תחנה סופית אלג’יר

 פרולוג הסמוראית מטורונטו

זו היתה מערכת יחסים שהתחילה בגובה הרצפה.

ישבתי על ספסל בכיכר קטנה מחוץ לתחנת הרכבת של שיבויה, בטוקיו, בוהה במפה שבידי, שהיתה כתובה ביפנית בלבד, ומבטי גלש מטה, אל זוג כפות רגליים שבהונותיהן כמעט נגעו זו בזו, ועקביהן היו מרוחקים מעט זה מזה. מהנעליים השחורות והמחודדות התרומם זוג שוקיים בהירות, דקות ומעוצבות, ואז פגש מבטי בברכיה, שפזלו מעט זו כלפי זו. למעלה משם היו ירכיים, דקות ושריריות גם הן, אך המרווח שהותירו ביניהן העלה בי תמיהה איך הן נפגשות שם, בתוך המכנסונים הקצרים.

עוד בטרם הרמתי מבטי הלאה, שיערתי מה אפגוש. נערה יפנית יפה. טיילתי ביפן כבר כמה שבועות, ואחד הדברים שהפתיעו אותי, ושלמדתי לחבב, היו הרגליים הנשיות הפונות זו כלפי זו. לא היה לי את מי לשאול, והערכתי שזו איזושהי עמידה של צניעות, ודאי לא משהו גנטי. וכשהן הולכות, הנשים, שתי כפות רגליהן נעות על אותו ציר תנועה צר, כמו על קו ישר. כשעומדים, יושבים והולכים כך מילדות, כל החיים, משהו כנראה מתעקם לתמיד. ובכל זאת היה דבר-מה שובה לב ברגליים הדקות, החלקות באופן מוחלט, השריריות מעט והעקומות מעט. ועכשיו הן עמדו ממש מולי, במרחק לא-יפני בעליל של צעד אחד בלבד.

זה עתה השלמתי סיבוב ברחובות שמול הכיכר, אשר לא תאמו בשום צורה את המסומן במפה. הייתי כבר עייף מהתברברויות בטוקיו. כשהחלטתי לצאת לטיול של אחרי צבא דווקא ליפן זו לא נראתה לי משימה מסובכת במיוחד, והיו אכן מקרים שבהם הצלחתי להגיע אל המקומות המתוארים ב"לונלי פלנט" שבידי. מערכת הרכבות המשוכללת והמדויקת הובילה אותי ברחבי האי המרכזי לכל מקום שחפצתי, ומרבית המקומות שבהם ביקרתי היו קטנים דיים להתמצא בהם בקלות יחסית. הבעיה היתה טוקיו הענקית, ובמיוחד כשיצאתי מתחנת הרכבת ביציאה אחרת מזו שייעדו לי כותבי הספר. בתחנות הרכבת התחתית הענקיות זה יכול היה להיות מאות מטרים מהמקום המתוכנן, בחלק אחר של הרובע, ולך תתאפס.

זה מה שניסיתי לעשות עכשיו, ולא בפעם הראשונה - ללא הצלחה. בנייני הזכוכית והאבן הענקיים שסביבי נראו אותו דבר, שמות החנויות שהתנוססו עליהם - אפילו אלה של מותגים שנכתבו באנגלית - לא היו שמות החנויות שבספר, הסמטאות הקטנות העמוסות דוכני מזון וחנויות סדקית שהתפצלו מהכיכר נראו זהות לחלוטין. רק מצפן יכול היה לעזור לי להתאפס. אבל לא היה לי מצפן, ולא כוח.

היפנים שאליהם פניתי בפתחי הסמטאות היוצאות מהכיכר, מצביע על המקום במפה שרציתי להגיע אליו, היו מבוהלים אם כלל לא הבינו את שאלתי, ונבוכים מאוד אם הבינו, ולא ידעו איך לעזור. כבר ידעתי להבחין מתי הם מסמנים בידיהם פנטומימה מסובכת במקום פשוט לומר שאינם יודעים. היו גם כאלה שממש נמלטו מפני, כדי להימנע מהמבוכה.

שבתי אל הכיכר והתיישבתי, שוקל אם לוותר על תוכניתי ולטייל לי סתם בסמטאות שנראו מזמינות ונעימות מאחורי המבנים הגדולים שסביב הכיכר. הבטתי בפסל הקטן של כלב עצוב שניצב במרכז הכיכר, כלב שהמתין לבעליו מדי יום מחוץ לתחנת הרכבת, כך מספרת האגדה, ומשלא חזר אדונו מנסיעתו היומית, נותר ממתין לו שם עד יום מותו. והיפנים, כידוע, מעריכים מאוד נאמנות עד מוות. סביבי היה קליידוסקופ של אלף אנשים בכל רגע נתון, ממהרים אל התחנה וממנה, שלא היה טעם לפנות אליהם כי הסיכוי למצוא ביניהם דובר אנגלית היה אפסי. בהיתי סתמית במפה - שהיתה עבורי כמפה אילמת, מפה שכוללת קווי גובה בלבד - ובלא משים הושפל מבטי אל הנעליים השחורות.

ההשפלה רק החלה. בטרם סיימתי להגביה את עיני, חולף בהתעלמות מכוונת על פני הגוף הדק והשדיים הקטנים, נשמעה לפתע אנגלית מושלמת בטון חמוד:

"May I help you? You seem to be lost."

מילא שיפני ירצה לעזור לי, אבל זר, כמוני? זרה?

המבט השובבני שוגר אלי מפנים שיכלו להיות יפניות למהדרין: סנטר מחודד, שפתיים דקות, אף קטנטן, עצמות לחיים גבוהות - אבל אז, במקום עיניים כהות ומלוכסנות היו אלה עיניים ירוקות, מערביות בעליל, שכלאו חיוך עליז. החיוך התרחב למראה המבט המטופש שלי.

הבחורה שלפני היתה, לפי כל קנה מידה, יפהפייה. דבר שהיה מביך אותי כשלעצמו, גם אלמלא זיהתה שאני אבוד וללא רצונה האבירי לחלץ אותי מזה. ראיתי כבר שיש ביפן כמה שבטים או עמים שונים, כאלה שדומים קצת למונגולים, כאלה שדומים קצת לאינדיאנים או לפיליפינים, יש שמזכירים את הציורים מתקופת האדו, עם אפים ארוכים ומחודדים, וישנם אלה בעלי תווי הפנים העדינים והיפים מאוד. אבל לא ירוקי עיניים.

היא הבינה את הבלבול שלי עוד לפני שהבינה את המבוכה. הרי לא יכלה לדעת שקצין משוחרר לא נהנה לקבל עזרה בניווט מעוברת אורח. את הבלבול פתרה מיד: "אני קנדית," הסבירה את המבטא המושלם. דבר שהעלה כמובן שאלות נוספות, שנמנעתי בינתיים מלשאול. והושיטה יד, בידידות ובחופשיות: "ניקי. סוג של פשרה שאבא יפני ואמא קנדית מוצאים כשם לבתם."

הצבעתי על המקום במפה - שהתברר שהחזקתי הפוך, כי היפנית נראית בערך אותו דבר מכל כיוון - והיא אמרה שזה בדרך שלה ושתשמח להוביל אותי לשם.

המקום שאליו רציתי להגיע היה חנות אופניים מיוחדת, שחשבתי לרכוש בה כמה אביזרים שבארץ עדיין לא היו, כמו מכשיר שמודד לחץ דם ודופק בזמן הרכיבה, ונורה מהבהבת המולבשת על חלקם האחורי של האופניים. את התחביב הזה התחלתי לפתח אחרי השחרור. לא היה לי כושר לרוץ למרחקים ארוכים, ולא אהבתי זאת; הייתי כבד מדי. אבל חברי הקרביים יותר היו נתונים באיזשהו טירוף של שמירה על כושר, וחשבתי שאופניים ישאירו גם אותי בתמונה.

ניקי הובילה אותי בסבך סמטאות נעימות, בין בתי אוכל וחנויות שונות, ואני השתדלתי שלא לפגר אחריה. אני לא יודע אם זה החינוך הצבאי הדפוק או ההורמונים הגבריים הדפוקים לא פחות, שגרמו לי להיות נבוך בעודי מזדנב אחרי אישה. למרות זאת סיפרתי לה בבדיחות הדעת על החוויות המשונות שהיו לי כאן, ביפן, והיא הגיבה בצחוק פעמוני. עם זאת נדמה היה שניקי חשה מבוישת כששוחחה איתי, וחיוך נעים אך מרוחק היה על שפתיה כשהיה זה תורה לדבר. היא עשתה זאת בשפתיים כמעט קפוצות, דבר שהשרה על פניה ארשת חמודה להפליא. ולפתע, בחיוך שובה לב שהתרחב משפתיה לעיניה, הצביעה על החנות, מבנה של שלוש קומות המוקדש כולו לאופניים ולאביזריהם.

לא רציתי להיפרד ממנה עדיין. מול החנות היתה מסעדה איטלקית קטנה, ושאלתי אותה אם מתחשק לה פיצה.

"עד יפן בשביל פיצה?" צחקה, והסכימה.

היו מסעדות אחרות בסביבה, אך לא רציתי לגלות שוב נחיתות, עם מקלות האוכל. עם האוכל היפני עצמו הסתדרתי די טוב: בדפי התפריט היו תמונות של המנות, ובפתחה של כמעט כל מסעדה היו מנות מפלסטיק שנתנו המחשה טובה של מה שתקבל. מכיוון שלא היו תפריטים באנגלית ואיש לא דיבר אנגלית, נהגתי להצביע על התמונה או על צלחת הפלסטיק הנבחרת, ובדרך כלל לא התאכזבתי. לא ידעתי מהם סוגי הבשר שאני אוכל, אלא אם היו אלה מאכלי ים ניתנים לזיהוי, אבל ידעתי בוודאות שמתחתם תסתתר מנת אורז או נודל משביעה למדי. מכיוון שבצ'ופסטיקס לא למדתי להשתמש, נהגתי לבקש מזלג, אחת המילים היחידות שלמדתי ביפנית, וזה לא היה קשה: פורקו. ישירות מאנגלית, עם הבלעה של הרי"ש וסיומת שורוקית יפנית.

רציתי למשוך קצת זמן עם היפנית-קנדית היפה. זו היתה הפעם הראשונה שבה שוחחתי ארוכות ובחופשיות עם מישהו זה ימים לא מעטים, ובניקי היה משהו שלא רציתי להיפרד ממנו. עוד לא חיפשתי לזה הגדרות, מלבד יופייה, אבל מאוחר יותר, כשנעלמה מחיי, ניסחתי לעצמי את הדברים: החום והאהדה שהקרינה, החן שבו דיברה והתנועעה, החיוך המבויש שלא מש משפתיה ומעיניה, השילוב שלא הכרתי, של פתיחות וצניעות - כל אלה הקנו לה מעין שובבות ממזרית ורמזו על אוצרות הגנוזים בתוכה.

על צלחת ספגטי שהיא ינקה פנימה בשקיקה - ההשתאות שלי מכך גרמה לה לצחוק בקול - שאלה אותי ניקי על קורותי, והביעה התפעלות מהשירות הצבאי הארוך.

"כמו סבא שלי כשהיה צעיר," אמרה, "הוא היה בן לשושלת ארוכה של סמוראים."

יכולתי להבין קצת על מה היא מדברת, כי ביקרתי כבר בטירה של "שוגון", כינויַם של שרי הצבא, ובבתים של סמוראים, הלוחמים שלו, שחלקם היו בתים פיאודליים רחבי ידיים וחלקם וילות קטנות, בהתאם לקרבתו של הסמוראי לשוגון ולמידת הכרת הטובה שהשוגון הכיר לו. הם היו בנויים עץ, רצפותיהם רצפות עץ, קירותיהם הפנימיים מסגרות ובהן נייר אורז, וגגותיהם רעפים אפורים עם פיתוחים בקצותיהם. לרובם אמנם לא נכנסתי, כי האורחים נדרשו להסיר נעליים והתעייפתי מלהוריד את נעלי המסע ארוכות השרוכים שלי, אבל יכולתי להתרשם מהניקיון הנזירי ומהארכיטקטורה ההרמונית שלהם. אלה היו בתים בודדים שנועדו לשימור, בתוך תהליך הבנייה המואץ שנראה סביב בכל עיר שביקרתי בה.

העירוב המעניין הזה של מנהגים עתיקים המשתמרים בתוך מודרניזציה מואצת היה לפלא בעיני. כך למשל שני הטורים של הממתינים לרכבת, המסתדרים על הרציף משני עבריו של פס המסמן את המקום שבו תהיה דלת הקרון כשהרכבת תעצור. הרכבת נעצרת בדיוק של סנטימטר, איש לא זז בטרם ירדו היורדים, ואז כולם נכנסים בסדר מופתי פנימה, הטור הימני לקרון שמימין והטור השמאלי לקרון שמשמאל. כך פניהם החתומות של כל הנוסעים, המתעסקים במשחקי מחשב קטנים ובלבד שלא לחדור במבטיהם את פרטיותו של שכנם. כך כשהמבקר נכנס לקרון הרכבת המהירה, המילה האחרונה בתחום, קד קידה עמוקה, בודק את הכרטיסים, ובהגיעו לקצה הקרון מסתובב וקד שנית.

קראתי לא מעט על הקודים של הסמוראים, על הנאמנות הבלתי-מוגבלת שלהם, והופתעתי כשניקי סיפרה שסבה היגר לקנדה אחרי ה"בי", כך אמרה, וכשלא הבנתי אמרה בהשפלת מבט, "הפצצה." כשהקיסר הודיע על הכניעה, כפי שדרשו האמריקנים, ועל כך שהוא כבר איננו אֵל, התמוטט כל מה שסבה האמין בו. הוא לא יכול היה לשאת את ההשפלה, לא יכול היה לראות את הכיבוש האמריקני, והחליט "לערוק". לא ממש אל שורות האויב, אבל אל שכנתו הקרובה, קנדה, שהואילה להעניק לו ויזה, והתיישב בטורונטו. כשדיברה על הפצצה נעשו עיניה של ניקי עמוקות, ותווי פניה הרצינו. כך גם כשניסתה להסביר לי עד כמה גדול היה השבר אצל סבה ואצל רבים מבני דורו: האמונה בכוחם, בדתם ובמלכם - הכול התמוטט.

אביה, אמרה, גדל בטורונטו ברגשות מעורבים של שייכות ודחייה, היה מלא כעס על העריקה של אביו, אבל נרגע אחרי שהתאהב באמה. ואילו היא כבר גדלה כילדה קנדית לכל דבר. בעיקר בהשפעת אמה, "דור חמישי בטורונטו".

"מצד אמי אני דור רביעי בירושלים, ומצד אבי - דור שלישי באושוויץ," אמרתי בתגובה, אבל לא נראה לי שהבינה.

עוד בגן הילדים, סיפרה, גילתה שהיא מהווה מין שילוב בין אביה ואמה, בין מזרח ומערב, וככל שהכירה בכך שהיא מזוהה כקנדית, כך התעניינה יותר במוצאה מצד אביה, וביקשה ממנו לדבר איתה יפנית. סבה הזקן אפילו הספיק ללמד אותה לא מעט מתרגילי החרב הסמוראיים. אביה המשיך בכך לאחר מות הסב, למגינת לבה של אמה, שקיוותה שקורי העכביש שקשרו אותו למולדת הרחוקה יתפוגגו עם הזמן. ועכשיו, עם תום לימודיה בקולג', החליטה לבוא לכאן לתקופה בלתי-מוגבלת. היא רוצה להיות יפנית באותה מידה שהיא קנדית. היא לומדת קליגרפיה, את טקס הגשת התה, וסידור פרחים. היא לומדת גם כמה מאמנויות הסמוראים - חרב, קרטה וג'ודו, ומעניין מי יגבר על מי בקרב בידיים ריקות: היא עלי או אני עליה.

התבוננתי משתאה בגוף הקטנטן, בידיה הדקות, בכתפיה הגרמיות. היא שואלת את זה ברצינות? הנחתי את זרועי במופגן לאורך זרועה. שלי היתה לפחות כפולה בנפחה, ואפילו יותר מכך במעלה הזרוע וודאי פי שלושה בכתף. לא הייתי "בריון" במונחים ישראליים. אני לא חושב שבחורה ישראלית היתה מתפעלת ממראה גופי: על שפת הים היו רוב הצעירים תמירים ושריריים ממני. השירות הצבאי בהנדסה הקרבית דרש אולי אומץ, אבל לא דרש כושר מיוחד, ושלא כאחדים מחברי, כתפי, ירכי וחזי לא התעבו בקורסים ובאימונים. עם זאת, עמדתי בלי קושי מיוחד בדרישות של הטירונות ואחר כך של קורס המפקדים וקורס הקצינים. הרגשתי חזק והייתי חזק, ומול יפני ממוצע נראיתי ודאי חסון למדי. יש לה חוצפה, לקטנה.

"ננסה את זה פעם," אמרתי, והיא השיבה, "ננסה."

שמחה הציפה אותי. חשבתי שהלילה שלי כבר מסודר. קרב ג'ודו בינינו יכול להוביל רק למיטה. אבל אז שאלתי אותה ממה היא מתפרנסת, והיה זה תורי לבלוע את הספגטי מבלי ללעוס: "מארחת," אמרה.

לקראת נסיעתי קראתי לא מעט על תרבות הבילוי של אנשי העסקים היפנים. ידעתי שבאזורים שונים של טוקיו יש מועדונים המיועדים לאנשי עסקים. מעטים מהם יכולים להרשות לעצמם לבלות שם על חשבון משכורותיהם, אבל רבים מקבלים זאת כהטבה מטעם החברה שבה הם עובדים, במסגרת של "ערבי גיבוש" או כמארחיהם של אנשי עסקים מערביים. ניקי רצתה להכיר את תרבות הגיישות, אבל מהר מאוד הבינה שלצורך כך עליה להיות יפנית שלמה וללמוד שנים רבות. היא נאלצה להסתפק בתפקיד של מארחת במועדון מודרני של אנשי עסקים, ברובע אסקסה. היא עושה להם אמנם את טקס התה המסורתי, אבל הם בעיקר רוצים לתרגל עליה את האנגלית הרצוצה שלהם. היא בעלת ערך רב כשהם מארחים שם אנשי עסקים מערביים: השליטה שלה הן באנגלית והן ביפנית עוזרת לשיחה לזרום.

ניקי ראתה כנראה את מבע פני הנדהם, ואת ההסברים נתנה בלא חשק רב. היא ידעה, כמוני, שיש מי שבטעות מחליפים בין גיישות לפרוצות, וגם אלה שמבינים שלא, חושבים כך על המארחות, שהן בדרגה פחותה מהגיישות. ולא היה לה עניין להתנצל.

היא אפילו לא הניחה לי לשלם בעבורה: "אתה תרמילאי, ודאי אין לך כסף," השלימה את מסכת ההשפלות, לא מאפשרת לי לומר שבשנת הקבע של הקצונה חסכתי לא מעט. כששאלתי אם ניפגש שוב היא אמרה שהערב היא עובדת, והיא לא קובעת תוכניות למחר. המחר ייקח אותה לאן שייקח. כמו שהיום זימן לה אותי לשעה קלה, והיא מודה על כך.

נאלצתי להבין שכמו עם כל הבחורות שפגשתי עד כה, לא השארתי עליה רושם בל יימחה. אבל הקסם שלה פעל עלי, ולא התכוונתי לוותר.

אוחז בשקית עם הגאדג'טים לאופניים, ומלא תקווה וציפייה, הגעתי לרובע אסקסה בשעת ערב מוקדמת. הרובע אמנם אינו גדול במיוחד, אבל בטוקיו כל רובע מונה מאות אלפי אנשים. הנחתי שהמועדונים יהיו סמוכים לאזורי המשרדים, ואלה יהיו מרוכזים ולא יגלשו לשכונות המגורים. הפעם הוציאה אותי תחנת הרכבת לרחבה של כמה בנייני עסקים מודרניים. מועדוני האירוח מתעוררים לחיים מן הסתם עם תום שעות העבודה במשרדים, סביב חמש בערב, חשבתי.

המוני עובדים, שנראים כאילו יצאו מפס ייצור אחד שעובד בקצב מסחרר, נפלטו מהפתחים של בנייני הברזל והזכוכית הגבוהים. כולם בחולצות לבנות, במכנסי כותנה ובנעלי עור שחורות. חלקם הגדול עם עניבות וז'קטים. הבטתי בנהר האדם. קו הייצור דאג גם שיהיו בעלי גובה אחיד, בערך הגובה שלי, ואותו שיער שחור חלק. מאחור, היה קשה לזהות אפילו אם מדובר בגבר או באישה.

רוב האנשים שטפו בכיוון שממנו באתי, ונבלעו בפתחי תחנת הרכבת התחתית. שוטטתי מעט בעקבות זרזיפי האדם שטפטפו למקומות אחרים, והבנתי שזה לא יוביל אותי למחוז חפצי. חלקם הלכו לתחנות מוניות ולחניונים שונים, והאחרים נבלעו בסמטאות שאורות הניאון שלהן, שנדלקו עם רדת הערב, הפכו אותם לעיר אחרת לגמרי - לטוקיו של הלילה, שכולה ברים, מסעדות סושי קטנות, מועדוני סקס, ובפתח כל מועדון ומסעדה מלצר המכריז על מרכולתו ומנסה לפתות את האנשים פנימה. בכל פינה צדו את עיני - ואת אוזני - מועדונים של מכונות מזל, ובמיוחד ה"פצ'ינקו" הרועשים, עם שורות של גברים מול המכונות, תיקיהם מונחים על מדף, לרגליהם קופסה עם כדורי ברזל, והם שבויים באקסטזת המשחק, מהופנטים אל תנועת הכדור במכונה, שאין להם כל שליטה עליה, וצוהלים כשמגיע הפרס - עוד כדורים.

הנחתי שלא שם נמצאים המועדונים המכובדים שבהם שיערתי שניקי עובדת, והמשכתי לשוטט, מקווה שאזהה איזשהו מועדון אירוח.

בסמטה שקטה שרוב בתיה היו עתיקים צד את עיני מבנה זכוכית חדשני ולא שייך, שבקומת הקרקע שלו בלט שלט באנגלית: "קריוקי". התקרבתי, וגיליתי שילוט - באופן מפתיע גם הוא באנגלית - המכוון לשורה של מועדונים בקומות העליונות.

נכנסתי. המבנה היה ריק. עליתי קומה במעלית. שם קידם אותי מסדרון צר, מתעקל ואפלולי. לפני, מימיני ומשמאלי היו שלוש דלתות כבדות עם פיתוחים, ומעט צמחייה מטופחת לידן. ליד כל דלת היה שלט, ביפנית ובאנגלית, שציין את השעות ואת המחירים. גיליתי שהקדמתי: המועדונים נפתחים בשמונה בערב, ומחיר הכניסה לשעה הראשונה נע סביב שבעת אלפים ין - כמה עשרות דולרים במחירים של אז. כעבור שעה קפץ המחיר לעשרת אלפים ין בערך, והמשיך לעלות עם מחוגי השעון.

עליתי לקומה השנייה והשלישית, ואותה תמונה חזרה אל מול עיני. רק המחירים והעיטורים על הדלתות הכבדות השתנו במעט. כאן אולי היא עובדת, ניקי, שכבר נעצה בי את חוד הבורג, והחלה מתברגת לתוכי.

ירדתי לרחוב, שוטטתי ברחובות הסמוכים, איתרתי אפילו מועדון נוסף, ולקראת השעה שמונה חזרתי והתמקמתי בפתח בית שמול בניין המועדונים, והמתנתי. ידעתי שניקי יכולה לעבוד בכל מקום אחר, אבל ריכוז המועדונים כאן הגדיל את הסיכויים שלי.

החשכה היתה גמורה, ואל המקום החלו להגיע, בטפטוף, מוניות. מאלה ירדו נשים יפניות מטופחות ושקטות, ומאלה גברים עליזים, יפנים ומערביים. עיני היו קרועות בחשכה, ופעמיים קראתי "ניקי" אל אישה שלא היתה ניקי. ניקי שלי היתה השלישית. היא הסתובבה מופתעת, וניגשה אלי בפנים חמורות סבר.

"אתה לא אמור להיות פה," אמרה, רצינית ואפילו קצת חיוורת. "זה לא טוב בשבילי, וזה רע מאוד בשבילך." היתה אזהרה בקולה.

"היאקוזה?" ניסיתי להתבדח.

היא הניחה אצבע על שפתי. "אפילו לא מתבדחים על זה," לחשה.

הבחנתי שבפתח הבניין התייצב גבר צעיר והביט בנו. היא עקבה אחר מבטי והבחינה בו גם כן.

"ועכשיו לך מפה, ואל תחזור."

הבטתי בה, וניסיתי לחבק אותה מעט. היא לבשה שמלת ערב כחולה כהה עם גב חשוף, ועל זרועה מעיל קל. גבה רעד בין כפותי. היא היתה מאופרת, שפתיה משוחות באודם, קו דק הפך את עיניה למלוכסנות, עור פניה הולבן, והיא היתה גבוהה יותר - מתחת לשמלה הארוכה הסתתרו כנראה עקבים. שערה היה קלוע ואחוז מאחור בסיכה גדולה, והיה עדיין לח והדיף ריח טרי של שמפו.

"את כל כך יפה!" לא הצלחתי להתאפק מלומר. הרגשתי צורך עז לנשקה, אך כשגחנתי לעברה היא ניתקה ממני, פולטת רק "לך, עכשיו!" ומיהרה לחצות את הרחוב חזרה, בצעדים קטנים.

הבחור שבפתח המבנה החל ללכת לקראתי, וגבר אחר התייצב במקומו. הייתי ערוך לקרב עם נערה קנדית-יפנית קטנה, אפילו אם היא נצר לשושלת סמוראים ומתמחה בג'ודו. אבל לא עם איש יאקוזה מיומן. לא הייתי איש קרבות, לא אהבתי ללכת מכות, ונמנעתי מכך כל אימת שהדבר היה אפשרי; זו לא חוויה שהייתי בוחר בה מרצוני. ועכשיו אפילו לא היתה לכך סיבה של ממש, וגם הערכתי שהסיכויים שלי לא טובים: הגבר השני בוודאי יצטרף אם הראשון יתקשה מולי, וזה לא יקרה אם הוא מיומן ולו מעט.

הסתובבתי והתרחקתי בהליכה מדודה במעלה הרחוב. הצעדים ששמעתי מאחורי, צעדים כבדים של מגפיים מחודדים, נעצרו לשמחתי במהרה, והרגשתי כיצד נשימתי שבה לסדרה.

ברחוב המקביל נכנסתי למסעדה מקומית קטנה. הנחתי שבעוד שעות אחדות ניקי תסיים את עבודתה, ורציתי להיות שם כשתצא. הפתיע אותי שלא הרגשתי זר: ברצותם לשמור על פרטיותו של האחר, נמנעו באי המסעדה, מקומיים כולם, אפילו מלהגניב לעברי מבטים. נשארתי במסעדה זמן ארוך מהרגיל, ואז חזרתי על עקבותי, והתמקמתי בכניסה לבית במעלה הרחוב, עם קו ראייה למבנה המועדונים, אך שלא בטווח עינו של שומר הסף. לילות במארבים בלבנון הכשירו אותי להישאר בלא תזוזה, בחושך, ולהשקיף, ממוקד בפיסת המדרכה שבפתח המבנה. לא העליתי כלל בדעתי שזה יהיה רק הראשון בשורה אינסופית של תצפיות ומארבים עירוניים ברחבי תבל.

במהלך שעות הערב גבר זרם הגברים שהגיעו למקום, על פי רוב בחבורות קטנות. נשים לא הגיעו יותר, והבנתי שאלה שראיתי קודם לכן היו המארחות. לקראת חצות השתנה כיוון המבלים - אל המקום הגיעו מוניות ריקות, ואליהן יצאו חבורות של גברים מתנודדים וצוחקים, שנפרדו זה מזה בשורת קידות שנראתה לי מוגזמת מעט. הנשים המתינו כנראה לצאתם של אחרוני המבקרים.

היה קיץ חם ולח, כבר בערב התקדרו פני השמים, ולפתע ניתך גשם מונסוני סמיך. נצמדתי לכניסה של הבניין שבצלו חסיתי, אך במהרה הבנתי שכך לא אוכל לזהות את ניקי, כשתצא. לפיכך יצאתי ממחבואי כל אימת שאישה בודדה יצאה ממבנה המועדונים ומיהרה בצעדים קטנים אל המונית שהגיעה עבורה. הייתי כבר רטוב לגמרי כשזו אכן היתה ניקי. ומה עכשיו?

ניקי נכנסה למושב האחורי של המונית מהצד הפונה למבנה, ולי לא נותרה ברירה אלא לרוץ, לפתוח את הדלת השנייה ולהתיישב לידה. הנהג הסתובב אלי, מופתע וכעוס, וניקי פנתה אלי נדהמת, אבל התעשתה במהירות ואמרה לנהג משהו ביפנית. הוא הסתובב בחוסר רצון והביט בכיוון השני, אל הדורמן, שלמרות הגשם הסמיך הבחין כנראה בהתרחשות ויצא מתוך הבניין. ניקי אמרה משהו נוסף, והנהג נסע.

"אתה מטורף, אתה יודע?" אמרה לי את הדבר הצפוי ביותר, אבל ארשת פניה השתנתה, וחיוך רחב תפס את מקומם של התדהמה והחשש. רציתי לרכון אליה אבל היא הושיטה יד במהירות ובלמה אותי. הבנתי שיש לה גבולות, וגבולות יש ודאי גם לנורמות ההתנהגות הנהוגות כאן.

"אצלי או אצלך?" העזתי יותר משהעזתי אי-פעם עם בחורה, אבל ניקי, או טוקיו, טרפו את כל מה שהייתי קודם להן.

"לא אצלך ולא אצלי," ענתה, ואמרה משהו נוסף לנהג. ושוב לא ידעתי היכן אנחנו עומדים. המונית עצרה, ניקי יצאה ומשכה אותי אחריה. בקול נחוש ציוותה על הנהג להסתלק, ומיהרה לעצור מונית אחרת.

"זה היה נהג שלהם. לא יכולנו להישאר איתו," אמרה מבלי לפרש, והביטה לאחור, לוודא שהמעסיקים שלה אינם בעקבותינו. אי-השקט שלה אחז גם בי.

המונית הורידה אותנו ברובע מוצף באורות ניאון, והגשם שפסק הוציא אל הרחובות מאות אנשים, צעירים ברובם. אולי אפילו אלפים. המראה היה מדהים. היו שם פאנקיסטים, צעירים וצעירות בבגדי עור ובמיטב התלבושות, חנויות, מסעדות, ברים - חגיגה לעיניים.

"לא ישנים בעיר הזאת?"

"זה רק כאן, בשינג'וקו. אבל אל תדאג, כל אלה יֵצאו מחר בשמונה לעבודה בחליפות. ועכשיו בוא נראה מה בקשר אלינו," שוב נטלה את המושכות לידיה, ונכנסנו לבר קטן.

"אני לא אשתה, כי אני כבר אחרי עשר כוסיות לפחות, אבל אני אזמין לך משהו, עדיף חם. אתה ספוג!"

את המילים האחרונות, ה"soaked-wet", אמרה בנימה שבין חמלה להתפעלות. נראה שהנאמנות הסמוראית שלי התחילה להשפיע עליה.

בשיחה הקצרה שהתפתחה בינינו, אחרי שהבינה שהמתנתי לה במשך שעות, תיארה בצמצום את מעשיה במועדון - כאילו היתה זו חובתה, וכדי לנקות את זה מעל השולחן.

"מגיעים לשם במשך הערב אנשי עסקים אחרי העבודה. בדרך כלל, חבורות של כמה עובדים והבוס שלהם, על חשבון הבוס. לפעמים עם אורחים מחו"ל. מגיעים כדי להירגע ולהתבדר קצת. לשתות, לרקוד. כל חבורה מתיישבת סביב שולחן, והבוס שלי שולח לשם מארחות כמספר האורחים. מפטפטים, זה הכול. מצב הרוח הטוב גורם להם להזמין עוד ועוד שתייה, ואנחנו מזמינות גם כן, זה על חשבון האורחים. לכן אני כבר די שתויה."

"עשר כוסיות," אמרתי בהערכה גלויה, "ואת עוד על הרגליים. אני כבר הייתי מתבוסס בקיא של עצמי."

"אצלי זה מהול," חילצה אותי מעוד עמדת נחיתות. "ועכשיו, בוא נחשוב עלינו."

ניקי היתה מעשית לפתע. כאילו ברור שבעקבות מעשה האבירות שלי אנחנו עומדים להעביר יחד את הלילה. מהר מאוד התברר שאכן אי-אפשר "אצלי" - אני התגוררתי באכסניית נוער עם עוד שלושה זרים בחדר, וגם לא "אצלה" - היא גרה בביתה של משפחה מקומית. לשנינו לא היה תקציב לאחד ממלונות העסקים שבעיר, ואז הציעה ניקי "מלון אהבה". שמעתי את המונח הזה קודם לכן, אבל עד עכשיו לא נמצאה לי סיבה להתנסות בו.

הכיתוב בכניסה למלון היה ביפנית בלבד ומובן שלא יכולתי להבין, אבל המקום לא נראה כמו מלון, אלא כמו בית דירות שהכניסה אליו היתה אחורית. בלובי הקטן היו ספה ושולחן אבל לא היה דלפק. אשנב קטן שלידו שלט עם מחירים נפתח בגובה הברכיים, ולא ניתן היה לראות מי נמצא מאחוריו. גם הם מן הסתם לא ראו אלא את רגלינו.

"לכמה זמן?" שאלה אותי ניקי.

"עד הבוקר, לא?"

"זה עולה לפי שעות. אם עד הבוקר אז עדיף לנו ה'הילטון'."

"נתחיל עם שעתיים," אמרתי בצער ובתקווה.

ניקי מיהרה לפתוח את תיקה והושיטה שטר של עשרת אלפים ין. יד נעלמה החזירה לה חמשת אלפים, ומפתח. הוצאתי את ארנקי כדי להחזיר לה אך היא דחקה בי. "אחר כך נתחשבן."

האשנב נסגר וניגשנו אל המעלית, שם נישקתי אותה לראשונה.

ניקי ויתרה על הביישנות, והחדירה אל פי בלשונה טעם שונה מכל מה שטעמתי עד כה. הרגשתי מסוחרר אך נשיכה עזה החזירה אותי אל קרקע המציאות: דלתות המעלית נפתחו.

חשבתי להמשיך עם הנשיקה ולהתחיל עם ההפשטה ברגע שבו נכנסנו לחדר, חדר פשוט, מבהיק בניקיונו, עם שני מזרנים על רצפת עץ, ועל כל אחד מהם חלוק ומגבת. אבל ניקי אמרה שעלינו קודם כול לחלוץ את נעלינו, פשטה את שמלתה, אני הורדתי את בגדי הרטובים, וברגע שסיימתי השתחלה תחתי, הניפה אותי על גבה לרגע, והטילה אותי מעל לכתפה, היישר אל המזרן הקשה.

"איפון!" קיפצה וריקדה. המכה בגבי היתה כואבת, וגם ראשי נחבט.

"זה על כל הצרות שגרמת לי!" הסתערה עלי, חובקת את צווארי ולוחצת עד שנשימתי נעתקה. עיניה זהרו כפנסי צחוק ירוקים בתאורת החדר הקלושה.

הצלחתי להשתחרר מאחיזתה. בטבע גובר בדרך כלל בעל מסת הגוף הגדולה יותר, ושלי כפולה משלה. אני לא גבוה, אבל עדיין גבוה ממנה בראש, ועם כל הכבוד לג'ודו, הוא יכול לשנות את המאזן רק עד גבול מסוים.

לעיני צופה מהצד, מה שקרה אחר כך נראה אולי כמו אונס. רק לא ברור מי אנס את מי. כשסיימנו, מותשים ושרוטים, ניקי אמרה, "מעולם לא נהניתי כל כך."

"חשבתי שבגלל החצי היפני תהיי עדינה יותר," אמרתי, מתנשם עדיין.

"אני לא בטוחה שבמיטה. ובטח שלא במלונות אהבה."

מבע עיניה היה עדיין חצי מטורף, כפי שהתערפל אלי דקות אחדות קודם לכן, חתולי, לא אנושי כמעט, כשהתקרבה אל שיאה. היא לא שבעה, וגם אני רציתי עוד.

רק אחרי הפעם השנייה נרגענו מעט, ובחנו בעדינות, במבט, במישוש, בליקוק, זה את גופה של זו. אז גם גיליתי שלניקי יש פטמה אחת שקועה פנימה.

"אפשר לתקן את זה בניתוח פשוט, אם רוצים," אמרה לי מבוישת. אני אמרתי שאסתפק בלשאוב אותה בפי, דבר שלא עלה בידי. ניקי, מצִדה, גילתה את הצלקת מאחורי הכתף הימנית שלי, זכר מרסיס מרגמה שנורה עלינו במוצב בלבנון ופגע בי מאחור. זה ילדותי, אני יודע, אבל צער רב הצטערתי על שהפציעה היתה בחלקה האחורי של הכתף. פציעה בחלקה הקדמי, חשבתי, היא הרבה יותר סקסית, וכמתנצל סיפרתי לניקי את קורות האירוע. ואחר כך הצבעתי על חתך נוסף, קטן יותר, של רסיס חד שננעץ בישבני.

צלצול קל נשמע כשהיינו בעיצומה של הפעם השלישית. לבי קפץ לרגע מהמחשבה שהיאקוזה הגיעו לכאן. אבל היתה זו רק תזכורת לכך שכבר עברו שעתיים.

"עכשיו אני אשלם," אמרתי כאילו מובן מאליו שאנחנו ממשיכים, לבשתי חלוק וירדתי ללובי.

הותשנו במעט הדברים שידעתי, ובכל מה שהיא ידעה ואני לא חשבתי כלל שאפשרי. זה היה כל כך שונה מכל מה שחוויתי עד כה. חוץ מאהבה אחת שהחזיקה מעמד עד הנסיעה הזו, היו לי רק פרשיות קצרות, והמין היה תמיד לכל היותר בסדר. הייתי כל כך מרוכז בכך שיהיה בסדר, עד שלא ניסיתי כלל את כל הדברים שניקי גררה אותי אליהם. ומכיוון שהיה רק בסדר, גם לא היו לי לילות של שוב ושוב ושוב - ובכל פעם עם חידושים והמצאות וחגיגה גדולה.

לקראת השחרור שלי, ממש לפני הנסיעה ליפן, העברתי לחיילי שיעור על החלטת החלוקה של האו"ם, השמעתי בו את ההקלטה ההיסטורית, וה"YES" שקרא נשיא העצרת לאחר שמה של כל מדינה שהצביעה בחיוב חזר והדהד באוזני כשנשמעו ה"יס"ים של ניקי. מכיוון שהייתי כבר רווי, השתעשעתי בספירת ה"יס"ים שלה - בודק אם תוכנית החלוקה אושרה. בין ה"יס" של אוסטרליה לזה של בלגיה היתה הפסקה ארוכה, בגלל אפגניסטן שהתנגדה וארגנטינה שנמנעה, וניקי, שעוד היתה בהילוך נמוך, נשמעה מונוטונית כמעט כמו נשיא העצרת. אבל ההפסקות הלכו והתקצרו, הקולות שלה הלכו והתגבהו, ומה"יס" של אוקראינה ועד זה של ונצואלה לא הספקתי אפילו למלמל את שמות הארצות. אחרי שלושים ושלושה "יס"ים היא באמת התמוטטה עלי, מותשת, ולא נתנה לי לגעת בה במשך דקה שלמה. בפעמים אחרות זה לקח פחות, אבל תמיד יותר משלוש-עשרה המתנגדות, ומדינת ישראל קמה שוב ושוב.

בשביל סקס כזה חברים שלי נוסעים לבנגקוק, ומשלמים במיטב כספם, והנה זה בא כאן באופן טבעי. אם כי אחרי עוד שעתיים ועוד שעתיים זה עלה באמת כמו ב"הילטון".

הגלולה המרה הגיעה כשעמדנו כבר מחוץ למלון.

"אני לא אוכל להתראות איתך יותר," אמרה ניקי, ואני נשנקתי. חשבתי שמצאתי את אהבת חיי, שהצליחה להיות כל כך חמודה, סקסית, עדינה, פראית, אוהבת ומרתקת בו-בזמן. ויפה מאוד, כמובן. את השעה האחרונה בילינו פשוט חבוקים, כמעט בלי לזוז, מעסים בעדינות רבה, בקצות אצבעותינו, זה את גופה של זו, ניקי מלטפת ומנשקת את הצלקת בכתפי, והרגשתי אושר ושלווה במידה שכמוה לא הרגשתי עם אף בחורה מעולם.

"תגידי שוב?" פלטתי כלא מאמין.

עיניה של ניקי היו מלאות דמעות. "אני לא רוצה שתבין לא נכון. היה לי נפלא איתך, ויש לי כל הסיבות להתאהב בך. אבל זה מנוגד לכל תוכניות החיים שלי. אתה תקלה שקרתה לי."

"מתקלות כאלה עשויים רומנים," גייסתי לפתע משפט, אלוהים יודע מאיפה. "אני לא רוצה לאבד אותך."

"עזבתי בית בקנדה ובאתי לכאן כדי לממש את החצי יפנית שמסתתרת בתוכי. איתך - זה ייקח אותי למקומות אחרים לגמרי. זה קשה. אל תהפוך את זה ליותר קשה, בבקשה," ואז פרצה בבכי ונמלטה במורד הרחוב, חולצת את נעלי העקב שלה, ורצה בצעדים הקטנים שאפשרה לה שמלתה הכחולה הצרה. כלא מאמין הבטתי באהבת חיי בשמלה הכחולה הולכת ומתרחקת בצעדים יפניים, בוכייה, ואני נשען על הקיר ומתבונן בה, חצי מעולף.

אסנת, שהיתה חברתי מאז תום קורס הקצינים, עזבה אותי ערב הנסיעה ליפן. אהבתנו שרדה הרבה פרֵדות כפויות בזמן הצבא, וכשאסנת השתחררה והחלה בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב שכרתי לנו דירה קטנה בעזרת המשכורת הצבאית שלי, והצלחנו למשוך ממש עד השחרור שלי. אבל כשתכננתי את הטיול הארוך למזרח, אסנת אמרה שזה כבר יותר מדי בשבילה, והבנתי, ונפרדנו ללא התחייבויות. ראיתי גם כך שהעולם התל-אביבי שלה, עם הסטודנטים לקולנוע שחוגגים מסביב לשעון בחבורות עם תרגילי ההסרטה והבימוי השונים, לא יוכל להיות העולם שלי.

זה כאב, אבל לא כמו עכשיו. אהבתי אותה, אבל לא ככה. אני לא יודע איך אפשר לכנות היכרות של שעה וסטוץ של לילה בשם אהבה, אבל זה מה שזה היה. ניקי התברגה בלבי כמו במקדחה חשמלית.

שוטטתי כל הבוקר, מרחם על עצמי ולא מבין מה קרה לי, עד שנתקלתי במודעה של הופעת מתופפים, וחשבתי שאני צריך את הרעש והאנרגיה האלה כדי לצאת מהבועה שלי. קניתי כרטיס ומצאתי את עצמי בשורה הראשונה. על הבמה היה תוף דו-צדדי ענק, על עגלה, שהתנשא מעלי כמו מזבח, לרגליו עוד שלושה תופים דו-צדדיים גדולים, ושורת תופים קטנים. המתופפים של קודו, כך הם נקראו, היו בחלק הראשון מין "מיומנה" יפנית, וניקי נשארה בראשי כל הזמן. אבל בחלק השני הם נכנסו - והכניסו אותי, ואת הקהל כולו - לאקסטזה דתית ממש, קמאית, עם תיפוף עוצמתי בתוף הענק ובתופים הגדולים, ושאלתי את עצמי אם הייתי מסוגל להכות בעוצמה כזו, בשתי אלות העץ הגדולות, בקצב כזה ובמשך זמן כזה כפי שעשו היפנים הצנומים אך השריריים מאוד שהזיעו במרחק של מטר אחד ממני. היו גם שלוש בנות בלהקה, אחת הזכירה לי את ניקי, והאנרגיה שבה נטענתי רק הביאה אותי להחלטה שלא לוותר עליה. ידעתי מה אני צריך לעשות.

כשתמה ההופעה וקמתי לצאת גיליתי עיניים נעוצות בי. זה לא מפני שאני זר, ידעתי. בכל השבועות שבהם אני כאן, אף יפני לא העז לנעוץ בי עיניים; פרטיותי היתה מוגנת בכוחה של מסורת קדומה ונוקשה. הבטתי בחזרה. נדמה היה לי שמדובר באותו בולדוג שיצא מהכניסה למועדון וצעד לעברי. לא יכולתי לדעת זאת בוודאות, והאיש גם הסיר עיניו ממני והסתובב במהירות. כך או אחרת, כבר התגבשה בי החלטה והייתי נחוש לממש אותה.

***

הכול יקר ביפן, ובכל זאת קניתי חולצה לבנה, שלא היתה לי בתרמיל ה-80 ליטר שלי, מכנסי בד שחורים - את שניהם קשה היה למצוא במידה שלי, החולצה היתה הדוקה מדי בכתפיים והמכנסיים במותניים - ונעלי עור שחורות, מחודדות ומצחיקות. כל הגברים שהגיעו אמש למועדון היו גם עם ז'קטים ועניבות, ומחשש שזהו קוד לבוש מחייב, הצטיידתי גם בז'קט - ששרווליו היו קצרים מדי - ובעניבה, שביקשתי מהמוכר לקשור לי, כי לא ידעתי איך.

החלטתי שאופיע במועדון לא מיד בפתיחה אלא כשיהיה מלא יותר, כך אולי אבלוט פחות. ידעתי באיזה מהמועדונים שבבניין מדובר, כי ניקי הזכירה את שמו.

הדורמן לא היה האיש מאמש, וגם לא מההופעה. הוא סקר אותי וקד קידה עמוקה. עליתי לקומה השנייה. יחסית למחיר ששילמתי עבור הבגדים, שנים-עשר אלף הינים שעלתה לי הכניסה בשעה זו היו הוצאה נסבלת. בתנאי, כמובן, שלא אזרק החוצה כלעומת שבאתי.

את פני קיבלו אורות מעומעמים וצבעוניים בנוסח דיסקוטק תל-אביבי, מוזיקה מערבית של שנות השישים והמון עשן. עשרים איש או קצת יותר ישבו בחדר לא גדול, מחולקים באופן שווה יחסית בין שלושה שולחנות נמוכים. האווירה היתה שלווה, נינוחות נשקפה מפני האנשים ומקולות הפטפוט והשחוק שעלו מן השולחנות. סקרתי את יושביהם: ניקי לא היתה שם. לא הרגשתי בנוח להצטרף לאחד השולחנות, זה אולי אפילו לא מקובל, ופניתי אל הבר, שלידו כבר המתינה לי מארחת, בחורה בהירה שהתגלתה מהר מאוד כצרפתייה. אם ניקי לא שם זה סתם בזבוז זמן, אבל התשלום כלל גם משקה ראשון, אז התיישבתי והזמנתי סאקי. נשאלתי משהו על ידי הברמן ולא הבנתי, והצרפתייה תרגמה: "חם או קר, עם תוספת אלכוהול או בלי." היא קראה למשקה סאקה, והיתה מוכנה מיד להסביר לי באנגלית עילגת מעט את ההיסטוריה והסוגים שלו, אך אז ראיתי אותה.

על רחבת הריקודים הקטנה בפאתי המועדון, לצלילי "הו קרול" שהשמיעה תזמורת קטנה, רקדו בצמוד שני זוגות. וניקי היתה אחת מבנות הזוג. הצביטה שהרגשתי היתה עזה, חודרת את קרבי לעומקם. הבחורה הצרפתייה שאלה אם משהו קרה, ועניתי שלא, אך כמות המשקה בכוס הרדודה לא הספיקה לי, הטעם היה של יין שולחני רגיל, והזמנתי מיד ויסקי כפול. הברמן שאל אותי איזה סוג, ולא היה לי מושג. הוא שאל אם סקוטי או אירי, ולא היה אכפת לי. סינגל מאלט? לא ידעתי מה זה. מזג מה שמזג, ושתיתי בשתי לגימות.

המראה היה תלוש לגמרי מכל מציאות. מסביב לשני הזוגות ריצדו אורות צבעוניים, אשר כדורי מראות גדולים הכפילו ושילשו. הוויסקי שעלה לראשי האט את תנועות הסלואו שהיו אטיות להחריד ממילא, וניקי ובן זוגה התמזגו בעיני לגוף אחד, מרחף על עומדו, בעוד העולם שסביבם חג לאטו.

כשנגמר השיר הוביל בן זוגה של ניקי לשולחן פינתי שהיה ערוך רק לשניים. הוא נראה לי אמריקני, גבוה ונאה, והיא צחקקה איתו בלבביות. הצרפתייה עקבה אחר מבטי.

"מקובל להזמין את אחת המארחות לארוחה, אם היא מוצאת חן בעיניך," אמרה.

הבנתי שזו עוד אחת מהדרכים לעשות כסף על חשבון האורחים.

"וגם לריקוד?" שאלתי.

"בוודאי, במיוחד אם היא המארחת הפרטית שלך הערב."

הצרפתייה הסבירה לי שאחת לחודש על המארחת להביא איתה גבר אשר לא ביקר קודם לכן במועדון, ואז היא המארחת הפרטית והצמודה שלו. הבנתי שלא אוכל לגשת אל ניקי, אם היא "המארחת הפרטית והצמודה" של האמריקני הערב. בראשי רצו מחשבות על גבולות ה"פרטיות" הזו, למרות ההבהרות של ניקי שאין סקס בעסק הזה. רציתי למשוך את תשומת לבה, והזמנתי את הצרפתייה לרקוד. זה היה לצלילי "קליפורניה חולמת", שלא רקדתי כסלואו מאז המסיבות בגיל בר-מצווה. זה עבד: ניגשתי אחר כך לשירותים, בקצהו של מסדרון קטן, שלכל אורכו היו בקבוקי יין לא גמורים עם שמות האורחים הקבועים - בקבוקים שחיכו לביקורם הבא. כשיצאתי המתינה לי שם ניקי, חיוורת ומפוחדת.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" אמרה בשקט, בשפתיים קפוצות.

"חשבתי שאהיה איתך, אבל אני רואה שמישהו אחר הוא המאושר."

"אל תהיה טיפש. אתה חייב ללכת מכאן. אתה מסכן אותי ואת עצמך."

היא הביטה מעבר לכתפי ואני סובבתי את ראשי והספקתי לראות את הברמן מסמן בראשו לכיווננו.

"אני רק אביט בך," אמרתי. "אני לא כאן לעשות צרות." היא היתה כל כך יפה, הפעם בשמלת טורקיז, שרשרת ועגילים.

"לא השתנה שום דבר מאז הבוקר. ולא ישתנה. בבקשה, לך."

בן זוגה של ניקי נזקק גם הוא לשירותים, והרים גבה כשראה אותנו מסתודדים, אבל ניקי שיגרה אליו את חיוכה המקסים, ונבלעה בשירותי הנשים. מאחוריו פסע אחד המאבטחים, ואני חזרתי אל הצרפתייה והברמן.

הוויסקי והסאקי החלו להתערבל בראשי. ביקשתי נייר והברמן הגיש לי כמה ממפיות השולחן של המסעדה. ביקשתי עיפרון וקיבלתי עט נובע. מהזווית שבה ישבתי נראתה לי רק צדודיתה היפה של ניקי, והתחלתי בה. את הפרופיל שלה - אפה, סנטרה המחודד, שדיה הקטנים, רגליה הדקות - שרטטתי בקו אחד. אחר כך חזרתי אל שערה האסוף ואל גבה הדק. רק אז הוספתי נגיעות קלות שסימנו את שמלתה.

הברמן והצרפתייה הביעו התפעלות. רישום היה המקצוע החזק שלי במגמת האמנות בתיכון. לא היתה לי סבלנות לציורי שמן ואפילו לא לאקריליק, אף על פי שהוא מתייבש במהירות; אהבתי לראות תוצאות, ומהר. היו לי גם יד זריזה ומיומנות שרכשתי עוד בשנות בית הספר העממי, כשיצרתי את הקומיקס "ישרא-מן", "גיבור-העל הישראלי הראשון", כפי שקראתי לו, בצדק או שלא בצדק, וכל חוברת העתקתי בכעשרה עותקים וחילקתי לחברים היותר טובים שלי ולבנות שרציתי בהן.

הברמן הביא לי ניירות גדולים יותר וכמה עפרונות ועטים. יחד איתם ביקשתי עוד כוס ויסקי. ניקי ובן זוגה קמו לרקוד, ועכשיו שרטטתי את שניהם. אחר כך ציירתי מבלי להביט בה, מהזיכרון. אחרי עוד כמה כוסות ויסקי יקרות להחריד, התחלתי כנראה לעשות שטויות, כמו למשל שרטוטים חדים מתמונות הלילה הקודם, שעלו בזיכרוני. ויותר מזה אני לא זוכר. אני זוכר רק שני גברתנים בנוסח "ששת" של ג'יימס בונד מורידים אותי למטה, מכניסים אותי למונית, ומכניסים אחרי את דפי הנייר שלי. בשארית כוחותי הושטתי אותם חזרה. "זה של ניקי," אמרתי בקול שכבר לא היה קולי. ונדמה לי שראיתי שמלת טורקיז ושמעתי את קולה של ניקי אומר את כתובתי, וידה מגישה לנהג שטר של כסף.

כשחזרתי למועדון, אחרי יומיים, הדורמן עצר אותי בכניסה. פרטַי כבר הופצו בין השומרים. דלת המעלית שמאחוריו נפתחה, ובצעד שהפתיע אפילו אותי, וכמובן גם אותו, הדפתי את המקרר האנושי המרובע שמולי ונבלעתי במעלית רגע לפני שדלתה נסגרה. נכנסתי למועדון עוד בטרם הספיק השומר להודיע על האורח הלא קרוא, אבל עיניה הקרועות לרווחה של המארחת הצרפתייה שעל הבר בישרו לי את מה שיכולתי לנחש לבד, וסקירה מהירה של המקום הראתה לי גם כן: ניקי כבר לא עבדה שם.

המבטים שהפנו הצרפתייה והברמן אל המאבטחים שבמועדון הבהירו לי שאין סיכוי שמישהו ימסור לי דבר על אודותיה.

"Is she still here?" שאלתי בטרם סגרו שני מאבטחים את המרחק אלי. הצרפתייה הרכינה את ראשה והספיקה לסמן לי שלא.

חשבתי להמתין לצרפתייה למטה, אולי לעקוב אחריה ולחלץ ממנה מה עלה בגורלה של ניקי. אבל שני המאבטחים, שאליהם הצטרף עכשיו גם המקרר הממורמר, הלכו במרחק של שני צעדים מאחורי עד לתחנת הרכבת הסמוכה, ונשארו צמודים אלי עד שנכנסתי לקרון.