תלוי באור

פרולוג

היֹה היָה פעם צייר. הוא צייר מאז קטנותו; בבית הוריו הוא צייר רוב הזמן, ועשה מעט מאוד דברים אחרים. אבא שלו, שהיה פקיד, נהג להביא לו ערמות של ניירות, מה שנקרא 4A, מהמשרד שלו. הצייר הצעיר היה יושב ומצייר בחדרו, לבדו. הוא העדיף להיות לבד בחדרו כי בחדרים אחרים בבית התרחשה מריבה מתמדת; הוריו התקוטטו זה עם זו, והוא השתדל להתרחק מן הדרמות הסואנות שחוללו. הוא היה מצייר.

גם בשיעורים בבית הספר היה מצייר. לאמיתו של דבר הוא כונה בשם 'הצייר' מאז בית הספר העממי, מאז שמישהו מהכיתה שלו ראה לראשונה את הציורים שלו. אחרי שהבחינו בכישרון שלו, הוא הפך לילד שממנו מבקשים לצייר את התפאורה לערב יום השואה, לערב יום הזיכרון, הילד שממנו מבקשים שיצייר קריקטורה של המורה המזדקן, העצוב, לתנ"ך.

לפעמים התפתחו הציורים לכדי סדרה, ואז היה סיפור עלילה מבצבץ מבין דפי מחברות, או ניירות 4A מצוירים. את הסדרות נהג להשמיד די מהר; הוא לא אהב להמציא עלילות, לא אהב לספר. הוא אהב לצייר.

הנער הצייר היה טיפוס מסוגר שלא הניח לאנשים להתקרב אליו. היה לו חבר אחד, אבל אחרי שש שנים, כשהכיתה מהעממי התפרקה, הנער הזה שובץ לכיתה מקבילה. הוא היה הרבה פחות מופנם ממנו, ונמצאו לו חברים בכיתה האחרת, וכך נדחק הצייר לשולי תודעתו של החבר, שהלך ונעשה פופולרי בין חבריו משני המינים בזכות כישוריו הספורטיביים (כדורסל) ומראיו הטובים (בהיר ותמיר). בדיעבד ידע החבר הזה להגיד שהוסיף לאהוב את הצייר גם אחרי שנפרדו דרכיהם, אבל האהבה הזאת לא קיבלה ביטוי במציאות, ולדעת החבר הספורטיבי, האשם לא היה בו. קשה היה להיות חבר של הצייר; הוא לא ביקש להיות בחברתך אלא לעיתים רחוקות, והיית צריך לחזר אחריו בלי סוף.

עם זאת, הצייר הסתדר לא רע בכיתה החדשה שלו מפני שאחדים מן התלמידים, שלא הכירו אותו קודם לכן, שמעו שהוא חכם. הוא ידע מה שאחרים לא ידעו, והידע שלו היה נפלט מפיו בשעת השיעורים, גם כשנראה היה שאינו קשוב כלל. המורה היה שואל שאלה, והכיתה כולה הייתה מגחכת במבוכה, וכשאיש לא ענה, היה הצייר מפטיר משהו. המורה היה נדרך, "מה אמרת?" והצייר היה משיב בקול ברור יותר, אם כי במהירות, כאילו הוא רוצה להיפטר מן המילים. אבל זה הספיק למורה; משם היה מסוגל להמשיך, מעודָד מן המחשבה שישנו אדם, ולו אחד, שיורד לסוף דעתו. כיוון שאירועים מעין אלה היו נשנים תדירות, וכיוון שמיעט לדבר, התחזקה הסברה בדבר גאוניותו. למזלו של הצייר, בהירות השכל היא תכונה, או שמא מתת אל, או לכל הפחות התנהגות, שרוחשים לה כבוד בעולמנו, הן בעולמם של מתבגרים והן בעולמם של מבוגרים. אמנם גם בילדותו העריכו אותו על האינטלקט שלו, אבל עם זאת, הוא היה מבודד למדי ולעיתים היווה מטרה ללעג ואף לתוקפנות פיזית, בעיקר מצידם של בנים מהסוג הגס, זה המכונה 'גברי', שהיו, כמובן, רבים. מי שהגן עליו אז היה החבר הספורטיבי שלו, שעצם החברות איתו הרתיעה אחדים מהזכרים החסונים, ואת אלה שלא הרתיעה, הרתיע החבר הספורטיבי במו ידיו ורגליו השריריות.

מכאן שתקופת חטיבת הביניים היוותה עבורו הקלה, ובהקלה זו היה פיצוי מסוים על הפּרֵדה הכואבת־במשוער מחבר הנפש שלו. לא הציקו לו; הוא היה 'גאון' נוסף על היותו 'צייר', וזוהי פונקציה שנחוצה לקבוצה כדי להתהדר בה וכדי להשתמש בה באירועים מסוימים, כגון חידון ידע כללי שנערך בבית הספר, ובו זכתה הכיתה בגביע הודות לצייר. בקיצור, הוא היה שימושי. יתרה מזו, המורים הטובים העריכו אותו ואילו המורים האחרים חששו מפניו, וזה שימח את המתבגרים, חבריו לכיתה; לכן בדרך כלל הניחו לו לנפשו.

מובן, לאור כל זאת, שהוא העדיף לשבת בהפסקות ולקרוא ספרים. בשיעורים הוא צייר, בהפסקות הוא קרא. בכל מקום קרא, אפילו על הטריבונות של מגרש הכדורגל הבית ספרי, אפילו בשמש. לפעמים היו קוראים לו להיות השוער במשחקים; התברר שהוא שוער לא רע. שוער צריך להיות מאוד מרוכז ומדויק, וכזה הוא היה, מרוכז ומדויק, אז הוא בלם את הכדורים שרצו להיכנס לשער. אחרי שגילו את כישרונו כשוער היו קוראים לו שוב ושוב להשתתף במשחק, ואז היה עליו ללמד את המתבגרים הנלהבים לקרוא לו לעמוד בשער רק כשבאמת אין מישהו אחר שיכול לשמש בתור שוער. היו לו רגליים חזקות, יש לציין. הוא ירש רגליים חזקות, שריריות, מאביו, שהיה פקיד ולכן מעולם לא עשה בהן שימוש מועיל.

בחטיבת הביניים החלו הבנות להתעניין בו. בתחילה רק הבנות החכמות מצאו שהוא מעניין, אפילו מושך. אלה לא היו מה שנקרא 'המקובלות'; הכושר הנדרש כדי להיות מקובל מבחינה חברתית הוא בינוניות־ומעלה. בינוניות ומעלה היא צירוף של אינטליגנציה סבירה ומעלה, אבל כזאת שלא עולה ממש עד למעלה, עם נטייה עזה לקונפורמיות. קונפורמיות קשורה מצידה האחד ליכולת לפטפט ומצידה האחר ליכולת החייתית להתמצא כדי לשרוד: לקרוא את המפה הפוליטית של הקבוצה שאליה משתייכים ואז לנהוג בהתאם. כדאי אף לחשוב בהתאם. נחוצה גם שאפתנות מסוג מסוים: תשוקה להיות בקרבת המרכז, אם לא ממש במרכז. לכך נלווים מאפיינים נוספים; למשל, נכונות להשקיע מזמנך ומרצך באירועים חברתיים.

הבנות הללו, שהיו, כך ניתן לומר בדיעבד, בעלות נטייה אינטלקטואלית, התעניינו בצייר. הן היו צנועות, וזאת משום שלא השתלבו במעגל המרכזי מבחינה חברתית. אי השתייכות למעגל החברתי המרכזי, בכל מקום, בכל קבוצה, תורם לצניעות.

שתי בנות כאלה למדו עם הצייר באותה כיתה. אחת מהן הייתה מהגרת, עולה חדשה יחסית, כי מתוך שש־עשרה שנות חייה הייתה בארץ שש שנים, ואת המבטא שלה אי אפשר היה שלא לשמוע. היא הייתה כמובן תלמידה מצטיינת, ממשיכת דרכם של הוריה, מהנדס אטום וכנרת ראשונה. מהנדס האטום השתלב יפה בארצו החדשה, כי היה שימושי, ואילו הכנרת הפכה למורה למוזיקה בדוחק. אבל תודה לאל, בזכות המהנדס לא היו למשפחה הצנועה בעיות כלכליות. העולה החדשה־יחסית זיכתה את בית הספר במקום הראשון בתחרות ארצית במתמטיקה, תחרות שמשרד החינוך התעקש על קיומה כדי לעודד את לימודי המתמטיקה. את הנערה הזאת לא היה צורך לעודד; היא למדה מתמטיקה בשמחה, מתוך שעשוע. ולכן, בית הספר השקיע לא מעט כדי להכין את התלמידה המעולה הזאת לתחרות הארצית במתמטיקה. היא קיבלה מלגה, וקיבלה גם שחרור ממרבית השיעורים בשלושת החדשים שקדמו לתחרות. היא התבקשה לבחור מבין התלמידים בשכבה מישהו שיעזור לה ללמוד לקראת התחרות, כי היה עליה ללמוד שעות רבות ביום. היא בחרה בצייר. כך קיבל גם הצייר פטור ממרבית השיעורים, ובמהלך החודש שלפני התחרות הגדולה בילו השניים שעות רבות בחדר מיוחד שהוקצה להם בבית הספר, הצייר שואל והיא משיבה, הצייר בוחן והיא נבחנת. כך אירע שהעולה המצטיינת, אשר עבורה מתמטיקה הייתה שעשוע, התאהבה בצייר.

האחרת הייתה נערה צייתנית, קרובת משפחה רחוקה של מלכת הכיתה, אשר בשל קרבת דם זו זכתה לחסינות חברתית, מעבר להערכה הכללית הפושרת שקיבלה בשל צניעותה וטוב ליבה. הוריה היו דור שלישי בארץ, כלומר מושרשים היטב, וכמו שאומרים, מבוססים. איש לא הציק לה. היא גרה בשכנות למלכת הכיתה וגדלה לצידה מאז ראשית החיים, כך שברגעים הקשים של מלכת הכיתה, כשהמחזרים שלה היו מטרידים אותה יותר מהרגיל, פנתה המלכה אל שארת הבשר שלה ומצאה מחסה בביתה. הבנים היו באים לבית המלוכה ולא מוצאים את המלכה, ומשאירים מכתב, או מתנה, אצל אימא שלה. אחר כך שבה המלכה הביתה וזכתה בטוב שבכל העולמות: מתנות או מכתבי אהבה, בלי שתשקיע זמן בקבלת האורחים הלא קרואים.

לעיתים, כשהייתה המלכה מקבלת מתנה שנפשה ממש לא חשקה בה, העניקה אותה לשארת הבשר הנאמנה. סבון בריח הדרים שלא אהבה את הריח שלו, למשל, או נייר מכתבים ורדרד שנדמה לה ילדותי.

הנערה הצייתנית השתתפה בקביעות באירועים חברתיים של הכיתה. היא פקדה את ערבי הכיתה, את מפגשי תנועת הנוער, ושם ישבה בשקט וככל הנראה בבטחה, לפעמים לצידה של מלכת הכיתה ולפעמים לא. העולה החדשה המצטיינת, לעומת זאת, לא הייתה שותפה לאירועים מעין אלה, אבל הגיעה למסיבות ימי הולדת שנערכו בבתי התלמידים, כאשר הוזמנה. לעיתים הוזמנה. גם הצייר היה מגיע מדי פעם לימי הולדת ומסיבות, אם הוזמן. הוא לא הוזמן הרבה, גם היא לא. הוא הוזמן כאשר היה בו צורך. גם היא. הנערה הצייתנית הייתה שם תמיד. היא לא הייתה המשנה למלכה, כלל וכלל לא, אך בהיותה שארת בשר ועם זאת חביבה (אף היה לה מעט הומור, יש להוסיף), לפעמים התעניינו בה בנים. היו שמצאו בה כעין המשך חינני אם כי מעט דהוי של מלכת הכיתה, ואלה מהם שסברו שזו אינה נמצאת בהישג ידם, היו נכונים להסתפק בצילה.

פעם אחת, במסיבת יום הולדת כיתתית, כשכבר החלו לבצבץ ניצנים של מיניות אצל המשתתפים, אזרה הנערה הצייתנית אומץ שנבע מאיזה מקום לא נודע בקרבה, וכשסומק עז מציף את פניה הזמינה את הצייר לרקוד איתה. הצייר היה נבוך; הוא לא ידע לרקוד. הוא אפילו לא ידע אם הוא יודע או לא יודע לרקוד, ורמה כזאת של חוסר ודאות לא נעמה לו. אך עוד פחות נעם לו להשיב את פני הנערה הצייתנית ריקם; הוא היה בעליו של לב טוב, הגם שלא היה מודע לכך. הוא קם אפוא, נכלם ומסורבל, והושיט את ידיו אל מותניה. הם רקדו יחד דקות אחדות, וזה מה שגרם לנערה הצייתנית להתאהב בו.

העולה החדשה המצטיינת לא חלקה את אהבתה אל הצייר עם איש. היא הייתה נערה מופנמת וגם בביתה לא היו לה יחסים מהסוג שקשור עם גילוי לב. וכי למי תגיד שהתאהבה בצייר? לאימא שלה? לאביה? הוריה היו אנשים עובדים, מהגרים טרודים שהסנטימנטליות של גיל הנעורים נשכחה מהם, ועיקר עניינם בביתם סב סביב הישגיה בלימודים. הסבתא הזקנה שגרה איתם כבר לא הייתה לגמרי צלולה. בקיצור, אי אפשר היה לדבר על זה, לא בבית ולא מחוץ לבית. והנה, הפעם הנערה הצייתנית לא משלה ברוחה וסיפרה למלכת הכיתה על אהבתה לצייר. היה זה אך הגיוני וטבעי שתספר; הלוא המלכה והיא הכירו זו את זו שנים ארוכות, וגם ישנו זו בחדרה של זו לעיתים קרובות, והמלכה – כל אימת שלא היה בסביבה מחזר נלהב הייתה משתעממת, ולמען האמת, גם כשהיה מחזר הייתה משתעממת, ואז באה אל ביתה של הנערה הצייתנית כדי לספר לה על אירועי החיזור האחרונים. כך אירע, שבאחד הזמנים הללו שבילו השתיים ברביצה מעט משועממת בחדרה של הנערה הצייתנית – ממש בו ברגע התדפק מחזר שאפתן, שכבר החל לגלח את פניו ולבשמם לאחר הגילוח, על דלת ביתה של המלכה הנעדרת – סיפרה הצייתנית למלכה על אהבתה השקטה, הצנועה, לצייר.

המלכה, שכאמור רבים היו מחזריה ואף טעמה זה כבר טעמם של מזמוטים והריחה את ניחוחם הגברי של בושמי הנערים וידעה את מגע בשרם הלוהט, התעוררה לחיים. אחרי ככלות הכול, אין דינה של חוויה חוזרת ונשנית, של מחזרים מבוישים רוטטים מתשוקה מגושמת, כדין אהבה ראשונה של נערה צייתנית. המלכה חקרה את הצייתנית חקור והעמק, אמנם בעדינות הראויה, בדבר אהבתה. איך זה קרה, ומה בדיוק קרה, והאם בשעה שרקדו יחד נגע בה הצייר, ואיזה ריח יש לו, והאם אמר לה דבר מה, והאם דיברו אחר כך, ומה אמרה היא לו. פרטים ופרטי פרטים. הנערה הצייתנית נבוכה, אבל גם התענגה על ההזדמנות הנדירה לדבר על אהבתה. כי כך הוא, האהבה מבקשת לדבר את עצמה, והאדם מבקש בכל מאודו להתענג עליה, וההתענגות היא בדיבור. אז הנערה הצייתנית דיברה, אם כי כמובן הסמיקה כל העת, ובהסמקה נמהלו הבושה והעונג, וכך, בעודה מדברת, ידעה את התשוקה, התשוקה שהיא אֵם האהבה ואם החיים בכלל. והדיבור הזה רק החריף עוד יותר את מצבה, וכעת הייתה מאוהבת בצייר עד כלות, עד כלות נפשה, והוא לא ידע, לא ידע.

המלכה, כאמור, הכירה היטב את הסיטואציה; היא הכירה את הסיטואציה מעברה האחר, כי היא עצמה לא נטתה להתאהב בנקל, ואלה שאהבו אותה לא נראו לה מועמדים ראויים לאהבתה. היא נשאה את עיניה על פי רוב אל שכבת גיל אחרת, שלוש שנים מעליה או יותר, ושם היה מצבה מסובך יותר, כי מי שם על נערה בראשית התבגרותה? רק נערים שהולך להם פחות. מלכי הכיתה של השכבה העליונה כבר היו משודכים, ואם לא היו משודכים הרי שיכלו להיות משודכים בכל רגע נתון לכל אשר תחפוץ נפשם. היא אמנם הייתה יפה וגם מושכת, אבל קשה היה לחתור ולחדור אל תוך תודעות גבריות שניצבות על סף הגיוס, משחקות כדורסל כל הזמן וכבר מצויות אחרי החוויה הראשונית של קיום יחסי מין מלאים. שלא לדבר על הסיכון הכרוך בהתרועעות עם אחת שלא בטוח שיודעת לתפקד בתחום הזה.

בכל מקרה, כאן זומן לה עונג מסוג חדש. כי לפני הווידוי רווי הבושה והעונג של חברתה הצייתנית לא פנה ליבה של המלכה אל הצייר, להפך: דומה שלא ר א ת ה אותו בכלל. ואילו עתה – עתה חולל ליבה איזו תנועה, סמויה שבסמויות, לעברו. בבית הספר החלה להתבונן בו, לסקור אותו בשקט. כן, מה שאפיין את העניין הגובר שלה בו היה דווקא השקט. משהו בטקטיקות המוכרות לעייפה שלה לא עבד, והיה עליה לחשוב היטב כיצד תפתה אותו. יתרה מזו, היה עליה לעשות זאת בלי לדעת שהיא עושה זאת, משום שלא רצתה בשום אופן לדעת שהיא מעוללת זאת לחברתה הנאמנה, קרובתה הרחוקה. כדי לפתות את הצייר בלי לדעת שהיא עושה זאת היה עליה, אם כן, להיות שקטה. וכך אירע שהשתנתה. לפתע הפכה לאדם שקט יותר, פחות פתייני, יותר מהורהר. לפתע החלה מסתייגת מחברת אחרים ומתבודדת בשעת ההפסקה, למרבה תימהונם של מחזריה הנמרצים ומעריצותיה המְרַצות. ואולם ללא הועיל; הצייר כלל לא הבחין בשינוי שהתחולל במלכה. הוא הוסיף לעסוק בענייניו כמקודם, ובעיתותיו הפנויות מציור ומקריאה העדיף להחליף מילה או שתיים עם העולה החדשה המצטיינת, שהעתירה עליו את חיבתה המבוישת, חיבה שהבחין בה דווקא וגם ידע להסבירה, לאור העובדה שזכתה במקום הראשון בתחרות המתמטיקה הארצית, אם כי למיטב הבנתו הייתה אסירת תודה כלפיו ללא כל סיבה.

העולה המצטיינת הייתה ביישנית וחסרת ניסיון במגעים עם בני המין השני, ומשלב מסוים הרשתה לעצמה לחשוב, אם כי לא בלי ספקות, שהיא והצייר חברים. חברים במובן הזוגי. כן, יש אנשים שחברות או זוגיות נתפסות אצלם כבלתי תלויות במגע גופני בכלל ומיני בפרט. הוא אכן לא נגע בה, אף לא באצבעו הקטנה, אבל היא ייחסה זאת לביישנות שהייתה משותפת לשניהם. מדי פעם ניעורה בה כמיהה למגעו, אולם היות שלא היה לה את מי לשתף בהרהוריה על האהבה, לא כל שכן בכמיהותיה המיניות, לא נוסחה הכמיהה הזאת במילים ולא התגבשה לכדי מודעות, שהרגשות הנלווים אליה הם כיסופים, ערגה, חרמנות וכיוצא באלה, כמתואר היטב בשיר השירים ובאופן יותר מפורט אך פחות הדור באין־ספור שירים מטופשים יותר או פחות בכל השפות. היא, בהיותה מסוג האנשים שידעו קשיים בחייהם, קיבלה את הדברים כמו שהם ונהנתה ממה שיש. כבר כמעט הזמינה אותו לקונצרט שניגנו בו התלמידים של אימה, כאשר שמה ליבה לכך שמלכת הכיתה נוטה אליו חיבה.

העניין הגובר של מלכת הכיתה בצייר היה סמוי מעיניהם של הנערים והנערות בכיתה, אולם מן העולה המצטיינת לא נסתר, כי העולה המצטיינת הייתה צופה הליכותיו של הצייר וכישרונה המתמטי המוגבר סייע בידה לערוך בכל רגע נתון חישוב סטטיסטי מהיר אך מדויק של מי שנוכח בסביבתו ולמשך כמה זמן. הייתה לה טבלה בראש, מחולקת לפי ימים ושעות על ציר ה־X ושמות על ציר ה־Y, של הנוכחים בקרבתו.

וכפי שנוכחה העולה המצטיינת לדעת, המלכה אכן נכחה בסביבה יותר ויותר. אלא שלא היה לאל ידה של המתמטיקאית לעשות דבר, כי התחרותיות שלה הנכיחה את עצמה אך ורק בסביבות מתמטיות. ודאי שלא עלה על דעתה להתייצב אל מול מלכת הכיתה בכבודה ובעצמה. זה רק הפך אותה לעצובה יותר ומסויגת כשהייתה בסביבת הצייר שכה אהבה. הוא מצידו לא הבחין בדבר; בדיוק באותם ימים עסק בציורים של גרמי השמיים, לאחר שהחלל, ובעיקר החורים שבו, התגלו כאובייקט מרתק לציור.

כך עברו שבועות אחדים, ואז הגתה המלכה רעיון מעולה – כי כמה שקטה כבר אפשר להיות – איך תעורר את יצריו של הצייר: מאחר שמה שעניין אותו באמת הוא לצייר, היא תפתה אותו באמצעות הציור. היא אמרה לאחד המחזרים שלה שהיא משתוקקת למתנה מיוחדת במינה; היא רוצה שהצייר יצייר אותה. כן, זה מה שהיא רוצה. ואת המחזר הזה היא שלחה אל הצייר, להציע לו שיצייר את המלכה. היא לא אמרה במפורש שום דבר מעבר לזה; היא חשבה, וכך אמרה למחזר שלה להגיד לו, שאולי יעניין אותו לצייר גוף של אישה אמיתית. "אישה אמיתית," ממש כך אמרה. כיוון שהבנים בכיתה עוד לא תפסו שהיא מעוניינת בצייר, לא ראו בו מתחרה. הוא היה תלוש מדי, אחר מדי, ומעולם לא צפו בו מחזר אחרי נערה. התרגלו לראות אותו עם העולה המצטיינת, ואפילו הניחו שהם זוג. אולי לא זוג מיני; קשה היה לדמיין אותם עושים משהו כזה. אבל יכול להיות שזוג. אולי כן, אולי לא; זה לא מאוד שינה למישהו. לכן יצא המחזר בשוויון נפש יחסי בשליחותה של המלכה. לפני שיצא לדרכו היא לא הבטיחה מפורשות שום דבר; אבל הוא לא התאפק, ושאל אותה אם תסכים להראות לו את התמונה. הוא היה נועז, הוא הציב תנאי: אם תסכים להראות לו, הוא יעשה את זה. היא אמרה לו שתחשוב על זה, שנראה. הוא גלגל במוחו את המילים "אישה אמיתית" ופנה אל הצייר. הוא אמר לו שהיא רוצה שיצייר אותה. הצייר הרים אליו עיניים שואלות; הוא התבונן בו במבט אטום היישר בפניו. הנער לא נרתע. הוא הוסיף, "אולי יעניין אותך לצייר אישה אמיתית." הצייר שתק, חוכך בדעתו. הנער האיץ בו, "נו?" והצייר שתק. "תעשה את זה?" שאל הנער. והצייר ענה, "כן, למה לא."

כשחזר הנער אל המלכה, חקרה אותו: מה אמר הצייר ומה לא, והאם נראה שנדלק על זה. הנער ניסה לכוון את עצמו אל המשאלות שלה. נראה לו שרצתה להאמין שהצייר נדלק, אז הוא אמר לה שהצייר נדלק. "אז מתי הוא יעשה את זה?" היא שאלה, והנער, שרצה לצאת גבר, אמר, "מתי שאגיד לו." ואז הוא קיבל חיבוק, עם הריח שלה והכול.

הבעיה הייתה שלא היה ברור לה איפה אפשר לעשות את זה. ההורים שלה לא היו נכנסים אלא כשהיא לא הייתה שם, בעיקר אימא שלה, כדי לנקות. ואז הציור יהיה שם גם כשהיא לא תהיה שם, ועלולות להתעורר שאלות. וגם הנערה הצייתנית עלולה להגיע וגם היא תראה את זה, וזה לא טוב. אז היא אמרה לנער שישאל את הצייר אם יש לו רעיון איפה הוא יצייר אותה. מבחינת הצייר, השאלה היוותה פתח להתחמק דרכו. הוא אמר שאין לו מושג. זה הרגיז אותה, כי לא נראה שהוא להוט כל כך, אבל כמובן, זה גם הדליק אותה. אז היא חשבה על זה הרבה, הרבה ימים. המחזר שלה, הנער שתיווך בינה לבין הצייר, שמח על כך שכל הסיפור נבלם בגלל בעיית המיקום. הוא חשד, גם אם לא ידע להגיד זאת לעצמו, שמעורבת כאן תשוקה שמעבר לאותו ציור שעל הפרק, לוהטת אף יותר מן התשוקה שלו עצמו לראות את הציור שיצויר. הוא שתק, והצייר שתק, והמלכה נותרה, שלא כהרגלה, וחצי תאוותה בידה.

כל זה קרה סמוך לסוף שנת הלימודים, וכשהגיע סופה של השנה עדיין לא התהווה פתרון.

בקיץ הצייר עבד בפיצרייה. היה עליו לממן בעצמו את חומרי הציור שלו, וזה הלך ונעשה יקר יותר ויותר, כי הוא כבר עבד בצבעי שמן. בגיל שבע־עשרה ומשהו החל להתברר לו שהוא מצייר ציור פיגורטיבי, חצי ריאליסטי, ואחרי שנים של הסתפקות במועט – רישום בתחילה, גואש בהמשך ואחר כך אקריליק – היה סבור שהוא צריך להתחיל לצייר בשמן. עלה בדעתו שעליו למצוא לעצמו מורה, כי נתקל בבעיות טכניות שלא עלה בידו להתגבר עליהן בכוחות עצמו. היה צייר אחד מקומי, שהנער ראה עבודות שלו במוזיאון בעיר הגדולה, ואצלו רצה ללמוד. ובכל זאת היסס; מורים היו באופן כללי אנשים שהצייר הסתייג מהם, הם היו אמינים חלקית בלבד, והטקטיקה שגיבש לעצמו במגעיו איתם הייתה להיות נחמד ואדיב, אבל לא להתקרב באמת. האדם היחיד שהיה קרוב אליו, כך סבר הוא עצמו, היה העולה המצטיינת. היה לה חוש הומור, והייתה לה המתמטיקה שלה, ולשניהם הייתה יכולת לראות את המשותף בין מתמטיקה וציור, הסדר המופלא שידעה התודעה האנושית לחלץ מתוך ריבוא התופעות של היקום הנע ללא הרף, וזה סיפק אותו בהחלט. אבל, כאמור, היא הייתה מאוהבת בו, ולה זה לא נתן מנוח. היא הסתירה זאת מפניו ומפני אחרים ככל שניתן, אבל כבר הייתה שרויה בסבל, כי כל התקדמות לא חלה, אלא להפך, רק נסיגה, והסבירות שמלכת הכיתה תמצא בסופו של דבר את דרכה אל ליבו של הצייר רק הייתה גבוהה יותר, ואם לא אל ליבו הרי שאל גופו ומשם, בדרך עקיפה אך בטוחה, אל ליבו, שאחרי ככלות הכול היה לב אנוש. "לב אנוש," כך חשבה המצטיינת בעברית של אולפנים.

הצייר עבד בפיצרייה חמש משמרות בשבוע, מרביתן בערבים, עד שעת הסגירה בחצות. את הכסף שהרוויח ייעד לחומרים ולתשלום למורה לציור, ולשם כך היה עליו לעבוד הרבה.

באחד הלילות הופיעה בפיצרייה מלכת הכיתה, שלאוזניה הגיעה השמועה שהוא עובד שם. היא באה לראות אותו בלוויית הנערה הצייתנית וכביכול בשבילה. הנערה הצייתנית הייתה נרגשת מאוד כשהמלכה הציעה לה שילכו לראות אותו, וכמעט סירבה מרוב התרגשות. אבל המלכה שכנעה אותה והן הלכו לשם יחד אחרי הסרט שראו.

מלכת הכיתה הייתה יפה מאוד באותו ערב, כפי שניתן לנחש. היופי שלה לא היה רועש ולא גס: היא לבשה בגדים שהדגישו את גופה במרומז, במין חן מרושל. הנערה הצייתנית דמתה לה, אבל על אף סגנון הלבוש הדומה שלהן – ולא במקרה הוא היה דומה – נראתה הנערה הצייתנית כהעתק מטושטש של המלכה, העתק דהוי בלבד.

אבל לצייר הייתה רגישות חברתית; הוא היה הומניסט בלתי מודע אבל עקבי, והוא נטה חיבה לנערה הצייתנית. הוא לא הזכיר ולו במילה את הציור ההוא שאמור היה לצייר את המלכה. הוא סיפר לנערה הצייתנית שמחפשים עובדים לפיצרייה, ואם בא לה הוא יכול להמליץ עליה, שתבוא לעבוד גם היא. היא הסמיקה כהרגלה ואמרה שתחשוב על זה. היא ידעה שהוריה עלולים להיעלב בשל הרעיון הזה, שהיא תעבוד בפיצרייה בשעה שיכלה לעבוד, אם בכלל, כאסיסטנטית של רופא שיניים נכבד מן החוג החברתי של הוריה. ובכלל, כפי שהיה אביה המבוסס אומר לה, יש לה עוד הרבה זמן לעבוד בחיים, בינתיים שתיהנה. וכפי שקורה לעיתים לא נדירות במקרים של דילמות מורכבות, היא לא עשתה עם זה כלום.

האדישות של הצייר כלפיה הוציאה את המלכה מדעתה. מתחת למעטה השלֵו שעטתה הסתתר זרע של עלבון. לא ברור היה לה אם הוא לא מזכיר את הציור כי הוא מלא טקט, כלומר, הוא זוכר היטב אך מתחשב ברגשותיה של חברתה, או משום שלא אכפת לו, ואולי אפילו נשכח ממנו העניין כולו. כך או כך, זה היה משהו שלא הכירה ולא ממש ידעה, כמו שאומרים, איך לאכול אותו. אבל על אף הפתיינות שלה, היא לא הייתה נקמנית או רעה במיוחד. היא פשוט רצתה לפענח את הצופן של היצור הזה שלא הגיב לאותות שלה, שבדרך כלל היו זוכים לתשומת לב ערנית, אם גם לעיתים עצורה מרוב להט, מצד גברים צעירים. הוא היה נעים הליכות, נדיב, חמוד אפילו, אבל מרוחק, ופתאום התלבטה אם הוא הומו, עד כדי כך מועטים היו הסימנים המיניים שסימן. באותו ערב עצמו, בעודה מסתירה את פניה בשערה השופע ולוחשת בסמוך אל אוזנו, שאלה אם הוא והעולה המצטיינת חברים. הצייר הרהר בשאלה תוך שהוא מוציא מהתנור פיצה משפחתית לוהטת. היה עליו לבחור תשובה: כן או לא.

"עכשיו אני מבינה," אמרה המלכה. הנערה הצייתנית הסמיקה שוב כי חשבה שמה שהמלכה הבינה קשור בה. המלכה חייכה חיוך מסתורי והצייר שאל מה היא מבינה. "לא חשוב," ענתה מלכת הכיתה. יפה ואצילית, ניערה את השיער שצנח בחן על מצחה ונפרדה ממנו לשלום, בעוד הנערה הצייתנית פונה והולכת אחריה בעיניים דומעות.

אז זה מה שהוא הרוויח בערב ההוא בפיצרייה, ואת זה הוא הרוויח ביושר ובלי דעת: הוא הרוויח את זה שהמלכה הניחה לו, לפחות זמנית. הוא הרוויח את ההתפכחות הכואבת של הנערה הצייתנית. וכיוון ששמע את עצמו משיב בחיוב, הרוויח את ההכרה בכך שיש לו חברה, ידיעה שבשלב זה לא היה לו מושג מה דעתו עליה. ההגדרה הזאת, 'חברים', נראתה לו כמסגרת מושגית הולמת ליחסיו עם העולה המצטיינת, וגם תעודת כשירות חברתית שהופכת אותו לחבר מן המניין בכת המתבגרים שאליה השתייך רשמית, ללא מאמץ מיותר.

בינתיים עמלה המלכה לשכנע את הנערה הצייתנית להתפכח מאהבתה הנואשת אל הצייר. עכשיו כבר היו לה טעמים נקמניים כלפי הצייר מצד אחד, ומצד אחר טעמי מצפון באשר לנערה הצייתנית. הנערה הצייתנית עצמה עמלה על ההתפכחות, ואף שקלה להיענות לאחד ממחזריה של המלכה, שבו בזמן התפכח מאהבתו אל המלכה. ואילו המלכה זיווגה עצמה למשך כל אותו הקיץ למחזר חדש, סקסי וייצוגי יחסית, שהתאים זמנית לצרכיה. והצייר צייר, ועבד בפיצרייה חמש משמרות בשבוע, פניו מאדימות מלהט התנור, גופו מיוזע ונשמתו מזוככת מן המאמץ הגופני המתיש, ולקראת סוף הקיץ מצא באחד הבתים הסמוכים לבית הוריו מרתף בגודל של חדר גדול ששימש כמקלט, ואותו הכשיר לסטודיו. ועד הבניין הסכים לעסקת חליפין: הוא ניקה את המדרגות ואת המקלט, ובתמורה קיבל את הרשות למה שכה נכסף אליו: מקום מבודד ושקט לצייר בו.

במהלך החודשים הבאים עלה בידו לרהט את המקלט בספה שמצא ברחוב, בתנור נפט ובשולחן מטבח ישן. עוד לפני כן כבר היה לו כן ציור, והכסף שהרוויח בקיץ הספיק כדי להצטייד בצבעים ובבדי קנווס. באותם ימים לא היה מאושר ממנו. שלושה ימים בשבוע, משעות אחר הצהריים ועד הלילה, אפשר היה למצוא אותו שם, בסטודיו המרתפי שלו, הגדוש בריחות מחניקים של טרפנטין וסיגריות. בשאר הערבים עבד בפיצרייה.

הציור שלו הלך והתפתח, לדעתו, אבל – וגם זה לדעתו – השיפור התבטא ביכולת הטכנית, ולא מעבר לזה. הוא התייסר כשצייר, כי הבד מעולם לא נתן לו את מה שביקש; תמיד הצטייר על הבד משהו שונה ממה שאליו כיוון. הדרך היחידה שבאמצעותה ידע להיאבק בבעיה הזאת הייתה לצייר ממשות. אבל גם הממשות תעתעה בו: מה ששיגע אותו, כמובן, היה האור, אותו דבר־לא־דבר שהוא האור, שנמצא בכל מקום, שקָרן מכל אובייקט, שיצר את הצורות. כי לאמיתו של דבר, האור הוא מה שמציירים, הוא האמת של הדברים. אין דבר אחר לצייר כי כל דבר הוא האור שקורן ממנו, וזה מה שעניין אותו, וזה מה שעשה. כה עניין אותו האור עד שחדל לראות את הדברים בעולם וראה רק את האור הקורן מהם. כך התבונן בבני האדם, בשולחן העץ שבפינת הסטודיו, בקירות החדרים, בחלונות הכיתה, בצל שהטיל אור אחד על אור אחר, באזורי הביניים שבין הקרינות, כל אלה היו צורות שהאור המקיף יצר, נלכד בתוכן והתפשט סביבן, התפשט ושוב הצטמצם. הממשות היחידה שלא התהוותה מאור הייתה הקול, ובעיקר הדיבור. ממנו לא קרן אור; הוא חלחל לאוזניים ולא לעיניים. הייתה בכך הקלה, לדבּר לפעמים, ולו כדי להסיח את הדעת מן האור. כדי לדבר החל לפגוש לעיתים מחוץ לכתליו קורני האור של בית הספר את העולה המצטיינת, והעולה נמלאה שמחה חדשה כי חשבה שהנה זה בא, הם נהיים חברים, וכבר קיוותה שעוד מעט קט יתווסף לאופני התקשורת שלהם גם המגע המיני, ואז לא תוכל עוד שום מלכה לקחת לה אותו. ומאז אפשר היה לראות אותם פה ושם, אוחזים זה בידה של זו.

וערב אפור אחד בפברואר הופיעה בסטודיו שלו המלכה. מזה זמן ידעה על המקום של הצייר ומזה זמן ניסתה למשול בתשוקתהולא ללכת לשם, אבל ביום ההוא עברה לידו ולא עלה בידה לעצור את עצמה ואולי לא רצתה לעצור. רצה המזל והעולה המצטיינת לא הייתה שם, כי זה היה היום בשבוע שבו למדה במוסד הטכנולוגי הגבוה של העיר שבה התרחש כל זה ושם שהתה עד שעות הערב המאוחרות כחלק מן הפרויקט הלאומי לטיפוח מוחות בעלי נטייה מתמטית. המלכה פשוט נקשה על הדלת והצייר פשוט פתח והיא פשוט נכנסה והתיישבה על הספה הישנה והצייר פשוט המשיך לצייר והיא פשוט אמרה לו, "עכשיו אתה יכול לצייר אותי כבר," והוא פשוט אמר "נכון" ופשוט הוריד מכן הציור שלו את הציור שצייר, שממילא לא ידע מה לעשות בו, והניח על הכן קנווס אחר והחל לצייר את המלכה, והיא פשוט השתרעה נינוחה על הספה והוא פשוט צייר, כלומר, בתחילה רשם קווי מתאר מהירים, אבל רק בצורה מרומזת, כי כאמור מה שעניין אותו באמת היה האור, ואז החל להכין את הצבעים והשעה כבר הייתה תשע וחצי ואז עשר, והיא אמרה שהיא צריכה ללכת, והוא אמר לה, "אז תבואי מחר?" והיא השיבה שמחר היא לא יכולה אבל בעוד כמה ימים היא תבוא, מחר היא תגיד לו מתי תבוא, ועכשיו זאת היא שהותירה אותו וחצי תאוותו בידו, בדיוק כמו שרצתה, ומלאת סיפוק יצאה לדרכה, ואילו הוא השתהה עוד מעט בסטודיו שלו, מרוגש אבל לא יודע את זה.

עברו כמה ימים והיא לא הודיעה מתי תבוא כפי שאמרה שתעשה, והוא לא דיבר אליה דבר אלא הוסיף לצייר במרתף, הפעם מתוך זיכרון הלילה ההוא, את הדמות על הבד. הדמות על הבד נמשחה בצבע אחיד בהיר מאוד; הוא בחר בגוון חצי שקוף, דליל, כדי לבסס את הדמות. אחר כך פנה אל הרקע, כי הרקע היה שם גם כשהיא לא הייתה שם, הקיר הסדוק והספה הכחולה, בד סיבי גס שתבע עבודה מוקפדת, שימוש בגוונים שונים בכתמים קטנים מאוד. עבור הכחול של הספה הוא בחר כבסיס בכחול אינדיגו, אחרי ששילב בו חומים שהכין מאדום־אוכרה. נראה לו שגם את גון העור יוכל להכין מהאוכרה; הייתה לו עוינות כלפי הלבן, שאמנם מצד אחד היה הכרחי כי בלעדיו אין אור, אבל מצד אחר נראה לו מלאכותי מכדי שהופעתו על הבד תיצור את האפקט של הנשימה, נשימת היצור החי. לבן היה עבורו צבע המוות, צבעו של העומד על מקומו בשלום, ואף שידע שהחיים והמוות מעורבבים זה בזה, ובאמת לא רק מעורבבים אלא הם אחד מלכתחילה, היה מכניס את הלבן בזעם, בכניעה, רק כאשר לא עלה בידו להתחמק מפניו. עכשיו, כשארגן את הפָּלֶטה בשביל הספה חשב שאולי עליו להתקין אור ניאון במרתף שלו, אור אינטנסיבי קר שיבוא מלמעלה, ויחד איתו אור צהוב ממנורה שתעמוד לצד הספה ותמהל את הלבן הבא מלמעלה בצהוב, כך הרהר ושעט החוצה אל המרכז המסחרי הקטן, לחנות חומרי בניין, לקנות מנורה עומדת ומנורת ניאון עגולה לתקרה. הוא רצה אור רב, רב ובהיר, כדי לצייר את הספה הכהה בעלת הטקסטורה העשירה ועליה את הגוף, קורן וחלק, והוא רצה שהניאון ישפיע את לובן אורו על הגוף מלמעלה. הוא רצה לראות מה קורה לאורו של הגוף החי הפוגש בניאון הלבן, המת.

בשובו בערב ההוא אל המרתף מצא את העולה המצטיינת ישובה על המדרגות שבכניסה לבניין, והיא קמה כשבא ונכנסה אחריו למרתף. הוא חייך אליה אבל ניכר היה בו שהוא אחוז דיבוק. היא כבר הכירה את הלך הרוח הזה שלו; כך היה קורה כשהיה לו פרויקט שהעסיק אותו, והיא הרתיחה מים לנס קפה וחיפשה את שפופרת החלב המרוכז בשעה שהוא העמיד סולם כדי להתקין את הניאון. היא כיבתה את האורות והעמידה כיסא ועמדה לידו בשעה שהחל להתקין את הניאון, אחר כך התברר שיש לסגור את המפסק המרכזי של המרתף כדי שאפשר יהיה להתעסק בחוטי החשמל והיא עשתה גם את זה, ורצה להביא פנס מהבית שלה כדי לעבוד על החשמל בחושך, ורק אחרי שנשלמה המשימה ישבה על הספה בשקט ושתתה קפה והוא ירד מהכיסא ובחן את התוצאה ותיקן שוב ואחר כך התיישב ליד השולחן שבצד החדר והביט בה, שבע רצון מכך שיש גוף על הספה והוא יכול לבחון את האפקט של התאורה החדשה. האור קרן על שׂערה הדק, החולי, ומתחתיו היו פניה מוצלים ותוויהם מטושטשים. היא ראתה שהוא מביט בה במין ניכור, מרוחק ומהורהר, והוסיפה לשתות את הקפה עד שנגמר ואז קמה ויצאה מן המרתף בחיפזון ורק במדרגות, כשעלתה אל הכניסה של הבניין, החלה לבכות, ואחר כך הוסיפה לבכות, אבל חשכת הלילה החורפי הסתירה את פניה והיא ניגבה בידיה את הדמעות, ואם כי הוסיפה לבכות ופניה היו לחים, איש לא ראה זאת.

עוד שניים-שלושה ימים חלפו והנערה המכונה מלכה שמה ליבה לכך שהצייר אינו שואל, אינו בודק מתי תבוא, אינו מראה סימנים של קוצר רוח. כיוון שכך ירדה אל המרתף ערב אחד, השעה הייתה שש או אולי שבע, ואחרי שהקשיבה ולא שמעה דבר, פתחה את הדלת ומצאה את הצייר שקוע רובו ככולו בצביעת הבד בשתי וערב של צבעי כחול אינדיגו וחום. הצבעים שבהם השתמש בדרך כלל היו זולים, אבל לכבוד הציור החדש הוא קנה כחול וחום טובים, אחרי שכמעט נגמר האדום־אוכרה שאותו ביקש לשמור לעור. מלאכת מחשבת הוא עשה עכשיו, שתי וערב של חומים וכחולים, הוא עבד עם מברשת קשה כי רצה שכבה עבה של צבע כדי להשיג את האפקט של הטקסטורה הכבדה של צמר. הוא גזז את שערה של מברשת קשה באלכסון ועבד עם הקצה הארוך שלה. היא עמדה בפתח והוא לא הבחין בה, לכן התקדמה לעברו ונעמדה לפני הספה. הוא הזדקף כשראה אותה ואמר לה, "שבי, שבי," ואפילו חייך, והיא התיישבה והוא אמר לה לאן לזוז והיכן להתיישב באיזו תנוחה, והיא עשתה כדבריו בנינוחות מחויכת. כעת היה עליו להניח מידו את הפלטה של החומים והכחולים ולהוציא מהארון את הצבעים שהכין בשביל עור הגוף, אפור חם ואוכרה של מודיליאני (הוא זכר שכך מכונה הצבע שבחר). היא לבשה מעיל והוא ביקש ממנה לפשוט אותו, מתחתיו לבשה חולצת צמר בעלת שרוולים ארוכים ומכנסי ג'ינס ומגפיים, היה חם במרתף כי הצייר הדליק תנור אז היא חלצה את המגפיים, והוא שאל אם יש לה גומייה כדי לאסוף את השיער אבל לא הייתה לה, אז הוא ביקש ממנה להשליך את השיער אחורה, ואז רשם את צווארה ואת ידיה והתעכב בעיקר על כפות הידיים, והדבר היה עדין ומורכב מבחינת גוונים. הוא הניח לכן הציור ורשם את כפות הידיים שלה ב־B6 על נייר שהניח על דיקט, בעודו יושב מולה על כיסא שקירב לספה, ושניהם שתקו עד שסיים.

היא הייתה שקטה מאוד והוא היה מרוכז. זאת הייתה הפעם הראשונה שהנערה הרגישה שהיא נמצאת במקומה, נינוחה תחת מבטו המרוכז, ללא מאמץ, בלי העבודה שבה הייתה מורגלת, למשוך־לדחות, לדחות־למשוך גברים צעירים. באשר לו, הוא היה מאושר; עבורו הלך רוח של ריכוז שקט ומלא היה זהה לאושר. כשסיים לרשום את כפות הידיים הניח את העיפרון וחייך. הוא רשם לעצמו בצידי הדף הערות באשר לצבעים שבהם ישתמש, וסימני שאלה. הוא שמח, משום שהאור הצידי והניאון העליון אכן פעלו כפי שצפה, וגוני העור היו בהירים מאוד, כמו בעולם הבא, אך נושמים כמו בעולם הזה. הוא הבין שיהיה עליו להיכנע לשימוש מרובה בלבן, אבל לא אכפת היה לו; מה שראה בעיניו היה יפה מכדי להתווכח עם זה.

הוא שאל עד מתי תוכל להישאר והיא אמרה שעדיף שתלך עוד מעט, והוא אמר לה שהוא מבקש לדעת מתי תבוא שוב, הוא צריך להכין את הצבעים טרם בואה, ואם לא יכין אותם סתם יבזבזו זמן, ואם יכין לפני הזמן הם עלולים להתייבש. הכול היה פשוט מאוד פתאום והיא אמרה שתבוא מחרתיים בשש, הוא שמח וכלל לא הסתיר זאת והיא ראתה זאת היטב, והם נפרדו.

ביום המחרת, כשפגש אותה בבית הספר, חייך. היא התבוננה בו בתימהון מסוים, ואחר כך חייכה גם היא. העולה המצטיינת לא הייתה בבית הספר באותו יום, והוא היה חופשי לנפשו, וכך הוסיף לתכנן את הציור שלו. הוא רשם כפות ידיים בשיעורים ובהפסקות, היו שם די ידיים כדי להתאמן בזה, עניין אותו המקום שממנו נובע האגודל והשריר שמתעגל סביבו אל עמק כף היד. בכף היד שלה היה השריר מרומז ואילו אצלו הוא היה עגול ומובהק, והוא חיפש כפות ידיים נוספות כדי לבחון את הנושא.

ובערבו של היום הבא באה הנערה בשש בדיוק. היא לבשה גופייה מתחת למעיל, וכך יכול היה לשרטט את קווי המתאר של דמותה ביתר קלות, לנחש פחות ולדייק יותר, כפי שהעדיף. היא הביאה איתה מבעוד מועד אוזניות ושמעה מוזיקה. מדי פעם שרה בשקט עם המוזיקה ששמעה, כמעט בלחישה, וזה גרם לו להתרכך ולחייך אליה. אז חדלה לרגע להקשיב למוזיקה והניחה את האוזניות ופשטה את הגופייה וחזרה להשתרע נינוחה ושלווה על הספה, מרכיבה שוב את האוזניות. עכשיו ראה הצייר את העור הקורן כולו, מחליק ויורד מן הצוואר אל השדיים ושם מתעגל שלֵו ומתוק, ואת הבטן שסימָן לידה הכתים אותה, שדווקא הוא ריגש אותו. הריגוש גרם לו לאי נוחות. הוא איבד את הריכוז שלו. הוא נשם חרש נשימות עמוקות כדי להשיב את הריכוז שאבד. המלכה התעלמה ממה שהתרחש כאילו אינה רואה כלל, האוזניות על אוזניה והיא מפזמת בלחש Love me love me love me say you do. הוא הכיר את השיר המתחנן הזה ולא העלה על דעתו שגם היא מכירה אותו, הוא הניח את המכחול ושתה מים, הרבה מים, ואז יצא להשתין בחוץ, שם היה האוויר צונן וזה היטיב איתו, אם כי מעט מדי. הוא המתין עוד מעט כדי להירגע ושב אל המרתף. היא נשארה כפי שהייתה, שרועה בשלווה על הספה ומקשיבה למוזיקה. הוא סימן לה בידו שדי להיום, כי הבין שלא יוכל להמשיך. כאילו ניעורה משינה, לבשה הנערה את בגדיה לאיטה וחייכה, אבל הוא לא יכול היה להיענות לחיוך, וודאי שלא יכול לדבר אליה. הצייר ליווה אותה החוצה והביט בה כשהתרחקה, ושב פנימה והביט בציור שוב וכיבה את התנור וכיסה את הצבעים וניקה את ידיו, ולא הלך הביתה אלא הסתובב ברחובות. היה עליו להחליט והוא ניסה להחליט, אבל בעודו אומר לעצמו דברים אלה, ידע שההחלטה כבר נפלה. עכשיו היה עליו לחשוב איך יאמר לידידתו הוותיקה שיחסיהם הגיעו אל קיצם, ולא רק איך יאמר אלא כיצד יסביר, מה הסיבה, מה מתארה של האמת, האם מראה עורה של המלכה הוא סיבה, האם האור הזורם כנהר מפניה אל צווארה ומשם אל שדיה הוא תנאי מספיק, מה הדבר אשר בשֶלו עליו להודיע על סיום היחסים. הוא רצה להיות מסוגל לסרב להחלטה שנפלה, הוא נשם נשימה עמוקה ובעט באבן שעמדה לפניו על הכביש והאבן התגלגלה ברעש עמום, השעה הייתה תשע בערב והוא צפה בעצמו צועד ככפוי שד לעבר ביתה של ידידתו ועולה במדרגות אל דירת הוריה ונוקש בדלת.

חברתו המצטיינת היא שפתחה את הדלת; הוריה כבר שכבו לישון והיא הייתה לבדה בחדר המגורים, שם ישבה לשולחן וטיפלה בטור טלסקופי סרבני, כי החדר שלה היה רק קיטון שינה. ומכיוון שדבר כזה – שהוא יבוא כך לפתע אליה בלילה – מעולם לא אירע קודם לכן, הבינה שיש בשורה דחופה בפיו. הם הלכו אל המטבח הקטן שריח עיקש של שום מטוגן דבק בכתליו, היא נשענה על ארון המטבח דרוכה ועצובה, והוא עמד בפתח ושתי זרועותיו נתמכות במשקופים. הוא הביט בה ושתק ודמעות מילאו את עיניה, והיא אמרה, "אתה צריך להגיד לי," והוא הנהן, ואחר כך אמר, "אני לא יכול להיות חבר שלך יותר." היא הביטה בו ובכתה בשקט, והוא נדחף להתקרב אליה ולנחם אותה ובלם את התנועה. היא הוסיפה להתבונן בו ודמעות זלגו מעיניה והוא אמר, "אני מצטער," אבל היא הוסיפה לדמוע ולהביט בו ושתקה. והיה רגע קצר, הרף עין שבו רצה להשיב אחורה את הזמן ולבטל את הגזֵרה, באמת היה רגע אחד כזה, אבל הוא ידע שלא יעמוד בזה כי זיכרון הדמות המלכותית שרועה נינוחה ומלאה על הספה היה רענן, והוא את תשוקתו הכניע בקושי אך לפני שעה קלה, לכן הוסיף לשתוק. לבסוף אמר, "אני אוהב אותך, אבל אני לא יכול להמשיך להיות החבר שלך," והרגיש נואל ובוש בדבריו, וכיוון שהנערה הוסיפה להתבונן בו שותקת ודמעותיה זולגות, אמר, "אני הולך עכשיו," פנה לאחור ויצא.

למחרת לא הגיעה העולה המצטיינת לבית הספר. הוא לא קבע פגישה נוספת עם הנערה היפה, ובערבו של אותו היום לא הלך אל המרתף ולא צייר. גם בערב הזה הסתובב ברחובות נסער ודואג. הוא לא רצה לעלות אל בית הוריה של העולה המצטיינת, הוא חשב שזה לא יאה. הוא פגע בה, ואין זה ראוי שיקל על עצמו בכך שימצא אותה שם צופה בטלוויזיה או מתנחמת בכל דרך אווילית אחרת, או אף גרוע יותר, בלתי מנוחמת. הוא דאג לה. בעצם ידע עד כמה היא קשורה אליו, אף על פי שמעולם לא חשב קודם לכן במושגים כאלה על הקשר ביניהם. הוא חשב על ה"אני אוהב אותך" שאמר, כמה מגוחך ועלוב היה, אבל בינו לבינו ידע שזה נכון, שהוא אוהב אותה, מה שהפך את רגשותיו לעלובים עוד יותר. הוא אוהב אותה אבל חושק במלכה, והתשוקה מכריעה אותו. הוא חשב עכשיו שהוא שפל ככל האדם, וזאת בהחלט הייתה הפתעה.

גם ביום הבא לא הגיעה העולה המצטיינת אל בית הספר והוא נעשה מוטרד, חלף זמן מה עד שנזכר שזהו היום הקבוע שבו היא נעדרת בגלל שיעורי המתמטיקה למצטיינים במוסד הגבוה. ועם זאת, לא נרגע. כיוון שלא נרגע גם לא הלך למרתף שלו, ולא ידע שהמלכה הייתה שם וחיפשה אותו. משלא הגיעה העולה גם ביום השלישי לאחר הפרֵדה, יצא מייד אחרי הלימודים אל ביתה, אולם איש לא פתח את הדלת. הוא דאג. הוא ביטל את המשמרת שלו באותו ערב ושב לשם ונקש בדלת עד שאבי הנערה פתח אותה. האב בהה בו רגע אחד כאילו אינו מזהה אותו, ואז אמר, "נו, אז אתה צריך ללכת מכאן," והוא, נכלם, סב על עקביו והלך.

ימים אחדים חלפו והוא לא הלך אל המרתף; הוא ביקש משמרות נוספות ועבד כל ערב. בת גוון של גועל נוספה למנעד התחושות שלו, והוא חש שעליו להתנזר מן המעשה שהפך אותו לשפל. עם זאת נכסף אל הרגעים שבהם צפה בדבר היפה ובאורו, מתעגל מתוך עצמו ומשחק בצל, ואל השקט המוחלט שהשתרר בראשו בעת שהתבונן בו וצייר אותו. הוא חשב שאולי יצייר משהו אחר, אפילו עלה רטוב של עץ יכול היה להיות מונח לפניו, אולי יחזור לצייר דוממים, כך חשב, כי לא הייתה לו נחמה אלא בציור. באחד הבקרים בדרכו לבית הספר פנה לאחוריו והלך אל המרתף, נכנס פנימה ומייד כשנכנס חש בהקלה בצינה המרווחת את חזהו, היה יום חורף של סוף פברואר והיה לו קר, וזה היה מצוין, הוא לא הפעיל את התנור אלא ישב לרגע על הספה ונשם, חש בריח הטחב של המרתף שלא אוורר זה זמן. הוא הסב מבטו מן הציור שהיה מונח על הכן; הציור המכוסה עורר בו גועל וכמיהה גם יחד. הוא הכין קפה והדליק סיגריה וישב בשקט וחשב. הוא חשב על הנערה שנטש וידע שאף כי הוא אוהב אותה לא יוכל לשוב אליה עוד, והרגשות הסותרים הללו הכבידו עליו אך גם עניינו אותו, כי עד אז לא ידע שהנפש יכולה לשאת ניגודים כאלה, ומתוך כך שלף גיליון של נייר רישום וצייר את דיוקנה המיוסר של הנערה שאך זה עזב כפי שעמדה מולו מתייפחת במטבח בבית הוריה, מכף רגל ועד ראש רשם אותה, באהבה רשם אותה, עיניה מושפלות וגופה נמשך כבד אל הקרקע, וכך עבד שעות אחדות. הוא דאג לה, והוא שקל איך יוודא שהיא מתאוששת, והמחשבה שהעסיקה אותו – כיצד לוודא זאת – עוררה בו שאט נפש, כי גם זה היה אנוכי בעיניו, העמל הצדקני הזה, הדאגה הרגשנית שכל כולה מיועדת להסיר את הכאב שעולל לידידתו מעל ליבו שלו.