תיבת הזיכרונות

1

2019

ארנבות לבנות. אלה היו המילים הראשונות שהוצאתי מפי הבוקר. מאז שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את שתי המילים האלה ביום הראשון של כל חודש. הן אמורות להביא מזל טוב, ואולי זה נשמע מטורף, אבל היום הוא יום הולדתי המאה, אז יכול להיות שיש בזה משהו.

יש אנשים שטוענים שאריכות ימיי מקורה בנס, אבל לדעתי סביר יותר להניח שתוחלת חייו של אדם נקבעת מראש ברגע ההתעברות ואינה נובעת מניצחון של הרוח האנושית או מאיזה פלא רפואי. אין שום קשר לארנבות, על כל פנים. זה צו הגורל. כשהייתי בת שתים־עשרה הרופאים אמרו שיתמזל מזלי אם אגיע לגיל עשרים. נשארתי בחיים הרבה אחרי שהם מתו. במרוצת הדרך עזרתי קצת לגורל. השגחתי על עצמי כמידת האפשר. אני לא נוהגת להפריז, אבל גם לא ממש נמנעת. אני אוכלת פרוסה של עוגת קרם שניט מדי פעם, כמה סוכריות גומי פה ושם. דברים כאלה. אדם חי רק פעם אחת, כמו שאומרים. שמעתי שיש אנשים שמייחסים את גילם המופלג לשתיית כוסית ויסקי קטנה מדי לילה. הם בוחרים בוויסקי אף שלא התקרבו לסקוטלנד מימיהם. אישית אני מעדיפה לשתות כוסית ג'ין מדי פעם. ג'ין פשוט ורגיל, לא מהסוג החדיש והמתוחכם. נדמה לי שכיום יש אפילו ג'ין שמתובל בריבס ובזנגוויל. לא להאמין. בכל אופן, גורל, מזל – תקראו לזה איך שתרצו – אני עומדת לסגור מאה שנה בעולם הזה. אבל הסירו דאגה מליבכם. אולי אני ישישה, אבל לא חסר לי שום בורג. אני לא נמנית עם המספרים הלא־מהימנים האלה. אתם יכולים לסמוך עליי.

בדרך כלל האולם הזה מעוצב בטעם, בגוני חום־דבש רכים, בשילוב חום וירוק בהיר, עם ספות רכות שנותנות לך חיבוק ענק כשאתה צונח עליהן. אבל הערב הוא מקושט בשרשראות נייר בצבעי פסטל, כאלה שילדים מכינים בבית הספר היסודי. אני מתארת לעצמי שחברי מועדון היצירה אחראים להכנתן. שלושה בלונים כסופים – שניים בצורת הספרה אפס, ואחד בצורת הספרה אחת – מתנועעים קלות מעל פתחי האוורור. על השולחנות פרושות מפות שחורות, זרועות כוכבי זהב מנצנצים, שבחורה מסכנה כלשהי תיאלץ לנקות בבוקר. הם יישארו דבוקים לשטיח עד חג המולד, בזה אין ספק.

בפינה, מעל רחבת הריקודים המאולתרת, מיתמרת עוגה עם ארבע קומות. יותר מדי נרות נעוצים בקרם. לעוגה הזו אחראי פרנק – רק הוא היה יכול להגיש לי שי ראוותני כזה. אנחנו נאכל עוגת קצפת במשך שבועות.

מעניין אותי אם אתם מסוגלים לצייר בדמיונכם איך נראית אישה בת מאה. ברשותכם, אספק לכם כמה פרטים. אז בואו נראה. השיער שלי, שפעם היה בצבע זהוב־דבשי, כסוף עכשיו, אבל את המידע הזה כבר הסקתם בעצמכם, מן הסתם. מובן מאליו שהוא כבר לא עבה כפי שהיה בעבר, ומה שנותר ממנו גזוז בתספורת שלטענת קֶנְדיס מכונה "קארֶה שובבי מדורג".

עור כפות הידיים שלי דקיק ומנומר בכתמי גיל, והוורידים הכחולים בולטים לעין. כפות הידיים מסגירות תמיד את הגיל. כפות הידיים והצוואר. בגלל דלקת מפרקים ניוונית יהיה צורך לחתוך את הטבעות שלי כדי להסירן מאצבעותיי אחרי שאסתלק מהעולם הזה. מתחת ללק (כן, אני מקפידה למשוח לק), הציפורניים המשוננות שלי מצהיבות. אני לא אנסה להיות פיוטית ולהשתדל למצוא מילה שתתאר את העיניים שלי, כי עד עצם היום הזה אף אחד לא הצליח להחליט אם הן כחולות או ירוקות. זה תלוי במצב הרוח שלי, ובכל מקרה, כיום הן מעורפלות במקצת.

אומרים שיש לי מזל עם עור הפנים שלי. אני משערת שחלק מזה הוא עניין גנטי, אבל אגלה לכם סוד קטן – כבר כמעט שמונים שנה אני משתמשת בקרם פנים מיוחד. כשעטיני הפרות שבחווה נעשו סדוקים וכואבים, נהגנו לעסות אותם במשחה סמיכה ומרגיעה. כן, קראתם נכון. הסוד שלי לעור יפה הוא קרם לעטינים סדוקים. תיהנו. יש לי מזל גם עם השיניים. ברור שהן לא צחורות כפי שהיו בעבר, אבל הן עדיין בפה שלי ולא בכוס ליד המיטה. היו ימים שתחבתי אצבע לאח ושפשפתי אותן בפחם. מעולם לא נמנעתי גם משימוש בשפתון נועז. למה לא להדגיש את תו הפנים הכי יפה שלך? הערב משחתי עליהן שפתון בגוון שנקרא רוּבּי ווּ, של מישהו בשם מאק. קנדיס קנתה לי אותו. אני מקווה שהוא לא היה יקר מדי, כי היא לא מרוויחה הרבה. היא קנתה לי גם יומן לחמש שנים. האופטימיות של העלומים מדהימה אותי לפעמים.

אני לובשת שמלה שחורה ופשוטה, מחויטת ומחמיאה. כדאי שתדעו ששמלה ברמת תפירה כזו לא קונים בזול, אבל למזלי, לשתי הנשים החביבות שעובדות בחנות הצדקה אין שמץ של מושג מה הן עושות. הן רצו תמורתה עשרה פאונד. עשרה פאונד! הן עושות צחוק? אני לא טיפוס שנוהג לעשוק חנויות צדקה, אז נתתי להן שלושים פאונד והשארתי להן להתלבט במה להלביש את הבובה העירומה שבחלון הראווה.

העיניים שלי סוקרות את החדר ומחפשות פרצופים מוכרים. אני אפילו לא יודעת בדיוק מי כל האנשים האלה, ולא מתחשק לי לשאול. הניחוש שלי הוא שגייסו אותם מאיפשהו כדי שיהיו מספיק אורחים במסיבה. יש אנשים שיבואו לכל מקום כדי לסעוד בחינם. האורות עומעמו, אבל אני עדיין מזהה את פרנק בפינה, יושב בכורסה עמוקה.

פרנק הוא החבר הכי טוב שלי כאן. הוא הגיע רק לפני חודשים אחדים, ובהתחלה היה קצת מרוחק, אבל בסוף הצלחתי לכבוש את ליבו. אני מנופפת אליו קלות, והוא מסיר כובע דמיוני בתגובה. מה עוד אני יכולה לספר לכם עליו? אני לא יכולה לומר שהוא האדם הכי נחמד בעולם, כי לא פגשתי את כל האנשים שחיים בעולם, אבל אני בהחלט יכולה לומר שהוא מועמד ראוי לתואר הזה. הוא גבר נאה באופן יוצא דופן, עם שפם מטופח שנגזז בקפידה. נראה לי שהוא משתמש בסרגל ובמספרי מניקור כדי להשיג את אפקט הארְל פְלין הזה. העיניים שלו עדיין כחולות כדגניות, והשיער שלו עבה, לבן וגלי, כאילו הדביקו לו אותו לראש במכונת גלידה. אני די מקנאת בשיער שלו. הוא גם צעיר, בן שמונים ומשהו, כך שברור שאני זקנה מדי בשבילו. בכל אופן, אני לא הטיפוס שלו. פרנק חי עם ארנסט שלו חמישים ושמונה שנה, ובארבע השנים האחרונות היה נשוי לו. הוא אפילו אימץ לעצמו את שמו של ארנסט, והם היו ידועים בשם מר ומר מאיֶיר. זו הייתה אהבת אמת, ללא ספק.

משום מה עוצמת הקול של המוזיקה מתגברת לרמה מחרישת אוזניים, והלמות הבס מחרידה, עד שאני חשה בה עמוק בתוך בית החזה כאילו מישהו רוקע ברגליו על החזה שלי. אבל אני לא אתחיל להתלונן. אם יש דבר שחושף את הגיל שלך, זה לבקש מאנשים להנמיך את עוצמת הקול של המוזיקה.

אני ממששת באצבעותיי את אבזם הזהב של תיק הלכה שלי, תיק זהה לזה שהוד מלכותה נוהגת להופיע איתו בציבור. מדי פעם אני שואלת את עצמי מה היא מכניסה לתוכו. אולי שקיק סוכריות חמוצות או סוכריות מנטה בשביל הסוסים. היא הרי לא צריכה לקחת איתה כסף קטן או את מפתחות הבית, אבל התיק תמיד איתה, תחוב בשקע המרפק שלה, תמיד בטווח הראייה שלה. רק לידיעתכם, היא שלחה לי כרטיס ברכה. תמונה שלה בחליפה בצבע צהוב קנרי, עם הכובע התואם המתחייב. נעם לה לשמוע שאני חוגגת את יום הולדתי המאה, והיא שולחת לי ברכות לבביות. גם היא נראית טוב לגילה.

תראו, קנדיס ניגשת אליי. האצבעות שלה נעוצות באוזניים, והיא מטה את הראש למעלה ומצקצקת בלשונה בכעס.

"שלום, קנדיס."

"עם מי את מדברת, ג'ני? ראיתי אותך ממלמלת לעצמך. תדעי לך שזה סימן ראשון לשיגעון, כשמישהו מתחיל למלמל לעצמו."

"אני רק חושבת, חמודה. אל תתחילי לדאוג לי."

"ביקשתי מהם להנמיך קצת את הרעש הזה. למלא לך שוב את הכוס?"

"בסדר, אם את מתעקשת. אני אשתה עוד קצת מהיין התוסס הזה."

"האודם נמרח לך קצת. רק רגע, אני אתקן את זה בממחטת נייר."

היא טופחת בממחטת הנייר המלוכלכת על לשונה ומנגבת את האזור שסביב השפתיים שלי כאילו אני ילדונת עם פרצוף דביק. הכוונה שלה טובה, אבל אני בהחלט מסוגלת לתקן את האודם שלי, תודה רבה. אני לא כפוית טובה, באמת. קנדיס היא בחורה מתוקה ואני מחבבת אותה מאוד. אני יודעת שהעבודה הזו היא רק תחנת מעבר בשבילה. היא משתוקקת לעשות איזשהו קורס בקוסמטיקה או משהו כזה, והיא כנראה המפרנסת הראשית במשק הבית שלה. היא גרה עם החבר שלה, שנשמע לי כמו כישלון מוחלט, אבל היא מאוהבת בו עד מעל הראש. כל הזמן בּוֹ ובּוֹ. בהתחלה חשבתי שכשהיא קוראת לו בּוֹ, היא מתכוונת למשמעות המילה בצרפתית –כלומר לארוס או למחזר – אבל התברר שזה פשוט השם האמיתי שלו. תארו לעצמכם. זה מה שהיא אומרת, בכל אופן. בּוֹ הוא נגן. אמנם רק מתחיל, אבל בכל זאת נגן. אני מוכנה להתערב שהשם האמיתי שלו הוא קִית או משהו כזה.

היא חוזרת עם שתי כוסות שמפניה סוג ב' ביד אחת ומגוון טעימות מהמזנון בשנייה.

"בבקשה, גֶ'ני, שני כריכים קטנים מלחם שיפון עם סלמון ומלפפון, ביצה סקוטית וכמה עגבניות קטנות כמו שאת אוהבת." היא פורשת מפית על ברכיי, ולאחר מכן מתיישבת על זרוע הכורסה שלי ולוגמת מהמשקה שלה. "אז את בת מאה, אה? איך זה להגיע לגבורות?"

"אין לי מושג, חומד. כבר עברתי מזמן את גיל שמונים."

"מה?"

"אומרים בן שמונים – לגבורות, ואני הרי כבר בת מאה."

"אה, נכון. לא משנה. אני פשוט לא מסוגלת לדמיין איך זה להגיע לגיל כזה."

האורות בחדר כבו, והמוזיקה מתנגנת כעת בעוצמת קול סבירה של מוזיקת מעליות.

"כשאת תגיעי לגילי, קנדיס, זה לא יהיה כל כך חריג. קשה לי להאמין שזה יזכה אותך בכרטיס ברכה מהמלכה. או מהמלך. מי שזה לא יהיה אז. בת כמה את עכשיו?"

"אני אהיה בת עשרים ושלוש השנה."

"אז באיזו שנה נולדת, 96'?"

היא רוכנת לעברי ונותנת לי מכה קלה מבודחת על הכתף. "כן. כל הכבוד! השכל שלך בסדר גמור, אה? את ממש חכמה. הלוואי שגם אני הייתי טובה במתמטיקה כמוך."

אפשר לחשוב שפתרתי עכשיו סדרה של משוואות ריבועיות ולא הפחתתי 23 מ־2019. לפעמים אני מיואשת מהצעירים של היום.

אני חשה שהטלפון שלה רוטט ברגע שגם היא חשה בזה. היא קמה על רגליה, שולפת אותו מכיסה, מקמטת את מצחה בתמיהה ונועצת את מבטה במסך המואר. היא מקלידה הודעה. האגודלים שלה הופכים לכתם מטושטש של לק שחור.

"אמרתי לו שאני נשארת כאן עד מאוחר," היא נאנחת. "ברצינות, הוא כזה שכחן לפעמים." היא מראה לי תמונה של גבר בוגר שעושה פרצוף חמוץ, והשפה התחתונה שלו משורבבת כמו של ילד מפונק. קווצות שיער שחור כעורב מסתלסלות מעל הבנדנה שהוא חובש, ומאחורי משקפי השמש, שהעדשות שלהם צבועות בצבע ורוד־סגלגל, אני רואה שהעיניים שלו נתחמו בעפרון איפור. אסור לבטוח באדם שמרכיב משקפי שמש בתוך הבית, ובנוגע לאיפור? אתם בטח כבר מתארים לעצמכם מה דעתי בעניין.

"זה בּוֹ, נכון?"

היא מלטפת באצבעה את התמונה וממתיקה אליה חיוך. "נכון שהוא מהמם? הוא צילם סלפי כדי להראות לי כמה הוא עצוב שאני לא נמצאת איתו בבית. הוא כנראה לא אכל כלום. מסכן."

"הוא איבד את יכולת התנועה ברגליים?"

"מה? ברור שלא. פשוט בדרך כלל אני מכינה לו ארוחת ערב." היא מחזירה את הטלפון לכיסה. "אני אארגן לו שקית שאריות מהמזנון."

היא לוגמת לגימה נוספת מהיין התוסס ומציצה בגנבה בשעונה. "אני מרגישה לא נעים עכשיו," היא אומרת. "הייתי צריכה להזכיר לו בבוקר, אבל הוא עדיין ישן כשיצאתי, ולא רציתי להעיר אותו." היא מתופפת באצבעותיה על ירכה.

"קנדיס, לכי הביתה אם את רוצה. את לא צריכה להישאר כאן בגללי."

היא טופחת על זרועי. "בהחלט לא. הערב הזה מוקדש לך, ואני לא מתכוונת ללכת לשום מקום לפני שאשכיב אותך לישון."

"אני לא רוצה שתסתבכי בגללי, חומד."

היא מקמטת את מצחה בתמיהה. "למה שאסתבך? אין שום בעיה. בּוֹ לא כזה. כל עוד הוא יודע איפה אני, לא אכפת לו שאני יוצאת מדי פעם."

"יפה מצידו," אני אומרת. אבל נראה שהיא לא קולטת את העוקצנות שבקולי.

פתאום אני מרגישה שהכול כבר מעבר לכוחותיי. צלחת הקרטון הקטנה שעל ברכיי לא נוחה לשימוש, ושתי עגבניות שרי צנחו אל הרצפה. "נראה לי שאני רוצה לפרוש, קנדיס."

"מה!" היא מזנקת על רגליה ומפילה את הכוס שלי מהשולחן הקטן. "לעזאזל!" היא אומרת ורוכנת להרים אותה. "לפחות היא לא נשברה. אני אלך להביא לך כוס אחרת, ואז נוכל להרים כוסית. את לא יכולה ללכת לישון לפני שנפרוס את העוגה."

היא מוחאת כף ומצליחה לצוד את תשומת ליבם של הנוכחים. "אוקיי, חברים. תקשיבו. ג'ני זקוקה לשנת היופי שלה. אז אנחנו נפרוס עכשיו את העוגה ונשיר 'יום הולדת שמח'."

כשקנדיס מדליקה את הנרות, מישהו פולט את הבדיחה הבלתי נמנעת על כך שצריכים לקרוא לכיתת כוננות של מכבי האש. אין מאה נרות על העוגה – זה יהיה מגוחך – אבל לפחות חמישים נרות נעוצים על פני כל ארבע הקומות שלה.

לפתע פרנק מופיע לצידי ומושיט לי את מרפקו. "אפשר?"

נודף ממנו ריח שמימי, כמו תמיד. אני מתקדמת קצת אל קצה הכורסה ומתחילה להתכונן לקום. אני מניחה יד אחת על זרוע הכורסה, פרנק מושך את המרפק שלי, ואני מצליחה להיעמד בניסיון הראשון. הוא מקרב אליי את ההליכון ולא מניח לי עד שהוא בטוח שאני עומדת בצורה יציבה. העוגה נמצאת בצד הנגדי של החדר, ואני חוששת שהנרות יכבו עד שאגיע אליה. קנדיס לא תכננה את זה כל כך טוב. אני מדדה לעבר העוגה, לצלילי השיר "יום הולדת שמח" שמבוצע בקצב איטי להחריד. לקול מחיאות הכפיים אני מצליחה לשאוף מספיק אוויר לריאות כדי לנשוף ולכבות את הנרות הספורים שעדיין לא כבו והתמזגו עם הקרם. אני חשה בידו של פרנק הנכרכת סביב כתפיי. הוא מחבק אותי ונותן לי נשיקה על הלחי. "יום הולדת שמח, ג'ני."

"נאום!" צועקת קנדיס ומכסה על שפתיה בידיה.

בחדר משתררת דממת ציפייה, ופתאום אני מרגישה שאין לי אוויר. למעשה, רוב הנוכחים במקום הם זרים, אנשים ששידלו אותם להשתתף בחגיגת יום הולדתה של ישישה שהאריכה ימים אחרי כל אדם שהיה חשוב לה מימיה. השנים חולפות בעיני רוחי. כאילו אני צופה ביומן קולנוע, כזה עם תמונות בשחור־לבן, שמתחלפות על המסך ושאנשים מתנועעים בהן בקצב מהיר ולא מציאותי.

אחרי שאני חוזרת לחדרי אני מתיישבת על שפת המיטה. קנדיס כורעת על הרצפה ופושטת את הגרבונים שלי. היא רואה שכפות הרגליים שלי נפוחות ומעסה אותן בפיזור נפש. אני לא יודעת כמה משלמים לה כאן, אבל זה לא מספיק.

"נהנית, ג'ני?"

"כן, חומד," אני עונה בכנות. "עבר הרבה זמן מאז שמישהו עשה דבר כזה בשבילי."

היא קמה ומשליכה את הגרבונים שלי לסל הכביסה. "את צריכה שאעזור לך ללבוש כותונת לילה?" בלי לחכות לתשובה היא פותחת את הרוכסן שבגב השמלה. "הנה. אני אשאיר אותך רגע לבד ואחזור עוד מעט עם השוקו שלך."

אני מעריכה את המחווה. היא עזרה לי בחלקים הקשים – הגרבונים והרוכסן – ואפשרה לי להמשיך להסתדר בעצמי. זה חשוב לתחושת הערך העצמי שלי ולשימור מידה מסוימת של עצמאות – שני דברים שחשובים גם בגילי המופלג. עדיין יש לי כבוד עצמי. אסלח לה על תאונת השפתון.

כשהיא חוזרת, אני יושבת על מיטת היחיד שלי, ומשחת העטינים עדיין רטובה על עורי. אני כורכת את שתי ידיי סביב הספל. הידיים שלי לא ממש רועדות, בטח בהשוואה למצופה מאישה בגילי, אבל אני לא לוקחת סיכונים. וגם לא קנדיס. היא מילאה רק שלושה רבעים מהספל. אני מביטה בפניה ומשתאה על רעננותן שנשמרת אפילו בשעה כזו. רק הגבות שלה הן תאווה לעיניים. זה תו הפנים הכי חשוב שלה, לדבריה.

היא ניגשת אל שידת האיפור שלי ומרימה תמונה ממוסגרת. "מי היפהפייה הזו?" היא שואלת.

הוצאתי את התצלום הבוקר. חשבתי שיהיה נחמד להיזכר בימים שבהם סובבתי ראשים. "זאת אני, טיפשונת. את לא רואה?"

היא נוטלת בידה את התמונה ומקרבת אותה אל פניי. "היית מהממת, ג'ני. בטח כשהיית צעירה הגברים הסתובבו סביבך כמו זבובים."

הצניעות מונעת ממני לאשר את דבריה, אבל היא לא רחוקה מהאמת. לא פעם שאלתי את עצמי אם ייתכן שהשתלשלות החיים שלי הייתה שונה לו הייתי מכוערת כמו הלילה.

היא מחזירה את התמונה אל שידת האיפור, ועיניה נחות על תיבת התכשיטים שלי, העשויה עץ ממורק. "גם אותה לא ראיתי אף פעם." אצבעותיה ממששות את הסוגר, והיא מרימה את המכסה. בין חטטנות להתעניינות עובר גבול עדין.

"תביאי אותה לכאן, חומד."

היא לוקחת את התיבה אל המיטה ומתיישבת על השמיכה. "היא מדהימה, ג'ני."

אני שמחה שהיא מתלהבת מהכישרון שבא לידי ביטוי בהתקנת התיבה, אבל מה שמקנה לתיבה הזו את ייחודה הוא מה שנמצא בתוכה. לא תכשיטים, אלא זיכרונות מחיים שלמים.

בלי שתתבקש לעשות זאת היא תוחבת פנימה את ידה ומוציאה פסלון עץ מגולף של בחורה, שזרועותיה הפשוטות מקיפות חלל ריק. גופי מתקשח כשהיא הופכת את הפסלון בידיה.

"נראה שחסר כאן משהו."

אני לוגמת מהשוקו. "נכון."

אני לא מפרטת, וקנדיס ממשיכה בחיטוטיה. היא תוחבת שוב את ידה לתוך הקופסה ומוציאה חלוק אבן ורוד ומשויש שנאסף בחוף רחוק לפני שנים רבות. אני מושיטה את ידי, והיא שומטת אותו לתוכה. מגעה של האבן מוכר ומנחם, אף על פי שליבי כואב כשאני אוחזת בה שוב בידי. הבטחתי שאנצור אותה לעד, ושמרתי עליה במשך שנים רבות. אני עדיין שומרת עליה.

קנדיס ממשיכה לפשפש בין המכתבים, התצלומים וקטעי העיתונים שהצהיבו מזוקן. היא מוציאה קטע עיתון בן שני טורים ששוכן בתיבה רק חודשים ספורים. הדף עדיין לבן, והדיו טרם דהה. הכותרת קופצת לי מול העיניים, ואף על פי שכבר קראתי אותה אינספור פעמים, היא משפיעה עליי תמיד באותו אופן. אני עוצמת את עיניי לרגע ורואה רק מילה אחת: נרצחו!

היא נועצת את מבטה בכתבה ועיניה מתכווצות. "מה זה?" היא שואלת.

אני נוטלת מידה את דף העיתון, מקפלת אותו לשניים ונושמת נשימה עמוקה. "אני צריכה לבקש ממך טובה, קנדיס."

"בשמחה," היא אומרת בקלילות. "במה אני יכולה לעזור?"

היא נשמעת כאילו היא מצפה שאבקש ממנה לקפוץ לקנות כיכר לחם, אבל היא תגלה עוד מעט שמדובר ביותר מזה. הרבה יותר.

"יש משהו שאני צריכה לעשות, ואני לא יכולה לעשות אותו לבדי. אני זקוקה לעזרתו של אדם שאני יכולה לסמוך עליו. אחרי שאספר לך את הסיפור שלי, אני מקווה שתביני כמה חשוב שאצא לנסיעה הזו."

"נסיעה? איזו נסיעה?"

"זו ההזדמנות האחרונה שלי להניח לעבר במנוחה." אני נוטלת את שתי ידיה בידיי ואוחזת בהן בחוזקה, עד שמפרקי האצבעות שלי מלבינים. "בבקשה ממך, קנדיס. תגידי לי שתצטרפי אליי."