תגידי מה את רוצה

אני: ״היי, מחלקת שכר, אתם צריכים לשנות את השם שלי. מעכשיו זה רביטל. בבי״ת.״

החמודה מהשכר: ״הממם... בטוחה? זו לא טעות?״

אני: ״לא טעות. זה השם.״

מקסימה מהשכר: ״טוווווב, אני צריכה לבדוק את זה.״

אני: ״אין מה לבדוק. לשלוח לך צילום ת״ז?״

כשנולדתי, הורי נתנו לי את השם רביטל. בבי״ת. למה? כי אצלנו כל אחד קיבל שם שני, על שם סבא או סבתא. אצלנו מאוד־מאוד מאמינים ב״הכר את שורשיך״. ברמת ביוטופ. קוראים, כותבים, והכי חשוב ״והגדת לבנך״. מספרים את אותם סיפורים עשרות ומאות פעמים. שנכיר. שנרגיש. גם אני ממשיכה באדיקות בנוהג הזה, מתוך אמונה שהשם השני מאלץ את הילדים לעצור ולשאול מדי פעם: ״תזכירו לי למה לעזאזל אני סוחב אתי את השם גדליה?״ ולא שיש לי משהו נגד גדליה.

אז לסבתי, זיכרונה לברכה, שהייתה באמת משהו מיוחד, קראו רבקה־לאה. בכלל, במשפחה היו כעשרים רבקות־לאות, מה שנקרא רבקה־לאה לכל דורש. אלא שנושאות השם במשפחה פגשו את מזלן הרע במקרה הטוב, או אסונות נוראיים בפועל. אז ההורים שלי, שחשבו שהשם רויטל מקסים ויש לו מצלול מהמם, השאירו את קידומת הרי״ש ובי״ת מהרבקה, ואת הלאה השאירו לאה. כך קיבלתי את השם המדליק, הנפלא ושעד היום לא נס לחו (נכון, לא רק שלא תמצאו אותו בין עשרת השמות הפופולריים לבנות, גם לא תמצאו אותו ברשימת העשרה־מהסוף) - רביטל־לאה. יש מצב שגם למלכת הרדיו של אותם הימים, רויטל־עמית־בין־תקליט־לתקליט־סוגרת־עוד־יופי־של־תוכנית־שלום־ולהת', הייתה השפעה על הבחירה.

גדלה הילדה רביטל והפכה ליצור לא סגור על עצמו מכל בחינה. היה לי שיער קצר (ומתולתל!), הרכבתי משקפיים עצומים, בורכתי בפצעונים מגיל צעיר מאוד וכן בגוף נפלא. לעגלון. כיוון שבתמונת המחזור מסוף בית הספר היסודי מתחת לפנים הנפלאות האלו היה רשום: ר. ויטלזון, זכיתי לכינוי הנפלא והנהדר ראובן.

את חמש־עשרה השנים הראשונות שלי ביליתי במאבק במיתוג זה וחתרתי להפיכתי מילדת הכאפות והחרמות הבינלאומית לסתם ילדה רגילה. שלב ראשון היה לכתוב רויטל בו״ו. למה להעמיס עוד שוני וסימני שאלה? השלבים הבאים היו לעבור מלוק ״הקיץ של אביה״ ליצור עם שיער ארוך שיכול להיות מזוהה עם המין הנשי, ולהחליף את משקפי סטיב ארקל למשקפיים עם מסגרת שמראה את תווי הפנים המקוריים של הילדה. אה כן, והייתי צריכה גם חברות. אז התחלתי להצחיק אותן במקום להילחם בהן. וזה עבד. בשלב הזה, שיא גיל ההתבגרות, שבו צרכתי יותר אוקסי-5 מאשר מים, עברתי לשם המזניב בתבל - ״רויטלזון״, וכך הייתי חותמת בכל מקום (פידו דידו שולט).

את גיל חמש־עשרה עד עשרים וחמש ביליתי בלחפש אהבה, להיות אהובה, להתחנן בתפילת שמונה־עשרה שאתחתן ושאתגבר בפחות דרמתיות על פרידות ואכזבות. עשור מלא רגשות. ההומור לא עזב אותי, אבל גם לא עזר. ניסיתי להבין מה רוצים ממני. רזיתי, צבעתי, למדתי. חיפשתי כמו מי להיראות ולְמה להידמות (רמז: דוסון קריק היה נר לרגלי). בסוף הוא בא, החבר הכי טוב שלי אז והיום (היי, כמו בדוסון!), והפך לאיש שלי ולאבי ילדַי. בשמחה רבה ובגאווה פמיניסטית שיניתי שוב את השם, הפעם לרויטל ויטלזון־יעקבס.

אחר כך בא העשור המטלטל של הנישואין והאמהות. רציתי להיות אמא רגועה וטובה. רציתי להיות רעיה מושלמת. רציתי להיות בהיריון, ללדת ולגדל אותם כשאני עדיין שוקלת כמו בחתונה. לבנות בית. להשלים תארים. להתקדם בעבודה. לקחת חלק בקהילה. להיות כמו ההיא וכמו האחרת. ולמה אני לא יותר כמו זאת והשנייה. שוב עשור של מאבקים. המלחמה לא נגמרת לעולם.

עד שביומולדת שלושים וחמש החלטתי שנמאס לי לחפש כמו מי או מה להיות. נמאס לי לחפש איך יאהבו אותי. החברות, הבעל, הילדים. גבירותיי ורבותיי, קבלו במחיאות כפיים סוערות - אותי. זהו, ככה אני. אמא לא וואו, אבל משתדלת. נוחה לכעוס, אבל אוהבת את הילדים שלה כמו מטורפת. אישה מאוהבת שמנסה לקצר מריבות, לרדת כמה שיותר מהר מעצים שמיהרתי לטפס עליהם ולהתאמץ לחייך יותר מאשר להחמיץ פנים. אני מנסה להיות חברה טובה למרות הקיצור המתמיד בשיחות, המענה חסר הסבלנות כשאני בעבודה או עם הילדים, והעובדה שלטענת אחותי אני מסיימת שיחות בלי להגיד ביי. ואני בדיאטה, תמיד. ולא מצליחה לחזור למה שהייתי לפני.

כשהגעתי לגיל שלושים וחמש, הודעתי לעצמי שזוהי נקודת מפנה. אני מחליטה. אני מחליטה להפסיק לחפש איך להיות, וסתם ליהנות מלהיות אני, כמו שאני במקור. כי זה כל כך מעייף ומזויף, ולמה לא בעצם? הרי אני ממש נהדרת. הגיע הזמן שאומר לעצמי את מה שאני שרה לבנותי: ״את לא כמו כולם. הכי מיוחדת.״

ברור, מיוחדת. מהיום, נא לכתוב ״רביטל״. בבי״ת.

זה מוזר ושונה, אבל זה מה שאני וזהו.