תגיד שאתה נשבע

1

אריאנה

הנסיעה לאושנסייד בדרך כלל שלווה, אבל אמש אחי מייסון ושני חבריו הקרובים ביותר, צ'ייס ובריידי, הגיעו להסכמה שבשתיקה ש'רק עוד משקה אחד' פירושו עוד תריסר בירות. אז הם נשארו עד מאוחר, בילו ונפרדו מבני כיתתם במסיבת הקיץ האחרונה שלהם בעיר שבה נולדנו.

חברתי קמרון ואני ידענו שלא כדאי שנחגוג חזק מדי בלילה שלפני נסיעה ארוכה, אז הלכנו הביתה מוקדם כדי לסיים לארוז לקראת הטיול האחרון שלנו לבית החוף לפני שניסע לקולג'.

הנסיעה לא הייתה אמורה לארוך יותר משלוש שעות וחצי, אולם אנחנו בוואן הארור הזה כבר יותר מחמש. כבר לפני שנים למדנו שנסיעות עם בנים חמוצי פנים שסובלים מהנגאובר לא מהנות, אבל הנה אנחנו שוב, בניסוי ששמו 'כמה פעמים גבר צריך לעצור כדי להשתין?'.

התשובה היא שבע. עצרנו כבר שבע פעמים בגלל השלפוחית של בריידי. לפחות נראה בחמש־עשרה הדקות האחרונות שהם מתאוששים, סוף־סוף מרשים לנו להגביר את המוזיקה מספיק כדי לזהות מה בדיוק אנחנו שומעים.

האמת היא שאני לא צריכה להתלונן. נסיעות קבוצתיות הן פחות או יותר הזמן היחיד שבו אני יכולה להעמיד פני תמימה כשאני נשענת קצת יותר מדי על הכוכב הראשי של הפנטזיות שלי, המוכר כחברו הטוב ביותר של אחי. שם המשחק הוא 'שחקי, אבל אל תגזימי', ואני טובה בו. מן הסתם מפני שהיו לי שש שנים לפתח את המיומנות הזאת לדרגת שלמות.

ביום שבו צ'ייס ומשפחתו עברו לבית שמעבר לכביש, אני הייתי זו שראתה אותו ראשונה. זה היה כאילו חותם בלתי נראה ירד מהשמיים והטביע על מצחו את המילה 'שלי'. נכון שהייתי בחטיבה אז, אבל ראיתי את הסרט 'השכן ממול', הבנתי את כוחה של אובססיה, ושלי התחילה ברגע שהנחתי עליו את עיניי. אומנם האובססיה שלי לא הייתה מהסוג הרצחני, אבל כל זה לא חשוב. צ'ייס הרפר הגיע לשכונה והייתי נחושה להיות זו שתראה לו אותה, אז לחצתי על בלמי האופניים בקצה המדשאה שלהם וזכיתי בתשומת ליבו.

ברגע שחייך אליי עם הגשר בפה שלו מעברה השני של המדשאה, אחי התאום מייסון הופיע משום מקום, משהו שהוא מצטיין בו, רץ אליו והתנגש בו, מפיל אותו לאדמה. כשהוא חזר ונעמד, הוא נהם על צ'ייס משפט שעליו אני לפעמים מאחלת לו להיחנק.

"שמור מרחק מאחותי!"

עצרתי את נשימתי בציפייה למכות שהייתי בטוחה שיגיעו כי היה ידוע שאחי מכסח בנים שמעיזים להתקרב אליי, אבל אז הילד חום השיער וירוק העיניים פנה לאחי, פיו מלא בדשא, ובחיוך שאל אותו באיזו נבחרת פוטבול הוא משחק כי הוא רוצה להצטרף.

פלטתי נחרת בוז ונסעתי משם מפני שידעתי שבשאלה הזאת מייסון ובריידי מצאו להם חבר טוב חדש ואני שוב נותרתי כמו איזה תמרור אדום עם קו לבן במרכזו.

צמד החברים צמח לשלושה והבית שלנו הפך למקום הבילוי המועדף עליהם. עד אז מעולם לא הבנתי את כל עניין ה'מים הגנובים ימתקו'. איך עצם העובדה שאת לא יכולה לקבל משהו רק גורמת לך לרצות בו יותר.

כל מה שנותר לי לעשות זה לצפות מהצד בספורטאים של החטיבה הופכים לחתיכים של התיכון. כל בחורה רצתה נגיסה, ומי יכול להאשים אותן? הם היו תלמידים למופת, כוכבי ספורט וילדים רעים בחשאי. לא משנה מה היה הטיפוס של הבחורה, אחד מהשלושה קלע לטעמה. אהבתי להתבדח שהם כמו השחקן דוויין ג'ונסון, שבכל תפקיד שלו נראה שונה, אבל תמיד חתיך. בריידי בהחלט התאים לגרסת המתאבק שלו.

ברצינות, כל השלושה ניחנו בגנים משובחים. מייסון הגבוה והרזה לגמרי היה יכול לשמש ככפיל של השחקן תיאו ג'יימס. בריידי נראה כמו בובת קן על סטרואידים וצ'ייס... טוב, הוא היה שיא השלמות. לרוע מזלי, כל הבנות חשבו ככה.

בגובהו ובמבנה גופו הוא דמה למייסון, אלא ששערו היה בכמה גוונים בהיר יותר. עיניו הבורקות היו בצבע שהיה תערובת של דשא ושל אצות. הוא היה אדיב, חזק ובעל ביטחון עצמי, כמעט שתלטן כמו מייסון ובריידי, אבל משלושתם הוא היחיד ששחרר את הרצועה מפעם לפעם כשזה נגע לנו, הבנות.

שכנעתי את עצמי שזו דרכו לבדל את עצמו מאח מגונן מדי, ולהיות הגבר עם העיניים היפות שיש לו תשוקות נסתרות, אבל אולי זו הייתה רק משאלת לב שלי.

תשעים אחוז מהזמן אני חושבת על הגבר שלצידי. זו הקלישאה השחוקה ביותר בספר, לרצות מישהו שאת לא יכולה לקבל. אהבה נכזבת לחברו הטוב של אחי, אח שמגונן עליי בטירוף, וכן, אני מודה, גם קצת פסיכופת בכל הנוגע לאלה היקרים לו.

הוא לא מסוגל לנהוג אחרת. ברגע שהיינו בוגרים מספיק כדי לשמוע איך איבד אבי את אחותו הקטנה, מייסון הפך למשימת חייו להיות הצל שלי בכל צעד. בנוסף, מותו של בן זוגה של חברתנו, פייטון, לפני שבועיים, הפך אותו לפרנואידי.

העובדה שצ'ייס היה מעולף במשך רוב הנסיעה הצילה אותי מעשרות מבטים נזעמים במראה האחורית. אני בטוחה שזו הסיבה לכך שמייסון מתעקש שאשב באמצע בכל פעם שאנחנו יוצאים לנסיעה משותפת. כדי שיוכל לעקוב אחריי בעיניו כל העת במראה.

זה מתוק לראות איך אחי התאום לוקח את תפקיד ה'אח הגדול' ברצינות תהומית. זה גם מעצבן.

אם היינו עומדים בלוח הזמנים, היינו מגיעים לעיירה כבר באחת־עשרה בבוקר, אבל אנחנו פונים לדרך הגישה לבית רק בשעה רבע לאחת. מייסון בקושי מספיק להעביר את ההילוך למצב חניה כשקמרון פותחת בתנופה את הדלת וקופצת מהטנדר. היא רצה במעלה המדרגות ואז סבה על רגליה היחפות ובחיוך מרימה את זרועותיה.

"בואו, חבר'ה! השעון מתקתק!"

"יש לנו עד סוף החודש!" מייסון צועק מבעד לחלונו הפתוח.

"וכבר איבדנו חצי יום!" קאם מתיזה בחזרה.

אני מחייכת וטופחת על כתפו של אחי. "קדימה מייס, כבר איבדנו חצי יום," אני מקניטה. הוא רוטן כשאני יוצאת מהטנדר והולכת בעקבותיה של קמרון אל מרפסת העץ המקיפה את הבית כולו. קורנת משמחה, היא קופצת ומתיישבת על המעקה. אני מצטרפת אליה ובריידי ניגש לעמוד לידנו.

"זה מטורף!" קאם מנידה בראשה, סוקרת את האזור.

"לגמרי." בריידי מביט בים, חיוך על פניו.

צעדים כבדים מאחורינו מודיעים לנו שהשניים האחרים הצטרפו אלינו. חמישתנו עומדים שם לרגע, נושמים לקרבנו את אוויר הים על מרפסת בית החוף. זה בית החוף שלנו, מאז החודש שעבר. האימהות של כולנו חברות טובות מאז ימי התיכון, ועוד לפני שהן התחתנו, הן קנו יחד את בית החוף.

עם השנים הן התחתנו עם האבות שלנו וכל משפחה רכשה לעצמה בית חוף אחר, טוב יותר, חדש יותר. המשפחות שלנו מבלות פה את כל חופשות הלימודים. מעולם לא הבנו למה האימהות שלנו לא מכרו את הבית הראשון שהן רכשו, אבל עכשיו אנחנו שמחים על זה כי אנחנו משתמשים בו בכל הזדמנות.

אם כי, יש לומר שהבית לא נראה בכלל כפי שנראה כשהיינו ילדים. הוא שופץ לחלוטין ונצבע בגוון כחול של ים, ונוספו לו חלקים. יש לו מרפסת עץ שמקיפה את כולו ומאחור יש מרפסת עצומה, שעליה אנחנו עומדים כרגע. שביל גישה פרטי יורד למזח. יש אפילו מערכת שמע עם רמקולים טמונים בקירות, ורצפות עץ. אין נקודה אחת בבית שאליה המוזיקה לא מגיעה. הבית ניצב בקצה שורת הבתים, כך שהוא מבודד והמוזיקה לא מפריעה לאחרים המנסים ליהנות מחופשה רגועה. זה מקום המפלט המושלם, ארמון על המים, ולפני זמן קצר הוא הוענק לחמישתנו במתנה.

ההורים שלנו הפתיעו אותנו במסיבת הסיום של התיכון והעניקו לנו את תעודת הבעלות על הבית. השמות שלנו רשומים כבעלים שווים. זה גם אומר שאף אחד מאיתנו לא יכול למכור אותו ללא הסכמת האחרים. הם סיפרו לנו שהחליטו כבר לפני שנים לעשות את זה כדי לשמור על החבורה שלנו, לא משנה לאיפה ייקחו אותנו החיים אחרי הקולג', כפי שהמקום עשה עבורם אחרי שהם סיימו את לימודיהם. אם החיים ירחיקו אותנו זה מזה בשלב מסוים, תמיד נוכל לחזור לפה.

לומר שהתרגשנו תהיה לשון המעטה, אבל עבורי זו גם הייתה שיחה מעט מדכאת, למען האמת. אני לא עד כדי כך תמימה להאמין שחיינו לעולם לא ישתנו, שנהיה יחד לעולם, אבל המחשבה על האפשרות האחרת מבהילה.

אנשים חדשים ייכנסו לחיינו, אני יודעת. אבל מה יקרה אם החיים שלנו יתהפכו לגמרי? מה אם נאבד זה את זה לאורך הדרך? מי יהיה שם כדי למשות אותנו מהמים?

ייתכן שזה דרמטי מעט, אבל זו אפשרות אמיתית. אפשרות מחורבנת.

בעוד פחות מחודש מהיום, העתיד יתחיל. אחי והבנים ייסעו ל'אוויקס' לתחילתה הרשמית של קריירת הפוטבול שלהם בקולג', וקאם ואני ניסע הביתה לארוז כדי להתכונן לפגוש אותם בקמפוס, כמה ימים לפני מפגש הפתיחה של השנה.

זו יציאה מהבית אל החיים האמיתיים. זו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאחי לא יהיה במרחק של דלת ממני. אף שזה קצת מפחיד, זה גם נחמד שמעונות נבחרת הפוטבול נמצאים לא רחוק מבניין המעונות שלי ושל קאם. פירושו של דבר הוא שמייסון לא יוכל לפקח עלינו הרבה וזו סיבה טובה מספיק כדי לחגוג את המעבר למעונות שלנו.

אני אוהבת את אחי, אבל הוא צריך להירגע. יש לו מזל שלא בחרתי ללמוד בקולג' בצד השני של המדינה. מצד שני, אין סיכוי שהייתי עושה את זה. אני לא הייתי מסתדרת ללא קרבתו של אחי. יש שיאמרו שאני תלותית. אני אומרת שזה קטע של תאומים.

"אז, אנחנו בסדר עם החדרים שבחרנו לפני שבועיים?" מייסון שואל, מפר את השקט. "הבנות בקומה השנייה עם חדר האמבטיה המשותף ואנחנו למטה?"

"אימא כבר עיצבה את החדרים כשהגיעה לבדוק מה קורה עם פייטון, והיא ציידה את המקרר בשבוע שעבר, אז, "

"אין החלפות!" קאם קוטעת אותי בחיוך.

הבנים צוחקים ומייסון שולף את המפתח מכיסו. "אין החלפות." הוא מחייך חיוך רחב. "מוכנים לחגיגה? אין הורים, אין חוקים."

"והפעם אין אף אחד מתחת לגיל החוקי לשתייה." בריידי הודף אותי ואת מייסון בהומור מכיוון שבריידי, מייסון ואני חגגנו שמונה־עשרה לפני שלושה ימים.

אני מביטה בצ'ייס, שבמקרה מביט לעברי בדיוק באותו הרגע. הוא מחייך ואני משיבה חיוך.

"שיט," החברה הכי טובה שלי מקניטה, "העניינים הולכים להתחמם פה."

לו רק היה לי מושג עד כמה הכרזתה של קמרון הולכת להיות נכונה.