תודעה חוזרת הביתה

1 הבדיחה הקוסמית

את זאת שמעתי: בודהה שהה פעם בשְראוָוסטי, בגן של אנאטָפּינדיקה בחורשת גֶ'טה, עם קהילה של שנים־עשר אלף נזירים. מוקדם בבוקר, כאשר הגיע זמן הארוחה, הוא לבש את חלוקו, לקח את קעריתו, והלך אל העיר שְראוָוסטי כדי לבקש את האוכל שלו, כשהוא עובר מבית לבית. כאשר הוא סיים, הוא חזר אל הגן ואכל את הארוחה שלו. אחר כך הוא הסיר את החלוק והניח את הקערית, רחץ את רגליו והתיישב.

* * *

אני באה מעיירה מדברית קטנה בדרום קליפורניה, שבה אנשים חושבים שבודהה הוא בחור שמן ושמח שהפסל שלו ניצב במסעדות סיניות. רק לאחר שפגשתי את סטיבן, בעלי, למדתי שהבחור השמן הוא פּוּ־טאי, אל השגשוג הסיני. בודהה הוא הרזה, הוא אמר לי, זה עם החיוך השלֵו על פניו. אני מכבדת את מה שסטיבן אומר, אבל בשבילי גם הבחור עם הכרס הגדולה הוא בודהה. הוא זה שקולט את הבדיחה. הבדיחה היא שהכול חלום — החיים כולם, הכול. שום דבר אף פעם לא ישנו. שום דבר אף פעם לא יכול להיות, מאחר שהרגע עצמו, שבו נדמה שהוא קיים, כבר איננו. זה ממש מצחיק. כל אחד שקולט את הבדיחה רשאי לצחוק צחוק נפלא, עם כל הגוף, צחוק שמרעיד את הבטן.

*

ואפשר להגיד את זה גם בדרך אחרת. בשבילי המילה "בודהה" פירושה נדיבות טהורה, שלמה, מלאת אושר, ללא ימינה או שמאלה או למעלה או למטה או אפשרי או בלתי אפשרי — הנדיבות שבאופן טבעי זורמת מתוככם כשאתם ערים למה שאמיתי. נדיבות היא מה שנשאר מכם אחרי שאתם מבינים שאין דבר כזה "עצמי". אין שום דבר שצריך לדעת, ואין אף אחד שיֵדע את זה. אז איך אני יודעת את זה? איזה כיף!

סוטרת היהלום נפתחת בפעולה פשוטה של בקשה. כששמעתי שבודהה פשט יד לבקש את האוכל שלו, הדבר נגע ללבי מאוד. מאחר שהוא הבין כיצד היקום פועל, הוא ידע שהוא תמיד נמצא תחת השגחה, והוא לא הציב את עצמו במעמד של יצור נשגב ונעלה, או אפילו מורה רוחני. הוא סירב לקבל יחס של מישהו מיוחד, מישהו שהתלמידים שלו צריכים לשרת אותו. בעיני עצמו הוא היה נזיר פשוט, והיה עליו לצאת בכל בוקר ולבקש אוכל. היתה נחוצה לו ארוחה אחת ביום. הוא היה נבון מספיק ללכת לכל בית ולעמוד מול דלת הבית בלי לתהות אם המשפחה תאכיל אותו. הוא הבין שהיקום תמיד ידידותי — הוא הבין את זה כל כך טוב, שהיה יכול להושיט את הקערית שלו בדממה לכל בעל בית ולחכות בשלווה ל"כן" או ל"לא". אם בעל הבית אמר לא, ה"לא" התקבל בהכרת תודה, מאחר שבודהה הבין שהזכות להאכיל אותו היתה שמורה למישהו אחר ולא לאדם ההוא. האוכל לא היה העניין. הוא לא היה זקוק לו. הוא לא היה צריך לשרוד. הוא רק נתן לאנשים הזדמנות להיות נדיבים.

סטיבן אמר לי גם שהמילה נזיר פירושה מישהו שהוא לבד. אני אוהבת את זה, מפני שבמציאות כולנו לבד. כל אחד מאיתנו הוא היחיד שישנו. אין אף אחד אחר! אז בשבילי המילה נזיר לא מתארת מישהו שנכנס למנזר. זהו תיאור שמייצג נאמנה את כולם — אותי וגם אתכם. בתודעתי, נזיר אמיתי הוא מישהו שמבין שאין שום "עצמי" שצריך להגן או לגונן עליו. הוא מישהו שיודע שאין לו בית אחד מסוים, ולפיכך מרגיש בבית בכל מקום.

*

כשהתעוררתי אל המציאות בשנת 1986, הבנתי שכל הסבל שלי הגיע מתוך הוויכוח עם מה שיש. הייתי שרויה בדיכאון עמוק במשך שנים ארוכות, והאשמתי את העולם בכל הבעיות שלי. כעת ראיתי שהדיכאון שלי לא היה קשור כלל לעולם שסביבי — הוא נגרם בגלל מה שהאמנתי שהוא העולם. הבנתי שכשהאמנתי למחשבות שלי, סבלתי, אבל כשלא האמנתי להן, לא סבלתי, ושזה נכון עבור כל אדם. החופש הוא עד כדי כך פשוט.

ברגע שפקחתי את עיני באותו בוקר, כבר לא היו לי בית או משפחה או עצמי. שום דבר מכל זה לא היה אמיתי. לא ידעתי שום דבר, אף שהיה לי את בנק הזיכרון של קייטי ויכולתי להשתמש בסיפור שלה כנקודת מוצא. אנשים היו אומרים לי: "זה שולחן", "זה עץ", "זה בעלך", "אלה הילדים שלך", "זה הבית שלך", "זה הבית שלי". הם גם אמרו לי: "לא כל הבתים שלך" (מה שמנקודת המבט שלי נשמע אבסורדי לחלוטין). בהתחלה, מישהו היה כותב את השם של קייטי, הכתובת ומספר הטלפון שלה על פיסת נייר ואני הייתי שומרת את הפתק בכיס שלה (שלי). הבחנתי בנקודות ציון והשארתי אותן במוחי כמו פירורי לחם, כך שאוכל למצוא את דרכי חזרה אל מה שאנשים כינו הבית שלי. הכול היה חדש כל כך, שלא היה לי קל למצוא את דרכי חזרה, אפילו במרחק חמישה רחובות בעיירה הקטנה שבה גדלתי, אז לפעמים פול, הגבר שהם אמרו שהוא בעלי, או אחד מהילדים שלי, היה הולך איתי.

הייתי במצב של אקסטזה מתמשכת. לא היה שום "שלי" או "שלך". לא היה שום דבר שיכולתי להיקשר אליו, מאחר שלא היו לי שום שמות לדברים. לעתים קרובות, כשהייתי אבודה, הייתי ניגשת לאנשים ואומרת, "אתה יודע איפה היא גרה?" (באותם ימים זה היה בלתי אפשרי עבורי להגיד "אני". זה נראה מחוץ להגדרות היושרה שלי, זה היה שקר שלא יכולתי להביא את עצמי לומר.) כולם היו אדיבים להפליא, ללא יוצא מן הכלל. אנשים מזהים תמימות. אם מישהו משאיר תינוק על המדרכה, אנשים ירימו אותו ויטפלו בו וינסו למצוא לו בית. ואני הייתי ניגשת לכל בית שהוא, בהבנה שהוא שלי. הייתי פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. הייתי תמיד המומה שהם לא הבינו שכולנו הבעלים של הכול. אבל האנשים היו מאוד אדיבים כלפי. הם חייכו אלי ולא התרגזו. לפעמים הם היו צוחקים, כאילו שאמרתי משהו מצחיק. חלק מהם היו אומרים, "לא, זה הבית שלנו", ולוקחים את ידי בעדינות ומובילים אותי אל הדלת.

בכל בוקר, ברגע שהייתי מתעוררת, הייתי קמה מהמיטה, מתלבשת ומיד מתחילה ללכת ברחובות. נמשכתי אל בני האדם באופן היפנוטי. זה היה מוזר מאוד בהתחשב בכך שעד אז "אני" הייתי פרנואידית ואגורפובית ושנאתי אנשים בדיוק כמו ששנאתי את עצמי.

לפעמים הייתי ניגשת אל אדם זר, בידיעה שהוא (או היא) היו אני, רק עוד אני, והייתי כורכת את זרועותי סביבו או אוחזת בידו. זה היה מאוד טבעי עבורי. כשראיתי פחד או מועקה בעיניהם של אנשים, הייתי מתרחקת. אם לא, הייתי מדברת איתם. בפעמים הראשונות רק אמרתי לאנשים מה שראיתי: "יש רק אחד! יש רק אחד!" אבל מיד הבחנתי שזה לא מאוזן, שזה כמו לכפות משהו על אנשים. המילים לא נשמעו טבעיות, והן לא יכלו להישמע. היו אנשים שנראה כי מצאתי חן בעיניהם והם צחקו והרגישו בטוחים. נדמה שלא היה אכפת להם שמה שאמרתי לא נשמע בכלל הגיוני. אבל היו אנשים שהסתכלו עלי כאילו שאני משוגעת. שמתי לב גם שלא היה לי נוח עם זה שאני לא אומרת את כל האמת. אז הייתי אומרת, "אין כלום! אין כלום!" והייתי עושה סימן של אפס באצבעותי. אבל כשאמרתי את זה, הרגשתי כמו בעת שאמרתי לאנשים שיש רק אחד. אז הפסקתי. זה היה מתוך התחשבות.

האמת היא שאין "שום דבר". אפילו "שום דבר" הוא הסיפור של משהו. המציאות קודמת לכל זה. אני קודמת לזה, קודמת לשום דבר. זה בלתי ניתן להגייה. אפילו להגיד את זה פירושו להתרחק מזה. מהר מאוד נוכחתי לדעת שהאמת לא ניתנת לניסוח במילים. עם זאת, היא נראתה לי פשוטה כל כך וברורה מאליה. היא נשמעה כמו: הזמן והמרחב לא באמת קיימים. היעדר הידיעה הוא הכול. יש רק אהבה. אבל האמיתות האלה לא יכלו להישמע.

ביליתי חודשים בהליכה ברחובות ברַסטו, שם גרתי. הייתי במצב של התלהבות בלתי פוסקת, שיכורה כל כך מאושר, שהרגשתי כאילו הייתי נורה מהלכת. לפעמים הייתי שומעת שאנשים קראו לי "האישה המוארת". הרגשתי שזה הפריד אותי מאנשים אחרים. ולבסוף, אף שהקרינה נמשכה (ונמשכת עד היום הזה), היא עברה פנימה, ואני התחלתי להיראות יותר רגילה. עד לרגע שבו היא התאזנה ונעשתה רגילה, היא לא היתה יכולה להביא הרבה תועלת לאנשים.

סטיבן אומר לי שאמנים לעתים קרובות מדמיינים את בודהה עם הילה סביב ראשו. אבל כל אור שבוקע ממנו או מאחרים כמותו הוא זוהר פנימי. זו הקרינה שעולה כאשר מרגישים לגמרי בנוח בעולם, מאחר שאתם מבינים שהעולם נולד מתוך התודעה שלכם. בודהה ראה מבעד לכל המחשבות שניסו להאפיל על חוויית הכרת התודה. כאשר הוא יוצא לבקש אוכל, הוא חווה קבלה שהיא כה עמוקה, שהיא בעצמה נתינה. זה האוכל שמעבר לאוכל. הוא חוזר אל חורשת ג'טה ויושב עם מה שניתן לו ואוכל את הארוחה שלו, ואז שוטף את הקערה שלו שנושאת את כל האפשרויות, והוא רוחץ את כפות רגליו ויושב בשקט, במוּכנות, מבלי לדעת אם הוא ידבר או לא, אם אנשים יקשיבו או לא, רגוע, מכיר תודה, ללא כל רְאָיָה לעולם שהיה קיים לפני הרגע הזה או שיתקיים אחריו. כשהוא יושב כמי שהאכילו אותו לשובע, השגיחו עליו, כמו זה שהוזן מעבר לכל מה שמזון יכול לספק. ובישיבה השקטה הזאת, התודעה עומדת לערוך לעצמה חקירה דרך האחר הנגלה לכאורה ולפגוש את עצמה בהבנה, בלי עבר או עתיד, ולציית לעצמי שאין לכנותו בשם, העצמי שלא יכול להתקיים, היעדר העצמי הקורן.

* * *

את אומרת שהחיים הם חלום. מה מניע אותך להיות נדיבה לאנשים אחרים אם הם רק דמויות בחלום שלך?

אני אוהבת את כל מה שאני חושבת, ולכן אני אוהבת את כל מה ומי שאני רואה. זה טבעי. אני אוהבת את הדמויות בחלום שלי. הן שם רק כייצוג של העצמי שלי. בתור החולמת, התפקיד שלי הוא להבחין בין מה שמכאיב לי בחלום ובין מה שלא, וחוסר נדיבות תמיד מכאיב. בזה אני שומעת את הקול של בודהה, הריפוי והברכה והשער והמוּדעות התמידית בי.

את אומרת שכאשר התעוררת, אנשים היו צריכים לומר לך: "זה בעלך", "אלה הילדים שלך", שלא זכרת אותם בכלל. האם הזיכרונות חזרו אלייך אחר כך?

מצאתי את עצמי נשואה לפול, פשוט כך, משום מקום. האישה שהתחתנה איתו בשנת 1979 מתה, ומשהו אחר היה חי כאן כעת. אפילו לא זיהיתי אותו. ממש לא ידעתי מי הוא. הנשים במרכז השיקום הכניסו אותו, את הגבר הגדול הזה, ואמרו: "זה בעלך". הוא היה אדם זר לחלוטין עבורי. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: "גם זה, אלוהים? זה הבעל שלי? אוקיי, סבבה". התמסרתי כליל למה שיש, נישאתי לזה, הייתי זה. אז אפשר לומר שמה שזה לא היה, הישות הזאת שהתגלמה בדמות קייטי, בתוך גופה באותו בוקר — מעולם לא היתה נשואה לאף אחד. וכשהם אמרו שהילדים שלי באים, ציפיתי לתינוקות. לא היה לי מושג שהילדים "שלי" היו בשנות העשרה ובתחילת שנות העשרים לחייהם. חשבתי שאנשים הולכים להביא תינוקות בני שנתיים או שלוש. כשהילדים נכנסו, הסתכלתי עליהם ונתתי לחלום להתגלות ולהיפתח. לא זיהיתי אותם כמיוחדים עבורי מכל אדם אחר. אבל לא היתה לי סיבה לא לקבל את זה שהם "שלי". פשוט חייתי את הסיפור. האהבה נענית. היא תפגוש את עצמה בכל צורה, ללא תנאי.

תמיד נתתי לאנשים להגדיר את הקשר שלהם אלי — מי שהם חשבו שהם היו, מי שהם חשבו שאני. הזיכרון של פול והילדים מעולם לא חזר אלי. זה לא היה נחוץ. הם הביאו את הסיפורים שלהם אלי, ואני זכיתי לראות ארבע נשים שונות שכולן נאספו והיו ל"אני". באותו זמן היה סוג של הד, צל של זיכרון, בזמן שהם התחילו להגדיר אותי. אם זיהיתי אותם באיזה אופן זה היה רק כמהות, כמו מוזיקה שהיתה הרחק ברקע ולא יכולתי להגיע אליה. הם השלימו את הסיפור. הם אהבו את הסיפורים עלי. הם היו אומרים: "את זוכרת את הפעם ש...? את זוכרת כשאנחנו... ואמרת את זה, ועשית את זה?" והכול התחיל להתחבר, אפילו שזה מעולם לא באמת קרה. התחלתי לחיות בסיפורים שלהם, וזה היה בסדר מבחינתי.

במשך שבעת החודשים הראשונים בערך, אנשים המשיכו להגדיר אותי. מה שנשאר מהאחת שאנחנו קוראים לה קייטי היה זר לי לחלוטין, אולם היה לי הצל שלה, הזיכרונות שלה — חלק מהם, לפחות. זה היה כאילו היו לי טביעות האצבע שלה, וידעתי שהן לא שלי. הכול היה הסיפור שלה. הייתי רק ה"עצמי" שמכיר את עצמו — או ליתר דיוק, ה"עצמי" המכיר את "היעדר העצמי".

אחרי החוויה שלך, את אומרת שלא עשית שום הבחנות בין "שלי" ל"שלך". במה זה שונה מהדרך בה תינוק תופס את העולם? האם להפוך למבוגר זה לא עניין של פיתוח גבולות נכונים והבחנות בין "שלי" ל"שלך"?

בלי תחושת זהות שהכבידה עלי, הייתי מתעוררת בכל בוקר במיטה וזה היה בסדר, כי ככה זה היה. עוד בן אדם נגלה לכאורה שכב לצדי, וזה היה בסדר. היו לי רגליים, כך נראה, והן הוליכו אותי אל מחוץ לדלת, וזה היה בסדר. למדתי את המנהגים של הזמן והמקום מבתי בת השש־עשרה, רוקסן. הייתי גורבת גרב אדום וגרב כחול ורוקסן היתה צוחקת עלי. הייתי יוצאת מדלת הבית בפיג'מה שלי, והיא היתה רצה אחרי ומחזירה אותי פנימה מיד. הו, אוקיי, חשבתי, בלי פיג'מה בציבור. אנחנו לא עושים את זה כאן. היא אחזה בידי (שאלוהים יברך אותה) והובילה אותי דרך כל זה. היא הסבירה לי הכול, שוב ושוב. איך היא היתה יכולה לדעת שמאחורי הדמעות שלי אני מנהלת רומן אהבה מאושר עם החיים? מה היה אכפת לי מה הם השמות? אבל בחנות המכולת, למשל, היא היתה עוצרת בסבלנות ומצביעה ואומרת, "זו פחית שימורים של מרק. זה בקבוק קטשופ". היא היתה מלמדת אותי כמו אם שמלמדת ילד קטן.

אז במובן מסוים, כן, הייתי כמו תינוקת. אבל במובן אחר הייתי מאוד מעשית, מאוד יעילה. יכולתי לראות איפה אנשים תקועים במחשבות המלחיצות שלהם. יכולתי להראות להם איך לחקור את המחשבות האלה ולהסיר את הסבל שלהם, אם זה היה מה שהם רצו ואם התודעה שלהם היתה פתוחה לחקירה. התקשורת שלי היתה קצת פראית בהתחלה. למדתי להיות בהירה.

לפעמים אני אומרת שלהציב גבולות זה אקט אנוכי. אתם לא צריכים שום גבולות כשאתם ברורים — לגבי ה"כן" וה"לא" שלכם, למשל. מעט אחרי החוויה, כמה גברים רצו לשכב איתי. הם היו בטוחים שאם הם ישכבו איתי הם יזכו בהארה. אף שאהבתי את הגברים היקרים ואת ההזיות הכנות שלהם ואת הרעב שלהם לחופש, אמרתי להם: תודה על ההצעה, ולא. זה לא ייתן לכם את מה שאתם מחפשים.

אבל האם "לא" כזה הוא לא גבול? "לא, אני לא אשכב איתך", למשל?

כל "לא" שאני אומרת הוא "כן" לעצמי. אני מרגישה שזה נכון. אנשים לא צריכים לנחש מה אני רוצה או מה אני לא רוצה, ואני לא צריכה להעמיד פנים. כאשר אתם כנים לגבי ה"כן" וה"לא" שלכם, קל לחיות חיים נדיבים. אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי כשאני אומרת את האמת, והם ייכנסו ויֵצאו אם אני לא אומר את האמת. אין לי מה להרוויח בדרך האחת, ואני יכולה להרוויח הכול בדרך השנייה. אני לא מאפשרת לעצמי להישאר במצב של ניחוש או רגשות אשמה.

אם למשל מישהו רוצה לשכב איתי, אני לא צריכה להחליט לגבי התשובה שלי. אני נשואה ומונוגמית. ה"לא" שלי עולה עם חיוך. למעשה אני מעניקה לאיש את המתנה הגדולה ביותר: את האמת שלי. אתם יכולים לראות בזה גבול, אבל אם גבול הוא מגבלה, כיווץ, זה לא מה שאני מרגישה. אני רואה את זה כיושרה. זה לא משהו שאני קובעת. זה משהו שכבר נקבע עבורי. להגיד "לא" זה לא אקט של אנוכיות, זה אקט של נדיבות, הן כלפי עצמי והן כלפי האחר שנגלה לכאורה מולי.

את אומרת שהיית שיכורה מרוב שמחה כאשר גילית לראשונה את האמת, שאין "עצמי" ו"אחר". האם את עדיין שיכורה מרוב שמחה?

השמחה מתאזנת, ויחד עם זה היא גם נותרת בעינה.

כיצד את מתייחסת לזה שבודהה מבקש אוכל? האם את יכולה לדמיין את עצמך חסרת פרוטה וחסרת בית, כמו נזיר, תלויה לחלוטין בחסדי אחרים כדי לאכול?

אבל אני תלויה לגמרי! אם אנשים לא יגדלו ירקות, לא יהיו שום ירקות בחנויות. אם אנשים לא ישלמו לי או לבעלי, אני לא אוכל לקנות אוכל.

בודהה מבקש רק מה שכבר שייך לו. הוא לעולם לא סובל מרעב, אולם הוא נדיב מספיק כדי לבקש אוכל. הוא יודע מתי לבקש ומה לבקש. הוא יודע מה לאכול, וזה בדיוק מה שאתם נותנים לו, ולא יותר מזה. אני תמיד חופשייה מרעב עד הרגע שבו מגיע האוכל. אני תמיד אוכל לשובע, תמיד בזמן, את האוכל הנכון, שניתן מתוך חסד. אם אתם נותנים לי אוכל, אני מודה לכם ללא מילים, בתודה שנובעת מתוך עצמכם. אם אינכם נותנים לי אוכל, אני מודה לכם, ואולי, כדרכה של אהבה, בזמן אחר ובמודעות אחרת אתם תהיו מוכנים לאכול את האוכל היחיד שראוי לאכול אותו, הדבר שכולנו רעבים לו, ואת מה שאני מציעה מעומק האמת שבי: לשרת ולתת את מה שנדרש.

נדיבות היא מה שנשאר מכם אחרי שאתם מבינים שאין דבר כזה, עצמי.