בו. אני לא מוכנה להניח לשני הבחורים חורשי הטובה האלה להתערב בעניינים שלי, או גרוע יותר – להרוס את התוכנית הגדולה שלי להיום בערב. אני ממש מתרגשת מהתוכנית הזאת! זו הרגשה טובה לנקוט פעולה סוף כל סוף, אחרי שבועיים של הימנעות.

כעבור רגע ארוך של שתיקה מעיקה, טאנר נאנח בכבדות ושואל, "רגע, את באמת אמרת 'מיצי סקס' לפני דקה?" בוּקר פורץ בצחוק, ואני נושכת את השפה התחתונה שלי בניסיון לשמור על איפוק. "שאני אמות, את לגמרי בת למשפחת האריס!"