תחושת בטן

הקדמה למהדורה העברית

מעיים — איזה אדם מתעניין בכלל במתרחש במעיים שלו כאשר הוא בריא? בדרך כלל אנחנו מרגישים רק את הקצוות שלהם, במהלך ארוחה משובחת למשל או לאחר יציאה קשה, ועיוורים למה שקורה במנהרה חסרת הצורה הברורה הזאת שביניהם.

נכון אמנם שבהיותנו ילדים כל אחד מאיתנו עובר שלב אוראלי (ואחריו שלב אנאלי) בתהליך רכישת העצמאות והשליטה בעולם החיצון, אבל מערכת העיכול נותרת תחום מעורפל ולא מוכר עבור רובנו. בזמן שאיברים אחרים נהנים משם טוב ומסמלים תפקידים מכובדים — הלב הוא היכל הרגשות, המוח נערץ על שום תבונתו והיותו מרכז הזהות שלנו, השרירים מגלמים מאז ימי הרנסאנס את גמישות הגוף, העיניים מקרינות את הצבעוניות של העולם החיצון — המעיים הם תחום מוזנח השייך לשוליים המטושטשים של הגוף. במקרה הטוב תופסים אותם כצינור, מין מסילה שבאמצעותה ממיר הגוף הרעב את אנרגיית המזון הנחוצה לו ומשליך את היתרה כתוצר שופכין מזוהם, ובמקרה הפחות טוב אין תופסים אותם אפילו ככאלה.

המציאות שונה בתכלית, ובזכות ג'וליה אנדרס המעיים זוכים לצאת מבין הצללים. בספרה אנדרס מצליחה לשקם את תדמיתו של חלק הגוף הזה, שהוא חיוני ויחיד במינו, מרתק ומורכב כל כך. שכן צינור העיכול שלנו הוא עולם עצום ומופלא. זהו גבול מדהים בדקותו המפריד בין פנים הקרביים שלנו לבין הסביבה החיצונית. זהו מרכז של סחר חליפין, שבדומה לבורסת מניות מתבצעות בו המרות אנרגיה עצומות. זהו גם גוף משטרתי מאומן היטב, שבכוחו להפריד בין רכיבי המזון המועילים והלא רצויים, וקוסם שבשרביט הקסמים שבידו ממיר אנרגיה לרגשות ומשחרר תחושות בטן. יחד עם שותפיו לצוות, מערכת העצבים, מערכת החיסון ומערכת ההפרשה הפנימית, הוא יוצר את הרשת האינטגרטיבית של מוח־מעיים, ממש כסיסמת שלושת המוסקטרים: "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם".

מערכת העיכול מעוצבת באופן מושלם למילוי תפקידה. היא מחולקת לשלושה חלקים. החלק העליון כולל את הוושט, את הקיבה ואת התריסריון. כאן המזון נקלט, וכאן הוא מעורב בהפרשות שונות כהכנה לעיכול. האיברים בחלק הזה משקיעים מאמץ רב אחרי האכילה כדי להעביר את המזון אל המעי הדק, שהוא החלק השני במערכת. בדרכם במעי הדק חומרי התזונה המועילים נספגים בגוף, ושריריו של המעי הדק מתכווצים פעמיים עד שלוש פעמים ביום כדי להעביר את חומרי המזון שעברו עיכול ראשוני אל המעי הגס. במעי הגס, שהוא החלק השלישי והאחרון במערכת, הקצב מואט. התפקיד העיקרי של המעי הגס הוא לספוג את יתרת החומרים המזינים, לאחסן את השאריות, ולהפריש את הפסולת דרך פי הטבעת כשהלחץ בבטן גדל וכשאנו מוצאים את הזמן להתיישב על מושב האסלה.

בצידם הפנימי של המעיים, מאחורי האפיתל שהוא גבול המעיים, מתבצעת לוגיסטיקה שלא תיאמן במורכבותה. מערכת העצבים האֶנטֶרית, שהיא מערכת העצבים של המעיים, עוקבת אחר הפעילות במעי ומסדירה אותה לצורך תפקודה התקין (עם זאת, חשוב לציין שמערכת העצבים המקומית הזאת נתונה לבקרה מתמדת של מערכת העצבים המרכזית). מערכת החיסון שומרת מכל משמר על היכל הגוף. היא לא תהסס לחסל כל אויב שינסה לחדור מבעד למחסום. מערכת ההפרשה הפנימית עורכת התאמות בפעילות המעיים לטווח הארוך ומפרישה חומרים רבים המתקשרים עם מערכת העצבים ועם מערכת החיסון.

למערכת העיכול כמה מאפיינים מיוחדים העושים אותה למקום שבו מוגדרות ונשמרות הזהויות הכימית, הפיזיקלית והפסיכולוגית שלנו. מערכת העצבים שלה היא מערכת העצבים השנייה בגודלה אחרי המוח. 70 אחוז ממערכת החיסון שוכנים במערכת העיכול. זוהי גם מערכת ההפרשה הפנימית הגדולה ביותר. כל המערכות האלה פועלות באופן דו־סיטרי: מן המעיים לאיברי הגוף ומן האיברים למעיים. פעילות מערכת העיכול משולבת ברשת מוח־מעיים. למעשה קיימים שני מוחות. המוח המרכזי ממוקם בגולגולת. המוח המשני ממוקם במערכת העיכול. הראשון מגדיר את האסטרטגיה הכוללת של הגוף, והשני עוסק בבקרת הפעילות היומיומית של העיכול. שני המוחות מתקשרים זה עם זה ללא הרף. עליהם להיות מקושרים באופן הרמוני. היחס הזה מסביר את העובדה שיש לנו תחושות בטן, שהן תחושות מבולבלות המשודרות מפעילות המעיים אל המוח. מנגד, מצב רוח כמו חרדה או פחד ישפיע על מערכת העיכול. כולנו זוכרים את הדחף המכאיב המריץ אותנו אל השירותים לפני בחינה או את ייסורי העצירות כשאנו מדוכאים. מצב הרוח ומצב המעיים קשורים אפוא בקשר הדוק. מערכת העיכול מבטאת עקה שאנו נתונים בה. הקישור מתבצע במוח הלא מודע שלנו. כאשר איננו יכולים לבטא במילים את הלחצים שלנו, באה מערכת העיכול ומבטאת אותם במנגינה משלה.

ההפתעה הגדולה מכולן בחקר המעיים בעשרות השנים האחרונות היתה הגילוי של שחקן חדש בפעילות מערכת העיכול. השחקן הזה מכונה מיקרוביוטה, והוא גדול ממידותיו ובלתי נראה. הוא מורכב מכמאה טריליון חיידקים (מאה מיליון מיליונים), החיים כולם על דופנות מערכת העיכול ובחללה, ואף על פי שהוא שוקל 3-2 קילוגרם, ואף שאנו נושאים אותו, עברו שנים רבות עד שהדבר נודע לנו.

מספר החיידקים המצויים במערכת העיכול שלנו גדול פי עשרה ממספר התאים האנושיים המצויים בגופנו. מדהימה יותר היא העובדה שאנו עשויים 90 אחוז דנ"א שמקורו בחיידקים ורק 10 אחוז דנ"א מתאי גופנו האנושי. החיידקים מתחילים להתנחל בגופנו עם הלידה. רובם באים מהאם והיתר מהסביבה. המיקרוביוטה היא עובדה אדירה כל כך, שהיא מעלה את השאלה הלא פתורה מיהו בעצם אדוניו של גופנו?

עולם החיידקים החדש הזה — המיקרוביוטה — ממלא תפקיד חשוב בחיינו האינטימיים. הוא קשור בזמן אמיתי למוח שלנו והחיידקים המרכיבים אותו חיוניים לחיינו. הם מעכלים את מזוננו עיכול ראשון ומספקים לנו אנרגיה וויטמינים רבים הדרושים לנו. מעניין לגלות שמסת החיידקים הזאת היא אישית. לכל אחד מאיתנו יש מסת חיידקים ייחודית. היא מרכיב של הזהות שלנו. החיידקים תלויים בתפריט שאנו אוכלים, בתנאי הסביבה שלנו, במצב הבריאות שלנו, בתרופות שאנו נוטלים ובהליכי ניתוח שאנו עוברים. הם משתנים אפילו כתוצאה ממצבי הרוח שלנו. גם המיקרוביוטה הזאת פועלת באופן דו־כיווני: מהמעיים אל מערכת העצבים וגם בכיוון ההפוך. השפעתם של החיידקים עלינו היא ממש יוצאת דופן. מחקרים שנעשו בבעלי חיים מצאו כי השתלת חיידקים שמקורם במעי עכברים הלוקים בהשמנת־יתר בעכברים רזים גורמת לעכברים הרזים להשמין... במחקר אחר הוכח שהשתלת מיקרוביוטה של עכברים שקיבלו תזונה עתירת שומן משפיעה על התנהגותם של העכברים הנתרמים. שינוי ההתנהגות כלל חרדה, זיכרון פגום, חזרתיות, וגם חדירוּת גבוהה יותר ודלקות מעיים. המנגנונים המדויקים של התופעה עדיין אינם ברורים, אבל הדבר יכול להסביר קשרים בין מחלות פסיכיאטריות לבין תסמינים של מערכת העיכול.

והנה עוד ממצא מעניין הקשור בחיידקי המעיים שלנו: חיידקים מסוימים, המצויים הן במעי עכברים והן במעי האדם, הופכים את התרכובת כוֹלין לחומר אחר (טרימתילאמין), המומר בהיותו בכבד לתרכובת היוצרת משקעים בעורקים וקשורה בסיכון להופעת טרשת עורקים. בעכברים הוכח כי כאשר מונעים מחיידקי המעי ליצור את החומר יוצר הסתימות הזה, עורקי הלב נותרים פתוחים.

מערכת העיכול היא אפוא עולם ישן/חדש מרתק שהרבה ממנו אינו ידוע עדיין. תפקידיה כוללים הרבה מעבר לעיכול המזון. היא חיונית בהתפתחות הפסיכוסקסואלית של ילדים. אינטגרציה כושלת של תפקודיה בילדות עלולה להיות המקור להתפתחות אישיות רטנטיבית־אובססיבית. יתר על כן, מנקודת הראות של המעיים, ניתן לתהות האם מזון גרוע מסוגל להשרות תחושות שליליות.

מערכת העיכול היא ביתה של אוכלוסיית חיידקים ענקית המקיימת פעילות גומלין עם הגוף כולו. היא מאחסנת את המוח השני שלנו, את איבר ההפרשה הפנימית הגדול ביותר ואת רוב מערכות החיסון. היא גבול בינינו לבין העולם החיצון, גבול גדול בהרבה מהעור וחדיר ממנו לאין ערוך לסביבה ולמצב הרוח שלנו. כשאנו בריאים פיזית ובמצב תקין מהבחינה הפסיכולוגית, אנו יכולים לשכוח את הקרביים. אך אם מצבנו מעורער, לקינו במחלה פיזית, בערעור שיווי המשקל הפסיכולוגי או במצב של עקה מתמדת, המעיים מתחילים לזעוק. פעולתם תשתבש, והדבר יגרום סבל וליקויים באיברים אחרים ובהם המוח.

הספר שלפנינו, שכתבה במיומנות רבה ג'וליה אנדרס, ישמש לאחדים אמצעי לגילוי עולם חדש, ואילו לאחרים שזילזלו בעולם הזה הוא ישמש אמצעי לשיקום התדמית של איבר "אבוד". אנדרס מביאה את סיפורו של האיבר הלא רגיל הזה באופן ברור, קליל ורווי הומור, ובתוך כך גם שוברת את חומת הבושה שעדיין מקיפה את המעיים. בסיוע הספר הזה נלמד להעניק למערכת העיכול שלנו את הכבוד הראוי לה, וגם לטפל בה ולתרגל אותה כפי שאנו נוהגים בלב ובשרירים שלנו.

ד"ר מארק באר־גבל

מנהל השירותים הנוירוגסטרואנטרולוגיים במרכז הרפואי שיבא,

תל־השומר