תמונות משפחה

...בלב הולם התדפקה על הדלת. השקט הטורד מן העבר השני העכיר את רוחה. האומנם שכח את פגישתם? היא המתינה עוד רגע בטרם אזרה עוז. באצבע חרדה הקישה קלות על הדלת. דלת פשוטה, חלקה, אפרורית. רק עינית זעירה, ומעליה לוחית פלסטיק שחורה שאותיות לבנות חרוטות בה: ש. בן נון. כמה היטב הכירה את האותיות האלה: ש. בן נון. שבתאי בן נון. אחיה...

שוב התבוננה בדלת, מהססת אם לנקוש בשלישית. צלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן נשמעו מן העבר השני. ודאי הוא טרוד אצל שולחן הכתיבה שלו, שקוע כל כולו בעבודתו, נסחף בצלילי המוזיקה המלווה אותו תמיד. רק משעמדה לנקוש בשלישית נשמע קול צעדיו ההחלטיים, הנמרצים. היא יכלה לדמיינו, נטרד משולחן העבודה שלו, ממהר לעבר הדלת, מוחה טיפות זיעה ממצחו במטפחת הבד המעומלנת שלו, מעביר יד על פדחתו, שבמרכזה כבר התנוססה קרחת קטנה, מבהיקה...

תמיד הוא מדמיין את הרע מכל. ומי יאשים אותו? ממילא לרוב הרע מכל הוא זה שמתרחש. למעשה, כבר התרחש. צלצול הטלפון הפריע את שנת הבוקר שלו והתערבב בקרני השמש של ראשית הקיץ שחדרו מחרכי התריסים. מתוך ספק חלום הקשיב להודעה המתנשמת, החנוקה, שהשאירה על המשיבון אחותו הצעירה, אחותו למחצה. עד שהתהפך והתייסר בקורי יקיצה שמע את טריקת הניתוק. עשר וארבעים, התנחם כשקירב אל עיניו את השעון המעורר. בידו הימנית הרכיב את משקפיו, ואז העביר, בלי משים, את האצבעות בבלוריתו המלאה, הסמיכה, המשובצת רצים של כסף, יושב, נרפה, עוד רגע על קצה מיטתו, בטרם גרר את עצמו אל המטבח, מפעיל בדרכו את המשיבון.

שתיקה קצרה, כאילו נמלכה בדעתה אם להשאיר אחריה הודעה. קול המים הזורמים, ששטף בהם את קנקן הקפה, החריש את דבריה. הוא הניח את שלושת חלקי הקנקן השטופים על השיש, מחה את ידיו בתחתוני הבוקסר שלגופו וניגש אל הטלפון, לשמוע שוב את ההודעה. "שביט?.." שמע את קולה בעודו דוחס את האבקה החומה, הטחונה גס, למקומה המיועד. "אתה בבית? אני בתל-אביב..." הוא הבריג את חלקו העליון של הקנקן בכל כוחו, הניח אותו על הכיריים וגישש אחרי גפרורים במגירת המטבח. "אם אתה בבית, תענה, טוב? אני בתל-אביב היום, ו..." פתאום השתנה גון קולה, לא עוד רהוי ומהוסס: "אני אעבור אצלך היום בערב. אם לא תהיה אני אשאיר לך משהו בארון חשמל." סוף-סוף מצא חפיסת גפרורים מלאה כמעט, על אף שפס הגופרית שבצד הקופסה היה כבר שחוק למדי. פעמיים-שלוש חיכך את הגפרור בכל כוחו עד שהעלה ניצוץ. "זה סיפור..." שוב נסוג קולה לקדמותו, "סיפור אוטוביוגרפי. אני מקווה שיעניין אותך לקרוא..." ואז, בבת-אחת, צנח, רפה: "טוב, ביי."

כעת, יושב על הכיסא במטבחו, ממתין למים שיתאדו ויזרמו מעלה, דרך האבקה, עד שישובו למצב הצבירה המקורי שלהם, כקפה, החל לשער את גודל הצרה. סיפור אוטוביוגרפי. והרי הוא יכול לשער בדיוק מה כתוב בו:

הוא פתח את הדלת, סוקר בעיון את דמותה. בנימוס מופלג הזמין אותה להיכנס, אולם מבטו היה קצר רוח. מדוע היא מופיעה אצלו מבלי להודיע מראש? מה רצונה? היא התיישבה מולו בחדר העבודה הספון ספרים, חרדה, לא מעזה להביע את משאלתה בפניו. בתיק הצד הקלוע שלה המתינו כל העת, כעדים אילמים, הדפים שאמרה לתת לו, סיפורה, פרי עטה, שכתבה בדם ליבה...

פכפוך הקפה העיר אותו משרעפיו. הוא כיבה את האש, מיהר לאחוז בידית הקנקן במגבת, לבל ייכווה, ותר אחר כוס נקייה. שתכתוב, חשב לעצמו, עוקב אחר קוביית הסוכר המתמוססת בתחתית הכוס. שתכתוב מה שהיא רוצה. שתנסה לפרסם, אפילו, גיחך לעצמו, לוגם מהקפה. אילו רק ידע מה כופה אותה להראות לו את מה שהיא מכנה, בהנאה אווילית, סיפור אוטוביוגרפי.

מגיע לו. כי הבטיח לה. כי לפני שלוש שנים התחייב שיקרא, בבוא היום, כל מה שתבקש. רק לא עכשיו, הודיע לה אז, כשישבה מולו במדיה ספוגי הגשם, הצמודים לגופה. לא כרגע. הוא אינו מאמין בכתיבה של גיל ההתבגרות. והרי טכנית היא עדיין בגיל ההתבגרות, הסביר לנערה שהביטה בו, מתאמצת לכסות על עלבונה, ומי כתב משהו ראוי לשמו בגיל ההתבגרות? נו, טוב, פסק, אולי ארתור רֶמבּוֹ... אבל ככל שהתאמץ, לא הצליח לעמוד בפני התחינה האילמת, בפני המבט העגום, המאוכזב, וכך מילכד את עצמו, מישכן את עתידו בתמורה לרווחה רגעית. אין טעם שיקרא יצירות בוסר של מתבגרת, הודיע לה. הוא אינו מסוגל לעשות הנחות. אם יקרא, יתייחס למה שכתבה כאל יצירה של סופר בוגר. ואז מה? סתם תיעלב. לא חבל?

היא מיהרה לאשר, מהדקת אל גופה את ערימת הדפים שביקשה לתת לו. כשקמה ללכת, מתנצלת על שגזלה מזמנו, אמר לה: העיקר ההתמדה. לכתוב ולתקן ושוב לכתוב. אם תתמיד, הבטיח לה, אם תמשיך לכתוב – יקרא מה שתיתן לו ויעיר הערות. הוא מתחייב. שתבוא אליו בעוד שנ... לא, תיקן את עצמו. בעוד שלוש שנים.

מי היה מאמין שתמשיך ותכתוב. הוא היה משוכנע שתרפה, שתתייאש, ככל אותן תרנגולות-מטילות בנות גילה שהביצים שדגרו עליהן בשקדנות כזו העפישו ולא הופרו. ואפילו ציין לעצמו בסיפוק, לפני שלושה, ארבעה חודשים, כשנפגשו בבית אמו, שהנה, חלפו כבר שלוש שנים כמעט מאז הופיעה אצלו, משמע – ניצל. היא דיברה על הסמינר "ויטגנשטיין וראסל" שלקחה בחוג לפילוסופיה, העשרה ללימודי הפסיכולוגיה והספרות. סיפרה על התנדבותה במעון לנערות חוסות, על תעודת ההוראה שהיא מקווה להשיג בשנה הבאה, "כי מפילוסופיה לא קונים במכולת". הוא היה מרוצה, כמעט. סוף-סוף היא הופכת לבן-אדם. שום רמז לא היה, שום אקדמה ל"סיפור אוטוביוגרפי".

"כל סיפור הוא אוטוביוגרפי," חיוותה את דעתה לפניו באותו ביקור, לפני שלוש שנים ויותר. "כל סיפור טוב," הטעימה. הוא צמצם את עיניו וחייך, לא טורח להשיב.

"עמוס עוז אמר פעם," ציטטה בהתלהבות, "שכל דבר שהוא כותב הוא אוטוביוגרפי, אפילו אם הוא יכתוב על..."

הוא קטע אותה: "אבא אבן ו..."

"מה," התאכזבה, "אתה מכיר את זה?"

"טוב," סינן, לא מתאמץ להסתיר את לעגו, "רק איזה מאתיים אלף איש קראו את הביוגרפיה של עמוס עוז..."

"אוטוביוגרפיה," תיקנה, מתעלמת, או לא מבחינה, ומייד המשיכה: כל הספרים שהיא הכי אוהבת הם אוטוביוגרפיים. תומאס מאן. דוסטוייבסקי. אפילו עגנון, ידוע הרי... וגם השירה. אלה המשוררים שהיא אוהבת. השירה האישית, של הפרטים הקטנים, חיי היומיום, חיי האהבה. נתן זך, יהודה עמיחי, אייר, אמרה את שמו בפמיליאריות שלא הכיר, ונבהלה לשים סייג: אבא שלך...