תמורה נאותה

תמורה נאותה

1

ציור צבעוני כיסה כמעט את כל הקיר הצמוד לגרם המדרגות בכניסה לבית. עליזה עמדה במרחק מה ופִענחה את הטקסט בפינה השמאלית התחתונה, אומדת את הדמויות הצבעוניות המצוירות, סכמטיות במקצת, מכוסות בנטיפי צבע.

"זה עבודה של גרבוז," הסבירה עדנה בלומין, שהופיעה שם, נושאת מגש ועליו כד זכוכית דק ושתי כוסות גבוהות. היא השתהתה לרגע, אולי לאפשר לעליזה לומר משהו, ומשלא נאמר דבר המשיכה: "רצינו משהו עם נוכחות בכניסה."

עליזה לא הגיבה. דווקא משום שידעה שעדנה מצפה ממנה לאות התפעלות על טעמה האמנותי, ומתוך כך גם על אמצעיה, השתלטה עליה סרבנות גאוותנית והיא הנהנה ושתקה.

עדנה נעמדה לצידה, בוחנת את הציור כביכול במבט טרי, מבטה של האורחת. "אני מאוד אוהבת את גרבוז," הסבירה לעליזה. "בכלל, אני מאוד מתחברת לכל הקונספט של דלות החומר."

עליזה הביטה בבעלת הבית, מבקשת לוודא אם הדברים נאמרו באירוניה. לא היה שום דבר דל חומרית בבית הזה. כבר כשהגיעה לכאן הבינה למה התעקשה עדנה שייפגשו דווקא אצלה. היא רצתה שתראה את הבית שלה. להציג לה את עושרה ומכאן גם להפגין את כוחה. הבוקר כעסה על עצמה שלא עמדה על כך שייפגשו בבית קפה במרכז העיר, אבל כשהזינה את הכתובת בטלפון, לפני שיצאה מהבית, הבינה שבלבלה את רחוב אהבת ציון עם רחוב חובבי ציון, ולמעשה עדנה קרובה אליה מאוד, מרחק עשר דקות רכיבה באופניים. אין שום סיבה שלא ייפגשו בביתה במקום שתטריח את עצמה למרכז תל אביב. ובכל זאת לא האמינה, כשהגיעה לכתובת שנתנה לה עדנה, שישנם בתים פרטיים כאלה בתוך העיר עצמה.

עדנה קיבלה אותה בשמחה ושאלה אם מצאה בקלות. עליזה אישרה, והתעלמה ממה שמאחורי השאלה, תשוקתה של עדנה לראות אותה מתרשמת עד יראה מהבית הזה. "מה תשתי?" שאלה אותה עדנה, ועליזה, צמאה מהרכיבה, ביקשה מים קרים.

עכשיו, כשחזרה עדנה עם המשקאות, הניחה שתכוון אותה לשבת בסלון, אבל עדנה פנתה אל המדרגות: "בואי נעלה לחדר העבודה שלי."

עליזה צייתה ועלתה אחריה. המדרגות היו מעט צרות מדי, היא הרגישה שאין לה די מקום להציב את כף רגלה ונאחזה במעקה העץ הבהיר, המשוח בלכה בגימור מט. עדנה נעה בזריזות לפניה, נושאת את המגש. היא מכירה היטב את המדרגות האלה, ידעה עליזה, ובכל זאת, בת כמה היא — כמעט שבעים?

"בבקשה," החוותה עדנה על דלת פתוחה כדי מחציתה, ועליזה נכנסה לחדר מרווח, שחלון גדול קרוע בו ומתחתיו עומד שולחן כתיבה כבד, עם שתי מגירות בכל צד, מעוטרות בידיות פליז בגוון שבין כסף לזהב. אגרטל זכוכית מגולף ניצב על שולחן קפה נמוך במרכז החדר, ובתוכו זר פרזיות בצבעי סגול ולבן. עדנה הזמינה אותה לשבת על הספה הכחולה, שמעליה נתלה ציור אקוורל אבסטרקטי בגוני סגול בהיר וירקרק, והתיישבה מולה על הכיסא הסמוך לשולחן הכתיבה.

"כאן את כותבת?" שאלה עליזה, ועדנה אישרה. "דיס איז וור דה מג'יק הפנס. יש לי חדר משלי," צחקקה אליה. "זה מה שווירג'יניה אמרה שצריך, לא?" התחנחנה, כאילו נקבה בשם חברה משותפת שלהן.

"היא אמרה שחוץ מחדר משלך צריך גם כסף," הזכירה עליזה, ועדנה השמיעה צחקוק מעושה, כאילו נאמר דבר־מה שלא נהוג לומר בקול.

למה, בעצם, היא חשה טינה כלפי עדנה, הספיקה עליזה לשאול את עצמה כשמזגה עדנה את המים לכוסות הזכוכית הדקות. בגלל שהספר שלה גרוע? היא תרגמה כבר ספרים גרועים ממנו. בגלל שהיא מתעקשת להפגין מולה את הכסף שלה? שטויות. היא צריכה לשמוח שיש לה לקוחות בעלי אמצעים. לא, זה רק החדר הזה, עם הספה והשולחן עצום הממדים והחלון שעץ סיגלון בפריחה נשקף ממנו, שבגללו היא נוטרת לה. איך זה שהיא צריכה לעבוד בפינה מאולתרת בסלון, ולעדנה יש חדר עבודה בקומה השנייה של בית פרטי בתוך העיר?

עליזה לגמה מהמים. עקבות טעם משונה, שהתקשתה לפענח, עמדו בהם.

"לוונדר," חייכה עדנה בסיפוק כשהבחינה בהבעת פניה. "נכון זה נהדר? למדתי את זה מחברה שחיה בקליפורניה."

עליזה הנהנה והניחה את הכוס על תחתית עץ מגולפת שעמדה על שולחן הקפה. לא היה אפשר עוד לדחות את העילה שלשמה נפגשו עכשיו. "אז בואי תגידי לי על מה רצית לדבר איתי."

עדנה כמו חיכתה לרגע הזה. היא לקחה ערימת דפים מודפסים והרכיבה משקפי קריאה. "היו פשוט כמה דברים שלא נראו לי בתרגום, ורציתי לעבור עליהם יחד איתך."

עליזה הנהנה באי נחת. זו לא עבודת תרגום שהיא גאה בה, אם כי להגנתה עומדת העובדה שהטקסט העברי ששימש לה בסיס היה בעייתי מלכתחילה.

"אז ככה," עדנה עברה על פני הדפים. "פה, למשל, תרגמת 'אל תסתכל בקנקן' ל־'don’t judge a book by its cover'."

עליזה הנהנה. "כן?"

"אני לא אוהבת את זה."

"אבל זה בדיוק התרגום של 'אל תסתכל בקנקן' לאנגלית."

על פניה של עדנה עברה עווית של אי רצון. "זה לא בדיוק מעביר את זה."

עליזה שיכלה את רגלה השמאלית על ברכה הימנית. "באיזה מובן זה לא מעביר את זה?"

"במובן שלהסתכל בקנקן זה לא כמו לשפוט ספר על פי הכריכה," הסבירה עדנה.

עליזה הביטה בקרני שמש שנשברו על כד הזכוכית והתפצלו למניפת צבעים בתוך המים שבו. האם החמיצה משהו?

"תרגום של ניבים זה הרבה פעמים בעיה," ניסתה להראות כאילו היא מבינה לליבה של עדנה, "ולעיתים קרובות אין משהו ממש דומה, אבל כאן יש משהו שהוא בדיוק עם אותה משמעות, אז אני לא מבינה מה מפריע לך..."

"תראי," קוצר רוח כבוש נשמע בקולה של עדנה, "בתור התחלה, הביטוי 'לשפוט ספר לפי הכריכה' הוא מאוד שחוק."

"גם 'אל תסתכל בקנקן' זה לא הניב הכי מקורי במילון," החזירה עליזה.

"כן," הסכימה עדנה, "אבל כשאת מתרגמת אותו לאנגלית נולדת משמעות חדשה לגמרי. אני יוצרת משהו מקורי. תחשבי איך זה נשמע באנגלית, 'דונט לוק אין דה ג'אג —"

"pitcher."

"סליחה?"

"קנקן זה pitcher."

"בדקתי במילון. ג'אג זה קנקן," התעקשה עדנה. "בכל אופן, 'דונט לוק אין דה פיצ'ר' זו מטפורה חדשה לגמרי וזה נפלא."

"אבל זה לא נשמע טוב באנגלית," הסבירה עליזה.

"אני אוהבת את זה!" התריסה עדנה.

הפגישה, שעליזה הסכימה לה מלכתחילה כדי לחסוך מעצמה אי נעימות, הפכה עכשיו לעימות מהסוג שממנו ביקשה להימנע. "תראי," ניסתה, "אם היית כותבת 'לשים לב', זה לא היה נראה לך מוזר שאני מתרגמת את זה ל־pay attention. הרי אם הייתי מתרגמת את הניב מילולית זה היה נשמע נורא."

עדנה הנידה בראשה באי רצון. "לא," עמדה על דעתה. "זה לא אותו דבר. את יודעת מאיפה הביטוי הזה, 'אל תסתכל בקנקן'? פרקי אבות," היא אמרה את המילים בחשיבות. "את יודעת, רבי יהודה הלוי היה אומר, 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּו'."

"יהודה הנשיא."

"סליחה?"

"יהודה הנשיא. יהודה הלוי זה בספרד בימי הביניים."

"ומה אמרתי?" התפלאה עדנה.

עליזה החוותה תנועה של ביטול בידה. "לא חשוב."

"יש לביטוי הזה כאלה שורשים עמוקים!" השתאתה עדנה. "באנגלית זה ייצור עולם חדש של משמעויות. יעשיר את הספר. ייתן לו משהו חדש שהוא יקבל בתרגום, במקום לאבד..."

"אבל זה יישמע רע באנגלית," קבעה עליזה. "זה לא אנגלית," תיקנה.

עדנה משכה כתפיים. "אני כתבתי את הספר הזה."

"ואני מתרגמת אותו לאנגלית."

"בדיוק," הסכימה עדנה. "אני הסופרת ואת המתרגמת."

"אני כותבת את הספר הזה מחדש באנגלית. זה מה שנקרא לתרגם."

עדנה נראתה מופתעת, כאילו נגלה לה דבר מה שלא שיערה. הספר פרי עטה, שקדים וצימוקים, היה מונח ביניהן על שולחן הקפה. על שדרתו הודפס הלוגו של בית ההוצאה, הוצאת ספרים מוּכּרת שעברה, בצוק העיתים, להוציא לאור גם ספרים במימון המחבר. מבטה של עליזה השתהה על העטיפה. תצלום נוף גנרי ועליו שם המחברת ושם הספר, שנראו דהויים משהו כיוון שגונם חיוור.

"כשאני מתרגמת ספר לאנגלית אני שמה את השם שלי ואת המוניטין שלי על התרגום," הסבירה לעדנה. "אני מאוד פתוחה לעבוד עם הסופר ולשמוע הצעות, אבל אני לא יכולה להתפשר על המקצועיות שלי."

עדנה לא ענתה. אחרי שתיקה לא קצרה אמרה פתאום: "את יודעת, את מאוד יקרנית."

היא הטיחה בה את המילים. הטינה בעבעה מהן. עליזה הרגישה רטט של בהלה עובר בה, נגד רצונה. אחרים היו רואים במילים האלה אות כבוד. משהו להתגאות בו. כן, הם יקרנים. הם הטובים ביותר בתחומם ונוקבים שכר שהוא תמורה נאותה לכישוריהם. ועדיין לא יכלה להיישיר מבט אל עדנה ולומר לה את המילים האלה. רק ציינה בשפה רפה שזה בדיוק המחיר שהסכימו עליו.

"כן," אישרה עדנה באי רצון. "אבל בינתיים עשיתי כמה בירורים. זה בהחלט בקצה העליון של הסקאלה. עם כל הכבוד, את לא ג'סיקה כהן."

בפגישתן המקדימה, בבית קפה לא רחוק מכאן, כששידלה אותה לקחת על עצמה את תרגום הספר, סיפרה לה עדנה שבילתה שלוש שנים בפורט וורת', טקסס ("בעלי היה הרבה שנים בכיר באלביט"), ועל כן האנגלית שלה ללא רבב. למעשה, היא יכולה לתרגם את הספר הזה בעצמה, אבל חשוב לה, כמו בכל דבר בחיים, להיעזר באנשי מקצוע הטופ של הטופ. "מאני איז נו אובג'קשן," הבטיחה לה אז, וכשעליזה היססה ואמרה שהיא עסוקה מאוד הוסיפה: "ניים יור פרייס."

המילים האלה החניפו לה. אנשים ביקשו על פי רוב לדעת כמה יעלה להם התרגום. גיששו בזהירות לראות אם יש מה לדבר על הנחה במחיר. לפעמים התמקחו ממש. איש מעולם לא ביקש ממנה לנקוב במחיר, לדרבן אותה ממש לדרוש סכום גבוה. עדנה אישרה את המחיר בלי להניד עפעף ואפילו רשמה צ'ק על מחצית הסכום בו במקום, בלי שביקשה ממנה. הספר היה חסר ערך, כמובן. תמונות מחיי ילדה ונערה צעירה בחיפה של שנות החמישים והשישים. ניצולי שואה. רכוש נטוש. קצת יידיש, קצת ערבית. מתחים עדתיים. אהבה ראשונה. ובכל זאת עליזה הרגישה שעשתה כמיטב יכולתה. ששיפרה במשהו את הטקסט כשכתבה אותו משמאל לימין. ועדנה הודתה לה כל כך שלקחה על עצמה את התרגום, ענתה לשאלות שהציגה לה במהירות ובאריכות, והוסיפה בשולי כל מסר כמה היא גאה ומתרגשת שהיא, עליזה גרינליף, מתרגמת את הספר שלה לאנגלית. לכן הבקשה הקצרה, התובענית, להיפגש כדי לדון ב"כמה דברים שעלו מהטקסט ששלחת לי" הפתיעה אותה, ולמרות שניחשה שעדנה לא לגמרי מרוצה מהתרגום, בכל זאת לא הייתה מוכנה לטענה המופרכת שלה בעניין הקנקן והספר.

"אז מה את אומרת?" שמעה את עדנה.

היא הייתה צריכה להסתכל בקנקן. לשפוט את הספר של עדנה על פי הכריכה. היא הייתה צריכה לסרב לקחת על עצמה את העבודה הזאת.

"תתקני את זה? סימנתי לך בדיוק איפה צריך לעבור. זה רק ארבעה־חמישה דברים. מה שאת לא מבינה את יכולה לשאול אותי."

"אני אסתכל על זה," הסכימה עליזה באי־רצון. "אבל אני לא אחתום את השם שלי על טקסט שאני לא שלמה איתו."

עדנה נראתה מופתעת, כאילו לא עלה בדעתה ששמה של עליזה יופיע גם הוא על התרגום. עליזה קמה ללכת. הפגישה הזו הייתה מיותרת מלכתחילה. היא התקשתה להגות את המילים אבל ידעה שתכעס על עצמה במשך שבועות אם תאלם עכשיו. "הסכמנו שתעבירי לי את החצי השני של התשלום," הזכירה.

"כשתחזירי לי את הטקסט המתוקן," קבעה עדנה, ולעליזה לא נותרו כוחות להתווכח. היא יצאה, התירה את האופניים שנעלה בחצר, ורכבה משם, להוטה להסתלק מהמקום.

היא נסעה מערבה, מסתבכת בסמטאות, ללא יעד מוגדר. כביכול, היא צריכה לחזור עכשיו הביתה מהר ככל האפשר. גם כך בזבזה כבר חצי יום, אם לוקחים בחשבון את הזמן שלקח לה להתלבש ולהתארגן, כמו גם את העובדה שהתקשתה להיכנס לעבודה הבוקר, כי ממילא תצטרך להפסיק עוד מעט כדי לצאת לפגישה הזו. ובכל זאת לא רצתה לשוב על עקבותיה. היא הייתה צריכה לדבר עם מישהו. עליזה הוציאה את הטלפון. אחת־עשרה ורבע. היא התקשרה לאמילי. אולי היא תוכל לרדת לארוחת צהריים מוקדמת.

2

אמילי חיכתה לה כבר על הדלפק בבית הקפה שמתחת למשרד שלה. "לקחתי לך קפה קר וסלט ניסואז. יש לי חצי שעה זריזה."

בכוונה לא הודיעה לאמילי שהיא ממש כאן בסביבה, כדי לא להלחיץ אותה באמצע יום העבודה, אבל אמילי הרגישה, כנראה, איזו דחיפות בקולה והתרצתה.

"אז מה קורה? מה מביא אותך לפה באמצע היום?"

עליזה סיפרה על הפגישה עם עדנה. התאמצה לסגל לעצמה טון אירוני, משועשע, למסור מבעד לו את הדברים. אמילי הטתה את ראשה לאחור וצחקה בקול כשסיפרה לה על הוויכוח בעניין הקנקן והספר ולרגע נדמה היה לעליזה שהיא שומעת את אימה צוחקת. "את רצינית? דונט לוק אין דה פיצ'ר?"

"זה מה שהיא רצתה שאני אכתוב."

"תגידי לה, There is no situation. אין מצב!"

היא סיפרה לאמילי על "וירג'יניה", על ה"חדר משלה", על ההכרזה שיכלה לתרגם את הספר בעצמה.

"מה עם בֶּקה?" שאלה אמילי. "היא לא אמורה לחסוך לך את זה? בשביל מה יש לך סוכנת?"

"בקה מייצגת רק סופרים שיש להם סיכוי להימכר בחו"ל. היא לא מתעסקת עם כאלה. אם אני רוצה להתפרנס מתרגום ספרות ולא לחזור לתרגום מסחרי אז אני צריכה לקחת גם דברים כאלה."

אמילי שקלה את הדברים, מחשבת. "אז אם אין לה סיכוי בחו"ל למה כל כך חשוב לה לתרגם את הספר שלה? זה לא שמישהו פה שמע עליו, אה?"

עליזה הנידה בראשה. "אבל בדיוק בגלל זה היא בטוחה שבארץ סתם לא מפרגנים ומחכה לה עתיד מזהיר באמריקה. את יודעת, Hope springs eternal."

"התקווה מזנקת נצחית, את מתכוונת."

עליזה צחקה. עכשיו, לצידה של אמילי, הרגישה שרוחה טובה עליה. שהצליחה לנער מעליה את עיקר אי הנעימות שהשרתה עליה הפגישה עם עדנה.

"אבל למה בכלל נפגשת איתה?" שאלה אמילי והסיטה ממנה את קערת הסלט שלה, שנותרו בה רק קרעי חסה ופיסות בצל.

"היא רצתה לעבור על כמה דברים."

"נו? היא לא יכולה להרים טלפון?"

"היא ביקשה שניפגש."

אמילי נראתה כאילו עמדה לומר משהו ועצרה בעצמה. אחרי רגע שאלה: "ההסכם שלכן כולל פגישות עבודה כאלה?"

עליזה התפתלה. "לא הגדרנו את זה. את יודעת איך אני עובדת. בדרך כלל זאת לא בעיה, אבל היא רצתה שניפגש פנים אל פנים, ו..."

"ולא היה לך נעים להגיד לה לא," השלימה אמילי, ועליזה הרכינה ראש לאישור, מצפה לנזיפה, אבל אמילי הביטה בה ברחמים. "טוב," פסקה. "מה שהיה היה. מעכשיו את מתמחרת את הפגישות האלה."

"מה הכוונה?"

"כשאת נותנת הצעת מחיר את אומרת שהיא כוללת מעבר על טיוטה ראשונה בהתכתבות או בטלפון. אם הלקוח מתעקש על פגישה את מחייבת אותו בתעריף לפי שעה. זה יוריד לך את מספר הפגישות בשמונים אחוז, והעשרים אחוז האחרות לפחות יהיו בתשלום. את מבטיחה לי שמעכשיו תעשי את זה?"

עליזה אישרה בניד ראש נרפה.

"מה את חושבת, איך אני למדתי? גם לי היו עושים תרגילים בלי סוף בהתחלה. ככה זה בארץ הזאת."

עליזה הנהנה וקיוותה שאמילי לא תתחיל עכשיו בנאום הוצאת דיבת הארץ שהכירה לפני ולפנים. אבל אמילי הביטה בה וחייכה אליה: "את יודעת, את כל כך מזכירה לי את אמא."

מוזר, חשבה עליזה. כי גם היא מסתכלת באמילי ורואה את אימן, ננסי גרינליף. אותו עור זית ושיער שחור מאפיר, גולש על הכתפיים, עם אותו קמט כפול חורץ את הרווח בין הגבות, אותן עצמות לחיים מחוטבות ועיניים גדולות שריסיהן עבותים, אבל גם אותה לסת בולטת מעט ושיניים גדולות מדי.

"את בדיוק כמוה," אמרה אמילי. "איך היא הייתה יושבת שעות, מתרגמת בשביל כל מיני דוקטורנטים ופרופסורים כדי שיאשרו להם את התֵזה וייתנו להם קביעות. היא הייתה משקיעה את הנשמה ואחר כך צריכה לרדוף אחריהם שישלמו לה. הישראלים אכלו אותה בלי מלח. הכל יהיה בסדר ועלי את לא סומכת? ושוטף פלוס לכי חפשי את החברים שלך ותכף תיכנס לי קרן השתלמות — אכלה את כל התירוצים שלהם."

"אני לא זוכרת את זה."

"ברור," הסכימה אמילי. "היית קטנה מדי."

אמילי מבוגרת ממנה רק בשלוש שנים. זה לא שהייתה צעירה מדי. איכשהו הצליחה לאטום אוזניים, לא לשמוע את אביה גוער באימה, את אימה מטלפנת בדחילו, נאבקת בעברית, מבקשת את התשלום שהיה אמור להגיע כבר לפני חודש.

"הייתה אז כזאת אינפלציה," נזכרה אמילי. "לפעמים הכסף איבד חמישים אחוז מהערך עד שהוא היה מגיע. מדינה דפוקה."

אמילי כועסת מפני שהמשמורת על הילדים קושרת אותה לכאן. לכן היא מלאת מרירות על כל דבר בישראל, מהלכלוך ומזג האוויר ועד מוסר התשלומים.

"אין לך מושג כמה אני רוצה לעוף מפה. להתחיל מחדש."

עליזה ניסתה לעודד אותה. אורי בן שלוש־עשרה ואפילו עיליי כבר בן עשר. עוד שמונה שנים הוא כבר בוגר.

"את יודעת בת כמה אני אהיה בעוד שמונה שנים? בת חמישים ושבע. זה גיל להתחיל מחדש? מה אני אעשה, אגש לבחינות לשכה בארצות הברית? אעבוד בתור מזכירה משפטית?"

עליזה שתקה. כמו תמיד, אמילי הדפה את טיעוניה והותירה אותה ללא מענה. אבל גם אחרי שניצחה בוויכוח לא הרפתה: "ואיפה אני אתחיל לחפש מישהו? אף אחד בן פחות משבעים לא יסתכל עלי. אולי אני אלך ישר לבית אבות בפלורידה. וחוץ מזה מה, אני אעזוב ילד בצבא?"

"חשבתי שהתוכנית שלך זה שעיליי לא ילך לצבא וילמד בקולג' באמריקה."

"זה החלום שלי," אמרה אמילי, "אבל יש גם את אבא שלו. ויש לו רצונות משלו, לבן זונה. לכי תדעי מה יהיה. אבל את, מה מחזיק אותך פה? יונתן משתחרר עוד כמה? שנה וחצי? יאללה, קחי את הדברים ועופי מכאן."

"זה לא כל כך פשוט."

"ברור שלא. זה אף פעם לא פשוט. אבל מתי אם לא עכשיו? את יודעת שאין לי הרבה דברים טובים להגיד על אבא ואמא בכל מה שקשור לניהול החיים שלהם, אבל לפחות הם עשו משהו. קמו ועזבו. לא משנה שזאת הייתה הטעות הכי גדולה שלהם, אבל הם ניסו לכוון את החיים לאנשהו, לא רק להיסחף עם הזרם."

"לפי איך שאת מתארת את זה הם קפצו ראש מהניאגרה."

אמילי הנידה ראש לאישור. "כמו כל החברים שלהם. מה שמזכיר לי: דן מת. דן של אלינור."

"באמת? איך את יודעת?"

"ג'רמי הודיע לי. אתמול הייתה הלוויה."

עליזה חשבה על האיש עם הזקן העבות שהיה בא לשחק שחמט ולעשן מקטרת עם אביה. אלינור אשתו הייתה יושבת עם אימה במטבח, והיא ואמילי פטפטו באנגלית עם הבנים — ג'רמי, שהיה מבוגר ממנה אבל צעיר מאמילי, ורון, הקטן.

"לי הוא לא הודיע."

"אולי הוא לא זוכר אותך. התפלאתי שהיה לו את המספר שלי. האמת? התפלאתי שהוא בכלל התקשר."

"אז נלך לשבעה?" הציעה עליזה.

אמילי העוותה את פניה באי רצון. "אין לי מה לעשות? אולי שלושים שנה לא ראיתי אותם. חוץ מזה, ישבתי שבעה פעמיים בחמש שנים האחרונות. הספיק לי."

גם היא ישבה שבעה פעמיים בחמש השנים האחרונות, ובכל זאת, לא נעים. דן היה חלק מהעולם שלה כשהייתה ילדה. הוא ואלינור באו להלוויות של שני הוריה. נכון, הילדים שלהם לא באו. במובן הזה אמילי צודקת, אין לה מה לחפש שם. היא בקושי זוכרת אותם: ג'רמי ורון ו — איך קראו לגדול? הוא היה כבר נער מתבגר כשהן היו ילדות. לא הצטרף להוריו כשביקרו אצלם. "איפה הם יושבים?" שאלה את אמילי.

"אצל דיוויד. ברמת החייל נדמה לי. או הדר יוסף."

"תשלחי לי את הכתובת. אולי אני אלך."

"באמת?" אמילי צידדה אליה מבט. עליזה הסבה ממנה את עיניה. מה אחותה חושבת עליה? מחפשת לה חברה בשבעות רחוקות, כמו איזו קשישה בודדה?

אמילי הוציאה את הטלפון שלה. אצבעותיה נעו במהירות על המסך. "שלחתי. תייצגי אותנו בכבוד. טוב," החזירה את הטלפון לתיקה, "אני צריכה לזוז. תדברי איתי, לוּלוּ. ספרי איך היה."

3

רגע לפני שיצאה מהבית היססה. אולי אמילי צודקת. באמת לא מתאים שתבוא לשם אחרי שלושים שנה. אם להיות כנה עם עצמה, היא לא באה כדי לנחם את אלינור והבנים. בשביל עצמה באה לכאן. רק כאן יש עוד סיכוי לפגוש מישהו מהחבורה הישנה של הוריה, לדבר עם מישהו שהכיר אותם, לנסות לגעת בעולם שאבד והתרחק ממנה כל כך.

האוויר היה חם, אבל רוח נשבה על פניה כשרכבה בפארק הירקון. טוב שהשבעה במעוז אביב והיא יכולה להגיע באופניים. איפה גרו דן ואלינור? היא התקשתה להיזכר. הרצליה. לא, רעננה. עליזה קשרה את האופניים סמוך לכניסה לבניין. גבר ואישה חלפו על פניה ונכנסו לדירה בקומת הקרקע, שדלתה הייתה פתוחה ותכונה שקטה עלתה ממנה. יש לה עוד אפשרות להתחרט, חשבה, נרתעת, כמו תמיד, מהמון אדם שאינה מכירה, אבל מיד השתיקה את הקול המדיח והכריחה את עצמה להיכנס אחרי הזוג הזר.

היא עמדה לרגע בפתח הסלון והביטה סביבה. לרגע לא הייתה בטוחה שהגיעה למקום הנכון. פחות מעשרה אנשים ישבו שם, כולם בני גילה בערך. איפה אלינור? תהתה. איפה כל החברים של דן? עליזה חיפשה את ג'רמי במבטה. את דיוויד ממילא לא הייתה מזהה. אישה צעירה, עורה כהה וחלק כמעט לגמרי וגופה דק וגמיש, ניגשה אליה. "את לג'רמי או רון?"

עליזה התנצלה והסבירה שבאה לשלושתם. "ההורים שלי היו חברים של דן."

"אה," חייכה אליה האישה. "בואי, תיכנסי. אני עדי, אשתו של דיוויד. פשוט חשבתי שאת לג'רמי כי אני לא מכירה אותך..."

דיוויד, גבר גבוה ומאפיר, שלא יכלה לצרף לו שום תמונת נעורים שמורה בדמיונה, ישב ודיבר עם מישהו בענייני מיסוי. היא ועדי עמדו שם כמה שניות לפני שהבחין בהן ושלח אליה מבט שואל.

"אני עליזה. לוּלוּ," הציגה את עצמה. "ההורים שלי היו חברים של דן ואלינור."

דיוויד שאל מיהם הוריה ונראה כמתאמץ להיזכר בהם. לא נראה היה ששמם מעלה אצלו איזו תמונה שלהם. אמילי צודקת. היא לא הייתה צריכה לבוא לכאן. עליזה מלמלה כמה מילים. הצטערה מאוד לשמוע. היא זוכרת את דן יושב אצלם בסלון, שותה בירה ומשחק שחמט עם אבא שלה.

"אתה היית כבר בתיכון, לא היית בא איתם אלינו."

דיוויד הניד בראשו, ונראה שהוקל לו. הגבר שישב לצידו נראה קצר רוח לחזור לשיחתם.

עדי סילקה אותה משם בעדינות: "אפשר להציע לך משהו לשתות?"

כשמזגה לה לימונדה שאלה אותה עליזה בהנמכת קול איפה אלינור. הבעה של צער עלתה על פניה של עדי. "היא בדיור מוגן, עם מטפלת. יש לה בעיות זיכרון. היא באה לשעתיים בבוקר, אבל אני לא חושבת שהיא ממש קולטת שדן מת. כן," אישרה, כשהבחינה בהפתעתה של עליזה. "זה המצב."

"אבל... היא ממש לא מבוגרת, נכון? בת כמה היא?"

"שבעים ושבע," עדי חייכה בהשלמה. "זה התחיל אצלה מוקדם."

אולי בגלל זה היא לא רואה אף אחד מדור הוריה. אין כבר למי לבוא. עליזה עמדה שם עוד רגע, הכוס החד־פעמית עם הנוזל הצהוב, המתוק והחמוץ מדי בה בעת, בידה — היא התביישה להניח אותה כשהיא מלאה לגמרי. היא שתתה עוד לגימה גדולה ושאלה את עדי איפה תוכל למצוא את ג'רמי או רון. עדי חייכה. נראה שחשה הקלה. "בואי," הזמינה אותה, "הם יושבים בחוץ."

בגינה מאחורי הבית ישבו כעשרים איש במעגל מאולתר, צוחקים בקול, מתלהטים תוך כדי ויכוח, לוקחים מדי פעם פיצוחים ותפוצ'יפס מהשולחן. ריח מתקתק עלה מתוך המעגל, מתפשט בגלי עשן אפרפרים. ככל שיכלה להבחין נסבה השיחה על הופעות, בתי נופש באיי יוון, מחירי טיסות לאירופה וארצות הברית. מובן, היא יודעת ששבעה של אדם זקן לא תמיד נראית כבית אבלים, אבל כאן ניתן היה לטעות ולחשוב שנערכת מסיבה. עליזה סקרה את היושבים וניסתה לזהות את ג'רמי או רון. לא היה בין היושבים אף אחד שנראה דומה ולו במעט לתמונה המטושטשת בזיכרונה, או שנהג כאילו הוא שרוי באבל. לא היה ביניהם אף אחד שהיה מוכר לה מילדותה. כולם כאן חברים של ג'רמי ורון, הבינה. היא היחידה שבאה מבין כל הילדים של חבריהם של דן ואלינור. אמילי צדקה. היא הייתה צריכה לשמוע לה. למה בכלל נדחפה לכאן?

עוד רגע עמדה שם, מהססת אם לסגת. אף אחד לא יבחין בה אם תסתלק. מה גם שכבר יצאה ידי חובה עם דיוויד. אבל בדיוק כשהסתובבה כדי ללכת משם הונחה יד על כתפה ומישהו קרא בשמה: "לולו!"

עליזה הביטה בגבר שמולה, כבד קצת, מקריח, שערו קצוץ כמעט עד לקרקפת. ג'רמי? עד כדי כך הוא השתנה?

"נועם, נועם אברמסון. הבן של אֵני וגייב. את זוכרת אותי?"

עליזה לא זכרה אותו. גם לא את אֵני וגייב. החבורה שהתקבצה סביב הוריה הלכה ודהתה מזיכרונה. אז, בילדותה, היו חיוניים כל כך. דן ואלינור וסטן ושרה ודֶבּ ומייק וסו ופיל. לפעמים היו מצטרפים גם פיליס ומיץ' שגרו בערד, וג'ו ואיליין מנהריה, ועוד כמה זוגות שנשכחו ממנה כבר. עולים מאמריקה שמצאו את עצמם מתקבצים יחד, כמו בני עיר שנצמדו זה לזה אחרי מלחמת העולם השנייה. חוגגים יחד את חג ההודיה וארבעה ביולי, מקשיבים לתקליטים של פיט סיגר ובוב דילן וג'ואן באאז ומחליפים גיליונות של "הניו יורקר" ו"האטלנטיק" ולפעמים גם חוברות "מד מגזין" בשביל הילדים. היא קיוותה לפגוש כאן מישהו מהם, אבל אף אחד לא הופיע.

"מצלצל מוכר," אמרה לנועם בנימוס, ואחרי רגע זכרה בבהירות: "אֵני מ־English with Annie, נכון?"

"בדיוק!" נועם נראה מרוצה, וכשדקלמה, "Come and join us everyone, English can be so much fun!" צחק בשמץ מבוכה: "לא ידעתי שמישהו חוץ ממני עוד זוכר את זה."

"טוב, הייתם אימפריה."

נועם צחק. "בשנות השמונים, כן."

ככל הנשים האחרות בחבורה, שקוששו פרנסה באמצעות שפת אימן — הוראה בתיכון, שיעורים פרטיים, עריכה ותרגום — ניסתה גם אֵני אברמסון לעשות את האנגלית קרדום לחפור בו. אבל בעוד שהאחרות כילו את כוחותיהן בניסיון לשנן לתיכוניסטים יגעים את ה־passive participle וה־present perfect progressive וה־sequence of tenses, השכילה אֵני להציע חוג לקטנטנים, שם, הבטיחה להוריהם, ילמדו את השפה על בוריה בהנאה וללא מאמץ. היא לימדה את הפעוטות שאספה בסלון ביתה לספור עד עשר, שיננה להם את אותיות האֵי־בי־סי ושמות הצבעים וימי השבוע, שרה איתם על הכלב בינגו והעכביש הקטנטן ושלושה חתלתולים שאיבדו את הכפפות והצמידה שם תואר לכל אחד על פי מצלול שמו: Amazing Amnon, Adorable Adi, Terrific Tomer, Marvelous Maya.

שמו של החוג עבר מפה לאוזן. אימהות נלחמו על הזכות לשלוח את בני השלוש והארבע ללמוד "אנגלית בכיף". לשמוע את הילד שר אֵי בי סי די אי אף ג'י במה שחשבו למבטא מושלם. מכריז מול האורחים המשתאים: Hi, my name is Dazzling Daniel!

הביקוש גאה. אֵני פתחה עוד שתי קבוצות במקביל, בהרצליה ובנווה אביבים. אחר כך גם קבוצה לבני חמש ושש, ולכיתות הראשונות של בית הספר היסודי. "פשוט הכריחו אותי," התלוננה אֵני, מצטנעת לכאורה ומתרברבת למעשה. "אני מקבלת נון־סטופ טלפונים מאימהות ששואלות אותי בדמעות, אֵני, מה לעשות, הילד שלי כבר בן שש ועוד לא יודע אנגלית — תגידי לי, זה אבוד?"

הן היו מלעיגות עליה מאחורי גבה, אמא שלה ודב וסו ושרה ואלינור. שתו קפה בסלון ועישנו ודיברו על "החוג של אֵני".

"הכל מקנאה," פסק אבא שלה. "אני אומר, כל הכבוד לאֵני. גם האחרות יכולות לקחת יוזמה."

"גם אתה יכול," העזה אימה להחזיר באחת הפעמים הנדירות שלא עברה בשתיקה על ההקנטות שלו. "אדרבא, נראה אותך מקים חוג כזה."

כל הנשים פרצו בצחוק צוהל. המחשבה על לארי גרינליף מנסה להשתלט על חבורת ילדים ישראלים שעשעה אותן מאוד. הן המשיכו ללגלג על אני. על השיער שצבעה לבלונד וסידרה בעזרת מייבש שיער בתסרוקת פארה פוסט. החצאיות הצרות. נעלי העקב. הן כולן הלכו בשמלות רקומות מהעיר העתיקה או ג'ינס מהוהים, בסנדלים שנקשרו ברצועות על הקרסול, בשיער ארוך שהניחו לו לגלוש על גבן ולהאפיר. הן היו בוגרות אוניברסיטאות נחשבות, לאחדות מהן היה אפילו תואר שני, ואני הייתה college dropout, כפי ששבו כולן והדגישו כשדיברו אודותיה. הן הגו את התואר בכל כך הרבה זלזול שעליזה התפלאה לגלות שאני בסך הכל עזבה את לימודיה באמצע השנה הרביעית כדי להתחתן עם גייב, ולכן לא נחשבה בעלת תואר ראשון.

כמעט מייד הרחיבה אני את עסקיה גם לקייטנות בחופשת הפסח ובחופש הגדול. היא גייסה את כל בני העשרה דוברי האנגלית לתפקידי הדרכה. עליזה הייתה צעירה מדי, אבל לאמילי ולורה הציעה אני את "הצ'אנס של החיים שלכן".

לורה נטתה להיענות, אבל אמילי ביקשה לדעת קודם כל כמה אֵני מוכנה לשלם. אֵני הרגיעה אותה שתשלם לה תמורה נאותה על עבודתה — "עלי את לא סומכת? האני, אני כמו משפחה!" — אבל אמילי לא התרשמה, וביקשה שתנקוב בסכום. כששמעה את השכר המוצע הודיעה אמילי שתודה אבל לא תודה: בבייביסיטר היא מרוויחה יותר פר שעה. אֵני אמרה לאמא שהבת שלה mouthy ו־full of sass. אמא ענתה לה שטוב מאוד, היא שמחה שהבת שלה יודעת להתנהל בעולם ולדאוג לעצמה. כשסיפרה לאבא, אמר שגם לה עצמה לא היה מזיק להיות קצת יותר full of sass. "לכולנו," נאנחה אמא, ושבה אל עבודת הדוקטורט שאת תרגום התקציר שלה הבטיחה לגמור עד מחר.

גם ללא עזרתה של אמילי שגשגו החוגים והקייטנות. כתבות בעיתונים סיפרו על העולה החדשה שעזבה חיים נוחים בארצות הברית ובאה בעקבות החלום הציוני כדי להרביץ אנגלית בדרדקי ישראל. אני וגייב, שעבר לעבוד איתה, הופיעו על שער מוסף כלכלי כסיפור הצלחה של יזמות מקומית. עליזה לא ידעה איך בדיוק התגלגלו הדברים לאחר מכן. האם ההסתבכות הכלכלית נבעה מהלוואות שנלקחו לא בתבונה והשקעות פזיזות בנדל"ן בחו"ל, או שהחוגים הביתיים נראו להורים צעירים ועדכניים כשריד שעבר זמנו, וההרשמה הלכה ופחתה. כך או כך, החדשות התפשטו במהירות, בקול מהוסה, שהשמחה לאיד בו מוסווית אך בקושי מתחת למעטה של השתתפות בצער: שמעתם על אני וגייב? איזו הסתבכות. ככה, מהיום למחר. שמעתי שהם ברחו מהארץ...

"טוב לראות אותך, לולו," אמר נועם. "מה קורה איתך? מה את עושה?"

"סליחה," התנצלה עליזה. "אני — לא זיהיתי אותך..."

כאילו היה מוכן למקרים כאלה, הוציא נועם את הטלפון מכיסו. "הנה," הגיש לה את המכשיר, "זה אני בגיל שש־עשרה."

נועם הביט בה כשהתרכזה בתמונה, ועליזה התביישה להודות שגם את הנער עם השיער הארוך הכהה שהגיע עד כתפיו, נער לא יפה במיוחד אבל צעיר ומלא חיים, לא הצליחה לזהות. אבל השם, נועם של אני וגייב, היה מוכר לה. "אתה קצת יותר גדול ממני, נכון? כמו אמילי? או לורה?"

"כן! אמילי!" שמח נועם. "לא זכרתי בדיוק איך קראו לה, אמה, איימי. תראי מה זה, זיכרון. אבל אני זוכר אתכן, שלוש בנות, לורה הייתה שנה מעלי נדמה לי. אז תגידי, מה העניינים איתך? איפה את היום?"

אחרי שסיפרה לו שאל נועם מה עם אמילי. ולורה. וההורים. הצער שעל פניו נראה אמיתי כששמע ששניהם נפטרו בהפרש של שנתיים וחצי. "לא ידעתי. גם אבא שלי מת לפני שנה."

"ומה שלום אני?" שאלה עליזה, אבל נועם נראה שקוע בהרהור, וכשדיבר הצביע על הצעירים שישבו סביבם במעגל מאולתר: "תראי מה זה. אין כאן אף אחד שהכיר את דן. שמת לב כמה הרבה מההורים שלנו מתו כבר? בני שישים ומשהו, שבעים, שבעים וחמש גג. הארץ הזאת הרגה אותם."

"אולי המעבר הרג אותם. לקח להם את הכוחות."

נועם שקל את הדברים. "או שהם מראש היו אנשים שהולכים עם הראש בקיר. ההורים שלנו היו misfits. אנשים שלא הסתדרו. הם חשבו שהעלייה תתקן להם את החיים אבל בדיוק כמו שהם לא הסתדרו באמריקה הם לא הסתדרו כאן." הוא הרצה את הדברים בשטף. עליזה הייתה בטוחה שכבר אמר אותם כמה וכמה פעמים קודם לכן. "תראי," פסק, "בסופו של דבר אין חוכמות. כדי לעלות לישראל מאמריקה בלי להיות דוס אתה צריך להיות קצת משוגע."

"אבל כל העולים ככה," טענה עליזה. "בשביל לעלות לישראל צריך להיות קצת משוגע."

"כן, אבל זה סוג אחר של משוגע. לעלות בתחילת המאה העשרים מתוך האנטישמיות והעוני במזרח אירופה זה לא כמו לעלות בסוף המאה מתוך השפע של אמריקה. בשביל זה אתה צריך להיות בן אדם שנכנס עם הראש בקיר."

היא רצתה לומר לו שההורים שלה לא היו כאלה. תמימים, כן. חסרי אחיזה במציאות. אופטימיסטים על גבול הטיפשות. אבל לא נכנסים עם הראש בקיר. בדיוק להפך. חרדים מכל רמז לעימות.

"לאף אחד מהם לא הייתה קריירה בארצות הברית. אף אחד לא היה רופא, רואה חשבון, עורך דין. הם היו מעופפים כאלה. חשבו שיסתדרו כי הם יודעים אנגלית. Misfits", חזר על התואר. "Drifters", הוסיף. אחר כך עבר לאנגלית, בלי לשים לב. עליזה שאלה אותו מה עשה מאז שהתראו לאחרונה. היא חשבה שישמח לדבר על עצמו, אבל הוא רק סיפר בקיצור, חוסך במילים. הוא נסע עם ההורים כשעזבו לניו ג'רזי, גמר שם תיכון וחזר להתגייס. אחר כך ניסה את מזלו בארצות הברית. חי שם שמונה שנים ואז חזר. ושוב נסע לארצות הברית. אשתו לשעבר דירבנה אותו, אולי הפעם יצליח להם. "ועכשיו אני כאן," סיכם, כאילו ביקש לחתום את נושא השיחה.

"ומה אתה עושה?" שאלה עליזה.

נועם צחק. "מורה לאנגלית. היית מאמינה, שזה מה שיצא ממני בסוף?"

מייד סייג את הדברים. הוא מלמד קורסים פרטיים, בעיקר לכאלה שצריכים לשפר בגרויות או לעשות פסיכומטרי לפני לימודים בחו"ל. ככה שהתלמידים שלו מלאים במוטיבציה והוא לא צריך להתעסק עם כל החרא שמורים צריכים לאכול כאן. גם הכסף לא רע. הוא נראה חרד לשאת חן, למחוק רושם עלוב שאולי הותיר בה. "אבל את, תותחית אני שומע," אמר נועם. "מה זה היה הפרס הזה שקיבלת?"

עליזה חייכה בהצטנעות. כן, היה איזה פרס של משרד התרבות. על תרומתה לספרות העברית, היא ליוותה את המילים בניד ראש מבטל, אבל נועם נראה מלא התפעלות. כשפנתה ללכת הצטרף אליה מייד. "בואי," אמר, בתערובת של פטרונות ונדיבות, "אני אקפיץ אותך הביתה."

מנין הוא בטוח כל כך שאין לה מכונית? רואים את זה עליה? נכון שאין לה, ומעולם לא הייתה, ובכל זאת, איך הוא יודע?

"באתי באופניים."

נועם נראה מאוכזב. "בואי נצא איזה ערב," הציע. "נשתה משהו, נדבר. אוקיי?"

עליזה הנהנה. הם החליפו מספרי טלפון. "טוב לראות אותך, לולו," נפרד ממנה נועם, ואחרי היסוס גולמני ניקר לה נשיקה על לחיה.

"תגידי," שמעה אותו כשכבר התירה את האופניים ממנעולם ועמדה לנסוע, "חבר שלי מחפש מתרגמת, זה בסדר שאני אתן לו את הטלפון שלך?"

הכי טוב שייצור קשר דרך האתר, ביקשה לומר, אבל כבר רצתה להסתלק משם ולכן הנהנה בפיזור דעת, נופפה לנועם לשלום, והפליגה על האופניים.

4

כשנכנסה הביתה נזכרה שלא הספיקה לערוך קניות. בבוקר חשבה שתספיק אחרי הפגישה עם עדנה, ואחר כך הבטיחה לעצמה שתעבור בדרך חזרה מהשבעה של דן. ועכשיו היא עייפה, והבית ריק. היא כבר רגילה לארוחות ערב של קוטג' ופריכיות אורז, אבל יונתן יוצא שבת ויגיע עוד לפני הצהריים. היא הכינה רשימה. מחר בבוקר תתייצב בסופר, ולפני שיגיע תספיק לבשל. ממילא הוא מעדיף משלוחים על פני הבישול שלה — לא שהיא מאשימה אותו — ובכל זאת, אי אפשר שלא יחכה לו בבית שום דבר. כדי לפצות על יום העבודה האבוד שלה התיישבה אל המחשב, להשיב על המסרים שהצטברו במשך השבוע ועדיין לא הגיעה אליהם. הזמנות. שאלות של סתם. בעיקר בקשות לתרגום, אחת מהן משום מה באנגלית. למה רבים כל כך מתעקשים לכתוב לה באנגלית? אם אינם סומכים על העברית שלה, איך הם מפקידים בידה את הספרים שלהם? ואולי הם מבקשים להתפאר באנגלית שלהם. כמו עדנה, שציינה בכל הזדמנות שחייתה באמריקה, שהשפה שגורה על פיה, שהיא קוראת כמעט אך ורק באנגלית "כי בינינו, הספרות העברית היום זה פשוט, לא נעים להגיד, זבל."

עכשיו עברה על המסרים שסימנה, על פי הסדר שבו התקבלו.

Dear Madam,

Could you please translate my poetry book, Turtle Dove, into Hebrew?

כל כמה שהיא שבה ומבהירה שהיא מתרגמת פרוזה בלבד, מעברית לאנגלית, עדיין היא מקבלת לא מעט בקשות לתרגם רומנים לעברית, או שירה לאנגלית, וכאן הגדילה הכותבת וביקשה לתרגם את שיריה לעברית. היא פטרה אותה במשפט סירוב מנומס ועברה למסר הבא. הכותב הציג את עצמו כגבר ש"נולד יחד עם המדינה" ובילה "שנים רבות בשירותי הביטחון בתפקידים שהשתיקה יפה להם." הוא צירף מסמך PDF של המותחן שכתב בהשראת אותן שנים והביע תקווה שתיאות לתרגם אותו לאנגלית, שכן הוא סמוך ובטוח שצפויה לספר הצלחה גדולה בשוק הספרים האמריקאי.

היא תציץ בזה אחר כך, הבטיחה לעצמה. תראה אם יש בכלל על מה לדבר. עכשיו היא צריכה לגמור לעבור על המסרים האחרים.

עליזה שלום,

שמי רויטל דנין ובמקצועי אני עובדת סוציאלית. קובץ סיפורי, על הקצה, שנולד בעקבות עבודתי עם נערות בסיכון, עומד לצאת לאור בקרוב ורציתי לבדוק איתך אפשרות לתרגמו לאנגלית. התקציב שלי מוגבל, כפי שאת ודאי יכולה להסיק ממשלח ידי, אבל אני מקווה שנוכל להגיע לעמק השווה...

בנסיבות אחרות הייתה אולי משיבה לה שלצערה אינה פנויה עכשיו, אבל המילים שאמרה לה אמילי צרבו בה: את כל כך מזכירה לי את אמא. לא. היא לא תהיה כמו אמא, משיבה תמיד באדיבות ובנימוס גם למסרים משפילים. האישה הזו רוצה שתעבוד עבורה בתעריף מוזל. היא הרוויחה את הזכות לעבור על המסר הזה בשתיקה.

עליזה גמרה לעבור על המסרים והחלה לרפרף על המסמך ששלח לה הגמלאי מהמוסד. כיוון שלא היו לה שום ציפיות, הופתעה לטובה. הספר, הבחינה, יצא לאור בהוצאה ידועה, שמרבה להוציא ספרי מתח מקוריים ומתורגמים. בחיפוש באינטרנט גילתה שהמחבר אינו בלתי מוכר, ושהספר זכה לביקורות משבחות בכמה אתרים. מחר תשלח לו הצעת מחיר, החליטה, והלכה להתקלח, מרוצה שבכל זאת הספיקה לעשות משהו היום. אולי לא תרגמה אבל לפחות טיפלה במסרים שהצטברו והטרידו את מנוחתה בכל ערב לפני השינה: עוד יום עבר ולא הגיעה אליהם.

בעשר וחצי, כשיצאה מהמקלחת והתכוונה ללכת לישון, צלצל הטלפון. עליזה הידקה את המגבת אל גופה, חוששת להיחשף, למרות שידעה שהמתקשר אינו רואה אותה. היא הספיגה את שערותיה וקירבה את המכשיר לאוזנה.

"היי, עליזה?"

ה"כן" שלה נשמע מהוסס, כי הגבר בצד השני שאל: "זה מאוחר מדי להתקשר?"

זה בהחלט מאוחר מדי, אבל היא השיבה בשלילה, מהוססת אף היא, כי עבור הגבר, שקולו היה נעים ומלא אנרגיה, השעה ללא ספק לא נחשבה מאוחרת, והיא לא רצתה שיחשוב שהיא כבר מתכוננת לשנת הלילה שלה.

"היי, זה גל. קיבלתי את הטלפון שלך מנועם אברמסון..." הוא סיים את המשפט בספק סימן שאלה, כאילו הגיש לה חבטה וציפה שתחזיר אותה בזיהוי מהיר: כן, בטח, טוב שהתקשרת, אבל עליזה אמרה רק: "כן?"

הוא הציג את עצמו. גל סופר. כן, זה השם, והוא סופר, קטעים, הא? בכל מקרה, יש לו כמה סיפורים שהוא רוצה לתרגם. אחד כבר הזמינו ממנו — הוא נקב בשמו של כתב עת יהודי לא בלתי ידוע, והיא הרגישה גאווה בקולו — ואחרים הוא רוצה שיהיה לו, לשלוח אחרי שיתפרסם הסיפור הראשון. אולי ל"ניו יורקר", או ל"פריס רוויו".

"ל'ניו יורקר' או ל'פריס רוויו'," חזרה אחריו, משועשעת.

הוא אישר. כמובן, אפשר גם ל"גרנטה", או ל"טין האוז".

"'טין האוז' נסגר," הודיעה לו עליזה, אבל גל רק הפטיר "אה, באמת?" ומייד המשיך ונקב בשמו של איזה עיתון מקוון, פופולרי מאוד, לדבריו. יש לו איזו מכרה שעורכת שם. הוא חושב שאפשר לסדר משהו בתור פלאן בי. "אז מה את אומרת? שאני אשלח לך את זה?"

"אני לא חושבת שאני יכולה לקחת את זה על עצמי עכשיו. אני מאוד עמוסה."

זה לא שקר. היא באמת עמוסה. זו רק אמת חלקית. את שאר האמיתות היא פשוט לא חולקת איתו. סיפורים קצרים דורשים יותר מאמץ והתשלום עליהם יוצא מגוחך. אילו היה מדובר בסיפור של סופר ידוע שעומד להתפרסם בכתב עת יוקרתי, או לפחות כזה שמציע שכר סופרים הוגן, הייתה בהחלט שוקלת את ההצעה בחיוב, אבל אלמוני שחולם על "הניו יורקר" — עד כאן.

אלא שגל סופר לא התכוון לוותר. זה לא הפתיע אותה. כשהתחמקה בתואנה של עומס עבודה רבים היו מסרבים לראות בדבריה תשובה שלילית ומשיבים שיחכו בסבלנות. אבל לגל לא הייתה סבלנות. זה דחוף לו מאוד. בייחוד הסיפור הראשון, שהוזמן כבר. אבל גם האחרים, שיהיו לו בשלוף. אלה סיפורים קצרים, לא מסובכים, ניסה לשכנע אותה, הוא לא כותב בשפה תלמודית ולא בסלנג, והתרגום יהיה פשוט וקל.

"את זה תשאיר לי להחליט," אמרה עליזה. היא התכוונה להעמיד אותו במקום, להסביר לו שהיא כאן בעלת הבית, אבל הדברים התפרשו על ידו אחרת: "סבבה," אמר גל. הוא ישלח לה עוד היום את הסיפורים. האמת? יותר טוב שייפגשו והוא יספר לה עליהם. מתי מתאים לה?

עליזה אמרה שהיא מצטערת, לא מתאים לה, וחשה סיפוק: אמילי הייתה גאה בה אם הייתה שומעת אותה. לא, היא לא כמו אמא. אבל גל לא ויתר: "חצי שעה," הציע. "תני לי חצי שעה, זה כל מה שאני מבקש. קפה זריז. מה, את לא עושה אף פעם הפסקות קפה? תני מקום ושעה. אני אגיע לאן שתגידי."

5

הוא הגיע לאן שאמרה, רק לא בשעה שהסכימו עליה. בשש בערב ירדה לקפה הקבוע שלה, ממש מתחת לבית. אמנם היא מפרה את ההבטחה לאמילי, היא יוצאת עכשיו לפגישת עבודה ללא תשלום. ומצד שני אמילי היא זו שאמרה לה, איך את יכולה ככה, כל היום בבית, מול המחשב? את חייבת לצאת קצת. לקום מהכיסא. לדבר עם בני אדם. היא יודעת שלא לזה התכוונה אמילי. ובכל זאת, פגישה עם בן אדם. אפילו שמדובר בפגישה מקצועית. ואולי לא — היא הרי לא מתכוונת לתרגם את הסיפורים שלו. ביקש חצי שעה, זה מה שיקבל. לא. הוא יקבל פחות מזה. עכשיו כבר שש וחמישה והוא עדיין לא הופיע. בעיה שלו. הפעם לא בזבזה חצי יום, כמו עם עדנה. קבעה מתחת לבית, בשעת לפנות ערב שממילא אינה שעה פרודוקטיבית עבורה. הטלפון השמיע צפצוף. היא בדקה לראות אם השאיר לה הודעה, אבל זה היה יונתן. נזכר סוף סוף שהבטיח להודיע לה כשיגיע לבסיס. הבוקר יצא ברבע לשבע. בין שנת אחר הצהריים לפני היציאה עם החברים ביום שישי לבין מחצית השבת שבילה אצל אביו כמעט ולא ראתה אותו בסוף השבוע הזה. היא שמחה שיש לו חברים, ברור. שמחה שהוא בקשר טוב עם אבא שלו. הוא בן תשע־עשרה, למה היא מצפה? הוא לא יכול להיות צמוד אליה כמו בגיל חמש. וזה לא שלא היה להם זמן יחד. היה יום שישי בערב, כשקם מהשינה וישב איתה במטבח כשטיגנה לשניהם המבורגרים, וגם שבת בצהריים, כשרבץ על הספה עם הטלפון והאוזניות והיא ישבה לצידו, על הכורסה, והביטה בו, להשביע את הגעגועים בשבועיים הקרובים. עינו נפלה על הספר שבידה: Memory Lane / Larry Greenleaf.

"מה, זה סבא כתב?"

אי האימון בקולו צבט אותה. "לא ידעת שהוא היה סופר?"

"לא."

"לא נכון. אמרתי לך."

היא אמרה לו, בזה היא משוכנעת, אבל הדברים נכנסו באוזן אחת ויצאו מהשנייה. עובדה שהוא מופתע כל כך. ובעצם מאיפה יֵדע, ואיך יזכור, כשהספר הזה היה מונח על קצה מדף נשכח, צנום ודחוק בין כרכים גדולים ממנו שכתבו אחרים, ורק באותו בוקר, השד יודע למה, נזכרה בו פתאום וביקשה להציץ בו.

"על מה זה?" שאל יונתן.

"סיפורים. יש בזה הרבה מהחיים שלו. על הילדות שלו, על השכונה, בבולטימור. בוא," הציעה, "אני אקרא לך קצת. זה לא אנגלית קשה."

"לא תודה."

למה דווקא הסירוב הזה מכאיב לה כל כך? הרי לא הפסיד שם איזו יצירת מופת. והוא אפילו לא לבד. גם אמילי ולורה לא רצו לקרוא את הספר הזה. אבל הן לא רצו לקרוא כמין התרסה נגד אבא, ויונתן לא רוצה לקרוא שום דבר. אולי היא צריכה לשמוח שזה לא משהו אישי כנגד אבא שלה, אבל זה מצער אותה לא פחות. מי היה מאמין שעם יונתן, הבן שלה, היא לא יכולה לדבר על הספרים האהובים עליה. אלה שקראה בגיל שלוש־עשרה ואחר כך בגיל עשרים וחמש ובגיל ארבעים. גאווה ודעה קדומה, ג'יין אייר, עידן התמימות. היא לא הצליחה לתת לו את הדבר היחיד שיכלה להעניק לו, האנגלית.

היא ניסתה לעודד את עצמה. בכל זאת נתנה לו אזרחות אמריקאית ואנגלית מדוברת. לא אשמתה שהוא לא אוהב לקרוא. ואולי כן? אולי הייתה צריכה להתעקש? לא. קרוב לוודאי שרק הייתה משניאה עליו את הקריאה עוד יותר. כמה שעות בילתה איתו כשהיה פעוט, קוראת לו לפני השינה את לילה טוב ירח ופנו דרך לברווזונים והקטר הכחול שיכול. ואחר כך עברו למוריס סנדק וד"ר סוס ורואלד דאל, והיא לא התייאשה כשלא אהב לקרוא כמוה והמשיכה לנסות, עם יומנו של חנון והארי פוטר, שקראה לו בקול, והוא היה גאה כל כך שהכיר את המקור. ועכשיו כבר שנים שהוא לא קורא. אפילו לא את הספר שכתב סבא שלו. היא יודעת שזה לא רק הוא. כל החברים שלו ככה. ובכל זאת. אולי אם הייתה לה בת הכל היה אחרת.

עיניה נתקלו בשעון המחוגים שהיה תלוי על קיר בית הקפה. כמעט שש ועשרה. אמילי במקומה כבר הייתה קמה והולכת משם. אולי זה מה שהיא צריכה לעשות. כמו עם זהר חזן, שאיחר ברבע שעה והתנצל כלאחר יד, ומייד התחיל לדבר על הספר שלו, כאילו מובן מאליו שתתרגם אותו, כאילו הוא זה שבחר בה והעניק לה את הזכות הזו. כשניסתה לברר בעדינות למה דחוף לו כל כך לתרגם את הספר לאנגלית עוד לפני שראה אור בעברית, השיב, כמובן מאליו: "שמעת על בשביס זינגר? כתב ביידיש וישר זה תורגם לאנגלית." ואז תפס את מבטה ואמר בהנמכת קול: "את יודעת שהוא שכב עם כל המתרגמות שלו, כן?"

הספר לא תורגם לאנגלית. למעשה, היא לא בטוחה אפילו שראה אור בעברית. מגיע לו, שחצן כזה. אבל לה לא מגיע לשבת ולהמתין כאן. או לשאת ולתת עם עדנה בלומין על תנאי התשלום שלה. הדברים נותרו תלויים באוויר. מתי תעביר לה את חלקו השני של התשלום? היא לא מסוגלת לריב איתה על זה. אבל מה היא יכולה לעשות? לוותר? להיכנע לה ולהסכים ל"תיקונים" המגוחכים שהיא מתעקשת עליהם? אולי בכל זאת היא צריכה להיות זהירה יותר בבחירת תרגומים. היא נזכרה בנחום, התיקונצ'יק שמצאה לפני כמה חודשים והייתה מאושרת שסוף סוף יש לה מישהו אמין לכל הדברים הקטנים שהיא לא יכולה לעשות לבד. בזמן שפתח את הסתימה בכיור שלה והחליף גומייה בברז הדולף סיפר לה שפוטר לפני עשר שנים ממשרה בחברת הייטק והחליט לרתום את הכישרון שלו לטובת משהו שבאמת עוזר לאנשים. הוא אוהב את העבודה, אמר, ויש לו מזל שהוא יכול לבחור את הלקוחות שלו בפינצטה. אבל לקח לו זמן עד שלמד את זה. בהתחלה כמעט עזב את המקצוע "כי את יודעת איך זה, כמו בכל דבר, יש את העשרה אחוז משוגעים שייקחו לך תשעים אחוז מהזמן וימררו לך את החיים." היא הסכימה איתו. גם אצלה זה בדיוק ככה, סיפרה, והוא התעניין מה היא עושה והתפעל: מתרגמת לאנגלית! ואחרי ששתה את הקפה שהכינה לו ורשם קבלה ("תמיד, רק עם קבלה," הסביר), פנה אליה: "אפשר לשאול, את גרושה? רווקה? היה מעניין אותך אולי..."

בדיעבד לעגה לעצמה שהופתעה כל כך. הפרש גילים סביר בהחלט מבחינתו. מבחינת כל מי שסביבה. את בת ארבעים וחמש? תגידי תודה שבני שישים מתעניינים בך. אבל אז הייתה המומה ונבוכה והתביישה גם בשבילו, והצליחה רק לגמגם שעכשיו לא רלוונטי, יש מישהו, ומאז לא הזמינה אותו לתקן שום דבר.

עליזה הביטה שוב בשעון. בשש ורבע תלך מכאן, החליטה. אבל כשאספה את הטלפון שלה וחיפשה את המלצרית כדי לשלם את החשבון, שמעה קול ממש סמוך אליה: "עליזה?"

היא לא הבחינה בו כשנכנס לבית הקפה. גבר דק, לא גבוה במיוחד אבל גבוה ממנה, בחולצת טריקו בהירה וזיפי זקן בני כמה ימים. הוא התיישב לצידה. "אהלן. גל. נעים מאוד." אחר כך, כאילו נזכר, הוסיף: "מצטער על האיחור. הייתה איזה תאונה בדרך והאוטובוס לא הגיע." הוא סימן למלצרית שעמדה בצידו השני של החדר: "אפשר חצי ליטר? מהחבית?"

עכשיו הייתה לה שהות לסקור אותו. שפתיים עבות, אדומות, ריסים עבותים מעל עיניים גדולות, בהירות מאוד, חיוך שהפריח קמטים דקים בזוויות עיניו. כביכול, יש לו כל מה שדרוש כדי להיות בחור נאה, ובכל זאת משהו פגם ברושם הכללי. אולי האף המגובנן, שהעיב על פניו, או היעדר הסימטריה בחיוכו, או הפגעים בעור פניו, עקבות פצעי בגרות מלפני שנים. אבל כשהודה לה שהסכימה לפגוש אותו והקמטים בצידי עיניו העמיקו עוד קצת כשחייך שוב, חשבה לעצמה שהוא אולי לא יפה במיוחד, אבל גם בכיעור שלו יש קסם. בכמה הוא צעיר ממנה? תהתה. שמונה, עשר שנים? אולי יותר?

כאילו ניחש על מה היא חושבת, אמר לה גל: "קטעים, את הרבה יותר צעירה ממה שדמיינתי. חשבתי, את יודעת, עליזה —"

היא יודעת. כן. "מורה לתנ"ך בת שישים וחמש."

"קרוב. לשון ואזרחות. תנ"ך זה זיווה או תחייה. ברצינות, מאיפה השם הזה?"

היא סיפרה לו על האולפן לילדים שנשלחה אליו עם שתי אחיותיה כשהגיעו לישראל, בחופש הגדול לפני כיתה ב'. על המורה דגנית שהיה לה דיבוק לשמות עבריים. הן היו שלוש, לואיזה ואמילי ולורה, ודגנית הפכה אותן בו במקום לעליזה, עמליה וליאורה.

"את רצינית?" גל נראה משועשע. הבירה שלו הגיעה והוא שתה ממנה, בלגימות גדולות. "ואתן הסכמתן?"

אמילי הודיעה מייד שהיא לא מוכנה. לא ענתה כשדגנית המורה קראה לה עמליה. לורה ממילא לא שמה לב לשום דבר. ישבה בכיתה וציירה פרחים ולבבות בקצה המחברת, לא מתאמצת ללמוד את השפה, עוינת להוריה שהביאו אותה לכאן. רק היא רצתה כל כך להיות תלמידה טובה, להיות ילדה טובה, שהמורה דגנית תשבח אותה. לא עלה בדעתה שהיא יכולה לסרב.

"אנחנו עוד יצאנו בזול. זה לא סתם שהיה חשוב לה לתת לכולם שמות עבריים. היא כאילו בחרה בכוונה את השמות הכי מיושנים. הייתה ילדה מרוסיה, מרינה, הפכה אותה לרינה. שתי ילדות מתוקות מארגנטינה, לוסיה וסופיה, עשתה מהן אורה וצופיה. החברות הכי טובות שלי באולפן היו מארצות הברית, ג'וזי וג'סיקה, תאומות. היא הודיעה להן שמהיום קוראים להן יוספה ויסכה."

"את צוחקת עלי!"

"והאחות הקטנה שלהן, ג'וי, היא הייתה בקושי בת חמש, ילדה כזאת מתוקה. היא התחילה לבכות כשדגנית החליטה לקרוא לה שמחה. אפילו לא הייתה מסוגלת לבטא את החי"ת."

גל הניד בראשו. "שיואו. למה שמחה?!"

"אולי כי רינה ועליזה היו תפוסים. אתה יודע מה הכי מוזר בכל זה? לבנים היא נתנה שמות נורמליים. יורי הפך לאורי. ארני לאורן. רק לבנות היא קראה בשמות של סבתות."

הוא הנהן ברצינות. "זאת תופעה ידועה."

"מה? לתת לבנות שמות של סבתות?"

"לא. מורות ששונאות בנות."

גל שתה כבר כמעט חצי מהבירה שלו. היא הבחינה באגלי זיעה זעירים מעל שפתו העליונה. כנראה מיהר לכאן. בכל זאת לא היה לו נעים מהאיחור.

"אני לא חושבת שהיא שנאה בנות באופן מיוחד. היא פשוט לא אהבה ילדים. בהפסקות היא הייתה עומדת בחוץ ומשגיחה שלא נדבר אנגלית או רוסית. עם נס קפה ביד אחת וסיגריה ביד שנייה. אני חושבת שמבחינתה היא חשבה שהיא עושה לנו טובה. שהיא מורה מאוד משקיעה, שבמקום לשבת בחדר מורים היא מעדיפה לעמוד בחוץ ולהשגיח עלינו. כל פעם שמישהו העז להגיד מילה בשפה זרה היא הייתה צועקת" — עכשיו חיקתה את נעימת קולה הצורמנית של המורה דגנית — "'עברית בבקשה! רק עברית!'"

אור ניצת בפניו של גל. "איזה קטעים. אני בדיוק אותו דבר, אבל הפוך. עשיתי גן חובה באמריקה. אבא שלי היה בשבתון בנורת'ווסטרן. נפלתי ישר, ככה."

"בלי מילה אנגלית?"

"עם עשר מילים. זה הכל. כמה חודשים לפני אמא שלי שלחה אותי לאיזה חוג, היינו שרים כל מיני שירים דביליים ולומדים להגיד מיי ניים איז גל וכאלה —"

"English with Annie?"

"כן!" ברק של הכרה האיר את פניו. "ככה קראו לזה. למרות שלמורה קראו הלן. לך תדע. אני זוכר שביום הראשון בגן כשכל אחד הציג את עצמו פשוט לא הצלחתי להגיד מיי ניים איז גל, כמו שלימדו אותי. המילים לא יצאו לי מהפה. אבל לפחות אף אחד לא ניסה להחליף לי את השם. למה לא חזרת ללואיזה כשגמרת את האולפן?"

עליזה ניסתה להיזכר. "הייתי קטנה. חשבתי שזהו, החליטו בשבילי. בבית ממילא המשיכו לקרוא לי לולו, גם החברים, כל מי שדיבר אנגלית..."

"לולו," חזר גל. "זה בסדר שאני אקרא לך ככה?"

"כן," ענתה, למרות שהופתעה מהקרבה שהרשה לעצמו. הוא לא חבר ולא בן משפחה. סתם שונא את השם עליזה.

"חשבתי כמה פעמים לחזור לשם שלי, המקורי, אבל באיזשהו שלב זה כבר הרגיש מוזר, אחרי כל כך הרבה שנים."

הוא הנהן. "ומאיפה זה גרינליף?"

"בדיוק מאיפה שאתה חושב. גרינבלט."

"וואלה?"

"הרבה עשו ככה. אינגלזו את השמות. נגיד גולדווטר? שהפסיד לג'ונסון בשישים וארבע? היה גולדווסר. אז אנחנו היינו גרינבלט."

רק שמשפחת גולדווטר נשארה עם שם מגוחך, בולט בזרותו, ואילו הוריו של סבא שלה לקחו לעצמם במשיכה שם היישר מהמישורים הירוקים של סקוטלנד. "כשאמא שלי שמעה את השם של מוריס," סיפרה לה בטי, סבתא שלה מצד אבא, "היא אמרה ביידיש: גרינליף! פחות מזה לא נאה להם?! וכשהתחתנו היא אמרה, אז מה, עכשיו תהיי לנו ליידי אליזבת גרינליף?"

"עליזה גרינבלט," גל גלגל את השם. "לואיזה גרינליף. השם שלך הוא ממש כמו פלימפססט. את יודעת, הכתבי יד האלה שכתובים בכמה שכבות..."

אמילי כבר הייתה מודיעה לו שתודה רבה שהוא טורח להסגביר לה, אבל בעיני עליזה היה משהו שובה באופן שבו התאמץ לפרש לה את המושג למקרה שאינה יודעת בלי להביך אותה, והיא חייכה אליו והנהנה.

"למה בעצם באתם לכאן?" שאל גל. "ההורים שלך היו מאוד ציונים? או ש — סתם, אני שואל את עצמי מה גורם ליהודי מאמריקה לבוא לפה."

מוזר, רק בשנים האחרונות שואלים אותה את השאלה הזו. בשנות השמונים נראה לכולם אך טבעי שיהודי מהגולה יעלה לישראל.

"אני חושבת שהם הרגישו תקועים באמריקה. דברים לא ממש הלכו לאן שהם רצו. הם חשבו שבישראל תהיה להם התחלה חדשה. יהיה להם יותר קל להסתדר."

"וזה לא קרה," הסיק גל.

"אין לי מושג מה עבר להם בראש. הם היו אופטימיסטים בטירוף, עם נאיביות שגבלה בטמטום. אבא שלי אמר לי פעם שהם לא הבינו שהם יהיו כאן זרים, מהגרים. הם היו בטוחים שישתלבו בלי בעיה, כי זו מדינה של יהודים. חשבו שילמדו עברית בקלות והאנגלית תיתן להם עוד יתרון. הם פשוט לא קלטו שזו לא רק לא השפה שלהם אלא גם לא התרבות שלהם. וכשהם הבינו את זה כבר היו בני יותר מחמישים וממילא לא היה להם לאן לחזור."

היא השתתקה, נבוכה מכך שחשפה בפני זר גמור את מה שלא חלקה אפילו עם חברים קרובים. אבל גל הביט בה והניד בראשו, להביע את הזדהותו, ושתק זמן מה, כמו לעכל את הדברים, לפני ששאל: "אז מה בעצם הם עשו כאן כל השנים?"

"מה שהם עשו באמריקה. התפרנסו איכשהו. גידלו את הילדים. העבירו את הזמן. כמו כולם."

"מה הם עשו? איזה עבודות?"

"אמא שלי התחילה ללמד בתיכון. אחרי כמה זמן היא הצליחה לקבל משהו ביחידה להוראת אנגלית באוניברסיטת בר־אילן. זה הרבה יותר התאים לה. התנאים היו הרבה יותר טובים, גם אם המשכורת לא ממש..." המשכורת הקבועה היחידה בבית. לא שהוא צריך לדעת את זה. "חוץ מזה היא הייתה עושה כל מיני עריכות ותרגומים אקדמיים. אבא שלי היה כותב טורי דעה ומאמרי תרבות וביקורות בעיתונים באנגלית, ב'ג'רוזלם פוסט' ולפעמים גם שולח לעיתונים יהודיים באמריקה. הוא היה סופר. סוג של."

"באמת? איך קראו לו?"

"אה," היא התחרטה כבר שסיפרה לו את זה. "אתה לא תכיר. לארי גרינליף."

הוא חייך, מתנצל.

"הוא כתב באנגלית," תירצה, כאילו זה ההסבר לאלמוניותו, כאילו נידחותו נבעה מהכתיבה באנגלית והמגורים בישראל, ולא מהעובדה שגם באמריקה לא הצליח ככותב. שגם בתוך הקהילה המצומצמת של כותבי האנגלית בישראל ניצב בשוליים.

"אז בעצם איך שמרת על האנגלית כל הזמן? רק מלדבר בבית?"

"לא," אמרה. "ברור שלא. הגעתי בגיל שבע, ידעתי כבר לקרוא והמשכתי כל הזמן. היו לנו בבית ספרים, של האחיות שלי, והיינו נוסעים לספרייה של הבריטיש קאונסיל להחליף ספרים, וקונים יד־שנייה בחנויות הישנות האלה באלנבי... ואחר כך עשיתי תואר בספרות אנגלית. אבל זה הרבה אחר כך."

"והייתם נוסעים לבקר בארצות הברית כל שנה?"

היא צחקה. "איזה כל שנה? פעמיים בדיוק. פעם לבת מצווה של אמילי ופעם לבת מצווה שלי."

"מה, כזה טיול מחוף לחוף? דיסנילנד? גראנד קניון? יוסמיטי?"

"מה פתאום. לחגוג עם הסבתות והדודים בניו ג'רזי. בבת מצווה של אמילי סבתא שלי לקחה את כולנו לדיסני וורלד," הוסיפה, כשראתה את עננת ההשתתפות בצער על פניו, שלא ירחם עליה. בלי שהתכוונה חשפה בפניו את האמצעים המוגבלים של הוריה. גם בשנות השמונים והתשעים, כשטיסות לחו"ל היו עסק יקר ונדיר, עדיין נחשבו חריגים בקרב החבורה, היחידים שלא נסעו לביקור פעם בשנתיים.

"אבל ברור, לא הייתי שומרת על השפה אם ההורים שלי לא היו דואגים לזה. זה היה להם חשוב. בייחוד לאבא שלי. הוא ממש הקפיד לקרוא איתי באנגלית כל הזמן."

זה העתיד שלך, חזר ושינן לה, זה יעזור לך בחיים. ופעם התחצפה וענתה, לא ראיתי שלך זה כל כך עזר. היא חשבה שהוא יתרגז, אבל הוא נאנח ואמר, את ואני זה לא אותו דבר. את מכאן. את יודעת עברית. את מבינה איזה דבר זה, לדעת שתי שפות באמת?

"ותגידי, איך הגעת לתרגום?"

הוא באמת מחכה לתשובה, הבינה עליזה כשראתה שהוא מביט בה. אף אחד מהסופרים שתרגמה לא שאל אותה מעולם את השאלה הזו. איש לא התעניין בה מעבר לעבודת התרגום. כן, בשנים האחרונות קורה יותר ויותר שאנשים מכרכרים סביבה, מאדירים את שמה המקצועי, מתחננים שתקצה להם זמן, אבל היא עבורם לא יותר מהצינור שבו יזרמו המילים שלהם בדרכן אל התהילה העולמית.

"טוב, אתה יודע איך זה. היו לי השפות ומתישהו זה התבקש. בזמן התואר הראשון התחלתי לעבוד בזה, לא תרגום ספרותי, מסמכים, חוזים, כאלה. אחר כך הייתה להורים שלי חברה מתרגמת והיא שאלה אותי למה בעצם לא לתרגם ספרות, וגם עזרה לי להתחיל. זה היה בדיוק כשהתחיל הביקוש לזה, אנשים הבינו שהם לא צריכים לחכות שמישהו מהמכון לתרגום ישים לב אליהם, הם פשוט יכולים לשלם כדי שיתרגמו אותם לאנגלית."

מובן שהיא לא מספרת לו שאבא שלה הוא זה שהכניס לה את הרעיון לראש, כשאמר לה פעם, אחרי עוד דחייה שקיבל הספר הצנום שהצליח להוציא באנגלית בהוצאת ספרים שולית: "אז מה, לולו? בסוף אולי את תתרגמי אותי לעברית?"

אף פעם לא הבינה למה היה לו חשוב להוציא לאור את הספר שלו בעברית, שפה שדיבר במבטא כבד וכתב בשגיאות. עכשיו היא משערת שחלק מחלום העלייה היה משאלת הלב שכאן, בארץ היהודים, יקרה מה שלא קרה במולדתו, בשפת אימו, ויצירתו הספרותית תתקבל באהדה — משאלה שהייתה ריאלית עוד פחות מהחלום להפוך את משפחתו לישראלית. עובדה: היא ואמילי עדיין כאן, והספר שלו מעלה אבק ועדיין לא ראה אור בעברית.

אבל המילים האלה נשארו איתה עוד הרבה אחרי שאביה הלך לעולמו. את כתביו לא תרגמה, אבל היא רואה אותו בדמותם של כל אותם סופרים וסופרים בעיני עצמם שהיא מתרגמת לאנגלית. מבינה בדיוק את הלהט שלהם שמקורו בעלבון ובנידחות ובתחושה שאין נביא בעירו, את התקווה שבעולם הגדול כבר יכירו במתנת כישרונם. "את שמעת על דוד שחר?" חקרה אותה עדנה, עוד בפגישתן הראשונה, ונראתה מרוצה כשעליזה השיבה בשלילה. "בקושי הכירו אותו כאן!" הכריזה, מנצחת. "את יודעת איזה שם הוא היה בצרפת?"

גל הביט בה כשדיברה, והמבט נעם לה. כאילו הוא מחכה לדבריה. "כן," אישר, "גם אני ככה. את יודעת, היה לי כבר את האנגלית. היינו בעוד שני שבתונים בארצות הברית, פעם בכיתה ח' ופעם לפני הצבא, דחיתי את הגיוס בשנה ולקחתי שם קורסים בקולג'. חיפשתי משהו מהצד שאני יכול לעשות בלי שיעמדו לי על הראש, בשעות שלי..."

"מה," ביקשה עליזה להבין. "אתה מתרגם?"

"מאנגלית לעברית. בעיקר נון פיקשן, אבל יצא שתרגמתי גם קצת ספרות. מותחנים. פנטזיה. רומנים רומנטיים. אני טוב בזה. עושה עבודה סבירה. טוב," הצטנע, "לא כמוך. אני לא אמן. ובכלל, האנגלית שלי טובה, אבל זו לא שפת האם שלי."

הוא נגע לליבה כשהמעיט בערך עצמו והיא העירה שמה שחשוב זה שהשפה שאליה אתה מתרגם תהיה שפת אימך. אחרת לא היו כמעט מתרגמים.

"כן," הסכים גל. "אבל זה מה שעושה אותך כל כך ייחודית. את באמת דו־לשונית. גם עברית וגם אנגלית הן שפות אם בשבילך."

שוב ביקשה לסייג. "תלוי איך מגדירים שפת אם. אני לא מאמינה שיכולות להיות שתיים. רוב האנשים, זה נקבע מראש עבורם. אני פשוט קיבלתי אפשרות לבחור."

"ומה בחרת?" שאל גל.

היא צחקה. "מה נראה לך?"

לפעמים היא תוהה עד כמה היא באמת יודעת עברית. כביכול, היא נמצאת כאן מגיל שבע. עשתה כאן כמעט את כל לימודיה. סיימה בגרות בתנ"ך ולשון וספרות עברית. מצד שני, כמעט ולא קראה ספרות בעברית עד שהתחילה לתרגם. גם התואר שלה היה בספרות אנגלית. יותר מזה: היא גדלה כאן, אבל לא לגמרי. לא שרו לה נומי נומי ופזמון ליקינטון לפני השינה. לא הקריאו לה את מיץ פטל ופרפר נחמד. היא לא ראתה בטלוויזיה את טלפלא ורגע עם דודלי.

לפעמים היא חושבת שהשנים הראשונות האלה יחסרו לה לעולם. ואולי אלה לא רק השנים הראשונות. לא היה לה ממי לספוג את מה שכולם סביבה ידעו כמובן מאליו. לא היו לה הורים שהכירו בעל פה מערכונים של הגשש החיוור או את שירי הלהקות הצבאיות. לא הייתה לה גננת שסיפרה לה מסיפורי לוין קיפניס ולאה גולדברג, וכשגדלה קראה את בברלי קלירי וג'ודי בלום במקום דבורה עומר וגלילה רון פדר. כביכול, היום זו לא בעיה בכלל. אפשר לחפש כל דבר בגוגל. לראות הכל ביו־טיוב. אבל הקליפים הקצרים, התלושים מהקשרם, רק מעצימים את הזרות שעומדת בינה לבין אלה שספגו את הידע הזה בילדותם, בלי מאמץ. אלה שגדלו בתוך השפה, לא רכשו אותה.

כאילו העברית שלה חסרה איזה רובד בלתי נראה. כמו שכבת צבע חסרה בציור. העומק חסר, אבל האשליה מושלמת.

אבל היא לא רצתה לדבר עם גל על כל זה. מספיק חשפה בפניו יותר מכפי שהתכוונה. במקום זה שאלה אותו על התרגומים שהוא עושה, להראות לו שאינה מתנשאת עליו, שהם באותו המקצוע. אפילו ניסתה לתת לו הרגשה טובה, שהוא עובד עם הוצאות ספרים, גופים ממוסדים ורציניים, לא עם אנשים פרטיים. "אתה לא יודע איזה טריקים אנשים עושים לי לפעמים."

גל נאנח ואמר שההוצאות לא פחות גרועות. התנאים נעשים יותר ויותר קשים. התשלום הולך ופוחת. "גם לי עושים תרגילים וזה אני מול ההוצאה, אין לי שום סיכוי לעמוד מולם."

"לפחות אתה עובד מול עורכים," ניחמה אותו. "אנשי מקצוע. אני משתגעת לפעמים. כמה שהאנגלית של הסופר יותר גרועה ככה הוא חושב שהוא יודע את השפה יותר טוב. רוצה לשמוע מה היה לי בשבוע שעבר?"

הוא רצה, כמובן. וכשסיפרה לו על הקנקן והספר צחק בקול: "זה יותר מדי טוב. אם הייתי קורא את זה בסיפור זה היה נראה לי המצאה לא ריאליסטית."

עליזה נבהלה פתאום. "אבל תשמע, זה לגמרי בינינו, כן?"

למרות שלא מסרה לו את שמה של עדנה או פרטים מזהים כלשהם, הרגישה שעשתה מעשה לא מקצועי. איך בדיוק הגיעה למצב הזה, שהיא מסגירה בפניו פרטים שהיו אמורים להישאר חסויים? אולי בגלל שגם הוא מתרגם. אבל רק עם שתי חברות קרובות מתרגמות היא חולקת סיפורים כאלה, ואותן היא מכירה כבר שנים ויודעת שהן לא ידליפו שום דבר, ואת גל פגשה רק עכשיו, וכמה כבר סיפרה לו, על עצמה, על עדנה...

"עוד בירה?" המלצרית לקחה את הכוס של גל ואת ספל התה הריק שלה. גל סירב. אחר כך הציץ בשעון שענד על פרק יד שמאל — כמה זמן לא ראתה מישהו עונד שעון — והשתאה על הזמן שחלף: שעה ורבע. אמנם הוא הבטיח שייקח לא יותר מחצי שעה מזמנה, אבל יש להודות: הזמן עבר בנעימים. היא הייתה מוכנה להמשיך ולשבת כאן, בחברתו. אבל לו, התברר, אצה הדרך. "אני מוכרח לזוז," קם ללכת. "המשמרת שלי מתחילה עוד חצי שעה."

הוא מברמן, הסביר כמובן מאליו. בבר של חבר שלו. שני ערבים בשבוע. הוא צריך את הכסף, אז זה win-win. "תבואי פעם. אני מזמין אותך לשתייה על חשבון הבית," הציע, ועליזה חייכה, לא מאשרת ולא דוחה את ההצעה.

"אז למתי את יכולה להכין לי את התרגום?" שאל כשקם לצאת.

"תראה, כמו שאמרתי לך אני ממש עמוסה עכשיו. זה לא מסתדר לי..."

על פניו של גל הבחינה באי שביעות רצון שכעס בשוליה, כאילו הוליכה אותו שולל. כאילו בעצם זה שנעתרה לפגישה הזו הסכימה גם לתרגם את הסיפורים, ולא הוא זה שהתחנן לחצי שעה מזמנה ללא שום התחייבות. אבל הצל על פניו חלף תוך פחות מרגע, ובמקומו עלתה עליהם הבעה של ילד מתפנק, הוא היטה את ראשו מעט הצידה, חייך אליה בשפתיו הבשרניות, הכמעט נשיות, והביט אל תוך עיניה: "את לא יכולה לעשות משהו? פליז..."

היא מחויבת, ידעה. מעצם זה שהסכימה לפגישה הזו. אם באמת אין לה זמן לא הייתה נעתרת לפגוש אותו, ולבלות איתו יותר משעה בשיחה בטלה. עכשיו לא נעים לה ממנו. ובעצם גם חבל לה שלא יתראו יותר. "נראה, אני אנסה, לפחות את זה שהתקבל כבר לפרסום," הבטיחה, וידעה כבר שבכך התחייבה לתרגם את כל השלושה.

גל חייך אליה, ועיניו הכחולות הצטמצמו כשאורו פניו: "סבבה. מעולה. שולח לך הערב. ותגידי," הוא הנמיך את קולו, ושיווה לקולו נימה שבין פיתוי לתחינה: "כמה את לוקחת על סיפור?"

עליזה הסבירה שהיא חייבת לראות את הסיפור כדי לתת הצעת מחיר. אי אפשר ככה, לשלוף.

"כן," הסכים. "אבל בערך?"

הפעם עמדה על שלה. "זה לא עובד ככה. אני צריכה לראות את הסיפור."

הוא הרכין ראש, כאילו ננזף, ועליזה שוב הצטערה בשבילו. "אני אדבר איתך הכי בגלוי," אמר. "אני קצת בקשיים עכשיו."

אמילי במקומה הייתה שואלת מה הוא מנסה להגיד לה. האם קבע איתה פגישה ובזבז את זמנה רק כדי לומר לה שאין לו אפשרות לשלם עבור שירותיה, או שאולי הוא מבקש שתעבוד עבורו ללא תמורה?

אבל עליזה כיווצה את עצמה במושבה, כאילו אי הנעימות הזו היא שלה, לא שלו.

גל הסביר שכתב העת היהודי מוכן לשלם משהו, "מאתיים, מאתיים חמישים דולר," אבל עוד לפני שהספיקה להסביר לו שקשה לה להאמין שהסכום הזה יספיק אפילו לסיפור קצר, הנמיך את קולו עד כדי כמעט לחישה ואמר שבנה על הכסף הזה, כי הוא ממש לחוץ עכשיו.

סוף סוף העזה לשאול בגלוי: "אז מה אתה מציע?"

גל נבהל. מייד הסביר שחלילה לא ניסה להוציא ממנה דבר במרמה. הוא רק שואל אם תסכים לחכות קצת. הפעם לא יכלה לעצור בחיוך שלה. למה לחכות בדיוק? שהסיפורים יתפרסמו ב"ניו יורקר" וילכדו את עינה של סוכנת ממולחת שתצליח למכור אותם להוצאה גדולה ולסדר לו מקדמה שש־ספרתית בדולרים?

גל הביט בה, ועליזה חששה שהוא מבחין בחיוך שלה, מנחש את מחשבותיה, וחשה אי נעימות שהיא מלגלגת עליו בליבה. עכשיו לא נראה שחצן, אלא נוגע ללב, מביט בה בעפעפיים שמוטים מעט שבמעט, בזוויות שפתיו שמתעקלות בחיוך חסר שמחה. הביטחון העצמי שבו דיבר על פרסום סיפורים ב"ניו יורקר" נעלם. נשאר רק סופר מתחיל, מתרגם לעת מצוא, שמתחנן בפניה לעזרה.

ואולי היא יכולה לעזור לו. הרי גם הוא מתרגם. הם יכולים להגיע לאיזה הסדר. שלושה סיפורים תמורת שלושה סיפורים. כן, זו בהחלט יכולה להיות תמורה נאותה.

6

הוא הסכים מייד. נראה אסיר תודה על ההצעה. כשהונח החשבון לפניהם התעקש להזמין אותה במעין מחווה גורפת של נדיבות, כאילו מדובר בארוחת ערב ולא בכוס תה עם נענע, וכשנפרד ממנה הבטיח לשלוח את הסיפורים עוד הערב והניח יד על כתפה: "המון תודה, לולו."

השם נשמע משונה בפיו, ורק אחרי רגע הבינה שאף דובר עברית לא קרא לה כך. ה־למ"ד הקשה, השורוק הארוך, המעוגל יותר, שונה מהתנועה האנגלית הקלילה.

כשהלכה הביתה חשבה על אבא שלה. סוף סוף יתורגמו סיפורים שלו לעברית, כמו שרצה כל כך. מובן, היא שְׂמחה על ההסדר הזה, ובכל זאת דעתה לא לגמרי נוחה ממנו. בסופו של דבר התחייבה לתרגם ללא תמורה כספית שלושה סיפורים שאין לה מושג אפילו מה אורכם וכמה קשה יהיה לתרגם אותם. וזה לא שהיא יכולה להרשות לעצמה לעבוד חינם. עדנה אמנם חושבת שהיא יקרנית, אבל רואה החשבון שלה חושב שהיא צריכה להיות יעילה יותר או להעלות את התעריף. אמילי שלחה לה פעם כתבה על חייט אומן שתופר ביד חליפות שמחירן אלפי דולרים, ובכל זאת מרוויח רק קצת מעל השכר החציוני בארצות הברית, מפני שהוא מספיק לתפור רק תשע או עשר חליפות מדי שנה. "ראיתי וחשבתי עלייך", הוסיפה בכותרת המסר, למקרה שעליזה תחמיץ את כוונתה.

למה היא מקדישה לאבא שלה זמן עבודה יקר? ומה תעשה עם הסיפורים המתורגמים? תוציא לו ספר בעברית, כמו שחלם? זו בדיחה. אף אחד לא יוציא את זה לאור, ולהוציא לבד יעלה כמה עשרות אלפי שקלים. ולשם מה, בדיוק? הוא אפילו לא חי כדי לראות את זה. ובכל זאת, עובדה שהיא עושה את זה. לזכרו. לזכרן של כל אותן פעמים שראתה אותו מסתודד עם אימה אחרי שספג עוד דחייה של מאמר מכתב עת, עוד סירוב לעבודה עיתונאית שפנה אליה. אגודת הסופרים העבריים קיבלה אותו, אמנם, לשורותיה, מתוך מחווה לקליטת העלייה, אבל גם שם חש את עצמו שולי ומבודד. הוא ניסה להיות פעיל באיגוד הסופרים כותבי האנגלית בישראל, אבל האיגוד הזה היה עלוב כל כך, קומץ של חלכאים שמצאו את עצמם על פיסה נידחת במזרח התיכון, אמריקאים בעיקר, ועוד שלושה־ארבעה דרום אפריקאים שהתנשאו עליהם הן מתוקף היותם שייכים לחבר העמים הבריטי והן כיוון שהיו מעין פליטים אידיאולוגיים של האפרטהייד. אבל היו שם גם איזה עולה מבוגר מעיראק שהספיק ללמוד בבית ספר בריטי לפני שנמלט לישראל, ובחור רוסי שכתב סיפורי מדע בידיוני באנגלית שרכש מקריאה בלבד ועוד אישה בשנות החמישים לחייה, עולה מרומניה שכתבה שירים באנגלית עילגת.

אלה היו האנשים שהתכנסו להרים כוסית כשיצא סוף סוף לאור הספר של אביה, קובץ סיפורים שהוגהו בידי אימה ונמסרו לאיזה בית דפוס בדרום העיר ושם עומדו ונכרכו לידי משהו שבין ספר לחוברת, שעותקיו נמסרו לביקורת בעיתונות וכמתנות לחברים קרובים, אבל מעולם לא עמדו על מדף בחנות ספרים ולמעשה מעולם לא יצאו את גבולות הארץ. ובכל זאת, היא זוכרת את התחושה החגיגית ששרתה בבית: אבא הוציא סוף סוף את הספר שלו! אגודת הסופרים העבריים הסכימה להשכיר את האולם שלה במחיר מוזל. אמא שלה הציבה בקבוקי טמפו וקוקה קולה על שולחנות הפלסטיק שכוסו במפות נייר לבנות, וסידרה עוגיות ומקלות מלוחים בצלחות חד־פעמיות. החברים באו לברך. דן ואלינור, סו ופיל, מייק ודב, שרה וסטן. אבא קרא מתוך הספר והקהל, כשלושים איש, מחא כפיים בהתלהבות. נשיא האיגוד נשא דברים ואיחל שבעוד שנה כעת חיה יזכו לחגוג כאן את צאתו של הספר הזה בעברית. כשיצאו משם שאל אביה, "היה יפה, נכון?" וחזר על השאלה שוב ושוב למרות שהיא ואימה הבטיחו לו שהערב היה הצלחה גדולה.

הוא הספיק עוד לראות שהפכה למתרגמת. אבל במקום שתתרגם אותו לעברית, כפי שחלם, תרגמה אחרים לאנגלית. ובכל זאת הוא היה גאה כל כך לראות איך סופרים משחרים לפתחה, מתחננים שתתרגם אותם. לפחות העניקה לו את הנחת הזו. בשנים האחרונות לחייו היה מתקשר אליה ומכריז בניצחון ששם מוכר זה או אחר התפעל לאין שיעור כששמע שעליזה גרינליף, המתרגמת המפורסמת, היא בתו, או שסופר מסוים הציג אותו לחברו כ"אבא של עליזה גרינליף".

איך היא יכולה לוותר על ההזדמנות הזו, לתרגם לעברית את הסיפורים שלו? אמילי ולורה נטרו לאביהן שגרר אותן לכאן. היא הייתה צעירה מדי, כמעט לא הכירה חיים אחרים. אמילי ולורה היו מגלגלות עיניים ומחליפות חיוך בגניבה כשאבא דיבר על הכתיבה שלו. רק היא, הצעירה משלושתן, התייחסה אליו כאל סופר של ממש, לא הבינה עד כמה הוא שולי. "את קורדליה שלי," אמר לה פעם, אחרי שהביעה התפעלות מפיסקה שלו שקרא באוזניה. היא הייתה בת עשר. עוד לא ידעה מיהי קורדליה. גם עכשיו לא הייתה בטוחה למה התכוון בדיוק. האם זו הייתה מחמאה עבורה, או גנאי לאחיותיה? כך או כך, הנה נקרתה לה ההזדמנות לתרגם סוף סוף כמה סיפורים שלו לעברית, גם אם לא במו ידיה.

ובכל זאת, המחשבה התגנבה והיא לא הצליחה לדחוק אותה, האם ייתכן שהיא עושה את כל זה כטובה לגל? הרי אילו זה היה מישהו אחר, עדנה בלומין, או זהר חזן, לא הייתה מסכימה לעסקת החליפין המשונה הזו. אבל מה פתאום? השיבה לעצמה. מובן שלא. מי הם בכלל? וגל הוא מתרגם מקצועי. כמוה. זו הזדמנות שלא תחזור. היא ידעה שהיא מרמה את עצמה. שמתרגם מקצועי לא מחלטר כברמן, וממילא עדיין לא ראתה שום תרגום שלו. ובכל זאת התעקשה. זו עסקת חליפין לגיטימית. סיפור תמורת סיפור. תמורה נאותה.

7

הוא שלח את הסיפורים בארבע וחצי לפנות בוקר. אצלו זה נחשב כנראה כהמשכו של אותו היום, אצלה זה כבר שחר של יום חדש. למרות שהבטיחה לעצמה לא להציץ בהם בשעות העבודה לא עמדה בפיתוי וקראה את הראשון, זה שנועד לפרסום בכתב העת "תרשיש", והתפלאה על ההקלה שחשה כשגילתה שהסיפור בסדר גמור. לא הדבר הכי טוב שקראה בחייה, אבל בפירוש מעל למה שציפתה. חייל בודד יוצא לחופשת שבת ומסתבך עם המשטרה הצבאית במעין קומדיה של טעויות שסופה לילה במעצר. בהחלט מה שנקרא workmanlike. אין לזה מילה בעברית. כמובן תצטרך להתמודד עם כל המונחים הצבאיים. קב"ן, מש"קית ת"ש, מנאייק. אבל זו לא אמורה להיות בעיה. היא כבר עשתה את זה בעבר. הרי כמעט כל הספרות העברית המתורגמת עוסקת בצה"ל, או בשואה, או בלינה המשותפת בקיבוץ. יש לה כבר לא מעט ניסיון.

היא לא התכוונה לגעת בסיפור. על פי תוכנית העבודה שלה היא צריכה להתחיל השבוע את הספר של דנה אטיאס, שבֶּקה הצליחה למכור לאיזה מו"ל אוסטרלי. ובכל זאת, כשהתקשר אליה אחרי יומיים ושאל מה קורה, הבטיחה שתנסה להאיץ קצת את התהליכים, יש לה הרבה פרויקטים אחרים שהתחייבה עליהם, הסבירה לו, והוא אמר שהוא לגמרי מבין, אבל נשמע מאוכזב. וכך יצא שבסוף השבוע, כיוון שיונתן ממילא רק עבר לומר שלום לפני שנסע לאביו, שחגג יום הולדת עגול, בילתה עם החייל נטול השם של גל בחופשה האומללה שלו, ובשבת אחר הצהריים הוציאה מתחת ידה טיוטה ראשונה של התרגום.

בדרך כלל היא נוהגת לשים את הטיוטה בצד ולחכות קצת, אבל היא תירצה לעצמה שגל מחכה לזה, ממש על קוצים, לא אכפת לו שזו טיוטה. ובאמת כששלחה לו את הטיוטה התקשר כמעט מייד להודות לה. "וואו, זה מדהים, מה שעשית שם. אין לך מושג כמה אני חייב לך..."

הוא חייב לה סיפור אחד מתורגם. זה היה ההסכם ביניהם. אבל רק עכשיו, כשעמדה לציין באוזניו את העובדה הזו, הבינה שאפילו לא נתנה לו את הסיפורים של אביה.

"אה, כן," אמר גל, כאילו נזכר בדבר־מה שנשכח. "את יכולה לשלוח לי את הסיפורים?"

היא לא יכולה. מובן שאין לה עותק אלקטרוני של ספר נשכח משנת 1986. ועד שתסרוק ותשלח את הסיפורים, כבר יהיה פשוט יותר —

"כן," התלהב גל להצעתה. מייד הזמין אותה לבקר אותו בבר. כן, הערב. "תבואי מוקדם, נוכל לשתות משהו לפני שאני מתחיל משמרת."

וכך מצאה את עצמה במוצאי שבת ממתינה לקו 66 שייקח אותה העירה, בדיוק כמו שעשתה כשהייתה נערה. העותק של Memory Lane, דק וצנום, נכנס לתיק שלה בלי בעיה. היא צריכה להבהיר לו שהספר בהשאלה. חוץ ממנו נשאר לה עכשיו רק עותק אחד, זה שהיה בבית הוריה.

נועם אברמסון התקשר כשעמדה בתחנה. היא זיהתה אותו מייד, אבל הניחה לו להזכיר לה מי הוא. "היי, מה קורה?" שאל. "חשבתי אולי נצא לשתות משהו, כמו שדיברנו..."

הוא דיבר על זה, לא היא, אבל עליזה הייתה מנומסת מכדי להזכיר לו את זה. במקום זה רק אמרה שתשמח, אבל עכשיו היא בדיוק בדרך לאנשהו. שידע שיש לה תוכניות. שהיא לא אחת שמתקשרים אליה במוצאי שבת בהתראה של רגע. מה אכפת לה, בעצם, מה הוא חושב עליה? הרי ממילא היא לא מעוניינת בו. ובכל זאת, אכפת לה. היא לא רוצה שיחשוב עליה כעל מישהי נואשת.

אחרי עשרים דקות של המתנה הופיע האוטובוס, וחלק מהנוסעים נאלצו לעמוד. עליזה מצאה מקום ישיבה בניגוד לכיוון הנסיעה, בתוך חבורה של נערות בגיל תיכון שיצאו לבילוי. בחושך לא זיהתה בדיוק את הרגע שבו עברו את גשר ההלכה ונכנסו לתחומי תל אביב, אבל פתאום מצאה את עצמה ממש סמוך לכיכר המדינה ונזכרה בעדנה בלומין. מה היא אמורה לעשות איתה?

האוטובוס התרוקן ככל שהדרים בדיזנגוף ואז בפינסקר, וכשירדה בבן יהודה פינת טרומפלדור נותרו בו רק עוד נוסעת מבוגרת אחת ובחור שנראה כמו עובד זר. היא הסתובבה קצת באלנבי, לחפש את המקום. גל אמר את שמו כאילו מובן מאליו שיהיה מוכר לה, והיא התביישה לומר שמעולם לא שמעה עליו. הסביבה השרתה עליה אי נוחות. כן, היא יודעת שבטוח כאן לגמרי. שזה האזור הכי חם לבילויים עכשיו. ובכל זאת לא היה נעים להתהלך שם, להציץ בחצרות פנימיות ולנסות לקרוא את מספרי הבתים בחשכה. חיי הלילה לא התחילו עוד, וכל מה שראתה סביבה היו חנויות תכשיטים זולות מוגפות בסורגים, אבני שפה שבורות בצידי המדרכה, ערימות אשפה מוטלות לצידי פחי רחוב. לפני שנכנסה היססה עוד רגע. מעולם לא יצאה לבדה לבר. אבל היא לא הולכת להשתכר ולא לתפוס גבר ללילה. יש לה הזמנה מידיד ברמן. זה משהו אחר לגמרי.

לא היה שם איש כשנכנסה, חוץ מגבר אחד, מבוגר ממנה מעט, שהרים אליה מבט מהבירה שלו ומייד החזיר אותו ממנה. גם ליד הבר לא היה אף אחד, והיא חיכתה שם רגע, מוכנה מראש למבוכה כשיתברר לה שטעתה, וגל לא עובד בכלל הערב. אבל גל היה שם. לפחות היה אמור להיות. "עוד מוקדם," הסבירה לה המלצרית, "הוא תכף יגיע. הוא אמר לי שמישהי תבוא אליו הערב. אפשר להציע לך משהו לשתות?"

עוד לפני שהספיקה לומר מה תשתה הגיע גל. הוא חיבק את המלצרית ואז מיהר אליה והניח יד על כתפה: "היי לולו. טוב שבאת מוקדם. אין פה אף אחד בשעות האלה אז אפשר לדבר."

הם ישבו בחוץ, כי גל רצה להספיק לעשן משהו לפני המשמרת שלו. הוא הניח לפניה משקה בצבע ורוד כתמתם של שקיעה קיצית וגלגל לעצמו סיגריה.

"מה זה?" שאלה עליזה והצביעה על הכוס.

"וודקה אשכוליות. אבל אני יכול להכין לך משהו אחר אם את לא אוהבת."

"לא, לא," מיהרה להדוף את ההצעה. "אני אוהבת."

בחשכה שבחצר נראה לה עוד יותר צעיר מקודם. גופו גמיש, השרירים מודגשים, אך לא בולטים. הטישרט הלבנה מתוחה על פלג גופו העליון, שוליה מטפסים קצת מעל המכנסיים וחושפים קצה של בטן חלקה, שטוחה.

"אז מה קורה איתך, לולו?"

שום דבר מיוחד, אמרה. כרגיל. מה אצלך?

הוא אמר שהיה לו שבוע מתיש, "אבל בקטע טוב. כתבתי עוד סיפור. אה, ונעמי? העורכת פרוזה של 'תרשיש'? היא ממש אהבה את התרגום שלך. ביקשה שאני אשלח לה עוד דברים שלי."

היא נבהלה. "שלחת לה את הטיוטה? זה בכלל לא מוכן!"

גל הרים יד כמו לסמן, תירגעי. "עברתי על זה. זה מעולה. תסמכי עלי. האנגלית האקטיבית שלי אולי לא מדהימה אבל אני יודע לזהות סגנון טוב. זה היה בול מה שהייתי כותב אם הייתי כותב באנגלית."

בכל זאת סירבה לוותר. "זה לא בסדר שלא התייעצת איתי קודם. היו שם כל מיני קצוות פרומים. אני לא רוצה שהם יחשבו שאני —"

"הם לא חושבים שום דבר," חייך אליה. "נעמי אמרה שזה מעולה. כשהיא שמעה שעליזה גרינליף הסכימה לתרגם אותי זה עשה עליה ממש רושם."

"אני שמחה לשמוע, אבל בבקשה שזה לא יחזור על עצמו."

גל הניח יד על חזהו: "סגור. למתי את יכולה לתרגם את הסיפורים האחרים?"

עכשיו נזכרה בספר שבתיקה. היא הוציאה אותו והניחה על השולחן.

"ממורי ליין," קרא גל את הכותרת בקול.

"זה הספר של אבא שלי. סימנתי כמה סיפורים. תבחר איזה שאתה רוצה."

"סבבה," אמר גל והסיע את הספר על פני השולחן, מקרב אותו אליו.

"ו... תשמור עליו, אוקיי? זה העותק שלי."

"כן, בטח, אין בעיה," הבטיח לה, והניח את הספר על ברכיו.

גבר צעיר, מוצק, נעמד לא רחוק מהם והמתין להפסקה בשיחתם. גל הבחין בו רגע אחריה. "כבר אני בא, תומר. חמש דקות."

"מצטער," התנצל. "אני בעבודה עכשיו."

עליזה אמרה שזה בסדר גמור. היא לא רוצה להפריע לו.

"להביא לך עוד משהו לשתות?" הציע. היא סירבה. גם כך הרגישה שהיא מתנודדת, מסוחררת, בגלל האלכוהול שלא הייתה מורגלת בו. גל ליווה אותה אל שפת הרחוב, שם ניסתה לעצור מונית. הם עמדו שם, שניהם, שותקים. פחות מחצי שעה ישבה איתו. awkward. אין מילה שתעביר את זה לעברית. מה חשבה בדיוק שיקרה? שתשחזר את הקסם של הפגישה הקודמת? למה הטריחה את עצמה עד לכאן? כדי לראות אותו עוד פעם, ידעה, ומייד תיקנה את עצמה: כדי לתת לו את הספר ביד. כי חשוב לה להראות לו שהסיפורים של אבא שלה באמת יצאו לאור. שהם לא איזה קובץ פידיאף מצולם שנשלח בדואר אלקטרוני.

"אז את חושבת שתוכלי לעשות משהו השבוע?" שאל גל כשמונית נעצרה לידם.

היא הסבירה לו על תוכנית העבודה שלה. על הספר שהיא צריכה להתחיל לתרגם. ועדיין אין לה מושג מה לעשות עם עדנה.

"תזכירי לי?" ביקש, ואז צחק: "אה, ההיא עם הקנקן. הכי טוב אל תעשי כלום. פשוט תחכי. היא תחזור אלייך על ארבע."

"אתה חושב?"

מבע פניו היה מלא ביטחון כשנופף לה לשלום, רגע לפני שטרק אחריה את הדלת: "ברור. היא צריכה אותך יותר ממה שאת צריכה אותה."

8

גם הוא צריך אותה יותר משהיא צריכה אותו, הזכירה לעצמה, ובכל זאת מצאה את עצמה כבר ביום שני מחכה לאות ממנו. שיצלצל. שישלח את הסיפור שתרגם וייתן לה אמתלה להתקשר אליו. למה היא עסוקה בו כל כך? זה לא שהתאהבה בו. כן, הוא נראה טוב. אבל לא עד כדי כך טוב שיגרום לנשים מיושבות לצאת מגדרן. למה קמה ונסעה אליו? היא תירצה לעצמה שהייתה צריכה להעביר לו את הספר של אביה. זה הכל. חוץ מזה, מעניין לדבר איתו. ונחמד לצאת קצת מהבית. מה גם שהשתייה חינם.

אבל במהלך השבוע, כשהתקשתה להיכנס לספר של דנה, מצאה את עצמה מרפרפת על שני הסיפורים הנוספים של גל, ולמחרת בחרה את הקצר מביניהם, פחות מעשרה עמודים, והתחילה לתרגם אותו.

כשהתקשרה אליה חברה, עורכת, להתייעץ בנוגע לאיזה ביטוי באנגלית שלא הייתה בטוחה בו, שאלה אותה אם היא מכירה את גל סופר.

"כן. אני יודעת מי זה. הוא טיפוס. מוכשר, אבל דפוק."

"מה הכוונה?" חקרה עליזה.

"דפוק, נו. אחד שלא מסתדר. לא גמר תואר, לא ממש עובד, היה מאבטח, שומר בחניון, כאלה. נזרק בכל מיני מקומות, גר כמה זמן באוטובוס ביישוב לא מוכר בגליל, אחר כך באיזה קומונה של חצי מסוממים חצי ברסלבים... למה את שואלת?"

"הוא ביקש שאני אתרגם לו משהו."

"ראיתי שירים שלו. לא רעים."

"עכשיו זה סיפורים. גם כן לא רעים," הרגישה עליזה צורך לציין.

"אה," עליצות צבעה את קולה של עינת, "את יודעת מה עוד שמעתי? יש לו קטע עם נשים מבוגרות." עליזה הרגישה תערובת של דחייה וריגוש, שהתביישה בו מאוד, אבל לא יכלה להדוף מעליה. אז היא לא חולמת. היה שם משהו. זה לא הדמיון שלה.

"מה הכוונה, קטע עם נשים מבוגרות?"

"תמיד הוא מסתובב עם בחורות יותר מבוגרות ממנו. אבל ממש." בהנאה נקבה עינת בשמה של איזו סופרת ששמה היה מוכר לעליזה. "הוא חי איתה כמה שנים. היא כמעט עשרים שנה יותר מבוגרת ממנו!"

עליזה לא התאפקה. "ומה קרה?"

"את יודעת איך זה, כל אחד מספר סיפור אחר. הוא עזב אותה, היא זרקה אותו, מה זה משנה. האיש פרובלמטי איך שלא מסתכלים על זה. כנראה יש בו איזה קסם, אני לא מכירה אותו עד כדי כך טוב שהצלחתי להבחין בו, אבל זה הרי לא רלוונטי לך. כל מה שאני אומרת זה שאם הייתי במקומך הייתי מבקשת תשלום מראש."

עליזה הודתה לה והתחרטה ששאלה. עכשיו לא תוכל להעמיד פנים שלא ידעה.

"או שאולי ההורים שלו משלמים," הציעה עינת.

"ההורים שלו?"

"כן. אבא שלו רופא די ידוע. מנהל מחלקה אורתופדית באיכילוב. האמא גם משהו. יועצת תקשורת אולי. שמעתי שהם מוציאים אותו מהבוץ כל פעם שזורקים אותו מדירה או שהוא מסתבך כלכלית."

"אה."

"אז אולי שווה להם להשקיע בתרגום של הסיפורים שלו," סיכמה עינת. "לפחות יצא מזה משהו."

בסוף השבוע היו לה שלושים עמודים של טיוטה ראשונה של הספר של דנה, עשרה פחות מכפי שתכננה, ולעומת זאת השלימה את תרגום הסיפור השני של גל. סטודנט חוזר בערב פסח לבית הוריו בקריות, מביט לאחור על ילדותו ונעוריו במבט מריר אך מפויס. הסיפור מצא חן בעיניה פחות מהקודם. אם הוא חושב שאת זה יפרסמו ב"ניו יורקר"! אבל הסכם הוא הסכם, והיא תמיד עומדת בהתחייבויות שלה. בכל זאת חיכתה שיתקשר אליה. לא להיראות להוטה. כבר חשבה ששכח מכל העניין והתאפקה לא להזכיר לו. הוא צלצל ביום שישי אחר הצהריים. "אהלן. מה קורה?"

היא הייתה בטוחה שהוא יבשר לה שיש לו כבר לפחות סיפור אחד מתורגם, אבל הוא ביקש דווקא לשמוע מה קורה עם הסיפורים שלו.

"אלופה," החמיא לה כששמע שתרגמה את הסיפור השני, והיא העזה לשאול אותו ישירות מה עם הסיפורים שכתב אביה.

"אל תדאגי, אני על זה," הבטיח לה. "אין לך דדליין, נכון?"

"לא..." הודתה באי רצון.

גל הרגיש שהיא לא מרוצה. "דווקא קראתי," סיפר לה. "ממש אהבתי. האמת שניסיתי להתחיל לתרגם ודי נתקעתי. אני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה. רציתי להתייעץ איתך, אולי?"

כן, בטח, הסכימה עליזה. בשמחה.

"תגידי, מה את עושה היום? את בבית?"

השאלה הפתיעה אותה ולכן לא הייתה מוכנה עם תשובה שאינה האמת: כן, היא בבית.

"מעולה. אני גר עכשיו קרוב אלייך. אפשר לקפוץ אלייך בערב? שנדבר על זה?"

היא עצרה בעצמה שלא יראה כמה היא שמחה על ההצעה שלו. "באיזה שעה בערך? יש לי משהו."

"תשע? עשר?"

זה לילה עבורה, לא ערב. היא העמידה פנים שהיא בודקת את התוכניות שלה לפני שהודיעה שתשע זה בסדר.

הוא הגיע בחמישה לעשר, חצי שעה לפני זמן השינה שלה, ועליזה כבר התחרטה על הכל. זו לא שעה להתחיל דיון בתרגום.

הוא חיבק אותה כשנכנס, כאילו היו חברים ותיקים. "יפה פה," העיר. "רואים מכאן את הפארק?"

היא אמרה שלא, אין נוף לפארק, "אבל זה שתי דקות מכאן. חוצים את הכביש ואתה שם." עכשיו נזכרה במה שסיפר לה: "אז עברת לכאן, לשכונה?"

הוא תיקן. לא בדיוק. הוא שומר על דירה של חברים שנסעו לחו"ל לכמה שבועות.

"ואיפה אתה גר בדרך כלל?" העזה לשאול.

"זה תלוי. עכשיו אני בין דירות."

היא התחרטה מייד שהביכה אותו, ומיהרה להציע לו שתייה.

כן, אמר גל. קפה יהיה מעולה.

הוא אכל שלוש עוגיות בזו אחר זו יחד עם הקפה שלו.

"בא לך משהו לאכול? אני יכולה להכין איזה סנדויץ' —"

היא חששה שהביכה אותו, אבל גל קיבל את ההצעה בשמחה. כשהפשירה פרוסות לחם בטוסטר וחתכה פלחי עגבנייה ומלפפון תהתה אם ציפה לכך. האם בא לכאן רעב כי אין לו אוכל בדירה הארעית שלו.

"את לא אוכלת?" התפלא, והיא אמרה שאכלה כבר, אבל הצטרפה אליו לתה.

היא הניחה לו לאכול לפני שציינה, "אז קראת."

גל מיהר לבלוע את הנגיסה האחרונה. "כן. ממש ממש אהבתי."

"באמת?"

היא התקשתה להסתיר את השמחה. בפעם הראשונה היא מדברת על הספר הזה עם מישהו שאינו בן משפחה. מקבלת אישור שמה שכתב אבא שלה שווה משהו.

"זה ממש חזק, הסיפורים האלה על הילדות שלו. כל הכנופיות ברחוב, יהודים נגד אירים ואיטלקים. את יודעת, זה הזכיר לי קצת סיפורים של באבל. בניה קריק — מכירה?"

היא לא הכירה, והתביישה קצת, כי שמעה את שמו של באבל כל כך הרבה.

"גם הקטע עם ההתחלות שלו בכתיבה, איך הוא התחיל לקרוא מילטון ושייקספיר דווקא אחרי שהעיפו אותו מהתיכון..."

הן הכירו את הסיפור הזה טוב כל כך, היא ולורה ואמילי. בגיל ההתבגרות היו מחמיצות פנים כשהיה מתחיל לספר אותו. אחר כך עברו לחייך בסלחנות ולגלגל עיניים זו לזו.

"את יודעת, גדלתי בקריית ים. ההורים שלי באו לישראל שנתיים לפני שנולדתי ונתקעו שם. התיאורים שלו על האנטישמיות זה כל כך מה שאני עברתי, בתור ילד אשכנזי יחיד בבלוק..."

עליזה הפכה במה שאמר לה זה עתה. מוזר. איך זה מסתדר עם מה שסיפרה לה עינת?

"רצית לדבר על התרגום של הסיפורים," הזכירה לגל.

"אה, זה!" הבזק של זיהוי האיר את פניו. "תראי, התחלתי לעבור על הסיפור, לחשוב איך אני עושה את זה, זה שונה לגמרי מכל הזבל שאני מתרגם בדרך כלל. בהתחלה סימנתי מילים שלא הייתי בטוח איך בדיוק להעביר לעברית אבל בהדרגה שמתי לב שזו בעיה יותר רחבה. אני מתכוון, זאת אנגלית שנכתבה לפני ארבעים שנה, על דברים שקרו לפני שישים־שבעים שנה, בשפה אחרת, בתרבות אחרת, במדינה אחרת. איך לעזאזל אני מעביר את זה לעברית?"

היא צחקה. "ברוך הבא לחיים שלי. זה מה שנקרא לתרגם."

"אפילו משהו טריוויאלי," המשיך גל. "נגיד הוא כותב שהבית כנסת היה במרחק מייל מהבית. אז למה אני מתרגם את זה? מייל נראה זר בעברית, אבל מה האלטרנטיבה? קילומטר וחצי? אבל מי מדבר בקילומטר וחצי? וקילומטר זה בעצם לבגוד במקור."

"בדיוק," הסכימה עליזה.

"אז מה לעשות?" שאל גל. "מה את היית עושה?"

"כל מקרה לגופו," הסבירה עליזה. היא סיפרה לו על תיאוריות שונות של תרגום. ביות הטקסט מול הזרה מכוונת.

"מה זאת אומרת?"

"כשאתה מתרגם אתה לוקח טקסט משפה אחת ומעביר אותו לשפה אחרת. מתרגם טוב לא מנסה לקחת את המקור ולהעביר אותו דרך מיטת סדום לשפת היעד, אלא לכתוב מחדש את הטקסט. אבל בסופו של דבר מדובר בשתי שפות שונות. גם הטקסט המתורגם הכי טוב הוא טקסט מתורגם. אז השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לזה. האם אנחנו הופכים את צד התפר ומנסים להחליק את המקומות שרואים בהם את החיכוך, או להפך, מבליטים אותם, מדגישים את העובדה שהטקסט הוא תרגום, שהוא נולד בשפה אחרת."

"ומה את עושה?" גל רצה לדעת.

"מה נראה לך?"

הוא התלבט, כאילו חשש שערכו יפחת בעיניה אם יטעה בתשובה.

זה לא מתמטיקה, הסבירה לו. אין תשובה נכונה או לא. אבל בגדול היא במחנה המביית. המחליק. זה מה שנקרא לכתוב מחדש את היצירה בשפת היעד.

הוא הנהן ותלה בה עיניים, והמבט נעם לה. כל מה שאמרה, דברים ידועים ששמעה כל כך הרבה פעמים, היה חדש לו. "אני לא מקצוען כמוך, בשבילי התרגום זה רק פרנסה. אני בטח עושה עבודה גרועה."

לא, לא, מיהרה להרגיע אותו, כאילו היא אשמה בהלקאה העצמית שלו. היא בטוחה שהוא מצוין, מה גם שהמצב שלהם לא זהה. היא מתרגמת ספרות עברית בת זמננו לאנגלית בת זמננו. לא עגנון. לא יזהר. אפילו לא שופמן. "פעם, בלימודי התואר השני בתרגום, קיבלתי תרגיל לתרגם משהו קצרצר של ברנר. זה היה ממש סיוט. לא היה לי מושג מאיפה להתחיל."

גל הנהן, קשוב.

"כי תבין, יש היום הסכמה די רחבה שאם מתרגמים את דיקנס לעברית זה יהיה לעברית מודרנית, גבוהה. אבל לאיזו שפה תתרגם את ברנר? את עגנון? לאנגלית של תחילת המאה העשרים? אנגלית עכשווית? ועוד לא נכנסנו אפילו להיסטוריה הכל כך שונה של שתי השפות, זה שיש לך רצף של חמש מאות שנה של אנגלית מודרנית, ועברית, עם הסיפור המיוחד שלה..."

"אני חושב שזה בעייתי עוד יותר בכיוון ההפוך," טען גל. "תרגמתי פעם משהו של אדגר אלן פו, סיפור קצר. זה גמר אותי. נשבעתי שיותר אני לא עושה את זה. כי למה אני אמור לתרגם את זה? לעברית של אמצע המאה התשע־עשרה? ברור שלא. אבל גם לא לעברית שאני מדבר עכשיו ברחוב, אפילו לא לשפה שאני מדבר בה איתך. זה בעצם להמציא שפה."

"כן," הסכימה עליזה. "לתרגם זה לכתוב מחדש בשפה שהמצאת במיוחד עבור היצירה הזו."

כמה זמן לא הביט בה מישהו בהערצה כזו? בלע את המילים שלה בהשתאות. עכשיו הזמן לעבור לסיפור של אבא שלה. לבקש ממנו שיסביר בדיוק מהן הבעיות שלו ולהציע לו פתרונות, אבל היא לא רצתה לקטוע את הקסם שנולד מחדש, הקרבה שנוצרה ביניהם כמו אז, בפגישה הראשונה.

גל המשיך ושאל אותה על תרגום. נראה היה שהוא להוט למוצא פיה. ולמה מעדכנים תרגומים? את שייקספיר ודיקנס לא כותבים מחדש באנגלית של המאה ה־21, אז למה תרגומים צריך לעדכן?

היא השיבה לו בסבלנות. חלק מזה הוא בעיה ספציפית לעברית. השפה משתנה מהר כל כך, גם המדוברת וגם הספרותית. מה שנחשב שפת ספרות לפני עשרים וחמש שנה נראה היום מכופתר ומצוחצח מדי. באנגלית הקצב איטי יותר. תרגום טוב יכול לשרוד גם חמישים ומאה שנה, אם כי התרגומים של טולסטוי מהמאה התשע־עשרה בהחלט נראים קצת עבשים היום. ויש כמובן תרגומים שהם יצירות מופת בפני עצמם, כמו התרגום של לאה גולדברג למלחמה ושלום. "אם כי במקרה הספציפי הזה נראה לי שממילא אף אחד לא יעז לנסות לעדכן אותו..."

אבל כן, סיכמה. בסופו של דבר לתרגום יש מעמד אחר מלטקסט המקורי. המילים של דיקנס ועגנון חצובות באבן, שלה חרותות בעץ. כל כמה שהיא מדגישה שתרגום הוא אמנות, שהיא כותבת את היצירה מחדש, עדיין חשים רוב אנשי הספר שהתרגום הוא צל דמותו של הסיפור, הד לקולו המקורי של המחבר. האחריות על כתפיה היא עצומה, הסבירה. ההכרעות שעומדות בפניה קשות מאלה של הסופר. הוא חתום על היצירה, אבל היא חתומה על השינוי, והשינוי צריך להיות הולם. התמורה נאותה. אם התרגום הוא ניתוח, היא משמשת בה בעת כמנתחת וכמרדימה. כל הקרדיט לסופר, וכל הכישלון שלה.

הוא מחה. מה פתאום, הקרדיט לגמרי שלה.

היא תיקנה את עצמה. לא לזה התכוונה כשאמרה שכל הקרדיט הולך לסופר. היא בהחלט מוכנה לקחת קרדיט על העבודה שלה. "העניין הוא שמתרגם טוב הוא שקוף. לא רואים אותו."

"בטח שרואים!" מחה גל.

"רואים את העבודה שלו," אמרה עליזה. "רואים אותה מצוין. כמו ארכיטקט. רואים את מה שעשית, לא אותך עצמך."

גל הביט בה והנהן, כאילו שמע דברי חוכמה נדירים.

עכשיו הציעה שידברו על הסיפורים שהוא אמור לתרגם. הרי בשביל זה בא. גל נראה כאילו לקח לו רגע להיזכר במה מדובר. "אה, כן." הוא הוציא מתרמיל הגב המהוה שלו את ספרו הצנום של אביה. "הנה," הצביע על המקומות שסימן. "נגיד buzz off, מה אני עושה עם זה? זה כאילו תתחפף, אבל תתחפף נשמע כמו 'מעריב לנוער' מהאייטיז. ותתפייד זה יותר עכשווי, אבל זה צורם בהקשר הזה..."

"עוף לי מהעיניים."

"מה?"

"עוף לי מהעיניים. זה אולי לא הכי מושלם אבל בחישוב כולל זה על־זמני ומעביר את המשמעות אז נראה לי שזה הכי מתאים בהקשר הזה."

הוא צחק. "אה, לרגע חשבתי שאת אומרת לי... והיה לי משהו דומה גם עם boonies. זה הכי טיז אל נבי אבל אם אני כותב את זה ישר זה נשמע כמו משהו מתוך ילקוט הכזבים או תמונות יפואיות, את יודעת, מכניס מין רובד שלא היה שם שגורר את כל העסק למקומות שהוא בכלל לא שייך אליהם."

היא הנהנה, למרות שלא קראה אף אחד מהספרים האלה. על תמונות יפואיות אפילו לא שמעה.

"אז תכתוב סוף העולם שמאלה," הציעה.

הוא נראה נפעם מהרעיון. "בוא'נה, את טובה."

עליזה חייכה לעצמה, מוחמאת. "זה המקצוע שלי."

"היית יכולה לתרגם בעצמך."

היא החוותה בידה תנועת ביטול. מה פתאום. העברית הכתובה שלה פשוט לא טובה מספיק. היא יכולה לייעץ, לתת רעיונות, אבל לתרגם לבד —

הוא התלהב. "זה בדיוק מה שאני חשבתי! את יודעת, ניסיתי לתרגם את עצמי לאנגלית. כאילו, יש לי את השפה, חייתי בארצות הברית, מה הבעיה, אבל פשוט לא הצלחתי, ואחרי שראיתי את העבודה שלך הבנתי שאין סיכוי שאני עושה דבר כזה. Never in a million years."

נראה היה שיש לו תשוקה לדון עוד ועוד בשאלות תיאורטיות. האם ניבים עבריים הם פחות מטפוריים מניבים באנגלית? והאם השפה שהמתרגם ממציא מחדש עבור היצירה המתורגמת חייבת להיות אחידה מבחינת משלב ודיוק היסטורי? ומה זה אומר, שבאנגלית יש יותר מילים מאשר בעברית? האם אנגלית אכן שפה עשירה יותר, או שבעברית כל מילה נטענת ביותר משמעויות?

היא הקשיבה לו וניסתה להיראות מתעניינת, הרי כבר דשה בלי סוף בשאלות האלה בלימודי התואר השני ובכנסים תיאורטיים שהזדמנה אליהם. בעדינות ניסתה לכוון אותו אל הטקסט שהוא אמור לתרגם. "היו לך עוד שאלות?"

גל דיבר על הפועל to score שהופיע פעמיים בסיפור. הוא לא ידע מה הכי קרוב לזה. להכניס? לתקוע? או שזה גס מדי?

עליזה נבוכה. בכלל לא זכרה שאבא שלה השתמש במילה הזו. בעצם הייתה צריכה לחשוב על זה. הוא הרי דיבר על ספרות כעל שירה של היומיומי. כמה נפגע כשעורך המוסף הספרותי של ה"ג'רוזלם פוסט" סירב להדפיס סיפור מתוך הספר שלו, בטענה שהכתיבה שלו פשוטה מדי, לא ספרותית. "על מה כותבים?" שמעה אותו מדבר עם ג'רי, משורר דחוי כמוהו, "על אהבה, על תשוקה, על סקס! והפוצים האלה מהפוסט — אוסף של נאדות סניליים שלא הזדיינו עשרים שנה."

גל הבחין שנושא הדיון לא נוח לה. הוא עבר למילה הבאה, bitchin’. "הכי קרוב לתרגם את זה לבן זונה, אבל בן זונה לא היה קיים אז בעברית במובן הזה, אז מה את אומרת?"

"בן זונה זה בול," אמרה, מתפלאת עד כמה נוח לה להגות את המילה, כאילו הזונה נמוגה ונבלעה בתוכה. "זה מעולה, וזה יושב טוב וזה מה שחשוב."

הוא נראה גאה במחמאה שלה. חייך כמו ילד קטן שזכה לשבחים, והחיוך נעם לה.

"אפרופו, יש לי פה חומר בן זונה," אמר והוציא שקית נייר מתרמילו.

היא התביישה לסרב, רק החוותה אל המרפסת, עדיף בחוץ, והוא התיישב והתחיל לגלגל את הסיגריה. "את לא מעשנת הרבה," קבע כשהגיש לה את הג'וינט.

היא שאפה. "תגדיר הרבה."

גל צחק. "אם הייתי צריך להמר הייתי אומר ששנים לא עישנת. מאז שהיית בהיריון. אני צודק?"

היא ניסתה להיזכר אם סיפרה לו על יונתן. לא, ככל שהיא יכולה לזכור. אולי חלף על פני החדר שלו כשהלך לשירותים? או שבפגישה קודמת אמרה משהו?

"מזמן את גרה פה?" שאל גל, והיא ידעה כבר שהוא מגשש לדעת אם הדירה בבעלותה, כמו מעט הגברים שביקרו כאן מאז שנפרדה מערן.

"עשרים שנה. עברנו לפה קצת לפני שיונתן נולד."

גל שתק, כמו הופך במידע שקיבל. היא הבחינה שרצה לשאול עוד, אבל עצר בעצמו. רק עכשיו שמה לב שבמשך כל הערב שאל אותה על חייה שלה ולא סיפר דבר על עצמו. כל כך היא רגילה שאנשים להוטים לספר על עצמם. מוזר לה שמישהו מתעניין בה כל כך. כמו בפגישה הראשונה, כשסיפרה לו על המורה דגנית, שעליה לא סיפרה אפילו לערן. היא רצתה לשאול אותו על עצמו. לנסות ליישב את הסתירה בין המעט שסיפר לה על עצמו לבין מה ששמעה מעינת. אבל היא לא ידעה איך להתחיל, וממילא העייפות הכריעה אותה. גם בלי לעשן היא ישנה בדרך כלל בשעה הזו, והמריחואנה הפילה עליה לאות כבדה, משתקת.

"סליחה," התנצלה כשלא יכלה עוד להסתיר את עיניה הנעצמות. "הג'וינט גמר אותי. מצטערת, אבל נראה לי שאני אפרוש..."

"את בסדר?"

היא אישרה. כן, בסדר. רק מרגישה קצת בחילה וכאב ראש. היא תלך לישון עכשיו ותקום כמו חדשה. אבל גל נראה מודאג והתעקש ללוות אותה למיטתה, כאילו היא עלולה ליפול בדרך, ואמר שיכין לה תה, למרות שסירבה ואמרה שהיא לא יכולה לבלוע שום דבר עכשיו. "את חייבת," אמר. "שלא תתייבשי. בואי," אחז בזרועה בעדינות, "תיזהרי כשאת הולכת."

היא שכבה על המיטה כשהופיע עם הספל בחדר. "תה רגיל הכי טוב אבל מצאתי רק מנטה. שמתי לך שניים סוכר, את צריכה את זה." גל הושיט לה את הכוס אבל היא לא שלחה יד לקחת אותה. "מתפוצץ לי הראש," אמרה בשקט, בקול שכמעט לא נשמע.

"להביא לך כדור? איפה יש?"

בטח יש איזו חפיסה ישנה איפשהו, אבל אין לה מושג איפה בדיוק. היא אף פעם לא לוקחת משככי כאבים, הסבירה לגל.

הוא השמיע צליל של בוז. "אף פעם לא הבנתי מה ההיגיון בזה. כואב לך, אז למה לא לקחת?"

עליזה נשמה נשימות קצרות ומהירות להרגיע את הבחילה. להתווכח איתו ממילא לא הייתה מסוגלת.

"קחי," הושיט לה כמוסה כחלחלה שמצא באחד הכיסים הפנימיים של התרמיל שלו. "זה אדוויל."

היא בלעה את הגלולה ובמאמץ הצליחה לדחוק אותה במורד גרונה. התה היה חם מכדי לשטוף את הכדור.

"זה עובד מהר, תראי שזה יעזור," אמר גל. היא קיוותה שילך עכשיו, אבל הוא נשאר לשבת לידה על המיטה.

"אתה יכול לכבות את האור?" ביקשה. הוא קם בבהילות ומיהר אל המתג, וגם מתוך הערפל של כאב הראש נעם לה האופן שבו היה חרד לרצות אותה. עכשיו, כשהאור היחיד בחדר היה זה שהפיצה מנורת הקריאה ליד המיטה, הוקל לה קצת. מספיק כדי לקום מהמיטה וללכת למקלחת. זרם מים חמים יעזור לה עכשיו. היא הסירה במאמץ את בגדיה והניחה אותם על מכונת הכביסה, ואחרי היסוס של רגע נעלה את הדלת. לא שהיא פוחדת ממנו, אבל על כל מקרה.

עוד לפני שזרמו המים הרותחים על קרקפתה הרגישה כבר שחודו של הכאב ניטל ממנה, וכשיצאה מחדר האמבטיה בבגדי שינה ושיער רטוב מהודק לראשה במגבת נעלם הכאב כמעט לחלוטין, והיא הרגישה שמחה גדולה על היעדרו, על עצם היותה בריאה.

גל חיכה לה. "מצטער," אמר. "לא ידעתי שזה עושה לך רע."

גם היא לא ידעה. כל כך מעט וכל כך מזמן התנסתה בזה, וגם אז לקחה רק שאיפה או שתיים. היא הרגישה סחרחורת ורצתה להתיישב על המיטה, אבל צנחה עליה בכבדות והשתרעה על גבה, נתמכת בכריות הצבעוניות שהניחה על כיסוי המיטה כמו בכל בוקר, כשסידרה אותה.

"את בסדר?" שאל גל.

היא רצתה להשיב בחיוב אבל במקום זה צחקה בקול. צהלה השתלטה עליה, ותחושת נפילה, כמו ברכבת הרים. היא ניסתה להחליט אם ההרגשה נעימה או מפחידה ולא הייתה בטוחה.

"קחי," הושיט לה גל את התה. "תשתי, שלא תתייבשי."

התה כבר היה כמעט פושר. היא שתתה ממנו שתי לגימות והניחה את הספל על השידה שלצד המיטה. ידה הייתה לא יציבה, וכמה טיפות ניתזו הצידה. בתוך הערפול שהייתה שרויה בו הייתה בה מספיק ערנות לשלוף ממחטת נייר מהקופסה שעל השידה ולמחות את הנוזל.

גל התיישב לצידה של המיטה וסיפר לה על הפעם שעישן גראס בצבא באמצע שמירה ופתאום נתקף הזיות וחשב שהוא רואה מחבל. "חבר שלי שמר עלי. זה היה יכול להיגמר רע."

הוא מנסה לנחם אותה, ידעה. לעמעם את הבושה שהיא רכרוכית כזאת, חצי ג'וינט מערער אותה לחלוטין.

"עוד כואב לך הראש?" שאל גל.

היא הנידה לשלילה. עבר לה. רק יש לה קצת סחרחורת.

"עוד מעט זה יעבור," הבטיח לה. "מניסיון. מי שזה משפיע עליו מהר גם יוצא מזה מהר. יש לך חילוף חומרים טוב."

היא פיהקה והניחה לעצמה לעצום עיניים. "אני בסדר," אמרה, "אתה יכול ללכת."

גל התקרב אליה והניח יד על מצחה, כמו לבדוק אם היא אכן בריאה. המגע נעם לה. הפיג את הסחרחורת. כמה זמן לא הניח מישהו יד עליה. היא הרגישה את שפתיו נצמדות למצחה, כמו לחוש את חומו, ומשם גולשות אל אוזנה. "לולו," לחש לה. "לולו."

כשנישק אותה הריחה תערובת של זיעה ותבלין כלשהו — אולי חוואייג' — ועוד צל של ניחוח לא ברור שניסתה להכריח את עצמה להתעלם ממנו. אבל הוא כבר נישק אותה על פיה ולא הותיר לה ברירה אלא לשאוף מלוא אפה את האוויר שאפף אותם, והיא עצרה את נשימתה ותהתה מתי התרחץ בפעם האחרונה. זו לא מחשבה טובה, הזכירה לעצמה. תנסי לחיות את ההווה, ליהנות מהרגע הזה. אבל המחשבות המשיכו להסתחרר בראשה כשנישק את צווארה. "זה בסדר?" שאל, והמילים לא יצאו מפיה כשגלש מטה אל חזה. מה היא עושה? מכניסה למיטה שלה גבר זר. אדם שנמצא איתה בקשר מקצועי. היא לא מכירה את עצמה. הכל באשמת הגראס. יותר מכל רצתה לישון עכשיו, אבל לא נותרו בה כוחות להביע את עצמה כשפשט בעדינות את החולצה שלה ולחש לה: לולו.

9

היא התעוררה ברבע לשש, כרגיל. מזמן הסבירה לאמילי, שניסתה לגרור אותה לצאת קצת בערבים — "מה העניין? מחר שבת. תישני עד מאוחר" — שזה לא עובד אצלה ככה. היא קמה תמיד לפני שש, לא משנה מתי הלכה לישון.

גל לא היה שם. לרגע לא הייתה בטוחה אם כל זה אכן התרחש או שאולי חלמה. הוא בא אליה, את זה זכרה. גם את הג'וינט שעישנו יחד. אבל כל השאר?

על השיש, ליד הקומקום, מצאה פתק. שיהיה לך יום נהדר, להתראות בקרוב. גל. היא חייכה לעצמה. כמה זמן לא השאירו לה פתק. איפה בכלל מצא נייר?

כיוון שהשבת כולה הייתה לפניה, לא מצאה לה שימוש הולם יותר מאשר להתחיל ולתרגם את הסיפור השלישי שהבטיחה לו. Labor of love, אמרה לעצמה, ומייד נבהלה וחזרה בה. לא, מה פתאום. זו לא אהבה.

בצהריים נאבקה בדחף לנמנם. היא רוצה לגמור את הסיפור הזה. לעשות לו הפתעה. הטלפון היה לידה כל העת. מדי פעם הציצה בו לבדוק אם החמיצה שיחה.

כשהגיעה סוף סוף שיחה ממספר לא מוכר מיהרה לענות, ושמחה מילאה אותה כששמעה מהצד השני קול גברי: "לולו?"

"היי!" קראה אליו, ואז הזדהה הדובר כנועם, הבן של אני וגייב.

היא התאכזבה, וגם נבוכה שדיברה אליו בחום כזה והטעתה אותו.

"את באה לשתות משהו הערב?" שאל נועם. נראה היה שטון דבריה נסך בו ביטחון. כבר לא גמגם כמו בפעם הקודמת. אבל גם בה הפיחו אירועי ליל אמש תעוזה, והיא הודיעה לו שהאמת שלא מתאים לה עכשיו. היא בדיוק יוצאת עם מישהו.

"אה," אמר נועם, נכלם. "לא," ביקש להבהיר, "התכוונתי סתם, לא בקטע של לצאת, אני מתכוון, לא דווקא בקטע של לצאת," הסתבך, והיא ריחמה עליו. "אבל סבבה, תגידי לי אם יתאים לך פעם..." הוא אמר עוד שניים־שלושה משפטים של כלום, כאילו התקשה לנתק את השיחה, לפני שנזכר: "תגידי, החבר שלי, זה שהיה צריך מתרגמת, הוא התקשר אלייך בסוף?"

לקח לה זמן להבין, וכשקלטה למי התכוון נבהלה: גל דיבר איתו? הוא יודע משהו?

כן, אמרה לנועם. הוא התקשר. היא מתרגמת לו כמה סיפורים.

"אה, אחלה."

סוף סוף העזה לשאול מאיפה הם מכירים.

הם לא בדיוק חברים, הסביר נועם. הכירו פעם באיזו מסיבה. גל ביקש ממנו שיסדר לו עבודה בהוראת אנגלית והזמין אותו לבר. הוא בדיוק התקשר לשאול אם הוא מכיר איזה מתרגם טוב לפני שפגש אותה אז, בשבעה.

בערב ידעה כבר שגל לא יתקשר, ובכל זאת המשיכה גם למחרת לתרגם את הסיפור, וביום שלישי כבר הייתה לה טיוטה שאפשרה לה להשאיר לו הודעה.

הוא חזר אליה באותו ערב. "לולו!" שמח אליה. "מה קורה איתך?" הוא דאג לה קצת, אמר, אחרי שהייתה ככה, אבל היא הרגיעה אותו. היא קמה בבוקר כמו חדשה.

"אחלה," אמר גל. הוא התנצל שלא יצר קשר מוקדם יותר. "פשוט נכנסתי למשהו. לא יודע. אני כותב כל הזמן. יש לי אחד־עשר סיפורים בסך הכל. זה כבר ספר."

"כן," הסכימה.

"איך שאני גומר את זה אני סוגר את הסיפורים של אבא שלך. סבבה?"

היא אישרה.

"כי זה לא דחוף לך, נכון?"

"לא. רק הייתי רוצה את זה מתישהו —"

"כן, כן, ברור," הסכים. אוטוטו הוא מגיע לזה. ובינתיים, ביקש לברר, "תרגמת כבר את הסיפור השלישי?"

"זה טיוטה," הסבירה, אבל הוא לא דקדק בקטנות. "מעולה. ממש תודה. את יכולה לשלוח לי?"

עליזה הבטיחה שתעשה את זה עד סוף השבוע. בכל זאת היא רוצה לעבור על הסיפור עוד פעם.

כבר למחרת השלימה את הטיוטה, ובכל זאת המתינה. חיכתה שהוא יתקשר אליה. אבל ביום חמישי לא התאפקה ושלחה לו את המסמך. ככלות הכל, נאלצה להודות בפני עצמה, היא זקוקה לו יותר מאשר הוא זקוק לה. גל חזר אליה בארבע בבוקר יום שישי: את מדהימה. ממש תודה. שולח לך תרגום ברגע שאני יכול. היא קיוותה שיציע לבוא אליה. אפילו שיציע רק שתקפוץ אליו לבר. "תגיד אם יש לך שאלות," ביקשה, אבל הוא אמר שהוא הסתכל והכל נראה ממש מעולה. "את פשוט קוסמת."

אמילי התקשרה ביום שישי בצהריים. היא הזמינה אליה כמה חברות לארוחת ערב, אם בא לה להצטרף.

עליזה היססה. אמילי לא מזמינה אותה לעיתים קרובות. אבל מה אם גל יתקשר בכל זאת? טוב שיש לה את יונתן בתור תירוץ. היא הודתה לאמילי ואמרה שכמעט בטוח שתבוא, "אבל אם יונתן יחליט להישאר בבית בערב —"

"ברור," אמרה אמילי.

עכשיו סיפרה לה על הסופר שמתרגם את אבא שלהן לעברית. היא חשבה שאמילי תשמח, אבל היא חשה בהסתייגותה מעבר לקו. "בשביל מה?" שאלה. "הוא אפילו לא יראה את זה."

"זה משהו שהוא מאוד רצה."

אמילי נאנחה. "אין לך כבר על מה להוציא כסף?"

עליזה מצאה את עצמה מצטדקת בפני אחותה. היא לא הוציאה כסף. הם עשו הסדר. סוג של עסקת ברטר. אמילי לא אמרה שום דבר, אבל עליזה ידעה מה היא חושבת על כל העניין. בסופו של דבר, היא עובדת חינם עבור מטרה מפוקפקת.

*

בערב התייצבה אצל אמילי עם חלה שאפתה. היא הופיעה בשבע בדיוק וקיוותה שיהיה להן קצת זמן לדבר לפני שיגיעו החברות האחרות שלה, אבל במטבח כבר עמדה מישהי ושפכה רוטב צהבהב צמיגי מצנצנת אל קערת סלט שעמדה על השיש. אמילי חיבקה אותה בזרועות פשוטות. כפות ידיה היו רטובות.

"איריס, תכירי. עליזה, אחותי," הציגה אותה לחברתה.

"לואיזה," תיקנה את אמילי. "לולו."

היא הבחינה במבט של אמילי. "החלטתי שאני חוזרת לשם שלי," הסבירה.

היא ציפתה לאיזה מענה לשון של אמילי — עכשיו באים?! — אבל אמילי רק זקפה מולה אגודל לאישור.

"אז מה את עושה, לואיזה?" שאלה אותה איריס. "גם את עורכת דין?"

"לולו מתרגמת," השיבה אמילי לפניה. "מעברית לאנגלית. כל הסופרים הכי חשובים עומדים אצלה בתור. היא קיבלה פרס מיוחד של שר התרבות —"

"באמת?" איריס נראתה מתפעלת, והיא הופתעה לגלות שאמילי מתגאה בה כל כך. אמילי תמיד הייתה האחות המוצלחת, זו שסיימה לימודי משפטים, שהייתה לה קריירה אמיתית בזמן שהיא עוד חיפשה את עצמה במסדרונות החוג לאנגלית ועשתה עבודות תרגום פה ושם.

איריס נראתה כאילו עמדה לשאול אותה משהו, אבל הפעמון צלצל, ותמר וקרן הופיעו יחד. נפגשו במעלית. אמילי הציגה להן אותה. עליזה. סליחה, לואיזה. לולו.

הן ישבו לשולחן ואכלו סלמון בתנור ופשטידת תרד וסלט ירוק. אמילי מזגה את היין שהביאה תמר.

למה בעצם היא לא מזמינה אליה חברות, כמו אמילי? זה הבישול שמרתיע אותה? זו לא בעיה: כל אחת מביאה משהו. או התחושה שאין לה מקום לארח? שטויות. גם לאמילי יש שולחן אוכל קטן ודחוק בפינה, ולאף אחד לא אכפת. זה בגלל שהיא עסוקה? אבל בערבים ממילא היא לא עובדת. לא. מה שמונע ממנה לארח כמו אמילי היא התחושה הפנימית שלה: מי היא בכלל שתזמין אנשים. שתבקש מהם לצאת מביתם כדי לבלות בחברתה. היא משעממת. שקופה, חסרת ברק. לא כמו הנשים האלה, שמתווכחות ביניהן בלהט, לכולן יש דעות מוצקות על כל נושא, מצביעת שיער ועד הסכסוך הישראלי–ערבי, והן בקיאות בפילוסופיה ובהיסטוריה באותה מידה שהן מעודכנות בטרנדים האחרונים בטוויטר.

בזמן ששקעה בהרהורים שלה השתנה נושא השיחה, כי עכשיו שמעה את איריס: "מה זה הסכמה? תגדירי הסכמה. את רוצה חתימה על מסמך?" ואת קרן משיבה לה, "אל תיתממי. קשה להגדיר את זה, אבל כשאת נתקלת במקרה שאין הסכמה אפשר לזהות את זה בקלות. שיכורה זה לא בהסכמה."

"בסדר," אמרה איריס. "תגדירי שיכורה. מישהי ששתתה בקבוק וודקה ולא נמצאת בהכרה אז ברור שהיא לא יכולה לתת הסכמה. אבל מישהי שסתם שתתה משקה אחד יותר מדי והתגובות שלה איטיות?"

איך הגיעו לנושא הזה? תהתה. ועוד בזמן הקצר שבו התנתקה מהשיחה.

"זה איזה תיק שאיריס עובדת עליו," הסבירה לה אמילי, שהבחינה שהיא אבודה.

"טוב," עכשיו דיברה תמר. "זה הבדל גדול אם מדובר במישהי מתחת לגיל שמונה־עשרה. גם מבחינת האלכוהול וגם מבחינת יחסי מין בהסכמה..."

"זה לא כל כך חד וחלק," אמרה אמילי. "גם בגיל עשרים ושתיים־שלוש את כביכול בגירה, אבל המוח שלך לגמרי מוח של טינאייג'רית, עם כל האימפולסיביות וחוסר השליטה..."

"ובת שלושים זה בסדר?" שאלה קרן. "מה את עושה פה, האשמת הקורבן?"

"לא האשמת הקורבן," מחתה אמילי. "אבל כן, אני מניחה שבנות שלושים יתנהגו בצורה יותר אחראית מבנות עשרים."

"אני לקחתי פעם עוגיית חשיש במסיבה," סיפרה תמר. "חשבתי שזה כמו לעשן, אבל זה היה משהו אחר לגמרי. זה השפיע עלי נורא חזק, ולא בקטע טוב. הרגשתי נורא כבדה והראייה שלי הייתה מעורפלת. הייתי צריכה לבקש מחברה להזמין לי מונית כי המסך של הטלפון היה מטושטש לי לגמרי ולא הצלחתי לראות על מה ללחוץ. התנועות שלי היו איטיות נורא והדיבור הסתבך לי בפה. וכל הזמן חשבתי שאם הנהג רק היה רוצה הוא היה יכול לנצל את זה. כשהוא הגיע נכנסתי למונית, אפילו לא וידאתי שזה המספר הנכון. מתתי מפחד כל הנסיעה. בקושי יכולתי לראות לאן הוא לוקח אותי. המזל שלי זה שהיום לא צריך להחליף אף מילה עם הנהג. אני עוד זוכרת את הנהגים הקריפיים האלה כשהייתי צעירה, לאן את נוסעת ויש לך חבר ואפשר להכיר אותך..."

"אז מה את מנסה להגיד?" שאלה קרן.

"אני לא מנסה. אני אומרת את זה ישירות: כל אחת יכולה להגיע למצב שבו היא לא יכולה לתת הסכמה ומישהו מנצל את זה."

הנשים הנהנו. גם עליזה הנידה בראשה. אמילי קירבה את הבקבוק אל כוסה והיא סימנה לה שלא למזוג לה.

"בכל זאת, בתור פרקליטת השטן," אמרה איריס, "אני יודעת שככה אתן קוראות לי, זה בסדר. אז בתור פרקליטת השטן וגם אמא לילד בן תשע־עשרה אני מעיזה להעלות את השאלה: מה זה בעצם הסכמה? נגיד, כולנו יודעות שיש קבלת דבר במרמה. הסכמת לשכב איתו כי הנחת שהוא פנוי ומתברר שהוא נשוי. או שהוא אמר לך שהוא טייס וסוכן מוסד וגם מיליונר, על הדרך. אבל מה אם הסכמת כי חשבת שיש פה התחלה של משהו יפה, והוא חשב שזה עניין של לילה אחד? זה אומר שאת יכולה לבוא אחרי זה ולהגיד שהיה פה ניצול?"

עכשיו דיברו כולן יחד, בקול רם על גבול הצעקה. מה פתאום. זה דיון אחר בכלל. מאיפה הבאת את זה. תמר הטיחה באיריס שהיא מעוותת לגמרי את הטיעון. מה שהיא עושה זה פשוט לא מוסרי. גם האחרות התנפלו עליה. איריס ענתה לכולן. בתוך הדיון הזה לא הבחינה בה אף אחת כשקמה משם והסתגרה בחדר האמבטיה.

אמילי נקשה על הדלת. "לולו? את בסדר?"

היא רצתה להשיב לה אבל כל מה שהצליחה להשמיע היה קול של התייפחות, שהחניקה מייד. "כן," ענתה אחרי רגע, אבל את אמילי לא הצליחה להוליך שולל. "אפשר להיכנס?"

היא פתחה לה את הדלת. "אני בסדר. לא קרה שום דבר."

אמילי לקחה את ידה והוליכה אותה אל חדר השינה שלה. היא הושיטה לה מגבת קטנה, ורודה ושעירה, "קחי, תשטפי פנים."

עליזה מחתה את פניה במגבת. אמילי התיישבה לצידה. "לולו, אל תאשימי את עצמך על משהו שקרה כשהיית צעירה וטיפשה."

היא השמיעה צחוק חסר שמחה. אמילי לא מדמיינת שהיא בוכה על משהו שהתרחש ממש עכשיו. לפני שבוע.

"אנשים הם חרא, לולו. הם יעשו כל מה שמאפשרים להם. והם יחפשו את מי שמאפשר להם. זה קורה להמון נשים, שהן מאפשרות. כי ככה חינכו אותן. כי לא נעים להן. כי אני לא יודעת מה..."

לו רק הייתה יכולה להתנחם בדבריה של אמילי. אבל היא רצתה בזה. היא רצתה אותו. אם הייתה מסוגלת לדבר הייתה עונה לו אז, כששאל אם זה בסדר: כן.

אמילי הניחה יד על כתפה. "זה לא מאוחר מדי ללמוד לשים גבולות, לולו. והכי חשוב, אל תאשימי את עצמך..."

לרגע חשבה לספר לאמילי, לחלוק עם מישהו את הצער, אבל עצרה בעצמה. אמילי לא תאשים אותה, אבל היא תתאכזב ממנה, אם תדע. לאמא הייתה יכולה לספר. ממנה לא הייתה מתביישת. אמא הייתה מנחמת אותה. כמו אז, כשליאת ביקשה ממנה בהשאלה את התקליט של מייקל ג'קסון ששלחו לה מאמריקה, והחזירה אותו שרוט כולו. "אין דבר, לולו. סבתא שלי הייתה אומרת שזה רעבע געלט, שכר לימוד באוניברסיטה של החיים. לפחות למדת משהו לפעם הבאה." אבל היא לא למדה שום דבר. כמו שאמא לא למדה. אמילי צודקת. היא בדיוק כמו אמא. הרי בתוך תוכה ידעה את כל זה מראש. אפשר היה לראות את זה מקילומטר. לא קילומטר. מייל. You could see it coming from a mile away.

10

בזה הסתיים העניין. גל נעלם. נועם לא התקשר עוד. עדנה חזרה אליה. "על ארבע", כמו שצפה גל. המייל ששלחה היה מפורט, מלא כבוד. הייתה לי שהות להרהר במה שדיברנו. הגעתי למסקנה שהצדק עימך. אשמח אם נוכל לסיים בהקדם את התרגום. עליזה השיבה לה שהתרגום יהיה מוכן עד סוף החודש. את הכסף היא יכולה לשלוח בהעברה בנקאית.

בסופו של דבר גם גל חזר אליה. לא בדיוק הוא עצמו. בקה התקשרה, כמה חודשים לאחר מכן. היא מייצגת סופר צעיר מבטיח מאוד. האם תוכל להכין דוגמת תרגום במהירות האפשרית? "הוא אמר לי שעבדתם כבר יחד," אמרה. "גל סופר."

היא ידעה כבר שהצליח להוציא לאור את הספר שלו. הצליח לשכנע הוצאה רצינית להשקיע בספר סיפורים של סופר מתחיל. אבל לא העלתה בדעתה שבקה תיקח אותו תחת חסותה.

"אני מאמינה שיש כאן המון פוטנציאל. ננסה למקם כמה סיפורים בכתבי עת מובילים, היום זאת הדרך הכי בטוחה להוציא לאור באמריקה..."

"אני לא יודעת," אמרה לבקה. "אני ממש עמוסה עכשיו."

"שניים־שלושה סיפורים," התמקחה בקה. "תמצאי זמן. הוא אמר שתרגמת כבר כמה... אני שולחת לך את החומר," הודיעה. "שתתרשמי. נדבר בשבוע הבא, אוקיי?"

יחד עם הסיפורים שלחה בקה גם את כתבת הדיוקן ממוסף סוף שבוע שליוותה את צאתו של הספר. היא הביטה בעיניים הגדולות, בשפתיים העבות, הכהות באופן כמעט לא טבעי, בפנים הנאים שמשהו בכל זאת נראה בהם מעוות, לא במקומו, אולי בגלל שעיניו ושפתיו תפסו חלק עצום מהן. הוא סיפר שם שהוא בנם של עורכת דין ופרופסור לרפואה. ששנים הרגיש כמו הכבשה השחורה בבית. נשר מהתיכון. השלים בגרות אקסטרנית. "הסתובבתי עם כל מיני טיפוסים, הייתי ממציא לעצמי ביוגרפיות דמיוניות. גונב סיפורים מכל מקום אפשרי."

"נו?" שאלה אותה בקה כשהתקשרה אחרי כמה ימים, "מה את אומרת?"

היא סירבה. הפעם לא רק בתואנה של עומס עבודה. "לא התחברתי לזה. מה עם קווין? הוא לא יכול לעשות את זה?"

"הוא ממש ביקש אותך," אמרה בקה. "וגם אני מבקשת," התחנחנה אליה. "כמה פעמים אני מבקשת ממך משהו?"

"הוא עוד לא שילם לי על הסיפורים שתרגמתי לו."

בקה אמרה שזו לא בעיה. עליה. שרק תוציא חשבונית.

"תכניסי לי גם אחוזים ממכירות באנגלית לחוזה," העזה לומר. "וגם מעיבודים לקולנוע או לטלוויזיה."

בקה נדהמה. היא יכלה לשמוע את זה בשתיקתה מעבר לקו. "זה דיל ברייקר בשבילך?"

"כן."

"אוקיי," אמרה בקה. "אני אבדוק איתו. עוד משהו?"

היא היססה. לבקש מבקה שתזכיר לגל להחזיר לה את הספר של אביה שנמצא אצלו?

"לא," אמרה לבקה. "זה הכל."

בקה נפרדה ממנה, תוהה מה קרה לה, אולי. היא פתחה את המסמך ששלחה לה בקה והתחילה לקרוא את הסיפור הראשון, עבד בתרגום שמו. מן הסתם ניסיון גולמני לאיזו פרפרזה על Lost in Translation. לא יכול להיות, חשבה, כשסיימה את הפיסקה הראשונה. ובכל זאת, עובדה: הסיפור נפתח בוויכוח בין אישה מבוגרת, שהוציאה ספר ביכורים בהוצאה עצמית, עם מתרגמת ששכרה כדי לתרגם את ספרה לאנגלית. הביטוי Birds of a feather flock together לא העביר, לטענתה, את הדקויות של "הלך זרזיר אצל עורב".

בדיוק כמו שהעיד על עצמו. עורב לקחן. גונב סיפורים מכל מקום אפשרי. הבדיחה היא גם על חשבונה, ידעה, ובכל זאת שמחה לאידה של עדנה. היא תחזיר לשם את הקנקן והספר כשתתרגם, החליטה. אם כבר לגנוב, שיהיה עד הסוף. מתורגם ומשופר, כמו שאמרו ביידיש.

עוד לפני שגמרה לקרוא את הסיפור התקשרה בקה. "הוא מסכים להכל. הוא ממש רוצה אותך. אומר שאין עלייך. האמת? צודק. מגיע לך."

כן, חשבה כשהניחה את הטלפון. מגיע לה. היא לא דורשת יותר מדי. רק תשלום הולם. שכר הוגן לעבודתה. תמורה נאותה.