תיפרדי ממנו, בשבילי

פרולוג

שבעים ושתיים שעות אחרי הפרידה   היידן

כשאת ואני ניפגש בסוף הרומן הזה, תהיי חייבת לי התנצלות גדולה.

כן, את.

האדם שטורף את המילים האלה.

אני יכול לראות אותך שופטת אותי מראש — תוהה למה הפנים שלי חבולות ופצועות או למה אני משתופף על כיסא העור האפור בפנטהאוז שלי.

את מתביישת שאמרת אי־פעם לחברים שלך איזה סקסי בטירוף או חתיך הורס אני. איך גרמתי לך להרטיב בתחתונים כשראית אותי על השער של אסקוויר או־ג'י־קיו.

קודם כול, אין בעד מה על הדבר האחרון. אני יודע שהחבר/הבעל שלך לא נתן לך סקס מטריף חושים ומעגל בהונות כבר נצח, אז תתייחסי לכישורי המסת התחתונים שלי כסוד הקטן והמלוכלך שלנו.

שנית, אני מודע היטב לעובדה שאני ממש לא נראה כמו המלך השחצן של ניו יורק או הפלייבוי הפרוע של מנהטן ברגע זה. אין צורך להזכיר לי.

וכן, אני גם יודע שאני מדמם על רצפת השיש הזו...

אני רוצה לספר לך מה קרה, אבל בקושי מצליח להזיז את הלסת שלי ברגע זה, ובכל מקרה, בחיים לא תאמיני לי.

אז, אספר לך משהו אחר.

את כל מה שלמדתי בשבעים ושתיים השעות האחרונות ניתן לסכם במשפט אחד — ההבדל היחיד בין פרידה הרסנית לבין תאונה עם הרכב זה העובדה שהייתי בשמחה מעדיף לסבול את האחרון יותר מפעם אחת.

עצמות שבורות, סדקים, זעזוע מוח ושריטות? אני יכול להתמודד עם כל הדברים האלה.

זמן ההחלמה מהפציעות האלה לוקח בין שישה שבועות לשישה חודשים. ואחרי שהרופאים יתנו לי כמויות של משככי כאבים ופגישות פיזיותרפיה עוצמתיות, אני אוכל להמשיך בחיים שלי כאילו התאונה לא קרתה מעולם.

אבל לב שבור אחרי פרידה? אין שום משככי כאבים, פיזיותרפיה או תוכניות התאוששות מובטחות זמינות. וכל אחד שאומר שהזמן מרפא את כל הפצעים, מעולם לא אהב ואיבד את החברה הכי טובה שלו.

'אתה חלאה מחורבנת!' הקול של החברה הכי טובה שלי, פנלופי, נשמע לפתע ברמקולים של הפנטהאוז בפעם המי יודע כמה הבוקר.

נאבקתי לצעוד לשם ולכבות את זה, אבל זה בלתי אפשרי. אני לא יכול להרגיש את הרגליים שלי.

"אני שונאת ששכבתי איתך אי־פעם, שסמכתי עליך שתהיה משהו יותר מהבן זונה השחצן והיהיר שתמיד היית," היא אומרת. "אני מבטיחה שבחיים, בחיים לא אדבר איתך שוב כל עוד אני חיה."

ביפ!

"אני שונאת אותך, היידן האנטר." היא מתחילה הודעה חדשה. "אני. שונאת. אותך. אני מקווה שהזין שלך ינשור ושתאבד כל אגורה בחשבון הבנק שלך. אלה הדברים היחידים שהיה אכפת לך מהם, בכל מקרה."

ביפ!

"השמטתי דבר אחד אחרון, מניאק..." הקול שלה נשבר, והלב שלי מתפרץ בלהבות. "רק שתדע, אתה זה שהתחיל את המלחמה הקרה שלנו לפני שנים. זה היית אתה והיא תמיד הייתה באשמתך... כחברה הכי טובה לשעבר שלך, הרשה לי לתת שם לפרידה שלנו כמו שנתנו שם לכל אחת מהאחרות שלי."

היא נעצרת במשך כמה שניות, ומושכת באף בין הנשימות. "אתה באופן רשמי 'זה שלא היה צריך לקרות אף־פעם'. היית טוב יותר בלעזור לי להשיג בחורים אחרים מאשר בלשכנע אותנו לחצות את הגבול. וגם לא היית כזה טוב במיטה. היה לי סקס הרבה יותר טוב עם האקסים שלי."

ביפ!

אין סיבה שאגיב למשפט האחרון, כי שנינו יודעים שזה שקר.

וזה אפילו לא שקר טוב.

למרות שלשמוע את הכאב בקול שלה כואב בטירוף, זה הכי הרבה שהיא דיברה איתי כבר ימים, וחלק ממני שמח שהיא התקשרה.

עד כמה שהייתי מת לספר לה את הצד שלי בסיפור, הווה אומר, למה הפרידה שלנו אינה באשמתי, היא אולי צודקת לגבי זה שחצינו את הגבול.

אולי אם הייתי אומר לה שתמשיך לצאת איתו, ושהוא גבר הרבה יותר טוב ממני —הוא לא — אז הייתי עדיין עוזר לה לצאת עם איזה בחור אחר. אולי, אם לא הייתי מתעקש שמערכת היחסים שלנו שווה את הסיכון, היינו יכולים להישאר חברים הכי טובים וזהו.

מצד שני, פנלופי ואני לא תמיד היינו קרובים כל־כך.

לכל הרוחות, היא אפילו לא הייתה ידידה שלי בשנים הראשונות שהכרתי אותה.

היא הייתה לא יותר מגלגל שלישי מיותר, אישה שהייתה אמורה להיות מחוץ לתחום לנצח.

היא הייתה האחות הצעירה של החבר (האחר) הכי טוב שלי...