תלושה

"מעולם לא הרגשתי כל כך מבוגר, מכוער ובלתי רלוונטי," מפתיע אותי הזר שמתיישב לצדי על ספסל הענישה למעשנים — ספסל צרפתי מעוצב שניצב בסמוך לרחבת הכניסה למלון ברחוב 46 פינת השדרה השמינית, המקום בו התיישבתי אחרי שיטוט קצר חסר תכלית ותוחלת ברחובות מנהטן, לעשן את הסיגריה האחרונה לפני השינה. השעה אחת־עשרה בלילה ורחבת הכניסה למלון הומה אדם. נשים צעירות מהודקות בשמלות מיני החושפות רגליים דקות באורכים אינסופיים ומתוגברות בעקבי סְטִילֶטוֹ דקים בגבהים בלתי אפשריים, נשים מבוגרות יותר בשמלות ארוכות, פניהן ספוגות בוטוקוס ומתוחות באופן מבהיל, גברים נאים בלבוש קז'ואלי מושקע להפליא ויקר להחריד, וחברי קהילת הגאים במיטב מלבושי הטווסים.

הקול הנעים גורם לי להרים את עיני מאתר חדשות כלשהו במכשיר הסמארטפון שלי, בו הייתי שקועה בניסיון להימנע מלנעוץ מבטים ולהרגיש בדיוק כפי שתיאר הזר, ולהביט בו. אמריקאי בתום יום עבודה. תיק הלפטופ מונח לצדו, החליפה, המציצה מתחת למעילו הארוך והעבה, עדיין עליו אם כי העניבה פרומה במקצת. שערו מאפיר אך מלא באופן מרשים, פניו עגולות ומלאות וחיוכו נעים ומזמין. בשנות החמישים לחייו אני מנחשת, אבל באותה מידה הוא גם יכול להיות צעיר בעשור או מבוגר יותר. אף פעם לא ידעתי באמת להעריך גיל.

"הַיי, אני סטיבן ואין לי מושג מה הולך פה, אבל כשעזבתי הבוקר את המלון האנשים ברחבה הזאת נראו הרבה יותר אנושיים, כמוני," הוא מחייך ומוציא מכיס ז'קט החליפה קופסת סיגריות.

"יש לך אש?"

אמריקאי מעשן, זן נדיר ההולך ונכחד, אני חושבת בזמן שאני מגישה לו את מצית הקליפר הצבעוני ועליו כיתוב בעברית.

"אני טלי," אני מציגה את עצמי.

"סאלי?" הוא טועה כמו רוב האמריקאים השומעים את שמי בפעם הראשונה.

"טלי — כמו טלי סוואלס," אני מתקנת.

"הרבה יותר מדי שיער בשביל להיות טלי סוואלס," הוא מחייך.

הוא מדליק את הסיגריה ובוחן ארוכות את הכתוב על המצית: "זה עברית, נכון?"

"היישר מישראל," אני עונה, מופתעת מהזיהוי.

"מה כתוב פה?" הוא מושיט לי את המצית.

"תן חיוך הכול לטובה" — אני מתרגמת לו את הסלוגן השחוק שכלל לא שמתי לב אליו עד לאותו הרגע.

"את מישראל? נחמד. יש לי תוכנית לבקר שם די בקרוב," שולף הזר את מה שנשמע לי כמו תשובת האמריקאי־הלא־יהודי. ברור שרצית לבקר שם, מיד אחרי פריז־לונדון־וינה־ברלין־ברצלונה ועוד כמה עשרות ערים במדינות שמעולם לא ביקרת בהן, אני חושבת לעצמי, אבל מצליחה שלא לומר זאת בקול רם.

"כדאי לך, זאת ארץ מרתקת ויפה, ארץ הקודש," גם לי יש מענה אוטומטי מוכן בארסנל התיירות. הוא מתעלם מהציניות או שאינו מבחין בה.

"אז, טלי, יש לך מושג מה הולך כאן?" הוא שואל ומצביע בניד ראש על אוסף הברביות והקנים שעמדו לא רחוק מאיתנו, המתעלמים לחלוטין מזוג הזקנים, המכוערים והמעשנים — שלושה חטאים שאין עליהם כפרה. תמיד רציתי להרגיש דנידין, הרואה ואינה נראית, והנה חלומי מתגשם.

"כן, הבל־בוי אמר שיש פה מסיבה פרטית הערב. משהו שקשור להצגות של ברודוויי, שחקנים לדעתי. אני לא מפה אז כולם זרים לי, אבל הם בהחלט נראים מתאימים להגדרה הכוללת."

"אה נכון, הנה ג'ני ברבר השחקנית מ'וויקד' וסיליה קינג מ'ביבר הזכוכית'. המבוגר יותר הוא ג'ייסון מור, הבמאי של 'אווניו קיו'." דווקא הטון הנונשלנטי בו הוא מציין את שמות האנשים מרשים אותי, לא פחות מיכולת הזיהוי המופגנת.

"השמות שלהם אומרים לך משהו?"

"של השחקנים לא, של ההצגות כן." אתה חייב להיות עיוור לגמרי כדי להסתובב באזור הזה ולא לראות את שלטי ההצגות בגודל בנייני עזריאלי.

"את פה בביקור, בעסקים?"

"גם וגם." ביקור נפש ועסקים רגשיים לא סגורים. "ואתה?"

"אני פה בכמה ימי פגישות. אני מקליפורניה, עובד בחברת גוגל ומדי פעם מגיע למשרדי החברה במנהטן."

"בגוגל? איכשהו היה לי הרושם שהם מקפידים לא להעסיק אנשים בני למעלה משלושים, לא?"

"נכון, אני סוג של דינוזאור. אבל אני שם די מהתחלה. נראה לי שהם חושבים שאני חלק מהריהוט, בילט־אין במשרד."

אני צוחקת בקול רם. כמה זמן לא ניהלתי שיחה כזאת ועוד הצלחתי לצחוק?

אחת היפהפיות מתקרבת אלינו בצעד בטוח על עקבי סיכה כשבידה סיגריה ומבקשת אש.

"מעולם לא העזתי לעלות על עקבים כאלה, גם לא כשהייתי צעירה. אצלי זה בטח היה נגמר בנפילה קולוסאלית ובשבירת איברים, חלקם חיוניים," אני מציינת כשהיא מתרחקת.

הזר היושב לשמאלי פורץ בצחוק עמוק וחם. אני מצליחה אפילו להצחיק. ברוכה השבה טל מארצות האבל והקור. הסיגריה נגמרה מזמן ואנחנו מדליקים עוד אחת ואף אחד מאיתנו לא ממהר למרות השעה המתאחרת והקור המתגבר.

"את עייפה? את צריכה לעלות או שאת רוצה לגשת לשתות משהו בבר?"

האם זה הזמן להגיד לו שאני נשואה ולכן תודה, אבל לא תודה? אני גם אֵם שכולה, אתה יודע, ויש לי עוד שלושה ילדים מבוגרים בישראל, וכולם יודעים שהשתגעתי ונותנים לי זמן להחלים, ואני בכלל לא יודעת אם אני יכולה או רוצה להחלים.

אני חושבת על נׂעם שמתעורר ברגעים אלו בדירה הגדולה והריקה בתל אביב ובוודאי מחכה לטלפון שלי. כבר יומיים שלא דיברנו למרות שהבטחתי להתקשר כל יום. חלפו כמעט שבועיים מאז שנסעתי כדי לחשוב, ומאז אני משתדלת לעשות הכול כדי להעביר את הזמן בלי לחשוב. מבלה שעות בחדר המלון כשאני נעה בין זפזופ אקראי בטלוויזיה, ניסיונות עקרים לקרוא, שכיבה במיטה תוך בהייה סתמית בחלון או בתקרה ומדי פעם יציאה מחדרי כדי לנשום מעט אוויר ולשאוף טבק. רוב השעות, הטלפון הנייד שלצדי מנותק או דומם, ואני מבינה שאין לי כוח ויכולת לדבר עם איש. נדמה לי שקבעתי להיפגש עם יואלה, אבל אני לא זוכרת אם ולמתי קבענו, וגם לא ממש חשוב לי עכשיו.

אני תוהה אם נעם כבר קם ממיטתו או שיצא לרכיבה על אופניו. דמותו הכאובה הישובה על רצפת המטבח, רק לפני כמה ימים, עולה מול עיני בחדות.