תומי

1

"תראה איך אתה נראה!" אימא שמטה את המכסה מעל לסיר שההביל על הכיריים. היא התכופפה אל תומי ומתחה לצדדים את שתי כנפיה של עניבת הקטיפה האדומה שבלטה מתוך צווארון חולצתו הלבן.

"ועכשיו זקוף את הראש והנח לי סוף סוף לסרק אותך." אימא נעצה מסרק לתוך תלתליו הבהירים של תומי, מפלסת בתוכם שביל ישר, ברור.

תומי עיווה את פניו. "תיזהרי, את מכאיבה לי!" אמר בקול רם, מנסה למלט את ראשו מן המסרק. "למה אי אפשר לספר את התלתלים שלי ולעשות לי פעם אחת ולתמיד תספורת של בן?"

"כי אני רוצה שאבא יראה כמה גדלת מאז שראה אותך בפעם האחרונה," אמרה אימא וחייכה בעצב. "אני רוצה שהוא יראה אילו תלתלים יפים צמחו לך! הוא לא יאמין כשיראה איזה ילד גדול ויפה יש לו!"

תומי נשך את שפתיו. הוא ניסה להעלות בזיכרונו את הבוקר הרחוק ההוא שבו גויס אבא לצבא. אבל בגלל הזמן הרב שחלף מאז, הפריד ערפל של שכחה בינו לבין הרגעים ההם. בכל פעם שחשב על כך היה פחד עגמומי ממלא את ליבו. איזה מן ילד שכחן וכפוי טובה הוא? זה הרי אבא שלו! הוא חייב לזכור איך נראו פניו כשהתכופף אל המיטה שלו בפעם ההיא, האחרונה!

אך ככל שהתאמץ לעשות זאת לא זכר דבר מלבד העובדה שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת. רוח הכתה בזגוגיות החלון, מייללת בפראות. החדר היה עדיין חשוך, ושמים בצבע של לילה הצטיירו מבעד לווילונות הטול הלבנים שכיסו את ריבוע החלון.

ברגע הראשון, כשרק הקיץ בבהלה משנתו, לא הבין מהם הקולות שהוא שומע מעבר לקיר.

"תכניסי לי בבקשה לתרמיל גם את כלי הגילוח שלי." עתה כבר היה ברור שהקול הוא קולו של אביו.

"כן, כמובן," ענתה לו אימא בגרון חנוק.

העובדה שאלו היו קולותיהם של הוריו הרגיעה אותו. הוא רצה לשוב ולעצום את עיניו ולהמשיך לישון, אבל אז נשמעו קולות צעדים בפרוזדור, והוא הבחין באימא חולפת על פני פתח החדר כשהיא מנגבת את עיניה בממחטה.

במעומעם עברה אז במוחו הרגשה שמשהו לא טוב עומד לקרות, אבל הוא מיהר לסלק אותה מתודעתו.

"עמוד ישר, תומי," גערה בו אימא. "אתה ממש לא נותן לי לסרק אותך!"

תומי זקף את סנטרו. הוא עצם את עיניו ושוב ניסה להיזכר בפניו של אבא כפי שהיו בשעת הבוקר המוקדמת ההיא, כשאבא ניסה להעיר אותו משנתו כדי להיפרד ממנו. אך התמונה הצטיירה מולו מטושטשת, חסרת תווים.

"אני הולך לשירות העבודה ההונגרי," אמר אז אבא וליטף ברוך את תלתליו. "אני לא יודע מתי נשוב להתראות."

קולו היה שקט אבל עצוב מהרגיל. וכה שונה וזר נראה היה בבגדי העבודה הישנים, לראשו הכובע הצבאי וסרט צהוב מקשט את זרועו האחת, עד שהוא, תומי, פחד להביט בו.

דקירה דקה של צער חלפה בליבו כשנזכר איך המשיך לשכב מתחת לשמיכה, מעמיד פנים שהוא שקוע בשינה כה עמוקה עד שאינו יכול לפקוח את עיניו ולהיפרד ממנו. אילו היה מבין שהוא נפרד מאבא לזמן כה רב, לא היה נוהג כך.

"די כבר, תומי!"

תומי שוב החזיר את ראשו למקומו ובליבו חשב שלאבא לא ממש אכפת איך הוא נראה. הוא אהב אותו כמו שהוא ולעולם לא היה דורש ממנו לטפח תלתלים של בת על ראשו. אם תומי היה מבקש ממנו להסתפר, היה בוודאי ממהר לקחת אותו אל הספר.

אבא הטוב. מדוע הוא אינו יכול להיזכר במראהו? הוא מתאמץ ומתאמץ אבל שום תמונה אינה מצטיירת במוחו. הוא כעס על עצמו ולכסן את מבטו אל עבר התמונה שעל הקיר, שבה נראו אבא ואימא מחייכים אל הצלם ביום חתונתם: היא בשמלת משי לבנה, שושנים צחורות נעוצות בשערה האסוף לאחור, והוא בחליפה שחורה ולראשו מגבעת.

"אתה שוב מזיז את הראש, תומי!"

המסרק נתקע בקבוצה סוררת של תלתלים. הכאב היה בלתי נסבל ותומי פלט מפיו יבבה. הוא הרתיע את ראשו לאחור ועיווה בכעס את פניו.

"נו, עמוד ישר," התחננה אימא.

נקישה נשמעה על דלת הבית.

"הוא הגיע!" אימא הניחה למסרק. שערה הזהוב התעופף לאחור ועגיליה צלצלו כפעמון כנסייה כשאחזה בידו של תומי ונחפזה איתו לעבר הדלת.

"ברוך הבא, ליאופולד!" צהלתה של אימא הצטלצלה ביחד עם עגיליה.

תומי הסתכל בפניו הקמוטות של הגבר הצנום והעגמומי. האיש כאילו קפא על מקומו מחוץ לדלת הברזל שנפתחה אל חדר המדרגות האפלולי. על גבו היה תלוי תרמיל, על פניו ריחף חיוך מבוהל, ועיניו בלטו מחוריהן כחולות ונבוכות שעה שנדדו מפניו של תומי אל פניה של אימא ובחזרה.

"תומי?"

תומי הנהן בראשו. הוא התבונן באיש בעיניים קרועות לרווחה, חוכך בדעתו מה עליו לעשות. לנגד עיניו חלפו אין ספור הפעמים שבהן תכנן במוחו את רגעי שובו של אבא. הם הצטיירו בדמיונו בפרטי פרטים. הנה הוא רץ בפרוזדור, הנה נפתחת הדלת והוא טובע בזרועותיו של אבא, נספג בתוך החום של גופו.

"כל כך התגעגענו אליך!" אימא, עיניה קורנות מאושר, יצאה אל חדר המדרגות וניגשה אל אבא. היא חיבקה ונישקה אותו.

"תראה איזה ילד גדול יש לך," אמרה בגאווה.

ליבו של תומי החסיר פעימה.

על פניו של אבא ריחף חיוך מבוהל. לפני שהישיר אליו את מבטו עוד הגניב מבט חושש לימין ולשמאל, ותומי חשב שהוא נראה כמו קבצן בבגדים האזרחיים הקמוטים והמאובקים ובכובע הצבאי.

"קשה להכיר אותו, מה?" אימא חייכה בשביעות רצון. היא שוב כרכה את שתי ידיה סביב צווארו של האורח.

כשהתבונן בהוריו החבוקים חשב תומי בליבו שאבא אינו דומה כלל לאיש שבתמונת החתונה. הוא נראה כל כך עלוב ומסכן לאחר חודשים ארוכים של בניית ביצורים וסלילת כבישים, שקשה היה להאמין שפעם, לפני המלחמה, היה לובש מדי בוקר חליפה מהודרת ועניבה כדי להפוך למנהלו העשוי ללא חת של בית המלון הגדול ביותר בבודפשט.

"בוא, תומי," אמרה אימא. היא סובבה אליו את ראשה והחיוך נמחה מעל פניה. "מה אתה עומד כמו גולם? חבק גם אתה את אביך!"

תומי חייך חיוך רפה. ברכיו רעדו. תחושה של אי נוחות הכתה בו.

אבא, מן הסתם, לא חש בכך. הוא הושיט לקראתו את שתי זרועותיו.

"מה שלומך, תומי?" שאל.

"שלומי טוב," גמגם תומי במבוכה, בעודו נבלע בתוך הגוף הצנום.

"הבאתי לך משהו!" נזכר אבא לאחר שנכנסו פנימה.

הוא הסיר את התרמיל מעל גבו. ידו פשפשה בתוך התרמיל ולפתע נתקלה במשהו. זו הייתה קופסה.

"הנה, זה בשבילך."

"תודה," אמר תומי במבוכה. הוא פתח את הקופסה והוציא מתוכה בובה קטנה של כבשה.

"היא מוצאת חן בעיניך?" שאל אבא.

תומי לא ענה.

"בובה של כבשה לילד בן שמונה?" ענתה אימא במקומו והחמיצה את פניה.

"כן," הנהן אבא בראשו. "בובה של כבשה."

"זה לא צעצוע ילדותי קצת?"

"כמובן!" אבא חייך כילד שנזפו בו ופניו הארוכות והרזות נעשו מקומטות אף יותר. "אני מצטער. כל כך רציתי להביא לתומי משהו, אבל האמת שלא היה לי מה להביא לו." הוא הסיר מעל לראשו את הכובע הצבאי והחל לפרוע את שערו בכף ידו. "ואז, בדרך מן המשאית שלקחה אותי הביתה כרסמתי מהלחם שנשאר לי מארוחת הבוקר. פתאום אחזה בכנף הז'קט שלי אישה זקנה עם מטפחת פרחונית על הראש וסל בידה." עתה הניחו אצבעותיו של אבא לשערותיו ונטפלו לסנטרו. "'תן לי מעט מן הלחם,' התחננה הזקנה. בקול רועד אמרה שבטנה מקרקרת מרעב ושכבר ימים לא בא אוכל אל פיה." חיוך דק הסתמן על פניו של אבא, כאילו עולה הרגע ההוא במוחו ונולד מחדש. "נתתי לה את כל הלחם שהיה לי." הוא משך בכתפיו והתבונן בתומי. "ואז היא הוציאה מן הסל את בובת הכבשה ונתנה לי, ואני חשבתי בליבי: הנה, יש לי מה להביא לתומי שלי." אבא השתתק לרגע, קמטים של מחשבה מסתלסלים על מצחו. "אני לא יודע מה חשבתי לעצמי," אמר בקול מתנצל. "נדמה היה לי שאתה עדיין קטן כמו שזכרתי בדמיוני. וחוץ מזה – הכבשה מצאה חן בעיניי."

"והזקנה?" שאל תומי ובחן את הכבשה בעיניו.

"הזקנה נגסה בלחם," אמר אבא. "היא נראתה כל כך מאושרת, כאילו מצאה אוצר!"

אבא השתתק לרגע, צוחק לעצמו צחוק חרישי. "היא נישקה את כף ידי ובירכה אותי ואת המשפחה שלי באושר, בבריאות ובאריכות ימים."

אימא, שלא מצאה עניין רב בסיפורו של אבא, קמה ויצאה אל המטבח. היא הדליקה את הפתילייה, שפתה מים בקומקום ובחשה בתבשיל שבסיר. "עוד מעט נשב לאכול."

"כן," אמר אבא ונעמד בפתח המטבח. הוא השעין את גופו אל המשקוף, גבו, המופנה אל תומי, רכון לפנים ורגלו האחת מתופפת על הרצפה.

תומי המשיך להתבונן בכבשה. במחשבה שנייה היא דווקא מצאה חן בעיניו.

הכבשה עצמה התבוננה בו בחשדנות, בעצב, כפי שהתבונן הוא עצמו באביו, כפי שמתבוננים בזר מוחלט.

"את רעבה?" שאל תומי. מבלי לחכות לתשובתה מילא באוכל ובמים את כלי האוכל הישנים שנמצאו בארונית הצעצועים שלו.

הכבשה הייתה כנראה רעבה מאוד, כיוון ששתתה ואכלה לתיאבון. אחר כך, כשהעביר את כף ידו על פניה, ליקקה את אצבעותיו לאות תודה ואז פיהקה. כנראה הייתה עייפה מאוד.

תומי השכיב אותה על הספה הפרחונית וכיסה אותה במפית תחרה, אף על פי שהחדר היה מוסק וחם.

הכבשה עצמה את עיניה ונרדמה.

"איזה ריח נפלא," שמע תומי את אבא אומר בעודו מרחרח בחוטמו באוויר, "מה הכנת?"

"הכנתי בשבילך גולש, ראקוט קרומפלי וביצי קאזאיזיק. כל מה שאתה אוהב," ענתה אימא. "רוצה לטעום?"

"אם אני רוצה לטעום?" אבא כיווץ את גבותיו עד שכמעט התלכדו מעל לשורש אפו, "הבטן שלי מקרקרת מרעב!"

"ברצינות?" אימא טעמה מן התבשיל וקימטה את מצחה. אחר כך המליחה אותו במלח.

"הנה, טעם." היא יצקה שתי כפות של מרק גולש לצלחת והושיטה לאבא.

אבא מילא את הכף במרק, ינק מתוכה תוך שהוא משמיע קולות של גרגור ואחר כך לעס מן הבשר. האנחות שבקעו מפיו העידו על הנאתו.

"מייד אגיש את הארוחה לשולחן." אימא עקבה אחרי תנועותיו של אבא הטורף בלהיטות את הדוגמית שבצלחת. עיניה התלחלחו.

"באמת אין לכם מה לאכול בחזית?" שאלה בקול צרוד.

"בואי נאמר שחוץ מלחם מעופש ומים כבר חודשים שלא בא אל פי דבר," השיב אבא ושפתיו התכווצו כאילו ניסו לשמר איזה כאב.

הוא כבר סיים את הדוגמית שבצלחתו ועתה הושיט לאימא את הצלחת הריקה. "אפשר לקבל עוד?"

"כמובן. מייד."

נשמע קולן של דלתות הארונות בהיפתחן ואחר כך קול צלצול המתכת של כלי הסכו"ם.

"הייתי צריכה לשמוע בקולך," לחשה אימא בקול צרוד. היא יצאה מן המטבח, נושאת מגש ועליו קערות האוכל המהבילות. כשהיא רוטנת בשפתיה חרש החלה לקלל את הנאצים יימח שמם ואת השלטון של מנהיג הונגריה, האדמירל מיקלוש הורטי ששיתף פעולה איתם. היא הניחה את המגש על המפה הרקומה שהייתה פרושה על שולחן האוכל. אחר כך הסתובבה, התרוממה על בהונותיה והורידה מהמדפים העליונים שלוש מן הצלחות הפרחוניות, המוזהבות בשוליהן, השמורות לאירועים חגיגיים בלבד.

היא הניחה אותן על המפה, ולידן את כלי הסכו"ם.

"אילו הייתי מאמינה לך שהסכנה אכן מתקרבת, היינו יכולים לברוח מהונגריה עוד אז, לפני שגייסו אותך ביחד עם כל הגברים היהודים. זו הייתה טעות מצידי להתעקש להישאר כאן."

לא נראה שהוא שמע אותה, אבא. עתה, כשסיים לאכול את התוספת שבצלחתו, החל להתקדם בצליעה לעבר החלון.

"קיוויתי שהעובדה ששינינו את שם המשפחה היהודי שלנו לשם נוצרי תציל אותך," הוסיפה אימא והפה שלה התכווץ במתיחות.

אבא לא אמר דבר.

"בכל אופן, זה לא עזר לנו במיוחד, השם החדש הזה," המשיכה אימא בשלה. "כל בודפשט ידעה שמנהל המלון ליאופולד רץ הוא יהודי!"

"מה שהיה היה," אמר אבא ופניו אל הרחוב. 

"זו אשמתי שנגזר עליך לעבור את כל זה." אימא יצקה מנה לכל אחת מהצלחות.

"אשמתך?" מן הצד הבחין תומי שאבא פוער את פיו למין חיוך של כאב.

"כן, אשמתי," אמרה אימא חרש והשפילה בענווה את ראשה. "כבר לפני כמה שנים אמרת שצריך לברוח מאירופה ומייד, עוד לפני שמצב היהודים פה יהיה כמו מצבם בפולין ובגרמניה."

"טוב," הסב אבא את פניו לאחור, "לפחות אני יודע שהממשלה שלנו דוחה את הדרישה של גרמניה להחיל את הפתרון הסופי על יהודי הונגריה. מרגיע אותי לדעת ששום סכנה פיזית לא צפויה לכם כאן."

שוב נפלה שתיקה. אימא הזמינה את אבא ואת תומי אל השולחן.

"אני רואה שנפצעת כהוגן," אמרה. רק עכשיו הבחינה בפציעה שלו.

"זה כלום," אמר אבא. הוא חייך וקרץ לעבר תומי. "אחרי הארוחה נשחק שחמט. אני רוצה לראות אם אתה עדיין מסוגל לנצח אותי כמו שהיית עושה פעם."

לפתע התעוותו פניו מכאב והוא קרס על הכיסא. רגלו כאבה כל כך שהוא הרים אותה והניחה על השולחן.

"בוא נראה מה יש לך שם."

אימא הפשילה את המכנס ואחר כך פרמה את שרוכי הנעל באצבעותיה. לבסוף חלצה את הנעל מעל לרגלו של אבא, והסירה את הגרב ואת התחבושת שעטפה את קרסולו.

"יש לך כאן זיהום רציני," קבעה בקול חרישי תוך שהיא מעקמת את חוטמה.

"אם הפציעה הייתה קלה יותר," השיב אבא, "לא הייתי מקבל חופשת מחלה אפילו לשבועיים האלו."

אימא קמה ממקומה. בפנים חיוורות הוציאה מן הארון סדין לבן והחלה לקרוע אותו בזהירות לרצועות דקות וארוכות. אחר כך הוציאה מארון התרופות איזו משחה. היא משחה אותה על הפצע ואחר חבשה אותו ברצועות הסדין.

"בתיאבון לכולם!"

אבא ערם על צלחתו מעט מכל מנה. הוא עצם את עיניו ואכל, מטלטל מדי פעם את ראשו מצד לצד ועורם עוד מזון על המזלג שלו, אוכל עוד ועוד.

כשסיים לאכול הניד בראשו והסתכל בתומי, כמו פעם. זה היה סימן מוסכם: תומי קם ממקומו. קולות צעדי הריצה שלו מילאו את הבית. ידיו פילסו לעצמן דרך בין הצעצועים שבארונית. איפה קופסת השחמט שלו?

או, הנה.

הוא שלף אותה בזרועותיו.

"הנה היא!"

אבל כשנכנס לחדר ובידיו קופסת השחמט מצא את אבא נשען לאחור, ראשו שמוט על חזהו, עיניו עצומות ונחרות רמות בוקעות מנחיריו.