תיק כפול

מתחיל להחשיך. הוא עומד מחוץ לבית שלהם. מסתתר. אור בוקע מהחלון שבסלון. הוא יודע שלא רואים אותו אבל הוא רואה את הנעשה בפנים. הוא סקרן. הוא רואה אותה מתהלכת מהמטבח לסלון, אוחזת בספל תה או קפה, הוא לא בטוח, ומתיישבת בנינוחות על הספה מול הטלוויזיה. הוא מתיישב גם. על גדר האבנים הלחה. עכשיו כבר חושך והרוח מתחזקת. האדרנלין משאיר את גופו חם.

דלת הכניסה לבית נפתחת והוא רואה אותו נכנס, גדול יותר ממה שדמיין אותו. הוא זורק את המפתחות והארנק על השולחן, ניגש לשלט הטלוויזיה ומכבה אותה. היא מפנה את מבטה אליו, היא נראית מבולבלת. הוא עומד. מולה. היא נשארת לשבת. הוא צועק. הוא כועס. ידיו מתנופפות באוויר. מה הוא אומר? הוא לא יכול לשמוע. החלון סגור.

היא מביטה בו בפחד, בכל הגוף שלה רואים את הפחד. הוא מתקרב אליה בתנועה מאיימת והיא משתחלת מתחת לזרועו ונעמדת מולו. היא פורסת את כפות ידיה, כמו מניפות דקיקות ומנסה להחביא את ראשה מאחוריהן, להגן על עצמה. הוא פוסע לקראתה והיא הולכת אחורה לעבר המטבח, מסתובבת כדי לראות לאן רגליה לוקחות אותה. הוא בקושי נושם. רק שלא תמעד.

הוא מנחית יד עבה, גסה, על הלחי הלבנה שלה. הלחי מאדימה ומתחילה לבעור. היא מאבדת את שיווי המשקל ונשענת על כיסא האוכל כדי לייצב את עצמה.

הוא נעמד. המכנסיים שלו לחים מאבני הגדר והלב שלו דופק בחוזקה. הרוח שורקת באוזנו. הוא מתקרב לחלון ונעצר. הוא רוצה לעזור לה אבל מפחד להיחשף.

האיש הגדול שוב צועק עליה, רוק ניתז מפיו. עכשיו הוא מתקרב אליה ודוחף אותה לעבר הקיר. עיניה זזות, חסרות מיקוד והצבע נעלם מפניה. הוא עומד מולה והכעס בעיניים שלו בוער, עוד שנייה ייצאו מחוריהן. היא מנסה להדוף אותו אבל הוא גדול ממנה. היא מחפשת דרך לברוח אבל הוא סוגר עליה. היא שוב משתחלת מתחת ליד שלו ומצליחה לתפוס ממנו מרחק. היא אומרת לו משהו, כנראה מנסה לרכך אותו. הוא לא שומע אותה. הוא אחוז דיבוק. הוא בטח מאלה שאחר כך מתחרטים.

נראה שהיא מחפשת משהו. אבל מה? משהו לזרוק עליו! המבט שלה מתביית על אגרטל. היא מרימה את האגרטל הכבד וזורקת לעברו. היא מפספסת. האגרטל נשמט, נוחת סמוך לכפות רגליו ומתנפץ לחתיכות קטנות. הוא צוחק עליה. היא לא מתייאשת. היא לוקחת כל מה שהיא מוצאת על השולחן — מפתחות, כוס זכוכית, נרתיק טבק, תפוח ירוק — קשה מבעד לחלון לראות מה — הכול היא זורקת. רק שמשהו יפגע. זה לא מזיז לו. הוא מתקדם לעברה בצעדים גדולים ומהירים ואין לה לאן לברוח. הקיר מאחוריה, הוא סוגר עליה. הוא לופת את זרועה, מסובב אותה, מבחוץ נדמה לו שהאיש שבר אותה. שאגותיו מתגברות על זעקות הכאב שלה. הוא צווח עליה וממשיך ומטיח את ראשה בקיר עד שהיא נוזלת על הרצפה בסלון.

הוא עומד קפוא כמו מאובן מחוץ לביתם. הלסת שלו נעולה וכפות ידיו קפוצות לאגרופים. מגיע לו למות, למניאק הזה, על מה שעשה לה עכשיו. ולא רק לה. על הכול.