תלתן 2: העצלן המחייך

"זכיתי!" צָוְוחה תלתן בהתרגשות והרעידה אַגַב כָּךְ את כל קירות הבית, "אני לא מאמינה!"

נוּנה הכלבה זקפה את ראשה והִטתה אותו הצידה. גם היא לא האמינה. לעומת זאת, גוּרגוּר ופָזי החתולים נבהלו וברחו מהבית בריצה. הם לא אהבו מְהוּמוֹת, וּזְכיָיה, תְהֵא אשר תהא, לא עניינה אותם כְּלָל וְעיקָר.

אימָהּ של תלתן, טלי, הייתה באותה השעה במרפאה, עסוקה בניתוח חֵירוּם לשוּשוּ, הכלב של יוגב ותהילה, חַבְרֵי המושב, שגרו בשכֵנוּת לטלי ותלתן. שעות ספורות קודם לכן שׂיחק שוּשוּ עם בלון מנופח ותוך כדי משׂחק, אגב נשיכה, פוצץ ובלע אותו. כיוון שהבלון עלול היה לגרום לחֲסימַת מֵעַיִים, עלה הצורך לנַתחוֹ מהר ככל האפשר.

אבל לתלתן הייתה בשׂורה, והיא הייתה חייבת לשתף את אימהּ מייד, פשוט חייבת. לרגע שָקְלָה להתקשר לאורי, חברהּ הטוב, או לסבתא אורה, אבל לא, החליטה בסופו של דבר, היא תמתין בסבלנות (או לא בסבלנות) לאמא שלה שתסיים כבר את הניתוח. אמא שלה צריכה להיות הראשונה לדעת.

כשאחרון התפרים נתפר ושושו הרדום לְמֶחֱצָה הוּרַד משולחן הניתוחים והחל אט אט להתעורר, יכלה טלי לנשום סוף סוף לִרְוָוחָה. זה היה חַלוֹן ההִזְדַמְנוּיוֹת של תלתן, והיא מיהרה לנצל אותו.

"אמא!" תלתן פתחה חָריץ בדלת המרפאה ובדקה אם כבר אפשר להיכנס.

טלי שטפה את ידיה והסירה את החלוק, בעוד הדס, הסַיַיעַת, שטפה וחיטאה את כְּלֵי הניתוח. טלי נראתה מוּתֶשֶת. ניתוח החירום ארך כשעתיים, ובכלל היו לה תוכניות אחרות לאחר הצהריים הזה. היא נֶאֶלְצָה לקבוע מחדש שלושה תורים לא דחופים כדי לְפַנוֹת זמן לשושו.

"אמא!" קראה שוב תלתן ונופפה בִּפְרָאוּת במכתב שאחזה בידה. היא ידעה שאין להפריע לטלי בזמן שהיא עובדת, אבל גם ידעה, לפי פָּנֶיהָ של אימהּ, שהניתוח הסתיים בהצלחה ובכל מקרה, מספיק ודי, העניין אינו סובל עוד דיחוּי.

"כן, תילי?" הִפְנְתָה לעברה טלי מבט עייף.

"לא תאמיני!" מיהרה תלתן לנצל את שְעַת הַכּוֹשֶר וזינקה בהִתְלַהֲבוּת, "זכיתי בתחרות!"

"איזו תחרות?" טלי כלל לא זכרה במה מְדוּבָּר.

"תַחֲרוּת הכְּתיבָה, אמא, את לא זוכרת?!" תלתן לא הבינה איך אפשר לשכוח דבר כזה.

חודשים ספורים קודם לכן, ממש זמן קצר לאחר שטלי ותלתן שָבוּ אַרְצָה ממִקְלַט הפּילים "אינְדלוֹבוּ אוּבָזִיוֹ" שבדרום־אפריקה, מצאה תלתן מוֹדַעַת פִּרְסוֹמֶת על תחרות כתיבת סיפור קצר מִטַעַם חֶבְרַת התעופה הלאומית. במודעה נכתב: סַפּרו על הרפתקה מיוחדת שעברתם בחופש הגדול, ואולי תזכו בכרטיס טיסה לכל יַעַד בעולם, לִבְחירַתְכֶם!

תלתן ידעה כי סיכויי הזכייה שלה כמעט שְוֵוי עֵרֶךְ לזכייה בהגרלת הלוטו, אבל החליטה שאין לה מה להפסיד, ובכל מקרה, הייתה לה חֲוָויָה מוּפְלָאָה לְסַפֵּר והיא רק חיפשׂה עם מי לַחְלוֹק אותה. היא שָקְדָה על הסיפור לַתחרות במשך ימים רבים, קראה לו בשם "הפיל היוֹדֵעַ" – משמעות שמו של מִקלט הפילים שבו שָהוּ – וכשהסיפור היה מוכן, הִדְפּיסָה וְכָרְכָה אותו (בשלושה עותקים, ממש כפי שביקשו בַּהַנְחָיוֹת הַקַפְּדָנִיוֹת), הכניסה למעטפה, וניגשה אל סניף הדואר שבמושב כדי לשלוח אותו בדוֹאַר רָשוּם. ימים ספוּרים אחר כך קיבלה אישור שהחבילה הגיעה לְיַעֲדָהּ.

מאז חלפו כמה חודשים, שנת הלימודים החלה, ותלתן שוב מצאה את עצמה בתוך השִגְרָה המוכרת שכללה שיעורי חשבון, אנגלית, היסטוריה, שׂפה ועוד אֵי־אֵלוּ מקצועות. השבוע הראשון ללימודים היה מְרַגֵשׁ, אך בְּהַדְרָגָה שב השִעמום לרבּוֹץ לצידה כחתול מנוּמנָם, בעיקר במַהֲלַךְ שעות הבוקר שבהן היה עליה לנסות ככל יכולתהּ להתרכז בַּלימודים. וכמו בכל שנת לימודים, גם השנה נָדדוּ מחשבותיה אל מעבר לכוֹתְלֵי בית הספר, וגם השנה מצאה את עצמה מביטה מבעד לחלון הכיתה בנוּלי וטימוֹר, הטַוָוסים שהסתובבו על מִדְשְאוֹת המושב המוֹריקוֹת, בעוד היא תוהה בליבה מתי תצא להַרְפַּתְקָה חדשה.

היא התגעגעה לאָקָאני, החבר שהכירה במִקלט הפילים שבדרום־אפריקה, ולאימו לֶסֶדי, וגם לשאר עובדי המִקלט, וכמובן גם לפילים עצמם, אך יותר מכול התגעגעה לתחושה המְרוֹמֶמֶת של היציאה למסע ולהרפתקאות. אילו מישהו רק היה שואל אותה או מַציעַ, הייתה עוזבת את בית הספר וחיה מהרפתקה להרפתקה. אבל אף אחד לא שאל ובטח שלא הציע, ותלתן ידעה כי היא חייבת ללכת לבית הספר. טלי אמרה לה שיש בארץ חוֹק חינוּךְ חוֹבָה ושאי אפשר לעשות מה שרוצים. ילדים חייבים ללמוד, בבית או בבית הספר. אז תלתן למדה וחָלְמָה, וחלמה ולמדה, ותָהֲתָה אם יום אחד תצא למסע נוסף.

והנה כָּעֵת, עמדה ונופפה בִּפְנֵי טלי במכתב הזכייה שלה, והחלום המתוק לצאת שוב למסע ולגלות מדינה חדשה נֵיעוֹר לחיים ונִהְיָה לפתע קרוב מאי פעם.