תיכון ריקסון 5: תווים חסרים

פרק 1

סופיה

"איך את מרגישה?" שאלה אימא. ישבנו בבית החולים וחיכינו לדוקטור פיטרס.

"באמת, אני בסדר גמור," אמרתי והתאמצתי להעלות חיוך על פניי, למרות שידעתי שהוא לא מגיע עד עיניי.

אימא ואבא לא קנו את זה. בכלל לא. הודות לאחי ארון, מן הסתם, ולהתרגשות המיותרת שלו אחרי ששוב התעלפתי, מולו ומול כל החברים שלנו לפני כמה ימים.

זה קרה לי הרבה לאחרונה. התעלפויות. איבוד הכרה למספר שניות בגלל רמות הברזל הנמוכות שלי. הרופא אמר שזו אנמיה, אבל כשישבתי שם ובהיתי בקיר הלבן, בעוד הוריי הביטו בי בדאגה, ידעתי שמשהו לא בסדר. כמו שמרגישים כשסערה מסתמנת באופק, חשתי את השינוי הקל באוויר.

משהו עומד לקרות.

משהו רע.

"טוב, עדיף להיזהר מאשר להצטער," אמרה אימא, אופטימית ומלאת תקווה.

"את יודעת, מותק," הוסיף אבא. "היית צריכה לספר לנו מוקדם יותר. היינו יכולים —"

"אָש," אימא קטעה את דבריו. "אנחנו פה עכשיו. דוקטור פיטרס יטפל בילדה שלנו. יכול להיות שהיא זקוקה לעירוי ברזל או אולי —"

הפסקתי להקשיב.

אימא לא הייתה רופאה, בדיוק כמוני, וגם גוגל לא. זה היה מפתה לחפש את הסימפטומים שלי, לקרוא על רשימת המחלות האפשריות, אבל כולם יודעים שדבר כזה עלול להסתיים בהתקף חרדה בגלל כמות האפשרויות המפחידות.

היה עדיף לקבל חוות דעת רפואית מקצועית. אבל אני כבר ידעתי. עמוק בתוכי, ידעתי שמשהו לא בסדר איתי.

לא סיפרתי לאף אחד, כמובן. לא רציתי שידאגו או שיעשו עניין ויחנקו אותי. זו הייתה שנת הלימודים האחרונה. כל החיים היו לפניי.

אבל, מה אם לא —?

ניערתי את המחשבות הללו מראשי. לא היה טעם לחפש בעיות כשאני עדיין לא יודעת מה זה. הטלפון שלי רטט בתוך הכיס ושלפתי אותו, לא מופתעת לראות את שמו של ארון.

פרצוף תחת: יש חדש?

עניתי לאחי.

אני: עדיין ממתינים לדוקטור פיטרס.

פרצוף תחת: את תהיי בסדר, סופ. את יודעת את זה, נכון?

לא ידעתי. אבל לא רציתי להדאיג אותו יותר ממה שהוא כבר דאג.

אני: אני יודעת.

פרצוף תחת: פופי מוסרת ד"ש.

אני: תמסור לה בחזרה.

חייכתי. החברה הכי טובה שלי ואחי התגברו סוף־סוף על הבעיות וסיפרו זה לזה איך הם מרגישים. אולי יש כאלה שהיו חושבים שזה מוזר לראות את החברה הכי טובה שלך מתמזמזת עם אחיך התאום, כמובן עד לרמה מסוימת, אבל גם שמחתי בשבילם. ביליתי שנים בהתבוננות בפופי שהשתוקקה לארון, ובאותו זמן בארון, מעמיד פנים שהוא לא מרגיש כמוה, לא שזה הפתיע אותי. בחורים היו בדרך כלל חסרי כל מושג.

הטלפון שלי רטט שוב, אבל הפעם זה לא היה ארון.

קול: אמרתי שאני מצטער.

הכעס בער בתוכי.

קול קנדון. החבר הכי טוב של אחי. קוץ קבוע בתחת שלי.

זו הייתה אשמתו שהגעתי לכאן. הבחור הטיפש לא הצליח לסתום את הפה. לא הצליח לשמור על הסוד שסיפרתי לו.

התעלפתי מספר מדאיג של פעמים מאז הפעם הראשונה, פשוט לא סיפרתי על כך לאף אחד.

לא רציתי להדאיג אנשים, כלומר, לא רציתי להודות במה שקורה לי.

אז שיקרתי.

קול היה היחיד שגילה. הוא גילה והבטיח לא לספר לאף אחד, אבל הוא חשף אותי בפני החברים, בפני ארון. ארון סיפר להורים שלנו, כמובן, והם התחרפנו לגמרי, וגררו אותי אל משרדו של דוקטור פיטרס. הוא לא היה הרופא הקבוע שלי. לא, אבא החליט שאנחנו זקוקים לדעה נוספת, ולכן אנחנו כאן עכשיו, בבית החולים האוניברסיטאי של אלנטאון.

הטלפון רטט שוב.

קול: לא תוכלי להתעלם ממני לנצח.

אני אוּכַל וזה גם מה שהתכוונתי לעשות.

לשנייה אחת, קיוויתי בטיפשותי שאם אחלוק את הסוד שלי עם קול, אם אבטח בו, תהיה לזה משמעות. שהוא יבחר בי ולא בארון.

טיפשה.

הוא מכר אותי בהזדמנות הראשונה.

קול: סופיה, בבקשה...

כיביתי את הטלפון והחזרתי אותו לכיס. שמטתי את ראשי לאחור אל הקיר ופלטתי אנחה.

"יש בעיה, מותק?" שאל אבא.

"לא." לא פקחתי את עיניי. לא רציתי לראות את הדאגה בעיניו. הצל הקבוע שהיה תלוי מעליו ומעל אימא בימים אלה.

"סופיה בנט," קראה המזכירה ואני פקחתי את עיניי. "דוקטור פיטרס מוכן לקראתך."

ליבי שקע. מטה, מטה, מטה, צנח אל הבטן ואז אל כפות רגליי ואל האדמה שתחתיי. זהו זה...

הרגע שניסיתי כל כך להתחמק ממנו. כי ההכחשה הייתה חברה שלי, והאמת... האמת הייתה האויבת.

"מוכנה?" אימא חייכה כשגררתי את עצמי מתוך כורסת העור הרכה.

חדר ההמתנה של דוקטור פיטרס היה נחמד, נוח וביתי. לא יכולתי שלא לתהות אם זו הייתה דרכו לרכך את המכה של כל החדשות הרעות, שבלי ספק מגיעות בעקבות ההמתנה כאן. אבא דפק בדלת ונכנס, אימא ואני בעקבותיו.

"אה, סופיה, מר וגברת בנט. נעים לראות אתכם. היכנסו, שבו."

כל סנטימטר בי רטט בציפייה מתוחה כשהתיישבתי בכיסא מעוצב.

"אז, סופיה. תספרי לי מה קורה איתך."

שתיקה. היא נתלתה באוויר כמו ענן סמיך ומעיק. אצבעותיי צבטו את העור הרך וניסיתי להביט לכל מקום פרט לעיניו החביבות של הרופא, כי חביבות לא תעזור לי כאן.

"סופיה," זירזה אותי אימא וכיסתה את ידי בידה. "את צריכה לספר לו, מותק."

"זה בסדר, סופיה. אני כאן כדי לעזור, אבל אני לא יכול לרפא אותך אם לא אדע מה לא בסדר." הוא חייך אליי בעידוד אבל זה לא עשה הרבה כדי לפוגג את הגוש בבטני. "קראתי את הערותיו של דוקטור לבוסקי, אבל הייתי רוצה לשמוע את דעתך בעניין."

"אני מתעלפת."

"אוקיי." הוא רכן לעברי, והצמיד את אצבעותיו זו לזו. "בדיקות הדם שדוקטור לבוסקי ערך מוכיחות שאת אנמית. דיברתם על כך שרמת ברזל נמוכה היא חלק מזה?"

הנהנתי. "זה הפך גרוע יותר." המילים נפלטו ממני בנשימה מהירה.

"על כמה פעמים אנחנו מדברים?"

"שמונה פעמים מאז הבדיקה של דוקטור לבוסקי."

אימא התכווצה ולא יכולתי להסתכל עליה. כאילו גם היא ידעה. ידעה שמשהו לא תקין בי. משהו חמור יותר מאנמיה קשה.

"משהו נוסף?" הוא שאל ועיין בניירות המונחים לפניו.

המסמכים שלי. התיק הרפואי שלי. תוצאות בדיקות הדם ותפקודי האיברים החיוניים מהביקור אצל דוקטור לבוסקי.

"אני עייפה כל הזמן, אבל זו לא עייפות מחוסר שינה בגלל שנרדמתי מאוחר או קמתי מוקדם בבוקר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני מרגישה את זה עמוק בעצמות."

"אוקיי." מצחו התקמט. "יש חבּוּרות חדשות ולא רגילות?" הנדתי בראשי. "נפיחויות? הזעה בלילות?"

"לא."

"כאבי ראש?"

"לפעמים. מדי פעם קשה לי להתרכז בשיעורים."

"מה אתה חושב, דוקטור?" שאל אבא וקולו רעד מעט.

"אני רוצה לערוך עוד כמה בדיקות, לוודא שלא החמיצו כלום בבדיקות הדם שנערכו בפעם הקודמת."

"אתה לא חושב שזו אנמיה?"

"לסופיה יש ספירה נמוכה של כדוריות דם אדומות וזה מורה על אנמיה, אבל יש לה גם רמה גבוהה של כדוריות דם לבנות," הוא אמר ותופף על מקשי המקלדת שלו. "אני רוצה לקבל תמונה מלאה לפני שנקפוץ למסקנות."

"כמה זמן זה ייקח?"

"נוכל לארגן את הבדיקות מייד. נקבל את תוצאות בדיקות הדם תוך עשרים וארבע שעות ונמשיך משם."

אימא ואבא החליפו מבטים חוששים. "מה שנכון לדעתך," אמר אבא.

"איך זה נשמע לך, סופיה? יש לך שאלות?"

הנדתי בראשי, לא בטוחה מה הוא רוצה שאגיד.

"נבדוק הכול, ואז נדע בדיוק עם מה אנחנו מתמודדים."

"תודה, דוקטור פיטרס. אנחנו מעריכים את זה." אבא התרומם כדי ללחוץ את ידו.

"בשביל זה אני פה. נדבר שוב מחר כשהתוצאות יגיעו אליי. היה נעים לפגוש אתכם."

"תודה רבה," אמרה אימא, ואני מלמלתי ברכת פרידה משלי. לא רציתי שיחטטו וידקרו אותי שוב. לא רציתי שום דבר מכל זה. אבל כאן הייתי. בקושי בת שמונה־עשרה, בשנתי האחרונה בתיכון, ועולמי עמד על סף קריעה לגזרים.

פשוט ידעתי את זה.

"היי, איך את מרגישה?" פופי צנחה על הספה לצידי.

"בסדר." משכתי בכתפיי והתעסקתי ברוכסן הסווטשירט של תיכון ריקסון שלי. אחרי שחזרנו מבית החולים, ארון הציע לי — אוקיי, גרר אותי — להצטרף אליו למחסן בקצה החצר שלנו, שאותו הוא הפך למקום מפגש לחברים שלנו.

הוא הבטיח לי ערב של ממתקים, חטיפים וכמה מהסרטים האהובים עלינו ביותר. הוא שכח, מן הסתם, לספר לי שפופי, קול ואחינו עזרא והחברה שלו אשלי, מצטרפים אלינו.

"את שקטה."

"אני לא יודעת מה את רוצה שאגיד." עיניי זינקו אל הבחורים ששיחקו ביליארד ואל אשלי, שעודדה אותם ממקומה על השרפרף.

"חשבתי שדוקטור פיטרס אמר שהבדיקות הן רק אמצעי זהירות."

לא, זה מה שאימא ואבא סיפרו לארון. הם לא רצו להדאיג אותו שלא לצורך, ואני הסכמתי. הוא צריך להתמקד בלימודים, בקבוצה ובתוכנית להגיע אל משחקי הגמר ולהגן על האליפות.

"נכון." השקר נשפך ממני.

"היי, סופ." פופי נגעה בזרועי והבטתי בה. שפתיה התרוממו בחיוך רך. "את יודעת שהכול יהיה בסדר, נכון?"

אח, השקר הקטן הזה שאנשים סיפרו לעצמם כשהיה קשה לדמיין את האמת.

"כן." שקר נוסף. עוד שקע בליבי.

"אנחנו יכולים לדבר?"

קול צץ והתנשא מעליי כמו ענן סערה כהה, סערה שהייתי מעדיפה לחמוק ממנה.

"לא," אמרתי והפניתי את מבטי. סירבתי להביט בו, לאפשר לו לראות מה הבגידה שלו עשתה לי.

"סופ, בחייך —"

"קול," פופי נאנחה.

"כן," הוא פלט בקושי. "שיהיה."

הרמתי את מבטי בדיוק כשהוא הלך.

"את יודעת, הוא רק עשה את מה שהוא חשב שצריך," היא נעצה בי מבט מבין, אבל הוא לא חדר את הקרח סביב ליבי.

"זה לא היה הסוד שלו, הוא לא היה צריך לספר." זקפתי את סנטרי בהתרסה. נעצתי בה מבט, מאתגרת אותה להתווכח איתי.

"סופיה —" היא נאנחה.

"יו, פופי סטאר, בואי הנה ותני לי נשיקה למזל."

לחייה האדימו ואני גלגלתי את עיניי.

"סליחה, אני —"

"תלכי. את יודעת שהוא לא יפסיק עד שתבואי."

"אבל אני —"

"פשוט תלכי, פופס," אמרתי ותחושת אשמה בעבעה בתוכי, אבל הערב לא הייתי חברה טובה.

למען האמת, הייתי צריכה לעזוב ולהניח לזוגות המאושרים ולקול ליהנות מהמשך הערב.

בשנייה שהיא עזבה אותי, קמתי והלכתי לכיוון הדלת.

"את הולכת?" קרא ארון ושרבב את שפתיו כמו ילד, תוך שהוא כורך את זרועו סביב צווארה של פופי ומושך אותה אליו.

"אני לא מרגישה כל כך חברותית. תיהנו."

"סופ, בחייך —" הבעתו התרככה.

"באמת, אני אהיה בסדר. שום דבר ששינה מוקדמת לא תתקן."

"אנחנו יכולים לצפות בסרט," הציעה אשלי.

"אין לי מצב רוח, אבל אני אראה אתכם מחר בבית הספר, חבר'ה. לילה טוב." נופפתי אליהם והתעלמתי ממבטו הנוקב של קול, כשיצאתי אל אוויר הלילה הקריר. הספקתי כמעט לחצות את החצר כשקול גרם לי לעצור.

"סופיה?"

"תחזור פנימה, קול," אמרתי ומיהרתי אל הדלת.

"את מוכנה לחכות שנייה אחת? תדברי איתי... תני לי להסביר."

הסתובבתי ונעצתי בו מבט. "אין לי מה להגיד לך."

"זה בולשיט ואת יודעת את זה, סופ. סיפרתי להם רק כי אני —"

"כי אתה מה? הא?" קירבתי את פניי אל פניו. "אני סיפרתי לך... דברים, כי בטחתי בך. כי חשבתי... תשכח מזה. טעיתי שבטחתי בך. תתרחק ממני, קול."

התכוונתי להתרחק בסערה אבל הוא אחז במפרק כף ידי ומנע ממני לזוז. "סופיה... אני —"

"יו, קנדון." קולו של אחי חלף באוויר, וקול זינק לאחור כאילו עורי צרב אותו.

"כן?" הוא קרא בחזרה.

"תביא עוד כמה שקיות של צ'יפס אם אתה כבר שם."

"בסדר."

קול חזר להביט בי וחרדה הסתחררה בעיניו. כיווצתי את שפתיי, הנדתי בראשי ונכנסתי פנימה. הייתי טיפשה שבטחתי בקול. הוא היה החבר הכי טוב של אחי. מובן שהנאמנות שלו תמיד תהיה לארון, אבל רק לשנייה אחת, קיוויתי —

הו, מה זה חשוב עכשיו?

קול הראה לי את פרצופו האמיתי ולא היה לי זמן לבזבז על בחור שתמיד יבחר באחי על פניי. לא כשהייתי כמעט בטוחה שהחיים שלי עומדים לקרוס.

"סופיה —" הוא קרא והלך אחריי אל הבית.

"שמעת את ארון," מלמלתי. "אל תגרום לו לחכות."

"בחייך, זה לא הוגן, ואת יודעת את זה."

כיווצתי את גבותיי והבטתי בו מעבר לכתפי. "אתה לא יודע, קול? החיים לא הוגנים."

ואז הלכתי ממנו. כי, למען האמת, היו לי דברים גדולים יותר לדאוג להם.

לא הלכתי לבית הספר למחרת. דוקטור פיטרס התקשר לאבא. תוצאות בדיקות הדם שלי הגיעו והוא רצה לראות אותנו. לא הייתי צריכה הסבר — אלה לא יהיו חדשות טובות.

אבל הם לא מספרים לך את זה בטלפון, מובן שלא. הם ביצעו את כל הטקס. הזמנה לפגישה, לגרום לך לשרוד את ההמתנה הארוכה והמייסרת עד שתגיע סוף־סוף אל משרדו של הרופא.

"מותק?" אימא לחצה את ידי ואני מצמצתי לעברה. כיביתי את עצמי נפשית איפשהו בין היציאה מריקסון והנסיעה לאלנטאון. הייתי קהת חושים. חלולה.

אבל ידעתי. תקראו לזה אינסטינקט או אינטואיציה, או כוח עליון כלשהו, או שזו פשוט הייתה העובדה שהרגשתי לא טוב. בפנים. במקומות עמוקים ואפלים, שאתה לא אמור להרגיש.

"זה יכול להיות שום דבר," אמר אבא בהבעה מלאת דאגה.

"אש," לחשה אימא.

הם ידעו.

עמוק בפנים, גם הם ידעו. אבל זה היה התפקיד שלהם להישאר אופטימיים וחיוביים. למזער את עוצמת הסופה המתקרבת.

המזכירה אמרה שדוקטור פיטרס מצפה לנו, והלכנו במסדרון אל משרדו. כל צעד הרגיש כמו פילוס דרך בחול טובעני, וליבי הלם בפראות בחזי.

"סופיה?" אבא נגע בשיפולי גבי והוביל אותי בעדינות קדימה מבעד לדלת הפתוחה. אימא הביטה לאחור וחייכה, ועיניה הכהות התמלאו חוסר ביטחון.

"סופיה, מר וגברת בנט. טוב לראות אתכם שוב." התיישבנו בכיסאות מולו.

"דוקטור פיטרס." אבא הניד בראשו. "לא ציפינו שתתקשרו כל כך מהר."

"קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם של סופיה מהמעבדה, ורציתי להתקדם מהר ככל האפשר."

"להתקדם עם מה בדיוק?" אימא זזה בכיסאה ולקחה את ידי בידה.

"ביצענו בדיקת דם מבדלת. בדיקת דם רגילה אומרת לנו מהו מספרן הכולל של הכדוריות הלבנות בדם, הבדיקה המבדלת מודדת את סוגי הכדוריות הלבנות, בנוסף לרמות כדוריות הדם האחרות, כולל כדוריות הדם האדומות וטסיות דם. התוצאות של סופיה מראות על כמות חריגה של כדוריות דם לבנות."

"אוקיי, מה המשמעות?"

אני כבר ידעתי מה המשמעות. הודות לדוקטור גוגל, ידעתי הרבה יותר מדי.

"זה אומר שאני רוצה לשלוח את סופיה לביופסיה של מח העצם היום —"

"ב... ביופסיה." אימא השתנקה. "אתה חושב שיש לה... סרטן?"

"אני חושב שיכול להיות שלסופיה יש לוקמיה מיאלואידית כרונית, או סי.אם.אל.1 בקיצור. לא נדע בוודאות עד שנבצע את הביופסיה, אבל אני סבור שזה הדבר שאנחנו מתמודדים איתו."

"הו, אלוהים. לא יכול להיות שזה קורה."

"מאיה," אבא שלח את ידו ואחז בידה, בעוד אני ישבתי שם, קהת חושים. לא ידעתי מה ציפיתי שיקרה כשאשמע את המילה.

לוקמיה.

סרטן הדם.

סרטן.

המילה קרקשה בתוך גולגולתי כמו מסמרים.

"סופיה, יש לך שאלות?" אמר דוקטור פיטרס. "אני בטוח שזה קשה לעיכול."

"זה יכאב?"

"לקיחת הביופסיה?"

הנהנתי.

"אולי תרגישי אי־נוחות לזמן קצר. נבצע גם מה שנקרא שאיבת מח עצם, בזמן שנערוך את הבדיקה. זה אומר שנשאב דוגמה של נוזל ממח העצם. זה יסייע לנו לדעת בדיוק עם מה אנחנו מתמודדים. אני יודע כמה מאיים זה נשמע, סופיה, אבל אני רוצה להבטיח לך שאת נמצאת בידיים טובות. נעשה הכול כדי לגרום לך להבריא."

דבריו היו רעש לבן כנגד נהמת הדם בין אוזניי.

אבא כחכח בגרונו. הצצתי בו וראיתי שפניו האפירו. "תודה, דוקטור פיטרס. תבטיח לי שתטפל בילדה שלנו."

"אני נותן לך את המילה שלי."

המילה שלו.

אבל זה לא מה שיציל אותי...

נכון?

Chronic myeloid leukaemia.