תוצרת ISRAEL

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי

(מסכת אבות א, יד)

"זו היא זכות היסטורית גדולה – ומשום כך גם חובה – שניתנה לישראל... לעזור לפתרון הבעיות החמורות ביותר של המאה העשרים..."

(דוד בן־גוריון, 'בטחוננו ומעמדנו', שנתון הממשלה תש"ך)

להתחמק מהמוות בעזרת חוצפה

לישראלים יצא שם של אנשים עם חשיבה לא קונבנציונלית. אחד מאלו שממחישים זאת בצורה הטובה ביותר הוא אבי ירון, שחלק איתי חדר בכנס של יוסי ורדי בנצרת. נהניתי לשוחח איתו, וביום האחרון הצעתי לו טרמפ לתל אביב כי רציתי להכיר אותו לעומק.

כשעלינו על כביש 6 אבי סיפר לי את סיפורו האישי המדהים, ומרוב הלם פחדתי שאעשה תאונה. ב־1993 אבי היה מעורב בתאונת דרכים עם האופנוע שלו והובהל לבית החולים. הרופאים בישרו לו שתי בשורות: אחת טובה והשנייה רעה. הבשורה הטובה היא שהוא לא נפצע קשה בתאונה. הבשורה הרעה היא שגילו אצלו גידול סרטני במוח. "הייתי בהלם מוחלט", הוא סיפר, "אבל לא הייתי בטוח שהרופאים כנים ופתוחים לגמרי איתי".1

הרופאים אמרו לו שבמקרה הטוב ביותר הוא יישאר משותק בצד אחד של הגוף ויסבול מנזק מוחי ניכר. אלו היו בשורות קשות, אבל אבי ידע שהוא מוכרח למצוא דרך להימלט מהגורל המר הזה. "החלטתי להילחם על החיים שלי", הוא אמר, "אז ניגשתי לספרייה הרפואית והתחלתי ללמוד – אנטומיה, ביולוגיה... ובכל פעם שחשבתי שהבנתי והתקדמתי צעד קדימה, הלכתי שני צעדים אחורה. והחלק הגרוע ביותר הוא שכל האנשים סביבי חשבו שהשתגעתי".

אבי החליט לשפר את התזונה שלו, לשתות פחות קפה ולישון רק ארבע שעות בלילה כי "זה [השינה] היה בזבוז מוחלט של הזמן שלי". הגידול שלו המשיך לגדול והרופאים לא יכלו לעשות דבר. הבעיה הייתה שהכלים שעמדו לרשות המנתחים היו גדולים מדי. נאמר לאבי שאולי מישהו יצליח לפתח את הטכנולוגיה המתאימה תוך חמש שנים. הוא לא חשב שיש לו כל כך הרבה זמן, והחליט למצוא פתרון בעצמו. הוא הקים חברה בשם ויז'ן סנס והקדיש כמעט עשור מחייו לפיתוח סוג חדש של מכשיר ניתוחי המבוסס על המבנה של עיני חרקים. לדבריו, "כיום הטכנולוגיה פעילה והיא הצילה את חייהם של אלפי אנשים בעולם".

בעודי בוהה בנופים המרהיבים של ישראל לאורך הכביש נפל לי האסימון – אבי התחמק מהמוות בעזרת חוצפה. הוא לא נרתע מקושי אישי גדול, והמציא מכשיר מדהים שמסייע לאנשים נוספים מכל העולם להתחמק ממנו.

אבל לתחושתי, מה שהניע אותו לזה לא היה האופי האישי שלו, אלא האופי הישראלי בכללותו. זה גרם לי לתהות: איך מדינה קטנה כל כך הפכה לאומה שמעזה להתמודד עם בעיות כל כך קשות, ומוצאת פתרונות שמאירים את חייהם של רבים כל כך בעולם?

אור לגויים

ההצלחה של ישראל בתחום החדשנות נובעת מכמה גורמים, כולל תרבות יהודית המעודדת את האנשים תמיד לקרוא תיגר על הסמכות, לשאול שאלות ולצאת נגד המובן מאליו. המדינה מחבקת את התמהיל האנושי המגוון של אזרחיה – מבחינה אתנית, פוליטית ודתית – ומוקירה את המוסדות החילוניים. גורמים אחרים כמו חוצפה, שירות חובה בצה"ל, אוניברסיטאות בעלות שם עולמי, ממשלה גדולה וחכמה ומחסור באוצרות טבע הפכו למאפיינים כלל־ישראליים שמסבירים איך מדינה קטנה כל כך הפכה למעצמה טכנולוגית. אבל במקום להפוך אנשים לעשירים או את חיינו לנוחים יותר, חברות טכנולוגיה ישראליות רבות פשוט הופכות את העולם למקום טוב הרבה יותר.

התחלתי לשאול יזמים שונים למה הם כל כך רצו למצוא פתרונות לבעיות חברתיות, וקיבלתי שלל תשובות שונות. הרבה אנשים ציינו שבן משפחה עורר בהם השראה – אימא, אבא, בן או בת זוג. אבל ככל שחפרתי עמוק יותר, כך הם שייכו את המוטיבציה שלהם להיבט מסוים בתרבות הישראלית או היהודית. אלי ביר, ממקימי העמותה לרפואת חירום איחוד הצלה וממציאי אופנולנס, הסביר איך אבא שלו תמיד אמר שחשוב "להיות מענטש ולעשות מעשים טובים". אחד מהזיכרונות הראשונים שלו הוא נסיעת גיוס כספים לארצות הברית עם אביו, כדי לעזור ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל, אף על פי שאסור היה להם לעזוב את ברית המועצות ברוב שנות השבעים והשמונים.

שלמה נברו, הממציא של קוביית האחסון, מאמין ש"יצר המהפכנות והרצון לעשות משהו לטובת הכלל טבוע בתרבות שלנו". הוא זוכר איך למד על חשיבות הערכים האלה בבית הספר היהודי בארץ הולדתו, טורקיה, וכחלק מתנועת הנוער הציוני.

ברנרד בר־נתן, מי שפיתח את התחבושת האישית, למד על חשיבות המעשים הטובים מהוריו, ניצולי שואה שניהם.

תהיתי איך אותם ערכים יהודיים התפשטו והפכו לתרבות ישראלית הרבה יותר עמוקה ולא מודעת. אבל מי שהיטיבה לבטא זאת מכולם היא ככל הנראה רים יונס, שהקימה עם בן זוגה את 'אלפא אומגה', חברת ההיי־טק הערבית הגדולה ביותר בישראל. לדבריה, "הכול בזכות אבא שלי, בית הספר שבו למדתי והקשרים עם הישראלים... התרבות הישראלית התפשטה בקרבנו כמו באוסמוזה".

כמו מוסר העבודה של הנוצרים הפרוטסטנטים... רק אצל יהודים

מאז ימי הביניים, ואולי עוד קודם, החלו היהודים להתפלל "עלינו לשבח" שלוש פעמים ביום. התפילה מורה לנו, בין השאר, לפעול לתיקון עולם. אנחנו מאמינים שאנו שותפי האלוהים, וחולקים אחריות להפצת המוסר והצדק בעולם. המשנה, קובץ ההלכות של התורה שבעל פה, מזכירה את המונח תיקון עולם עשר פעמים, ומקנה הגנה נוספת לנזקקים הפוטנציאליים לטובת תיקון העולם. גם הנביא ישעיהו קרא ליהודים לשמש "אור לגויים" (ישעיהו מב, ו).

המסר היהודי של עזרה לזולת נוכח היטב גם במסכת אבות, אוסף של הלכות העוסקות בענייני מוסר, שחוברה על ידי רבנים בסביבות המאות השנייה והשלישית לספירה. שניים מהפתגמים המפורסמים ביותר הם אמירתו של רבי טרפון "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", וסדרת השאלות של רבי הלל "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?"

אך מעבר לכל זה, במרכז כל התורה היהודית ניצב הכוח להפוך את העולם הגשמי לקדוש, את הפעולה היומיומית של חול, לשמימית. לפני שאוכלים ולו פירור של לחם, אחרי שהולכים לשירותים, בכל מאורע חגיגי – וגם ברגעי אֵבֶל – היהודי שומר המצוות אומר תפילה לשבח אלוהים ויצירותיו השונות, ומיד בצאת השבת מדליקים נרות ואומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך".

הרעיון שאנחנו, בני האדם, שותפים של אלוהים למעשה היצירה ותיקון העולם, הוא חלק מרכזי ביהדות שהשפיע רבות על התנועה הציונית. "אין ספק שתיקון עולם נמצא בלב האידיאולוגיה הציונית", אמר הרב דוד רוזן מירושלים, לשעבר הרב הראשי של אירלנד והמנהל לעניינים בין־דתיים בוועד היהודי־אמריקני.

רמב"ם (רבי משה בן מימון), אחד מגדולי הפילוסופים היהודים, כתב שיש שמונה מעלות (דרגות) לצדקה – כשאחת מהגבוהות ביותר היא מתן צדקה בסתר, והנמוכה ביותר היא לתת בחוסר רצון. באותו אופן, המוטיבציות שהניעו את היזמים הישראלים השונים המוזכרים בספר רבות ושונות, ונמצאות על ספקטרום – חלקם עשו זאת לטובת רווח אישי, אחרים כדי לעשות מעשים טובים, אבל בפועל כל אחד מהם עשה מעשה צדקה בכך שהשפיע משמעותית על חייהם של אינספור אנשים. ברור, בישראל "אין רק צדיקים ועושי מעשים טובים", כמו שהסביר לי בעדינות יוסי ורדי כשישבנו יחד בהמפטונס ובהינו באוקיינוס האטלנטי, אבל התרבות היהודית טיפחה "אומה של אנשים שמחפשים משמעות גבוהה יותר".

רבים מהאבות המייסדים של ישראל, ובראש ובראשונה דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, שאבו השראה מאותם כתבים דתיים. "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו", הקריא בן־גוריון ממגילת העצמאות ב־1948. "מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו". וגם סמל המדינה, המנורה התנ"כית בעלת שבעת הקנים, מסמל את רצונה של ישראל לשמש מקור של אור.

יכול להיות שדבריו של "הזקן" נשמעים באוזני רבים אירוניים או ציניים כיום, כשיודעים מהן השלכות המלחמה (והאלימות שממשיכה להתרחש כיום בישראל, בגדה המערבית ובעזה), אבל בן־גוריון היה גלוי לב, ודבריו היו חלק ממסורת של שאיפה ציונית.

50 שנה קודם לכן, בשנת 1896, עסק בנימין זאב הרצל, אבי הציונות המודרנית, ברעיון הזה בחזונו למדינה יהודית מודרנית. אחד מעמודי התווך בחזון שפרש בספרו 'המדינה היהודית' (דר יודנשטט), היה השאיפה הציונית לשינוי חברתי. "מעשה ידינו [במדינת היהודים], אשר נפעל שם לאושרנו והצלחתנו", הוא כתב, "יהיו לאות ולמופת לתהילה ולברכה בקרב כל הארץ.

ב־71 השנים שמאז הקמתה של ישראל, היא התמודדה עם אתגרים קשים: היא יצאה למלחמה אחת לעשור, עמדה בפני בידוד דיפלומטי וכלכלי ואוכלוסייתה גדלה לאין שיעור כשהיא קלטה מיליוני יהודים מכל העולם. בד בבד, ספגה ישראל ביקורת קשה, במיוחד בכל הקשור ליחסה לפלסטינים. אבל מעבר לכל פגמיה, המדינה הצעירה ממשיכה להפגין מנהיגות פוליטית, כלכלית ומוסרית המקרינה הרבה מעבר לגבולותיה הצרים.

לאנשים רבים בישראל, תיקון העולם פירושו למצוא פתרונות לבעיות רפואיות, לעשות מעשים טובים, לשמור על הסביבה ולעסוק בפעילות חברתית. בדיוק כמו שמוסר העבודה של הנוצרים הפרוטסטנטים, שהיכה שורש עם המתיישבים הראשונים בארצות הברית, הפך לאבן יסוד בתרבות האמריקנית, כך רוח היזמות של האבות המייסדים של ישראל – וקודמיהם ההיסטוריים – השפיעה עמוקות על החברה הרב־אתנית של המדינה. מבחינת הישראלים המוזכרים בספר הזה – רופאים, מדענים, אגרונומים, בוטניקאים ומהנדסים ממגוון דתות, כולל יהדות, נצרות ואסלאם – תיקון העולם הפך לתכלית מעשיהם, הן במכוון והן כתוצר־לוואי של רוח היצירתיות שטבועה בחברה הישראלית. ברמה הכוללת של ישראל, זה כמו פסיפס שבו אדם אחד בכל פעם, עם המצאה אחת, יוצא למסע במטרה לפתור אחת מהבעיות הגדולות בעולם והופך אותו למקום טוב יותר.