תור השחור

ילד הפרחים המזדקן סוגר את המַשדֵר ונוטש את הסיפון. הגיע הזמן להתקפל. הספינה הישנה תשקע במצולות הים שלנו. איפה המצלמות? כובע לֶבֶד ישן שמוט באלכסון על רעמת האַפרוֹ, כבר לא באמת אפרו, לא קן לציפור אלא אפור ודליל ובכל זאת לא מקריח. רק במפרצים. כפות רגליי היחפות חושפות ציפורניים בכפכפי אצבע. החולצה הפרחונית פתוחה עד אחרון כפתוריה וכרס קטנה מתרפקת על חנות הג'ינס הגזור מעל הברך, בלוי וקרוע ומפריס חוטים. כבר לא שדוף, לא שזוף, לא שובר לבבות ומוסרי ובכל זאת אני מרגיש סקסי במשקפי השמש הכהים וג'וינט מעשן בין האצבעות. גידלתי זקן קצר, מכסיף. קצת סקסי? זו הקריאה האחרונה. אנחנו סקרנים, צועקים הצופים על החוף. ספר לנו איך אתה מרגיש. ספר לנו איך היה. אבל איך היה באמת. אז מה אם אנחנו צוחקים קצת אבא'לה מה עוד נשאר לנו מה אנושי יותר מהסקרנות האנושית שלנו שתף נו ספר ספר לנו סיפור נוגע ללב שנמחה דמעה ונצחק ונשתף. היה כיף, אני אומר ושואף לריאות ומכחכח ויורק עליכם באצילות, באלגנטיות של אצולה ישנה ממרומי העגלה לגיליוטינה, פִּיס אנד לַאב. נוֹ מוֹר ווֹר נוֹ מוֹר בְּלַאדְשֵד. ועכשיו מה, שואלים בקהל, עכשיו, אני אומר, עכשיו תורכם, ילדים.

עכשיו רק עוד יותר והרבה יותר מהר, מהר מכפי שאוכל לשאת.

שימו לב.

צל נופל על צלע ההר. הכבשים נדחקות זו לזו ופועות. כבשים מדובללות מטונפות בחרא של עצמן. באיחור קל נשמע הטרטור. מהירות האור גדולה ממהירות הקול. זה רחפן, סתם רחפן. לא נץ. לא מפציץ. אבל רחפן יכול להפציץ? הכבשים פועות. בבת אחת הן מפסיקות לבלוס קוצים וגולשות במורד בין הטרשים כמו עדר אבנים, כאילו ההר עצמו מתדרדר במדרון. הרועה מיידה חופני אבנים קטנות לזרז ופולט קריאות גרוניות, חסססס, אי! איחחחס! ביעיעיעיעילעעם! האזזזזז ומרחוק מלבין המדבר. השמש קופחת כבר במלוא עוזה על שרשרות ההרים במזרח, החורף נגמר. על הרכס הקרוב עולים החיילים לרכבים ונוסעים לאכול שאריות חמין בגבעת ישאג. הכול כרגיל. שום דבר עוד לא ידוע. מה שאנחנו רואים מול עינינו נכחד ואיננו מזמן, לפני שנות אור. העבר, יאמר השחקן שלי ויפרוש את ידיו לצדדים בתוך מעגל האור, העבר הוא התלקחות מסנוורת בזכוכית מגדלת בזמן שהעתיד עושה את צעדיו הראשונים, המהוססים, כמו תינוק מפלצתי שקם על רגליו ומתחיל ללכת ורומס בכפות נפילים את הגוף שהביא אותו לעולם וכך היה, כן, כך היה מצטרפת המקהלה מאחור בין הצללים, כך הווה וכך יהיה לעולמים. אמן. עכשיו יורד החושך. עכשיו לילה. מאוחר מאוד, כמעט לפנות בוקר והחושך מחוויר, או נדמה שהוא מחוויר, אין כוכבים, הכוכבים כבו. אני מכבה את המנוע ומשאיר אורות דלוקים ויוצא מהרכב ונועל את הדלתות. הצפצוף קורע את הדממה למרחקים. אידיוט. עכשיו הם בטוח יודעים עליך. מי? עוינים. כוחות עוינים. גם החלשים עוינים. החלשים הכי עוינים, החלשים יושבים בשקט בשקט בחושך ואורבים להזדמנות לנצל רגע של חולשה. החלשים מחכים לתורם. לכן שונאים את החלשים. אני צופה בחלחלה לרגע שיקומו המדוכאים, המנושלים והעשוקים. החרדה משתקת אותי. רגליי רועדות. אני נאחז במעקה לקריאה האחרונה ומשקיף על הישימון הגדול של העובדים הזרים, שִפחות המין ופונדקאיות הרחם וקצוּרי האיברים, העבדים במיקור חוץ ובהמות המשא, החמורים, אפילו הפרות על פס החליבה, אני רואה את נקמת הכבשים, התרנגולות ועכברי המעבדות ודגי הנוי, הכול חוזר עליך. סְטַנֵה שְוַוי, אני ידיד, אחיכם אנא. אנא תומך במאבקכם הצודק. איך אומרים מאבק צודק? אמת זה חָק. חָקִיקֵה. אחְתילַאל זה הכיבוש. אחתילאל מִש חק. מטומטם.

רומא. ברלין. ניו יורק. טביליסי. בוכארה. נגורנו קרבאך. גונדאר. סיני. סיני. המעבורת מכרתים לנקסוס כמעט נטרפה בסערה והסיפון הפך לתופת של קיא וצרחות ואפרסקים ביוגורט. הנה הוואנה מפושקת בצבעי שוקולד וסחלב, איי יאי! אוֹחַלָה! ולונדון! וספרד! ספרד שלי ספרד ספרד בשעת המָדְרוּגַדָה האכזרית, שעת מותי. עוד מעט. לפני כן תשתרר דממת צהריים כבדה בבושם פריחת התפוז. מרחוק עולים צלילי אקורדיון. לא, לא אקורדיון. בדממה החמה צונחות טיפות צוננות, נטיפי קרח, תווי סונטה או אטיוד של שופן שגולה לוונטיני חיוור במצנפת שינה ומשקפיים עגולים כמו פרוסט פורט על פסנתר בחלון פאטיו באלבסין. אמסטרדם. נמל חיפה. החופש! זהו: כך קראו לזה, חופש העיתונות.