תחתוך ותברח

המדרגות אל המרתף חרקו והאישה הצעירה נאבקה לקום על רגליה. היא הצמידה יד אחת לבטנה ההרה ובידה השנייה אחזה צינור ברזל בעודה כורה אוזן לצעדים הקצובים והתכליתיים שהלכו והתקרבו אל הדלת הנעולה.

מפתחות קרקשו ומלמולי קללות הדהדו מהצד השני. היא כבר איבדה תחושת זמן, לא היה לה מושג כמה ימים המתינה לשובו.

היא נסוגה ואצבעותיה התהדקו סביב נשקה, שהיה פעם חלק ממסגרת המיטה שלה. במשך ימים עמלה על שחרור הברגים שהחזיקו את מסגרת המיטה. היא השתמשה בקפיץ קטן ששלפה מהמזרן ובציפורניה, שנשברו במהלך משימת שחרור הברגים.

אמש השתחרר הבורג האחרון ומוט הברזל נפל לרצפה בחבטה קולנית. היא התייפחה ואימצה את החבר החדש הכי טוב שלה לחזהּ תוך שהיא מתנדנדת קדימה ואחורה. חודשים בקופסה נטולת חלונות אולי יגיעו לקיצם היום, אם היא תהיה זהירה מאוד.

המנעול הראשון נפתח. מפתחות נוספים קרקשו.

הוא ביקר מדי כמה ימים במשך חודשים, הביא לה אוכל, מגזינים, ויטמינים להיריון ובגדים גדולים יותר ויותר ככל שבטנה תפחה. הוא כמעט לא דיבר איתה, רק לעיתים שאל איך הולך עם התינוק. הוא בעט? הוא זז? היא אף פעם לא הייתה בהיריון קודם לכן וכן לא הייתה לה שום דרך לדעת מה תקין ומה לא.

המנעול השמיע קול נקישה והדלת נפתחה. הוא עמד בפתח ואחז בידיו שתי שקיות של קניות. הוא שלח לעברה מבט אטום ואז הביט לעבר השולחן הקטן שניצב במטבחון.

היא חייכה, ידה מאחורי גבה, אצבעותיה לופתות את הברזל חזק כל־כך עד שמפרקי אצבעותיה כאבו. הייתה לה הזדמנות אחת. אחת בלבד.

"למה את עומדת?" הוא שמט את שקיות המצרכים על השולחן. "את אמורה לנוח ולהרים רגליים. נותרו רק כמה ימים עד ללידה."

"היו לי התכווצויות בבטן. העמידה מקילה עליי." זו הייתה האמת. השרירים בבטנה החלו להתכווץ מדי פעם. בהתחלה חשבה שזה מפני שהתינוק שמצטנף ואז נמתח, אבל אז הבינה שהזמן הלך ואזל.

"התינוק בועט?" הוא שאל.

"כל הזמן." גם זה היה נכון. בשבועות הראשונים לשבי כל מה שהיא רצתה היה לישון ולהדחיק את קיומו של התינוק. כל בעיטה בשלפוחית, כל התכווצות בגב התחתון וכל התקף עצירות הזכירו לה כמה טיפשה הייתה. לעיתים, כשהבדידות הכריעה אותה, לא הצליחה להחליט אם היא והילד באותו צד או שמא כל אחד מהם היה בצד אחר של המתרס.

"הבאתי לך עוד כמה מגזינים." הוא נשמע גאה, מרוצה מעצמו. "הגיליונות הכי חדשים."

הוא הניח אותם בדקדקנות על השולחן הקטן ופרש אותם בקשת נאה. היא בחנה את השערים הבוהקים וזייפה חיוך. הוא ציפה ממנה לשמוח לנוכח המחוות הנדיבות והנדירות שלו, אז היא האירה אליו פנים מתוך כוונה לגרום לו להאמין שהיא כנועה וחלשה, בשעה שדמיינה את עצמה מנתצת את גולגולתו. הכותרות הגדולות שבשערי המגזינים ריצדו מול עיניה בלי שמוחה התייחס אליהן באמת. 'קריאה לבילוי בחוף', 'הצבעים הלוהטים של הקיץ', 'מכנסונים, כן או לא', 'הצצה לאופנת הסתיו'.

אבל היא כן למדה מהכותרות שהאביב כבר חלף והקיץ בא. "איזה יום היום?" שאלה.

הוא הניח את שקיות הניילון ליד הכיור. "שישי, או שאולי שבת. מקסימום שבועיים עד הלידה."

בפעם האחרונה שראתה את התאריך, היה זה אחד ביוני, שבועות לאחר שנעל אותה במרתף. בעיתון הייתה כתבה על אודותיה. בכתבה היה ציטוט מפי אימא שלה. 'אנחנו לא חושבים שהיא ברחה'.

לא חושבים. אפילו אימא שלה פקפקה בהשערה שהיא נחטפה.

הוא השאיר לה את העיתון בידיעה שזה יתדלק את חששה ואת ספקותיה לגבי האפשרות שמאמצי החיפושים אחריה הולכים ומצטמצמים.

אחרי קריאת המאמר ההוא היא ידעה שלא יהיה לה מושיע. שאף אחד לא יבוא. שאם היא רוצה להינצל, היא תצטרך לעשות זאת בעצמה.

"ואז תשחרר אותי, נכון?" שאלה.

"כבר אמרתי לך את זה."

הוא הוציא מהשקית תפוחים, בננות, לחם וחבילות קטנות של נודלס, וגם ביצים, חלב וגבינה – כל מה שצריך כדי שהתינוק ייוולד בריא. אבל אם רצתה לחמם לעצמה אוכל או לבשל את הביצים, לרשותה עמד רק מיקרוגל. בלי כלי מתכת או זכוכית, רק צלחות וכוסות חד־פעמיות. גם לא עטים או עפרונות. שום דבר שעלול להיות מסוכן.

"הרבה יותר מדי נמצא בסכנה עכשיו. את חייבת להיות זהירה," הוא אמר.

אבל את הדבר הכי טיפשי בחייה היא כבר עשתה. היא האמינה לשקריו היפים כשהבטיח לה מפלט מפני הפרידה הגועלית של הוריה, שלא רצו אותה או את התינוק שלה. הוא טמן לה מלכודת וריפד אותה בחיוכים, פיתה אותה במילים טובות, והיא צעדה ישר פנימה. עכשיו היא והתינוק שלה ישלמו מחיר כבד אם לא תוודא שהמכה הראשונה שתנחית עליו תהיה יעילה ומדויקת.

"הבאתי לך גם עוד בגדים," הוא אמר, "הבטן שלך נעשית ענקית, ילדה. את מותחת אפילו את שולי חולצת הטי האקסטרה־לארג' שלך."

היא השיבה לו חיוך בתקווה שזה ירגיע אותו והוא יהיה דרוך פחות. "נראה לי שהוא עומד להיות תינוק גדול."

"בריא וחזק, ממש כמו שהאל התכוון. את תודי לי לאחר שהוא ייוולד."

היא תודה לו? על מה? על כך שנעל אותה במרתף הזה? "לא תמיד הודיתי לך על מה שעשית למעני, אבל עכשיו, בכל פעם שהתינוק בועט, אני נושאת תפילת הודיה," שיקרה.

"יפה מאוד. כל הכבוד. זה טוב שהוא בועט. הילד לוחם."

הוא הסתובב בארשת של שביעות רצון, פתח את המקרר הקטן והתחיל להכניס אליו את מצרכי המזון. קודם כול את החלב.

היא שאפה שאיפה גדולה והידקה את לפיתתה סביב המוט, מדמיינת איך היא הולכת לחבוט בגולגולתו מאחור.

בעודו מפשפש במקרר כדי לפנות מקום לביצים ולגבינה, היא התקדמה עוד צעד לעברו. הוא דיבר על כך שהיא צריכה לאכול יותר והיא הרימה את המוט מעל לראשה ובלי להשמיע קול התנפלה עליו, מתמקדת אך ורק בחיבור המיוחל שבין הברזל לעצמות. הייתה לה הזדמנות אחת בלבד והיא לא יכלה לשאת את המחשבה על מה עלול לקרות אם תיכשל.

שבריר שנייה לפני שהמוט פגע בו הוא הרים את מבטו והחיוך נעלם מפניו. בזריזות של חתול הוא הסתובב לימין והרים את זרועו. המוט פגע באמה שלו. הוא נאנק מכאב ונהם. "כלבה! בת־זונה!"

פחד טהור דחף אותה לנסות להניף את המוט שוב, אבל לפני שעלה בידה לעשות זאת, הוא חבט בסנטרה באגרופו השמאלי וגלים של כאב משתק אפפו את ראשה. היא מעדה, כשלה ונפלה על ברכיה. ראייתה היטשטשה והיא הרפתה מהמוט. הוא צנח לרצפה בנקישה קולנית והתגלגל הרחק ממנה באיטיות.

הבל פיו היה חם כשהוא הרים את המוט, אחז בשערה ומשך אותה לעמידה. היא הרגישה איך השיער נתלש מהקרקפת והלסת שלה פעמה בכאב. היה לה טעם של דם בפה ובלשונה חיטטה בפיה ומצאה שן שבורה. בלי לחשוב מיהרה לגונן על בטנה.

הוא הניף את המוט. "תמיד חשבתי שאת מתוקה וטובה מדי, כשלמען האמת לא היית נחמדה בכלל. רק חיכית לרגע שבו לא אעמוד על המשמר. אבל כבר הייתי שם, אני כבר יודע איך נשים כמוך משקרות."

"אני מצטערת! לא אעשה את זה שוב!" צרחה.

הוא משך בפניה המגואלות בדם וקירב אותן לפניו. "אם זה היה תלוי בי, הייתי הורג אותך במכות. הייתי נותן לך אגרוף שהיה מעיף לך את השיניים לגרון." הוא דחף אותה למיטת הברזל כאילו הייתה בובת סמרטוטים והרים את המוט, כמו כדי להזכיר לה איזו מידה של כאב הוא מסוגל להסב לה גם בלי לפגוע בתינוק.

"זה לא יקרה שוב. לא אעשה את זה שוב!" היא התחננה וסוככה בידיים רועדות על פניה.

"אם תנסי את זה שוב אשבור לך את הידיים ואת הרגליים, את מבינה אותי?" דמעות זלגו על פניה והיא ניסתה לצמצם ולהקטין את עצמה כמה שרק אפשר. "שמעת אותי?!"

"כן, כן," אמרה בקול חנוק, "שמעתי. לא אזוז."

הוא משך אותה מהמיטה והורה לה לעמוד בפינה בשעה שהוריד את המזרן לרצפה, הרים את מסגרת המיטה ודחף אותה אל מחוץ לדלת. המיטה הונחה במסדרון, הרחק מהישג ידה, לנצח.

הוא עזב את החדר בטריקת דלת. היא לא שמעה את המנעול או את קרקוש המפתחות. היא זקפה את ראשה לרגע והקשיבה לרקיעות רגליו במדרגות, תוהה אם כדאי לה להעז ולהסתכן בניסיון בריחה נוסף.

אבל באותה המהירות שבה צץ הרעיון במוחה, כך זנחה אותו. הדלת נפתחה והוא חזר ובידיו שרשרת המחוברת לאזיקים. "הייתי צריך לעשות את זה מההתחלה, אבל ניסיתי להיות נחמד. אני לא אוהב להיות רע. עכשיו את יכולה להאשים רק את עצמך."

הוא חיבר אזיק אחד לוו שהיה נעוץ בקיר ואז שלח את ידו אל קרסולה. בתגובה שמקורה ברפלקס ובפחד היא בעטה בידו, אבל הוא לפת את רגלה בכוח וציפורניו ננעצו בבשרה. הוא נעל את האזיק סביב קרסולה.

הברזל התחכך בעורה ומייד החל לפצוע אותה. "אתה לא צריך לעשות את זה. אני אתנהג יפה."

"הייתה לך הזדמנות להתנהג יפה." הוא נסוג ממנה קצר נשימה, ועיסה את האמה שלו. למרות הפחד שמילא אותה, היא שמחה שהצליחה להכאיב לו. כשראתה שהוא סובל, זה הצדיק את השן השבורה ואת הכאב שהלם בראשה.

"אני רוצה לצאת מכאן!" היא צרחה.

הוא הלך אל הדלת ובדרך הרים את מוט הברזל. "ברור. את תצאי, מותק. אני אשחרר אותך מייד אחרי שתעניקי לי תינוק בריא."

הילד בעט בצלעותיה בעוצמה שתאמה לגמרי את פעימות ליבה הפרועות. "למה אתה רוצה את התינוק שלי?"

"כי מחכים לו. אנשים טובים שיוכלו להעניק לו את כל מה שמגיע לו."

כשהוא הוציא את המפתחות שלו מהכיס נפל ממנו עט שהתגלגל על הרצפה ונעלם מתחת למקרר, אבל הוא היה מרוכז מדי בכעסו מכדי להבחין בכך. הוא עיסה את האמה שלו שוב ואז יצא וטרק את הדלת מאחוריו. הפעם היא שמעה את נקישת המנעול.

היא כרכה את אצבעותיה סביב האזיק ומשכה בו, מתכווצת מכאב בכל פעם שהתחכך בעורה. עיניה נמלאו דמעות, אבל היא סירבה להיכנע לפחד המצמית שאיים לבלוע אותה.

היא קמה והלכה לעבר הדלת, אבל גילתה שהשרשרת מגיעה עד למרחק של כמה צעדים ממנה. היא הייתה ארוכה מספיק כדי לאפשר לה להגיע לשירותים, לשידת הבגדים ולמקרר. המיקרוגל נותר כמה סנטימטרים מחוץ להישג ידה.

היא ירדה על ברכיה ותחבה את אצבעותיה לחלל הצר שבין הרצפה למקרר. היא מתחה את אצבעותיה, הרגישה את העט בקצותיהן, אבל אז הוא התגלגל הרחק ממגעה.

היא הצמידה את לחיה הפצועה לדלת המקרר, מתחה את זרועה עד קצה גבול היכולת ומיששה בחיפוש אחר העט, שבדרך נס נשאר בטווח של ידה המתוחה. היא משכה אותו אליה ולפתה אותו בלהיטות בשתי ידיה. זה היה עט כדורי פשוט. היא הסירה את מכסה הפלסטיק וניסתה לדחוף אותו לחור המנעול של האזיק. הברזל הלא סלחני מיהר להכניע את הפלסטיק והיא נותרה מול ההחלטה אם לנסות להשתמש בקצה העט עכשיו כדי לנסות לפרוץ את המנעול, או שמוטב יהיה אם תשמור אותו למשהו אחר שעלול לצוץ בעתיד.

היא התיישבה והתלבטה בעניין כמעט חצי שעה עד שהחליטה ודשדשה אל השידה, השרשרת מקרקשת ומתחככת בעורה עם כל צעד. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות כשהרחיקה את הרהיט הזול מהקיר. היו לה חודשיים לחקור כל סנטימטר בחדר הזה, ובאחד הימים מצאה שורה של ראשי תיבות שנחרטו בגב השידה.

ג"ג.

או"מ.

ק"ס.

אם קודם לכן לא הייתה בטוחה שהיו אחרות לפניה, החריטות הוכיחו לה שלא הייתה הראשונה ובוודאי גם לא תהיה האחרונה. עכשיו הפנתה את תשומת ליבה לתגלית השנייה שלה, שגילתה לפני שמונה שבועות.

היה פתח אוורור מאחורי השידה. המכסה שלו הוחזק בעזרת שני ברגים רופפים, כמעט חשופים. בהתחלה דמיינה שמצאה פתח מילוט ופרץ התקווה שחשה היה עוצמתי עד כאב, אבל ברגע שהסירה את הסבכה, הבינה שתעלת האוורור הייתה צרה מכדי להכיל את גופה. זו לא עמדה להיות דרכה אל החופש.

אבל התעלה הייתה יכולה לשמש מקום מסתור.

היא שחררה את הסבכה, נזהרת שלא להשמיע קול מפחד שהוא עדיין אורב מחוץ לדלת ומקשיב. כשהדממה התמשכה היא אזרה עוז ותחבה את ידה אל פתח האוורור האפל. אצבעותיה מיששו בחיפוש אחר משהו. מדהים מה אפשר לגלות כשיש לך את כל הזמן שבעולם.

היא הוציאה את המגזינים שהחביאה שם, החזירה את הסבכה למקומה ואז גם את השידה. היא אף פעם לא ידעה מתי הוא עלול לחזור ותמיד היה נבון יותר להיראות חפה מכל אשמה.

היא סידרה את המזרן שעל הרצפה, מתחה את הסדין והתפיחה את הכריות. היא התיישבה על המיטה וגילתה שבלי מסגרת הברזל החורקת, המזרן היה עכשיו אפילו קשה יותר ונוח פחות. היא קראה את המילים שנכתבו בשולי דפי המגזין. מילים שהיא שיננה בעל פה.

אם אתם קוראים את זה...

היא הייתה מוסיפה מילים משלה, אבל לא היה לה עט. היא בילתה שעות רבות מדי בחיפוש אחר העט שבו השתמשו קודמותיה ובתהייה לאן הוא נעלם.

עכשיו היה לה עט משלה. אומנם ניצחון קטן, אבל היא הייתה חייבת להאמין שמדובר בחבל הצלה. עכשיו גם לה הייתה אפשרות לכתוב את מחשבותיה בשולי דפי המגזין, לצד ההערות של ג"ג, או"מ וק"ס.

היא הצמידה את ידה ללסתה הדואבת והתכווצה כשהזיזה אותה קדימה ואחורה. היא נאחזה בכל ניצחון קטן. היא ידעה שניצחונות קטנים כאלה הם אלה שעוזרים לה לשמור על שפיותה.

בזהירות החזירה את המגזינים הישנים לפתח האוורור ואת הסבכה למקומה, למקרה שהוא יחזור. היא לקחה לידה את אחד המגזינים החדשים, העבירה את עמוד השער והגיעה לעמוד הראשון שבו נותר הרבה שטח לבן ופנוי. היא התחילה לשרבט עיגולים בפינה השמאלית העליונה עד שהדיו הכחול הופיע. ביד רועדת היא כתבה,

אם אתם קוראים את זה...

קוראים לי פייג' שלדון.

עכשיו קיץ 2018.

דברים שאני אוהבת: צפיית בינג' בסדרות טלוויזיה. את הסמארטפון שלי. גלידת שוקולד.

דברים שאני שונאת: את העובדה שאימא לעולם לא תדע כמה אני מצטערת.