תישארי איתי 3: עכשיו פקחי את עינייך

פרק ראשון

"העולם הזה זקוק ליותר נשים שעמוד השדרה שלהן ננשך על ידי אומץ לב, ויותר גברים, שהלבבות שלהם נושקו על ידי חסד עדין." אוליבר מאסטרס   מיה שבעה חודשים מאוחר יותר — יום השחרור

זה היה אמור להיות קל לחשכה להשתלט. קל באופן מטריד, בהתחשב בכך שהיו לי כל האלמנטים הנדרשים, כדי לגרור אותי לשם.

למה לא מצאתי את עצמי שם הפעם? מדוע, אחרי כל הזמן הזה, רציתי לברוח מהתהום השחורה הקודרת, כאשר לפני כן הרשיתי לעצמי לטבוע בתוכה?

מחשבות על אוֹלִי המשיכו להעניק לי תקווה. ידעתי שהוא שם, עומד בתוך האור, מחכה לי. עצמתי את עיניי ודמיינתי אותנו שם — השמש תלויה גבוה, עוברת מעל שדות פרגים, הסטן האדום של עלי הכותרת מדגדג את קרסולינו. זה היה חמים, בטוח וטוב יותר מן המציאות הזאת.

אבל זה היה מפלט זמני, ואלוהים יכול היה לסכן כמה שירצה את אוֹלִי ואת העתיד שחלמנו עליו, ממש אל מול עיניי. זה היה עינוי אכזרי, לתת לי את כל מה שמעולם לא ידעתי שאני רוצה, רק כדי לקחת את הכול ממני. איך הוא העז לבחון את כוחי? האם הוא לא ידע שאני לא מושיטה יד הפעם?

פשוט לקחתי את זה.

במהלך השנתיים האחרונות, הנחתי לכוחות חיצוניים להכתיב את חיי, את תחושותיי, את ראשי. הרשיתי לכל האחרים לתפוס שליטה על השאלה מה יהיה העונש שלי על כל העוולות שגרמתי.

תודה אלוהים שאתה בוחן אותי. למדתי את הלקח שלי.

סבלתי מספיק. שילמתי את חובותיי.

ובסופו של דבר, אפילו הארורים־לשעבר היו ראויים להיות מאושרים.

הדבר האחרון שזכרתי לפני שהכול החשיך היה הנעליים הבוציות השחורות שהיו תלויות מלמעלה, כשהראייה שלי הפכה ממטושטשת לשחורה. חשכה מוחלטת.

דמעה זלגה על לחיי, וכשעיניי נפקחו, החשכה שוב קידמה את פניי. אבל לא נתתי לה להיכנס. לא הפעם. התגובה המיידית שלי הייתה לצרוח, אבל הסרט הדביק שהודבק על שפתיי לא רק שמנע את זה, אלא גם יצר אצלי פאניקה, כשנהיה לי יותר ויותר קשה לנשום.

החמצן הפך להיות נדיר ביותר, ואפי צרב. מפרקי ידיי וקרסוליי נקשרו יחד, וזזתי במקומי, זורקת את רגליי המחוברות, אך ברכיי רק הוטחו בקירות שסביבי. לא הייתה כל דרך לצאת. עצמתי את עיניי, ועוד דמעה לוהטת זלגה למטה, כשהחזה שלי בער מחוסר אוויר, והפחד הסתחרר בתוכי, מנסה למשוך אותי אל מתחת לזרם.

אית'ן. זה היה הוא לכל אורך הדרך, אבל למה לא ראיתי את זה קודם? פעם, בעבר, התוודיתי שלאית'ן יש לב כשל מלאך המוות, ובמשך חודשים נתתי לאיש הזה, שחשבתי שהכרתי, להיכנס למיטה שלי, אפילו בלילות שהוא לקח חיים של אנשים. לאית'ן לא היה רק לב של מלאך המוות, הוא היה מלאך המוות הארור לכל אורך הדרך. ואני נתתי לו לגעת בי, נתתי לו להרגיע אותי. אפשרתי לו להיכנס, והרתיח אותי לגלות עד כמה טעיתי לגביו, כשההתנהגות האנושית הייתה הדבר היחיד שהייתי באמת טובה בו, וטעיתי לגמרי לגבי אית'ן.

אית'ן הוביל את הבחורים האלה אל מותם — חיים גנובים — והוא יכול היה לצאת מזה בלי לשלם, אם לא הייתי נכנסת ותופסת אותו באמצע. הוא הביט בי בחזרה בכיתה בקומה השלישית עם הלם מוחלט בעיניו הכחולות המחשמלות. עיניי הביטו בו באימה דומה, לפני שהוא הפיל אותי על הרצפה. "סליחה," הוא אמר שוב ושוב עד שזה הפך להיות הדבר האחרון ששמעתי לפני שהחשכה השתלטה.

רק כשהמכונית נעצרה הבנתי שנעתי במשך כל הזמן הזה בתוך החלל האפל, הקטן הזה. דלת נטרקה, מטלטלת את תא המטען שבתוכו נכלאתי, והדמעות שלי נעצרו באמצע. נשארתי דוממת. חיכיתי לבלתי נמנע.

זה היה זה. אית'ן ינסה להרוג גם אותי.

מעולם לא פחדתי למות. למעשה, המוות פחד ממני. במשך שנים, רקדתי על חבל דק בלי שום דאגה בעולם, מתגרה בגורל המאיים, ולוחשת, "קח אותי, בוא נראה אותך," כשזרועותיי פרושות גבוה לצידי גופי. מתברר שהמוות היה כלבה קטנה ומפוחדת.

אבל זה היה לפני שאוֹלִי נכנס לחיי.

ברגע שאוֹלִי פילס את דרכו פנימה, הוא הפך להיות המרכז שלי. מרכז הכובד שלי. אוֹלִי אהב אותי מספיק בשביל שנינו, עד שלמדתי לאהוב את עצמי בסופו של דבר. למדתי לאהוב את עצמי ואת האדם שצמחתי להיות. לא דולור, לא התרגילים שעשו לי, ולא ההצקות יכולים היו לקחת את זה ממני.

גם אית'ן לא יוכל.

אם המוות לא היה כלבה קטנה ומפוחדת בעבר, אז ללא ספק הוא צריך להיות כזה עכשיו, משום שלא היה מאבק שאיכנע לו. לא הפעם. אני אלחם לא רק למען עצמי, אלא למען אוֹלִי ולמען חיים שלמים איתו.

תא המטען נפתח, ופרץ של אוויר רענן התפרץ אל החלל הסגור שבו הייתי לכודה. השמש הבוהקת אילצה את עיניי להיעצם, והסטתי את ראשי מהאור לרגע, עד שעיניי יצליחו להתרגל.

"הגענו," אית'ן אמר, אבל הפעם קולו היה אדיש. באי רצון, פקחתי עיניים, ותווי פניו של אית'ן התגלו. עיניים חלולות בהו בי, ונלחמתי במילים אל מול הסרט הדביק. לרגע קצר אחד, אית'ן הסתובב וגרד את עורפו, כשכתפיו התקשחו בתוך הטישרט השחורה החלקה. אחר כך הוא הזדקף ופנה בחזרה אליי. "זאת אשמתך," הוא הדגיש, ונשמע יותר כאילו מנסה לשכנע את עצמו ולא אותי. הוא הניד בראשו, פולט נשיפה שבורה, לפני ששתי ידיו הגדולות שלפו אותי מתא המטען והטילו אותי על כתפו.

התפתלתי כנגד הלפיתה החזקה שלו, אבל לא היה לי סיכוי להשתחרר מן האחיזה ההדוקה של אית'ן בחלק האחורי של ברכיי. תוך כדי המאבק, הסתכלתי סביב וראיתי יער עבות סביבנו — קנבס של גווני ירוק וחום. אפילו את השמיים אי אפשר היה לראות מהזווית הזאת. הם היו חסומים על ידי כיפות יער בוגדניות של ענפים ועצים.

העצים נמשכו לאורך קילומטרים, ללא שום סימן לציוויליזציה מלבד שנינו. שום סימן לדולור, לאוֹלִי, או לעזרה כלשהי. רק אית'ן ואני. מלאך המוות והפסיכופתית־לשעבר.

דלת נפתחה בחריקה, ואית'ן נכנס דרכה והצליח לסגור אותה בבעיטה מאחורינו, מוחק את האור מבחוץ.

שוב היה חשוך, ולאוויר הטחוב היה ריח של עובש וריקנות.

לוחות עץ כיסו את כל הקירות, ואית'ן הסתובב כדי לנעול את הדלת, מאפשר לי לראות את כל החלל, שהיה קטן למדי. מטבח עם חלון קטן מעל הכיור ניצב על הקיר האחורי. לידו הייתה דלת אחורית. עוד מסלול מילוט. מימיני, ספה פרחונית מאובקת ניצבה על קיר מלוחות עץ שממולו היה קיר ריק עם דלת פנימית.

לא היה לי הרבה זמן, לפני שהוא הסתובב וחצה בשקט את הרצפות החורקות. חלפנו דרך פתח אחר וירדנו בגרם מדרגות.

לא היה טעם להילחם נגדו, לפחות עד שאוכל להשתחרר מהאזיקים שנקשרו סביב ידיי ורגליי. הם היו הדוקים כל כך עד שחתכו בבשרי, וכל צעד איתם רק צרב עמוק יותר. שימור האנרגיה שלי הפך להיות בראש סדר העדיפויות. אחרי המדרגה האחרונה, אית'ן השליך אותי אחורה עד שגבי פגע במזרן קפיצים ואז נהדף בחזרה ממנו.

הוא פסע הלוך ושוב, מושך בשערו כשנשארתי ללא תזוזה והבטתי בו. החדר היה קטנטן, ללא שום רהיט נוסף מלבד המזרן שמתחתיי. מבטי עבר בין אית'ן לחלון. פיסת קרני שמש זהרה בין שנינו, ושלחה חלקיקי אבק שרקדו בחלל כמו שלג חסר משקל. החלון היה גבוה, מחוץ להישג יד.

"למה, ג'ט?" אית'ן הפנה אליו את פניי, וזרועותיו הונפו באוויר. לחייו זעמו, ועיניו היו מצומצמות. "לא היית חלק מהתוכנית!" הוא צעק ופניו רעדו. דמעה בודדה זלגה על לחיו כשהוא דחף את עצמו עליי. אית'ן קרע את הסרט הדביק מפי, וצרחה נפלטה ממני, נואשת שמישהו ישמע, שאולי העצים ישלחו מסר ברחבי בריטניה, עד שזה יגיע אל אוֹלִי.

אית'ן אחז בלסת שלי ביד אחת, ופניו התקרבו סנטימטרים ספורים אל פניי. "אני לא רוצה לפגוע בך," הייאוש זרם מכל מילה, ועיניו היו כבדות מחרטה. "בבקשה, אל תגרמי לי לפגוע בך. אם מישהו יכול להבין אותי, זו את. את רק צריכה להבין."

אית'ן הצמיד אותי ומנע ממני תנועה, עם תחינה בעיניו, ובהיסוס שחרר את אחיזתו בלסת שלי. עם חלון ההזדמנות, הטחתי את ראשי קדימה ונגחתי בראשו. הכאב העז העיף אותי הצידה עם צלצול בלתי נסבל באוזניי. אית'ן קילל בשקט לפני שדחף את כתפיי כדי להחזיק אותי במקומי. "שחרר אותי!" צעקתי. גרוני היה יבש ומעובה, וגרם לצרחה שלי להפוך ללחישה מלאת דמעות. "בבקשה, אית'ן, לא ראיתי כלום... אני לא אגיד כלום! שחרר אותי."

זה היה נכון. אני לא אגיד כלום. הוא יכול להניח לי לצאת מהדלת, ואני אוכל לשכוח שזה קרה. זה היה מטבעי. גם אם רציתי לשכוח וגם אם לא, למוח שלי הייתה היסטוריה של מחיקת רגעים שהיה לי קשה מדי להתמודד איתם.

למשך שבריר שנייה, חשבתי שהוא ישחרר אותי. אבל אז משהו נחת עליו, ומבטו הפך כהרף עין ממתנצל לכועס.

"ולאן תלכי? בחזרה אל מאסטרס? את באמת מאמינה שמאסטרס או לינץ' ישכחו שנעלמת ולא ישאלו שאלות? אני לא אידיוט, ג'ט. אני לא יכול להסתכן בזה... ולא סיימתי עדיין."

"סיימת את מה? לא עשית כבר מספיק?" ארבעה בחורים מתו בהתאבדות בשבעת החודשים האחרונים. אני נכנסתי רק במקרה של ליונל, אבל לא היה צריך להיות גאון כדי לחבר יחד את כל החלקים. אית'ן רצח את כל הארבעה. אם הוא היה מסוגל לעשות את זה, מה עוד אית'ן סקוט היה מסוגל לעשות?"

"עדיין לא," אית'ן לחש. "אני צריך לסיים את מה שהתחלתי."

"אתה בן זונה חולני," צרחתי, ואז ירקתי בפניו.

אית'ן עצם את עיניו ומחה את הרוק מפניו בגב כף ידו. כשעיניו שוב נפקחו, נגיעה מטרידה חלפה באישוניו הכהים. הוא זינק קדימה והדביק שוב את הסרט הדביק על פי. "את פשוט צריכה להבין. אני לא רוצה לפגוע בך." מצחו של אית'ן צנח אל מצחי. "בבקשה, אל תגרמי לי לפגוע בך," הוא לחש בטון רך. עצמתי את עיניי, סירבתי להביט בו.

"תתנהגי יפה, ג'ט," אית'ן אמר לי בטון רך. "תתנהגי יפה, ובזמן המתאים, אשחרר אותך. אבל כרגע, את צריכה להירגע."

הוא נישק את ראשי הפועם והדף את עצמו ממני, משאיר אותי לבד בחדר.

זמן חלף. השמש גוועה, והירח חלף על פני החלון ונעלם. נעליים כבדות פסעו על לוחות העץ שלמעלה, כשאית'ן צעד הלוך ושוב בתוך הצריף הקטן, במשך שעות. עם כל צעד, קרשי הרצפה חרקו מתחת, שולחים אבק שנפל מהתקרה אל תוך אור הירח. הוא היה מוכרח לרדת למטה במוקדם או במאוחר, ואני העדפתי במוקדם. שלפוחית השתן שלי בערה, מזכירה לי שאני בת אנוש.

דחפתי את עצמי להישען על הקיר האחורי ואילצתי את עיניי להישאר פקוחות. הרגשתי כאילו שהעפעפיים שלי נדחפים למטה כנגד רצוני, ובכל פעם שכמעט נרדמתי, ניערתי את ראשי כדי לשמור על עירנות.

מחוץ לחלון, העצים המהפנטים נעו ברוח החזקה. המילים שלי עצמי הקניטו אותי, "לעולם לא נצא מכלל סכנה," והאירוניה גרמה לי לצחוק.

אבל כבר טעיתי בעבר — פחדנית פסימיסטית שרואה את חצי הכוס הריקה.

ולא נותר מקום לפסימיות בעולם הזה.

הייתי בתהליך של יציאה מהיערות המסוכנים האלה, אפילו אם אצטרך לכרות כל עץ ועץ.

נעליו של אית'ן הדהדו במדרגות, וראשי הוסט קדימה.

תערובת של זעם ואדרנלין שטפה אותי והעירה אותי לגמרי. הדלת נפתחה, והוא הופיע, עדיין לבוש בחולצה שחורה ובמכנסי ג'ינס שחורים. שערו האדום נראה כמעט שחור בחשכה, ועיניו הכחולות זהרו כמו ירח על אוקיינוס. כל צעד קרוב יותר גרם לי לרצות להתאחד עם הקיר, אבל החזקתי מעמד, הרמתי את סנטרי והבטתי לו בעיניים, לא מאפשרת לו להימלט מן ההבטחה האילמת שלי להרוג אותו ברגע שתהיה לי הזדמנות לכך.

מותש, אית'ן עמד מעליי, הכניס את אצבעותיו לתוך כיסו ושלף משם אולר. ניסיתי להימנע מלהירתע, אבל הנדתי בראשי ומלמלתי אל תוך הסרט הדביק.

"תירגעי," הוא מלמל, והניח יד אחת על שני הקרסוליים שלי ואז שחרר אותם מהקשירה. "את יכולה להשתמש בשירותים, ואני אאכיל אותך."

תוך שהוא משאיר את מפרקי ידיי קשורים ואת הסרט הדביק על שפתיי, אית'ן הוביל אותי במעלה המדרגות. ריחן של עגבניות מתוקות חלחל למטה אל גרם המדרגות הדחוס, וכפות רגליי נעו באיטיות במעלה כל מדרגה, עדיין כבדות ורדומות מהיעדר זרימה של דם.

חשבתי על בריחה, וכמה מטופש הרעיון הזה יהיה, בהתחשב בכך שלא יכולתי לפתוח דלת, כשזרועותיי מאחורי גבי.

לעת עתה, אני אציית לדרישות של אית'ן וארכוש את אמונו עד שתצוץ הזדמנות.

הקומה הראשונה הייתה כפי שזכרתי אותה. במטבח, סיר קטן היה מונח על כיריים של גז. הסתכלתי סביב והבחנתי שלא היה שם דבר. לא חדר שינה נוסף, לא מסדרון נוסף, לא גרם מדרגות. זה היה הכול. חדר השינה היחיד בבקתה הזאת היה זה שבו הייתי לכודה.

"צריכה לשירותים?" אית'ן שאל כשפתח את דלת השירותים בגרם המדרגות. עיניי עברו מעיניו אל חדר האמבטיה הזעיר. לא היה שם שום ארון. רק כיור, אמבטיה ואסלה. אפשר היה לראות שפעם הייתה מראה מעל הכיור, על פי חורי המסמרים בתוך הקיר, אבל המראה הוסרה. אית'ן הסיר אותה. חכם.

הייתי צריכה להשתין, אבל לא רציתי. אבל לא ידעתי כמה זמן יחלוף עד ההזדמנות הבאה שלי. הרכנתי את סנטרי, ואית'ן הניח את ידו על כתפי כדי להוביל אותי פנימה. "אני רוצה לסמוך עלייך, באמת," אית'ן הסביר כשהרים את הקפוצ'ון הפואטי השחור שלי ופתח את כפתור הג'ינס שלי, "אבל אני פשוט לא יכול לקחת את הסיכון." עיניי מצאו את התקרה כשהוא משך את התחתונים שלי למטה והושיב אותי על האסלה.

אחרי שאית'ן עזב את החדר וסגר את הדלת, דמעות זלגו מעיניי והרטבתי את הסרט הדביק שהיה דבוק לפי, וחלק ממנו נפל. ישבתי על האסלה הקרה, לוקחת אוויר כדי למלא את ריאותיי, והתרוקנתי בזמן שיא. החמצן שהשתוקקתי לו נואשות רק הפך את מצבו של גרוני היבש לגרוע יותר.

היה חלון עגול זעיר מעל המקלחון, בלי שום דרך לפתוח אותו, רק לפרוץ דרכו. דבר שהעניק לי יותר משתי דרכים לברוח מכאן, אבל הסיכוי הטוב ביותר שלי היה לצאת מאחת הדלתות.

אית'ן הופיע תוך פחות מדקה אחר כך. "סיימת?" הוא שאל, כאילו ניהל שיחה עם ילדה בת שלוש. הוא לקח גליל של נייר טואלט מאחוריי, כרע, וכרך את הנייר על ידו כמה פעמים. "אני אטפל בך, ג'ט."

"אני שונאת אותך." קולי היה חלש, כמעט לחישה, ועצמתי את עיניי כשידו המכוסה ניגבה בין רגליי. הן לא נפקחו שוב עד שהאסלה הודחה. "למה אתה עושה את זה?"

אית'ן שתק והרים אותי למצב עמידה בין ברכיו הכורעות. בזה אחר זה, הוא משך למעלה את התחתונים ואת הג'ינס שלי. הוא לא היה מסוגל כבר להביט לי בעיניים. במקום זאת, מבטו המהופנט התמקד באופן שבו אצבעותיו נגררו לאורך רגליי.

שולחן עץ קטן עם שני כיסאות הפריד בין אזור המגורים לבין המטבח. אית'ן משך החוצה כיסא והושיב אותי, מחזיר לי את האזיקים. הוא הפנה את פניו אל הכיריים וכיבה את הלהבה. "מה התוכניות שלך, השוטר סקוט?" ניסיתי שוב, מרחיקה את עצמי מהקשר הקודם שלנו. "אתה מתכנן להשאיר אותי כחיית מחמד עד לסוף חייך? איך נהגת לקרוא לי?" נשענתי על השולחן, מושכת את זרועותיי כנגד הכיסא כדי למשוך את תשומת ליבו. "אה, כן," צחקתי. "אני סערה, ואתה צריך כבר לדעת עכשיו שאי אפשר לאלף סערה."

הוא הרכין את ראשו, וכל שריר בזרועו היה מתוח.

"אני אצא מכאן," המשכתי. "אולי לא היום, אולי לא מחר, אבל יגיע הרגע שבו הכי פחות תצפה לזה, ואז אברח... ואתה מכיר את העבר שלי, אית'ן. לא תהיה לי שום בעיה להרוג אותך, אם זה יגיע לזה. אוכל לחבוט בראש האדום היפה שלך מבלי להניד עפעף. אני אוכל להמשיך הלאה בלי טיפת אהדה. אבל אתה? אתה תסתובב עם תחושת חרטה בכל יום בחייך, עם עומס גדול עוד יותר ממה שאתה נושא עכשיו. אני לא יכולה אפילו לדמיין את הכאב היומיומי שאיתו תצטרך להתמודד, אם אי פעם תפגע בי."

נהמה נפלטה מפיו לפני שהטיח את אגרופו בארון. הידיעה שהצלחתי להוציא ממנו תגובה, העלתה חיוך מאיים על פניי. כל הדברים שאמרתי היו שקר חלקי בלבד. האמת הייתה שייתכן שאחוש אהדה משום שהיא כבר מצאה אותי בעבר.

אית'ן הסתער לעברי, אחז את שערי באגרופו ומשך את ראשי לאחור. החזה שלו עלה וירד. "את יודעת מה הבעיה שלך, ג'ט?" למרות התחושה שכל שערותיי נתלשו מגולגולתי, שאבתי את שפתיי פנימה וצמצמתי את עיניי כדי להשתוות אל כוחו. "אתה שוכח, אתה ואני? אנחנו אותו דבר." אית'ן שחרר את אחיזתו, וחזר אל השיש במטבח. נשימתי העצורה חזרה ברעידות קצרות, נוקשות. "אל תמעיט בערכי."

אחר כך, ארוחת הערב התנהלה בדממה.

אית'ן האכיל אותי במרק עגבניות מקופסת שימורים, שאותו הוא חימם על הכיריים. חשבתי לסרב לאכול, אבל הייתי זקוקה לכוח. הייתי צריכה לצאת מכאן, והדרך היחידה הייתה לדאוג לבריאותי ולאכול את המזון שהוצע לי בזמן תכנון הבריחה שלי.

אחרי שכל סיר מרק העגבניות נגמר, אית'ן השאיר אותי להמתין ליד השולחן וחזר אל השיש במטבח. בזה אחר זה, הוא שטף כל כף, מרית וצלחת, ייבש והניח כל פריט במקומו. הוא קרצף את המשטחים, את השולחן, וניגב את הכיריים. אחר כך שטף וייבש את ידיו בפעם השלישית.

מעולם לא חשבתי שאית'ן הוא קפדן — פריק של ניקיון. אבל שוב, מעולם לא באמת הכרתי אותו.

אחרי שאית'ן ניקה את המטבח, עד כדי שלמות, הוא אחז בזרועי והקים אותי מהכיסא. פסעתי לפניו במורד המדרגות ובחזרה אל חדר השינה, ושוב, קרסוליי נאזקו ונותרתי לבד.

חלפו שעות, והלילה הפך להיות קר ואכזר יותר.

בלי אוֹלִי, ליבי הרגיש כמו חודש דצמבר באמצע האביב.

דמעה זלגה על לחיי, והיא הייתה חמה ומברכת.

בשלב מסוים, נרדמתי כנראה, משום שבפעם הבאה שעיניי נפקחו, אית'ן שכב לידי עם סמרטוט רטוב שהצמיד למצחי ולחש מילות הרגעה. גופי רעד בתוך החמימות היחידה של הקפוצ'ון, מסרב להשתמש בו כשמיכת ביטחון כמו פעם. אית'ן היה חמים, אבל העדפתי לקפוא.