תחת עץ היער

פרק I: משעול מֶלסטוק

 

לשוכני יער, כל עץ כמעט יש לו קול משלו, נוסף לשאר תכונותיו המובהקות. בנשוב הרוח הקלה, מתייפחים עצי האשוח וגונחים בבירור, לא פחות מן האופן שבו הם מִטלטלים; עץ הצינית שורק כשהוא נאבק בעצמו; המֵילה לוחשת תוך כדי ריטוטיה; האשור מאוֵוש כשענפיו השטוחים מתרוממים ונופלים. והחורף, כשם שהוא משיר את העלים של עצים אלה, כך ישנה את גון צלילם, מבלי לפגום בייחודיותו של כל עץ.

בערב חג מולד קר ומכוכב, שהשתמר בחיותו בזיכרון, פסע איש במעלה שביל בחשכת היער, לכיוון צומת מֶלסטוק, והעצים לחשו כך מפורשות באוזנו. הדבר היחיד שיכול להעיד על טבעו של אותו איש היה אופי צעדיו, שבאו זה אחר זה במהירות ובקלות, ואף חיות קולו כששר במקצב כפרי:

"עם ורד ועם לילי

עם נרקיסי צהובי־לי

בחורים ועלמות כבשים יגזוזו."

 

הוא פסע בשביל מבודד שחיבר את אחד הכפרים הזעירים של קהילת מלסטוק עם ליוגייט ומלסטוק־עילית, ולעיניו שהביטו כבדרך אגב כלפי מעלה, היו השדרים הכסופים על קצותיהם השחורים וציציותיהם האופייניות, הענפים החיוורים־אפורים של האשוחים, ועץ האולמוס על בקיעיו האפלוליים, דומים עתה לרישום שחור שטוח על רקע השמיים, שבהם בהקו כוכבים בנחישות כה רבה עד שנצנוצם דמה לטפיחות כנפיים. במשעול היער, כל מה שמעט מתחת לקו האופק היה חשוך כקבר. מעבה היער, שצר את צידיו של השביל, שזר את ענפיו בצפיפות כה רבה, אפילו בעונה זו של השנה, עד שהרוח הצפון־מזרחית נשבה לאורך מנהרת השביל בלתי מופרעת כמעט על ידי משבי־רוח צידיים קלים.

לאחר שחלף השביל על פני היער והגיע לצומת מלסטוק, נחשף משטחו הלבן בין המשוכות הכהות, כמו סרט בעל שוליים משוננים; אותן שיניים לא היו אלא צבירי עלים הנמשכים פה ושם מן התעלות שבצידי הדרך.

השיר (שהופסק פעמים רבות על ידי מחשבות תועות ששימשו כסופי תיבות, וחודש שוב בנקודה שאליה אמור היה להגיע לולא הופסק הרצף) קיבל עתה אימות מוחשי יותר, בצורת "הוׄ־אִי־י־י־י" מכיוון השביל החוצה לעבר מלסטוק תחתית, מימינו של האיש השר, שיצא זה עתה מן העצים.

"הוׄ־אִי־י־י־י" הוא ענה בעָצרו ובהביטו סביב, למרות שלא ראה שמץ דבר לבד מתמונות דמיונו.

"האתה הוא, דיק דיואי הצעיר?" נשמע קול מן האפלה.

"אכן, ודאי, מייקל מייל."

"אם כן מדוע לא תמתין לאחים לדרך — כמונו, שמכיר אתה היטב, שהולכים גם הם אל בית אביך?"

דיק דיואי נפנה לעבר הקול, והמשיך בלחנו בשריקה חרישית, שנדמה שהביעה, שפיו לא ישבות מעיסוקו בהתראה כה קצרה, אפילו לא על ידי רגשי ידידות שלווים.

כיוון שהתקדם לעבר האזור הפתוח, ניתן היה לראות את דמותו מתרוממת כנגד השמיים, צדודיתו מופיעה על פני הרקע הבהיר כדיוקן ג'נטלמן עשוי גזיר קרטון שחור. היא נצטיירה בדמות כובע נמוך כיפה מעוצב כרגיל, סנטר רגיל, צוואר רגיל, כתפיים רגילות. שאר הרכבו מכאן ומטה לא נראה מפאת מחסור בשמיים נמוכים שישמשו רקע לציור.

דשדוש, היסוס, צעדים לא סדירים מסוגים שונים נשמעו עתה מתקרבים במעלה הגבעה, ולבסוף הגיחו מן הצללים חמישה אנשים שונים בגילם ובדרך הילוכם, כולם פועלים כפריים מן הקהילה של מלסטוק. גם דמויותיהם איבדו מעומקן באור יום, שעה שהתקדמו על רקע השמיים כרישומים שטוחים, המזכירים מתווה תהלוכה על גבי כד יווני אטרוסקי. הם ייצגו את חלק הארי של מקהלת הקהילה של מלסטוק.

הראשון היה אדם שחוח וכפוף, שנשא כינור תחת ידו, וצעד כאילו הוא עסוק בחקר עניין כלשהו הקשור לפני השטח של הדרך. היה זה מייקל מייל, האיש שנשא ברכת שלום אל דיק.

הבא אחריו היה מר רוברט פֶּני, סנדלר ומתקין מגפיים; איש קטן קומה, שלמרות היותו בעל כתפיים עגולות, פסע כאילו עובדה זו טרם נודעה לו, כשהוא מתקדם בגב קעור, פניו קבועות ברבע הצפון־מזרחי של השמיים שלפניו, כך שתחילה התגלו כפתורי מעילו, ורק אחר כך יתרת דמותו. תווי פניו לא נגלו, אך כשהתבונן סביב מפעם לפעם, נצנצו לרגעים שני אורות ירח חיווריינים סביב עיניו, אורות שציינו שהוא מרכיב משקפיים עגולים.

השלישי היה אליאס סְפִּינְקְס, שצעד זקוף ובדרמטיות. הרישום הרביעי היה של ג'וזף באומן, שכעת היה חסר כל מראה מובחן מעבר לדמותו כבן־אדם. לבסוף הגיע דיוקן כפיס עץ דק, טופף ומועד בדרך, כתפו האחת שלוחה לפנים, וראשו נוטה שמאלה, זרועותיו מתנודדות ברוח, נטולות עצבוב, כאילו היו הן שרוולים ריקים. היה זה תומס ליף.

"היכן הנערים?" אמר דיק לעבר הֶרכֵּב זה שתוּאם במעט חוסר תשומת לב.

הבכיר בחבורה, מייקל מייל, כחכך עמוקות בגרונו.

"אמרנו להם להישאר בבית לעת עתה, כי חשבנו שלא נזדקק להם בינתיים; ונוכל לבחור את המזמורים וכל זה."

"אבא, וגם סבא וויליאם ציפו שתגיעו מוקדם יותר. אני, יצאתי רק לסיבוב להְיוּלִיז־סטייל ולהוׄלוׄ־היל, לחמם את הרגליים."

"בטח שאבא שלך חיכה! אכן, ודאי שציפה לנו — לטעום מן החביונת הקטנה, שאין כמוה, שהוא עומד לפתוח."

"תיפח רוחי! לא שמעתי מילה על זה!" אמר מר פּני, ברקים של הנאה נבזקים מעדשות משקפיו, ודיק שר בינתיים במאמר מוסגר –

"בחורים ועלמות כבשים יגזוזו."

"שכנים, יהיה לנו מספיק זמן לשתות שמץ משקה עכשיו לפני שעת השינה" אמר מייקל מייל.

"אמת, אמת — זמן מספיק להשתכר כמו לורדים!" ענה באומן בעליצות.

כשדעה זו התקבלה כמשכנעת ביותר, התקדמו כולם בין המשוכות המגוונות והעצים המנקדים אותן פה ושם, בועטים מפעם לפעם בחרטומי נעליהם בעלים הכמושים. עוד מעט ונגלו סימניהם המנצנצים של הבתים הספורים שהרכיבו את הכפר הזעיר מלסטוק־עילית, שאליו כיוונו את דרכם, ובו בזמן ניתן היה לשמוע קול קלוש של פעמוני כנסייה, מצלצלים בצלילי חג המולד, קול שֶצָף על פני הרוח הקלה מכיוון קהילות וות'רברי ולונגפַּדְל שבצידן השני של הגבעות. פִּשפָש קטן הכניס אותם אל הגן, והם המשיכו לאורך השביל אל ביתו של דיק.