תזונה לנשים שיכולות לכתוב ספר על תזונה

 Contents פרק 1 הסיפור שלי עם אוכל פרק 2 למה 95% מהדיאטות לא מצליחות? פרק 3 הבחירות שלך — מהמלתחה עד המילה פרק 4 איך להשתמש בספר הזה? פרק 5 הגדרת מטרה ותיאום ציפיות פרק 6 אוכל נאמן למקור — הבסיס לכל דיאטה פרק 7 הנוסחה לתזונת האושר שלך פרק 8 תכנני את התפריט היומי שלך פרק 9 כך תהפכי מצרכנית דיאטות למומחית התזונה של עצמך פרק 10 אסטרטגיה בשגרה ובחיי היום־יום פרק 11 אסטרטגיה של מצבים ואירועים יוצאי דופן פרק 12 סוכר פרק 13 איך לנהל אכילה רגשית פרק 14 עוד דברים שצריכה להיות לך אסטרטגיה לגביהם פרק 15 בטן נפוחה, מעי רגיש וחילוף חומרים תקין פרק 16 שיטת הפרדת המזונות פרק 17 אבות ואימהות המזון פרק 18 אז מה היה לנו כאן? ביבליוגרפיה תודות Landmarks Cover פרק 1 הסיפור שלי עם אוכל

הסיפור שלי עם אוכל והזנה התחיל בגיל חצי שנה, כשאחות טיפת חלב הזמינה את אימי לשיחה צפופה ואמרה לה, "הילדה צריכה דיאטה".

נולדתי במשקל 4.5 קילוגרמים, בעלת נוכחות לכל הדעות. לכך תוסיפו את האופי הג'ינג'י שלי (למרות שאני חומת שיער, כיום כבר עם כמה שערות לבנות), כך שטבעי שהתפתחתי להיות תינוקת גדולה בממוצע מחבריי ומחברותיי, יוצאי מחלקת היילודים.

אימי, שהיניקה אותי, לא ייחסה חשיבות להיסטריה של האחות, ואני מכירה לה תודה על כך שלא מנעה ממני אז את הצורך הבסיסי להזין את עצמי ולגדול.

גדלתי כילדה וכנערה עם עודף משקל (כ-20 ק"ג יותר ממשקלי כיום), אך לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. אהבתי (ואני עדיין אוהבת) אוכל. מרכז ההתרחשות בבית היה השולחן במטבח, שבו היינו אחיותיי, אימי ואני, מפטפטות, "מיישרות" עוגות ו"מנקרות" מסירי התבשילים שאימי הכינה. בבית שבו גדלתי, כשדיברו על ירקות, אלה היו בעיקר תפוח אדמה, ועוגות ופיצה קפואה נחשבו לאבות המזון.

לעיתים הייתי מוצאת את עצמי אוכלת עד כדי מלאות ששלחה אותי לשכב במיטה בחוסר אונים, בתחושת תקיעות ועם קושי לנשום. שנאתי את עצמי בשעות האלה, שוכבת ולא זזה, מחכה שזה יעבור.

גדלתי בבית דתי במושב קטן, לבושה חצאיות ושמלות רחבות, ואולי זה מה שהרחיק אותי מהגוף, מהצרכים ומהתחושות. אולי זה עולם החוקים והמצוות החיצוניים שעליו גדלתי, שבו הייתה הגדרה ברורה למה אסור ולמה מותר. עד לנעוריי לא היו ערוצי טלוויזיה עם פרסומות ולא היו רשתות חברתיות. לא נחשפתי לנערות אינסטגרם בביקיני על רקע השקיעה הטרופית. הכי קרוב לזה היה הנערות המחייכות ב"מעריב לנוער" שהחבאנו מתחת למזרני המיטות בשנותיי באולפנה. חייתי שם בתנאי פנימייה, לומדת בבקרים לימודי ליבה, ואחר הצהריים לימודי מוסר או כתבי קודש עם חברותא מכיתה גבוהה יותר.

פעם בשבועיים הייתי יוצאת לשבת בבית הוריי במושב. סבלתי אז מאלרגיות, מנזלות ומכחכוחים תמידיים שהפריעו לסובבים אותי. הכדורים נגד אלרגיה שנטלתי כדי להקל על עצמי עייפו והרדימו אותי, כך שנאלצתי להתלבט בחוסר אונים בין עיניים דומעות, ליחה וגירודים שהטריפו את דעתי ובין עייפות תהומית. שניהם לא אפשרו לי להיות נוכחת בחיי. נוסף על האלרגיות, סבלתי באופן תמידי כמעט מנפיחות ומעצירות. ירשתי מאבי פרופיל גנטי של רמות שומנים גבוהות בדם, וזה בעצם מה שהכניס אותי לעולם הדיאטות והחל את יחסיי עם המשקל והאכילה — כששלחו אותי בגיל 18 לדיאטנית כחושה ונמרצת בקופת חולים כדי להוריד את הכולסטרול.

 

אם רק תרזי כמה קילוגרמים...

מכירה את זה? התחושה שאם רק תצליחי לרזות, תהיי יפה יותר, שמחה יותר, דברים תקועים יסתדרו ומערכות היחסים יהיו טובות יותר.

הדיאטנית הדפיסה מהמחשב תפריט גנרי, שכנראה היה שמור אצלה בתיקיית "שומנים בדם" ואולי גם ב"הרזיה", והניחה על השולחן מולי את התפריט הראשון מני רבים שעוד יינתנו לי. "ועל הדרך כבר תורידי את הקילוגרמים המיותרים", אמרה נחרצות. 15 הדקות שלי הסתיימו, והיא שילחה אותי לדרכי בחיוך וקראה למטופלת הבאה.

אני מנסה להיזכר מה הכיל אותו תפריט, ולא ממש זוכרת. כאדם משימתי שאוהב פרויקטים והצלחות, אני מניחה שביצעתי אותו בשקדנות לזמן־מה, ואז מן הסתם החיים סחפו אותי, וחזרתי להרגלים שעליהם גדלתי ושאותם הכרתי. הכולסטרול לא ירד, והמשקל רק הלך ועלה.

בהמשך חיי ניסיתי לפרקים קבוצות ותהליכים פרטניים. ספרתי קלוריות, נקודות וכבשים, וגם אם זה עבד לתקופה, זה לא החזיק. לימים, כשהתחלתי לעסוק בתזונה, הבנתי שהייתי חלק מהסטטיסטיקה, שלפיה כ-95% מבני האדם שעושים דיאטות חוזרים למשקלם המקורי תוך כמה חדשים (1), ואפילו עם בונוס של תוספת משקל.

איך זה יכול להיות?

למה יש כל כך הרבה נשים ש"יכולות לכתוב ספר על תזונה" מידע ומניסיון אישי, ולא מצליחות לחיות את החיים שהן מייחלות להם?