תיכון לילה 5: סוף המשחק

1

המכוניות השחורות הגדולות חלפו בשאגה ברחובות החשוכים של לונדון. הן טסו על פני המטרופולין הצפופה בלי לעצור לרגע, חלפו ברעם ברמזורים אדומים וקרעו את הצמתים.

במושב האחורי של אחת המכוניות ישבה אַלי שֶרידַן לבדה והביטה מהחלון אבל לא ראתה כלום. עיניה היו אדומות וכואבות מרוב בכי.

בעיני רוחה עדיין ראתה את קרטר, עומד לבדו ברחוב החשוך ומניף את אגרופיו, והמאבטחים של נתניאל מסתערים עליו מכל עבר.

הוא בטח הצליח לברוח, ניסתה לעודד את עצמה בפעם האלף. הוא בטח מצא דרך להתחמק מהם ולברוח.

אבל עמוק בלבה היא ידעה שזה לא נכון.

כן, עכשיו הכול התבהר לה. הרי לקראת המפגש יעץ לה ג'רי שתיקח איתה מישהו שהיא סומכת עליו. עכשיו הבינה למה.

תיקחי מישהו שאת סומכת עליו — כדי שנתניאל יוכל לקחת אותו ממך.

תיקחי מישהו שאת סומכת עליו — כדי שנתניאל יוכל להרוג אותו. כמו שהוא הרג את ג'ו.

שוב ושוב משכה אלי בידית הדלת, אבל לשווא. היא החניקה יבבה. היא לא יכולה לצאת, לא יכולה לחזור אליו. הדלתות נעולות דרך המערכת המרכזית של המכונית.

המכונית שנהפכה לבית כלא.

אלי ניסתה להיאבק, התחננה, בכתה... אבל שני הגברים במושב הקדמי לא הגיבו. הם קיבלו פקודה להחזיר אותה לקימריה. והם יצייתו לפקודה הזאת.

התסכול השתולל בתוכה. היא הלמה באגרופיה בדלת.

בצווחת צמיגים נטתה המכונית בסיבוב חד והשליכה את אלי הצדה.

היא אחזה במהירות בידית הבטיחות, אבל המאבטח במושב הקדמי הסתובב והביט בה.

"תחגרי את חגורת הבטיחות. זה מסוכן."

היא הביטה בו בעוינות.

רק לפני חמש שעות ראיתי איך הורגים את סבתא שלי, רצתה להגיד לו. אז סיבוב חד — זה מה שנראה לך מסוכן?

ברגע שחשבה על לוסינדה, חזרו אירועי הלילה והציפו את מוחה. טעם מר מילא את פיה. בדחף פתאומי היא הסתערה על החלון, אבל גם הוא היה נעול.

"אני תכף מקיאה," היא מילמלה.

המאבטח אמר משהו לנהג, והחלון החליק למטה באוושה חרישית.

אוויר צונן זרם פנימה.

אלי הניחה לפרץ הרוח לצנן את פניה ושאפה עמוקות. שערה התנופף סביב ראשה בענן סבוך.

אבל עכשיו, כשיכלה להקיא החוצה, הרגישה שהיא לא מסוגלת. ובכל זאת היא נצמדה לחלון הפתוח, הניחה את רקתה הלחה על מסגרת המתכת הקרה והשתדלה להסדיר את נשימתה ולהירגע.

ריח של עיר, עשן ואספלט, נישא באוויר. לרגע חשבה אלי לעלות על המושב ולקפוץ מהחלון, אל החופש. אבל בנסיעה מהירה כל כך לא היה סיכוי רב שתשרוד את הקפיצה.

עייפות נוראה תקפה אותה. כל גופה כאב. הקרקפת שלה בערה במקום שממנו נתלשו לה כמה קווצות שיער כשאחד הבריונים של נתניאל ניסה לתפוס אותה. הדם הקרוש שעל פניה ועל צווארה צבט את עורה.

היא שיחזרה במוחה את אירועי הערב הנורא, שלב אחר שלב.

התוכנית ההתחלתית היתה פשוטה: הם קבעו להיפגש עם נתניאל במקום ניטרלי — בפארק הַמפּסטֶד הית'. במהלך הפגישה התכוונו להחזיר לידיו את המרגל שלו, ג'רי קול, בתקווה שלאחר מכן נתניאל ייסוג זמנית ויאפשר למנהיגי קימריה להתארגן מחדש.

אבל פתאום, באמצע המפגש, צץ אקדח בידו של ג'רי, והלילה נהפך למערבולת איומה של אלימות, שבשיאה נפלה לוסינדה ארצה, ודם זב מפצע הירייה שבחזהּ.

וכמה מפתיעה היתה התגובה של נתניאל!

אלי הנידה את ראשה, עדיין המומה מהמחזה שנגלה לעיניה.

נתניאל בכה. הוא ניסה נואשות להציל את לוסינדה.

עד אותו רגע חשבה אלי שהוא שונא את סבתא שלה. אבל הוא נראה כאילו לבו נשבר.

דבריו עדיין הצטלצלו במוחה — התחינה שלו באוזני אמו החורגת: "אל תעזבי אותי, לוסינדה..."

כמעט כאילו אהב אותה.

אבל לוסינדה עזבה אותו לנצח. עזבה את כולם.

רק דבר אחד היה ברור עכשיו לאלי — שהיא בשום אופן לא מבינה את נתניאל.

אם הוא לא שנא את לוסינדה, למה הוא נלחם בה? מה הוא רוצה באמת?

אלי הרפתה מידית הדלת ונשענה אחורה על משענת העור החומה. המאבטח במושב הקדמי הסתובב והביט בה.

"מרגישה יותר טוב?"

היא נעצה בו מבט זועם ושתקה.

הוא משך בכתפיו והסתובב בחזרה, והחלון לצדה נסגר.

המכונית האיצה עוד יותר ברגע שעלו על הכביש המהיר, שהיה ריק בשעה כזאת. עוד מעט יצאו מהעיר. מאחוריהם הלכה לונדון והתרחקה בכיפת אורותיה, ולפניהם השתרעו מרחבי הכפר של אנגליה, לוטים באפלה.

לבה של אלי התכווץ בכאב: המרחק בינה לבין קרטר רק הלך וגדל, ולא היה לה מושג מה קורה לו.

דמעה שזלגה הותירה תלם רטוב על לחייה, והיא הרימה יד כדי לנגב אותה. אבל היד לא הספיקה להגיע אל פניה.

טלטלה מפצחת עצמות העיפה אותה ממקומה, ולפני שהצליחה להגיב הסתחררה המכונית בפראות, ואלי נזרקה על פני המושב והתנגשה בחלון בחבטה עזה כל כך, שהבזקי אור ניתזו על גבי המסך השחור שירד על שדה הראייה שלה.

חבל שלא קיבלה את המלצתו של המאבטח ולא חגרה את חגורת הבטיחות...

"מה קרה?" שאלה, אבל קולה נשמע לה מרוחק. המהלומה עדיין צילצלה בראשה.

אף אחד לא ענה.

אלי התיישבה בחזרה וראתה שהנהג מתאמץ לשלוט בהגה. המאבטח דיבר במיקרופון בקול שקט אבל מתוח מאוד.

היא הביטה סביבה וניסתה להבין מה קרה, אבל ראתה רק חושך ופנסי מכוניות.

הנהג קילל וסובב במהירות את ההגה. "לעזאזל. מאיפה הם צצים?"

אלי ניסתה להיאחז בידית הדלת, אבל עוצמת הסיבוב הטיחה אותה בדלת בעוצמה רבה כל כך, שמרוב כאב נפלט האוויר מפיה בנשיפה חדה.

"מה קורה כאן?" דרשה שוב לדעת, והפעם בקול רם יותר, אבל בלי לחכות לתשובה הושיטה יד במהירות אל חגורת הבטיחות וחגרה את עצמה בנקישה מתכתית.

ואז הסתובבה והביטה מהחלון האחורי. המראה שנגלה לעיניה עצר את נשימתה: במקום ארבע מכוניות היו שם עשר.

"המכוניות האלה שלנו?" היא שאלה בקול חלוש.

גם על השאלה הזאת איש לא ענה. אבל היא כבר הבינה את התשובה בעצמה.

מכונית ענקית, גדולה כמו טנק, התחילה לעקוף אותם ונצמדה אליהם במנוע רועם. מכונית הלנד רובר שלהם נראתה קטנה בהשוואה אליה.

אלי בהתה במכונית המפלצתית, ולבה התכווץ. חלונות המכונית היו כהים, כך שהיה בלתי־אפשרי לראות מה קורה בתוכה.

בלי כל אזהרה סטתה המכונית לעברם בשאגת מנוע.

"תיזהר!" קראה אלי והתכופפה.

הנהג משך את ההגה, והמכונית שלהם סטתה ימינה בפתאומיות כזאת שהקיבה של אלי כמעט עלתה אל גרונה.

ההתנגשות נמנעה, אבל המכונית שלהם היטלטלה בפראות, והנהג התאמץ לא לאבד שליטה. הוא לפת בחוזקה את ההגה ושריריו תפחו מרוב מאמץ, כשהצמיגים צווחו וכלי הרכב היטלטל בין שני הנתיבים.

"שישה רכבים או שבעה, חיובי," אמר המאבטח לתוך המיקרופון שלו. הוא אחז בידית הבטיחות שמעל הדלת שלו וניסה להתייצב, כשמכונית ענקית נוספת הגיחה לעברם בשאגה זועמת.

"השיירה נותקה והתפרקה. הרכבים האחרים משתמשים בטקטיקות הסחה... זהירות! משמאל!"

את שתי המילים האחרונות צעק אל הנהג, שברגע האחרון הבחין במכונית שהסתערה לעברם ומשך חזק בהגה. חזק מדי...

המכונית הסתחררה עד בחילה, ואלי כבר לא הרגישה את הכביש מתחת לצמיגים. כאילו הם עפים באוויר.

הכול נראה כמו חלום. העולם בחוץ היטשטש. הם נסחפו במערבולת קטלנית לעבר מעקה הבטיחות הדקיק.

אלי עצמה את עיניה.

עוד רגע נתניאל יתפוס אותם.