תמימות שנייה

1

נשארו לי רק עוד שלושה וחצי חודשים להיות בת 69. יום ההולדת הבא שלי לפניי והחיים, כך נראה, מאחוריי. כבר עשר שנים אני חיה לי על אי בודד, קטן. ככה אפשר לקרוא לשגרה שיצרתי לעצמי מאז מות בעלי איתן. יש מדורה שלמדתי להדליק כשקר, יש עץ גבוה שלמדתי לטפס עליו כשמתחילים רעשים לא ברורים, ואף על פי שהלילות לא קלים, כל בוקר אני מכריחה את עצמי לקום ולצאת אל העולם, להיווכח שהוא עדיין פתוח עבורי או לפחות קיים.

לפעמים, בבקרים שבהם הגעגוע לקולות החיים ממש בלתי נסבל, אני נדחפת לעשות מעשה, ולפני שאתחרט אני תולשת מגבת מהארון, לוקחת בקבוק מים מהמקרר, נכנסת לפורד פיאסטה שלי ונוסעת לצוק הדרומי של חוף פלמחים, זה שעדיין שומר לי חסד נעורים.

אני מתיישבת מול הים, שפעם, מזמן, הייתי נכנסת ויוצאת ממנו בקלילות, בטבעיות, לבד או בשניים, ומביטה בחולפים על פניי. אני מביטה בעקבות שהותירו בחול זוג צועדים, ברגליים שריריות שרצות בנחישות ובדבקות כאילו יש לאן, ובידיים קטנטנות המושטות בשקיקה ובפליאה אל עבר הגלים. גם אני מושיטה את מבטי אל אין־סוף הים, כמו בילדותי, כאילו צף שם בקבוק שאוטוטו יגיע אליי.

בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי שיקרה ההפך. כלומר, שאני אשלח, ולא רק בקבוק אחד אלא הרבה בקבוקים, שבבת אחת וברעש גדול יגיעו למישהו.

מאיפה להתחיל? אולי מהרגע שבו הבקבוקים למיחזור שאני אוספת בקפדנות עפים לכל עבר באמצע הרחוב, אחרי שהתעקשתי מתוך כוונה טובה לסביבה ולעתיד האנושות לדחוס לתוך שקית נייר דקה. הבקבוקים מתגלגלים ומתפזרים על הכביש, ואני, בהיסטריה, מנסה לאסוף אותם, פורצת לכביש וכמעט נדרסת. לפתע נעצרת לידי מכונית לבנה, ומתוכה יוצא גבר צעיר בעל רעמת תלתלים בהירה. הוא מנופף לנהגים, עוצר בנחת את התנועה ועוזר לי להעביר את הבקבוקים מהכביש למיחזורית שעל המדרכה. בעיצומה של כל ההמולה הזאת צלילי קסילופון בוקעים מכיס מכנסיו. הוא שולף את הנייד בחופזה, זורק לבן שיחו: “תכף חוזר אלייך“ וממשיך לאסוף את הבקבוקים בזריזות ובמיומנות כאילו כל חייו הוא קופץ ממכוניות ומחלץ זקנות תועות.

אני בנעלי בית, בחולצת הטריקו הכתומה המוכתמת מאקונומיקה, שהיא גם קצת פיג‘מה, ומכנסי הסמרטוט הצבעוניים שרכשתי אי אז במדרחוב באילת, בטוחה שהוא בטוח שאני הומלסית שחיה בקרטון. אבל הוא, הבחור הגבוה והנאה הזה, ענייני ואדיב מעין כמוהו, מבין שאני מרגישה לא נוח ומנסה לסיים את כל העניין כמה שיותר מהר, לשחרר אותי מנוכחותו ומהתקרית הלא נעימה.

“אז הנה, הכול במקום,“ הוא אומר כשהוא אוסף את אחרון הבקבוקים מהכביש, זורק אותו לתוך כלוב המיחזורית ומורה לנהגים להמשיך בנהיגתם. אני כל כך מבולבלת ונבוכה, שכל מה שאני מצליחה להגיד זה: “תודה רבה, באמת. תודה. תודה.“ הוא נס בחיוך נדיב מפני מבול התודות אל תוך מכוניתו, מתניע ונוסע. אני נשארת על המדרכה, אוספת את חתיכות שקית הנייר המפוררת שלי ומשליכה לפח, כאשר לפתע נשמעים צלילי קסילופון מתוך המיחזורית. לוקח לי כמה שניות להבין. זה הנייד של הבחור הזה!

חילוץ זה בטח לא המומחיות שלי ואין לי שום רעיונות מה אני יכולה לעשות או איך ליצור קשר עם מיטיבי – הצעיר התם והנעלם. אני חושבת להתקשר לעירייה או למשטרה או למכבי אש, אבל מניסיון קודם אני יודעת שאין להם סבלנות לסיפורים מסובכים ולא בהירים, ונוסף לכך אין לי מושג מי בעל הטלפון.

הראש שלי מתחיל לעבוד בקדחתנות, שזה כבר מרענן מאוד בשגרת האי הבודד שלי. אני אפילו יוצרת קשר עם עוברים ושבים כדי לקבל עצה טובה, ונתקלת בשכנה שגם לה קרה פעם משהו דומה, אבל עם מפתחות הבית. “תתקשרי אליהם,“ היא אומרת, ומצביעה על שם תאגיד המיחזור. הם מפנים אותי אל ההם שמפנים אותי אל ההוא, עד שלבסוף איזה בחור נחמד (יש לי מזל עם בחורים נחמדים לאחרונה, איפה הייתם כשהייתי בת 20?) מודיע לי שהוא הכתובת. הוא נכנס לא מזמן לתפקיד של ע‘ מנהל מחלקת מיחזור ושטחים ציבוריים בעיריית ראשון לציון, ומבטיח לי חגיגית כי ברגע זה ממש מופעל נוהל חילוץ חפצים אישיים של תושבים מבולבלים. הוא רושם את מספר הטלפון שלי ומבטיח לי שייצרו איתי קשר.

שמונה שעות חולפות מרגע התקרית עד שהטלפון המותש והמיואש, שהשתתק לבסוף כליל, אחוז בידי. ברור שהוא גמר לעצמו את הסוללה, ככה שעכשיו אני צריכה לחפש לו מטען. זה אייפון ולי יש גלקסי, כך שהיעד הבא שלי בפרץ הבלשות חסר התקדים שנעור בי הוא חנות לאביזרי סלולר. אני חושבת על האופטימיות של הצעירים האלה כשאני מחפשת בקדחתנות סימן כלשהו על הנייד שמצביע על בעליו. אני לא אופטימית בנוגע לשמירת חפצים, אולי כי יש לי מספיק ניסיון חיים, ולכן לכל חפץ שלי מוצמדת בקשה נרגשת שהמוצא הישר יחסוך ממני את עוגמת הנפש שבשחזור חיי ויחזיר אליי את האבדה. הבחור הצעיר הזה, לעומת זאת, לא הכין תוכניות חירום, ועכשיו לכי תמצאי אותו. טוב, קודם כול כבר הייתי לבושה כמו שצריך. אישה בגילי יכולה להיקלע לכל מיני מצוקות ותמיד כדאי להיות בבגדייך הטובים.

אני מקישה בגוגל: “חנות לאביזרי סלולר, ראשון לציון“, ומתחילה לעבור על עשרות התוצאות שנפרשות בפניי. כמה להט ונחישות קמים בי. אני מפתיעה את עצמי. בימים כתיקונם מבט אחד בשיטפונות הידע של גוגל גורם לי לסחרחורת ולאיבוד כיוון. לא הפעם. בדף השלישי אני מוצאת שם של רחוב מוכר לא רחוק מביתי.

תוך עשר דקות אני שם עם הנייד בידי, מספרת את כל הסיפור למוכר שאומר בהתפעלות “כל הכבוד לך, באמת.“ רגע אחרי שהמכשיר מתחיל להיטען בסימני חיים, מתברר שלמושיע הצעיר, ממש כמו לי, נושעתו, אין אמצעי הגנה. לא סיסמה, לא טביעת אצבע, לא זיהוי פנים ואפילו לא שרבוט גרפי. תוך כדי הגילוי המרעיש הזה - אנשים באים ויוצאים מהחנות ואיכשהו נוצרת קבוצת תמיכה לעניין. כמה מהם תורמים סיפורים משלהם על ניידים שנפלו לשירותים, צנחו ממקומות גבוהים, שטו בבניאס ומה לא. יש להם גם עצות איך אפשר לאתר את בעל הטלפון. העצה הטובה ביותר היא לחפש: בית, אימא, אבא. בית - אין, אימא - אין, אבא - יש.

אני מצלצלת. הוא עונה, ואני מספרת לו את הסיפור. הוא צוחק. “הילד הזה,“ הוא אומר בקול גברי, עמוק, מעורר געגועים, “מתאים לו. אסטרונאוט, אבל מה, ילד טוב. נשמה... נשמה של אבא.“

“כן,“ אני אומרת, “באמת נשמה.“

“כן, זה דורי שלי,“ הוא אומר נרגש וסוף סוף אני מגלה מה שם מושיעי הצעיר.

ההתרגשות שלו נוגעת לליבי. אני לא יודעת איך זה קורה שפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על רגשות, על נדיבות, על חמלה ועל אנשים טובים שבזכותם העולם עומד. אני אפילו מספרת לו על הבעל שהיה לי, שפעם שלף זקן מבית בוער והוא מספר לי על חבר שתומך בחולים קשים, ויום אחד, ככה הוא אומר, בקול שמתנמך לו פתאום, באיזו נימה אינטימית חולקת סוד, עוד אספר לך על כך יותר. אני מסתחררת לרגע. יש פה כל מיני מילים שמשבשות את דעתי ומתפצפצות להן בקול רחש עדין, משאירות אדי מתיקות בכל מיני פינות חבויות בגופי. הוא אומר: “יום אחד“, “עוד“, “יותר“. אני לא מאמינה שזה אמיתי. שזה קורה לי. אנחנו מדברים גם על שבריריות החיים ועל כך שהחמלה והאהבה מתגלים דווקא על רקע החולשה והכיעור. איכשהו עולה גם העניין הזה ששנינו כבר שנים נטולי בני זוג קבועים, מחכים לבקבוק מהים. שיחה הזויה. אני אפילו לא יודעת את שמו. באיזה שהוא שלב אני מכחכחת בגרוני. לא כי אני רוצה לסיים את השיחה הספונטנית הזאת שנדמה שנמשכת כבר שעה, אלא מפני שאני פוחדת שהוא יעשה את זה קודם.

“אז מתי אני קופץ לקחת את הטלפון?“ הוא מפתיע.

אני מחייכת לעצמי כי ברור שהוא רוצה לראות אותי ורוצה להמשיך לדבר איתי. אחרת, למה שלא פשוט ייצור קשר עם הילד־נשמה שלו, שמסתבר שהוא גר בדירה שכורה במרחק שני רחובות ממני, ויגיד לו איפה הוא יכול למצוא את הטלפון שלו.

“אני אפילו לא אודיע לדורי,“ הוא נענה למחשבותיי, “נעשה לו הפתעה. נתקשר אליו לנייד של החברה שלו מהטלפון הזה. מה את אומרת?“

הוא נשמע שובב וגם אני נתקפת במין שובבות כזאת אך מצווה עליה להירגע. הרי עלול להגיע לכאן גבר מדדה על מקל, ולעומת זאת, אם יהיה מרשים ואטרקטיבי, איך אני איראה לו? שוק הבשר לא משהו בגילאים האלה, בטח לא מה שעומד לבחירת נשים בגילי.

אני אומרת “כן“, אף על פי שאני חושבת שזה חסר אחריות לחלוטין. הרי דורי מחפש את הטלפון שלו ממש ברגע הזה. הוא בטח כבר יוצא מדעתו. מה הם חיינו ללא הנייד. אולי הוא אפילו ילך בינתיים לקנות מכשיר חדש. לא חבל?

רגש האשמה לא מנצח הפעם. משום מה אני נחושה. נחושה ללכת לישון עם תחושת ההרפתקה, עם התקווה, עם הציפייה. להחיות בהן את נפשי לפחות עד מחר בבוקר, שאז, כן אני יודעת, סביר מאוד להניח שיגיע לכאן אבא טרחן שמיצה את יכולתו הוורבלית בשיחה מאמש.

מה שקצת ציפייה עושה לבן אדם, לא ייאמן. אני בקושי מצליחה להירדם. וזה אחרי שעד חצות שטפתי את הבית, ניקיתי את האבק וסידרתי חפצים ששכחו את מקומם הטבעי בבית. אני מורחת קרמים. אני מחדשת את הלק בכל 20 האיברים האפשריים. אני ישנה אולי ארבע שעות ברוטו. לא שבדרך כלל השינה שלי רצופה ושלווה. השינה הממושכת, שהייתה פעם ידידתי הטובה ביותר (ושבזכותה איתן היה מכנה אותי היפהפייה הנרדמת), החלה להתנכר לי בשלב מסוים בחיי. חלומות משונים החלו לפקוד אותי ולא פעם אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה, נאבקת במים סוערים, מתדרדרת מהרים או נופלת לתהומות. פעם אחת התעוררתי עם כזאת מועקה בחזה שהייתי בטוחה שחטפתי התקף לב ורצתי לחדר המיון. הבדיקות היו תקינות והבשורה המקצועית שקיבלתי הייתה מרגיעה: זה כנראה התקף חרדה. לפחות, לרוב אני נרדמת כמו תינוקת עד שאני מתעוררת.

אני קמה בשש בבוקר. כבר אין מה לסדר. הבית מעולם לא נראה מלוקק יותר. איזה מזל שקבענו מוקדם כדי לתפוס את הילד לפני שהוא נוסע לעבודה. “אני יודעת שזה לא מקובל,“ התפתלתי אתמול בשיחה, “אבל אם אנחנו רוצים להפתיע את הילד וגם לחסוך ממנו עוגמת נפש של יום נוסף בלי הנייד, כדאי שתגיע אליי מאוד מוקדם, לא?“

“נאווה יקרה,“ הוא ביטא את שמי באיטיות חושנית, בגבריות נשכחת, “אני אתייצב בכל שעה שתגידי. אני ער תמיד.“

“מתי דורי יוצא לעבודה?“ שאלתי עניינית ומאופקת ככל יכולתי.

“נדמה לי שהוא יוצא בסביבות שמונה, שמונה וחצי. הכי טוב שאגיע אלייך בשבע וחצי. מה הכתובת המדויקת?“ הוא שאל נלהב.

נתתי לו את הכתובת בלי לדעת את שמו, ועכשיו כל מה שיש לי זה “אבא“ ומספר טלפון.

בשש וחצי בבוקר עולה בדעתי שאני יכולה לעשות גוגל על המספר הזה ולראות מה עולה. “יצחק ובניו – קסמים, להטוטים ואחיזת עיניים“. יונים עפות מתוך הלוגו הסהרורי הזה.

הוא קוסם, אני מגחכת לעצמי ותוהה. הרי הוא יכול להיות כמו נמרוד הראל – בעל עיניים מהפנטות ושומרות סוד שכל העולם נתון בכף ידו, והוא גם יכול להיות איזה טרחן שמענה יונים עד שהוא מפריח אותן או עד שפורחת נשמתן. אני מעדיפה להשאיר מולי את נמרוד הראל בגרסה מזדקנת.

בשבע בבוקר, אחרי שכבר אפיתי פשטידת בטטה וגבינת עיזים שממלאת את כל הבית בריח של חגיגה, אחרי שהתאפרתי בקפידה ולבשתי את החולצה הכחולה עם שרוולי העטלף שמגיעים עד למרפקים ואת מכנסי השלושת רבעי האפורים שמחטבים אותי כמו בימים הטובים, אני מחליטה בפרץ פעלתנות בלתי נשלט לקשט גם את הבית באיזו תוספת רעננה. חמושה במספריים ובנחישות, אני יוצאת לקטוף פרח משיחי הוורדים הלבנים שבגן הציבורי הסמוך לבניין מגוריי.

על הספסל יושבת שושנה, השכנה מהקומה הראשונה, בדיוק מתחתיי.

“מה את עושה פה כל כך מוקדם?“ היא שואלת אותי בהפתעה, כאילו אני זו שיושבת בחוסר מעש על ספסל בחוץ בטרם הקיץ העולם משנתו. אני רואה שהיא מזהה על פניי התרגשות גדולה וכמעט מתפתה לספר לה הכול. יש לי לפעמים נטייה כזאת, להיות נלהבת מדי, שלא לומר אימפולסיבית. אבל השנים לימדו אותי לעצור בעד עצמי, לנתח את נתוני השטח ולבדוק שאין שלטי אזהרה על שדה מוקשים. מישהו עוד עלול לאבד רגל.

שושנה מבוגרת ממני בסך הכול בחמש שנים והיא כבר בקושי זזה. בכל פעם שאני נתקלת בה, אני נתקפת מרה שחורה. בדרך כלל אז גם מתחזקים לי הכאבים בברכיים וכוח המשיכה נהיה מאוד מוחשי ולוחץ, ממש מקפל לי את הגב לשניים, אני מרגישה איך אני הולכת ומצטמקת ושומעת את צחוקן המר של השנים הבאות, כמו הצחקוק העכור של שושנה. אני לא אוהבת להסתכל על שושנה, אבל היא תמיד שם. עם השמלה הזאת הפרחונית, שהיא גם קצת חלוק כפתורים, עם הדליות הענקיות ברגליים, עם הנעליים האורתופדיות השחורות ועם המבט הזה שתמיד יש בו איזו תערובת של תוכחה וייאוש ובקשת תחנונים.

אני חושבת לעצמי איך אני יוצאת עכשיו ממבצע הוורד הזה ומה אני אומרת שיצדיק את המראה ההדור והמוקפד שלי. לולא היו לי מספריים גדולים ביד, שלוחים קדימה בחדווה, נכונים לבצע את משימתם, הייתי יכולה עוד לחזור על עקבותיי באיזה תירוץ, אבל עכשיו אני חייבת להיצמד לתוכנית המקורית, אחרת היא עוד תחשוב שאני הולכת לדקור מישהו. המבט שלה הולך וצובר תאוצה של חשד מבוהל, כנראה בתגובה להבעתי המוטרדת. אני אומרת את האמת, או לפחות את חלקה, מנסה לשוות לקולי איזו קלילות שנשמעת כמו קטע מתסכית רדיו נושן: “אני הולכת לקטוף ורד בגינה לנכדה החמודה שלי שמגיעה אליי היום.“

בשובי עם הוורד, אני שולחת לשושנה חיוך מתנצל של חולקות סוד, והיא מהנהנת אליי בכבדות, עם המבט העצוב הזה שלה, ואומרת: “נכדים זה טוב. מותר לקטוף את הוורדים האלה? זה לא פרח מוגן?“

“אה, זה רק אחד, יסלחו לי,“ אני מצטדקת ושמה לב שדם ניגר מהאצבע המורה שלי. “בכל מקרה זה לא היה רעיון טוב. מלא קוצים. תראי איך נפצעתי. אני רצה לנקות את עצמי.“

הדם נוזל ונוזל, נכנע רק לזרם המים ומתחדש מייד כשהוא רואה יַבָּשָה. זה ממש יהיה פתטי שברגע שייכנס הקוסם הזה אני אתעלף על מפתן הבית כשלצידי מונח ורד לבן. טוב, זה לא ייעצר בלי פלסטר. אני מתחילה לחפש בקדחתנות, בארון התרופות שבאמבטיה, במגירת החפצים המיותרים במטבח, אפילו בתיקים שלי. כלום. ואז אני נזכרת במזוודה המנוצנצת של אגם - זאת שאימא שלה מתעקשת שתהיה לה כל פעם שהיא נמצאת איתי כי אי אפשר לדעת. ומה יש שם? הכול. מזון יבש - קופסת דגני בוקר קטנטנה למקרה שהסבתא הסנילית תשכח מה היא אוהבת לאכול, צבעים ודפים – למקרה שממש ישעמם לה אצלי וכמובן – קופסת עזרה ראשונה, כשהיא נמצאת בשטח המסוכן שנקרא הסלון שלי. הערכה שלה כוללת גם כמה פלסטרים זוהרים בצהוב עז שעליהם מלהטטות נסיכות משולהבות, המאיימות בחרבות מתנופפות מעל כל מי שינסה להתקרב אליהן. מה אני יכולה לעשות? אני עוטפת את האצבע המדממת בפלסטר אחד כזה. בכל מקרה החיזיון הזה הורס את המראה המטופח והנשלט להפליא של אצבעותיי המשוחות בלק בורדו. לפחות הוורד נראה נהדר על שולחן הסלון, באגרטל הזכוכיתי, הזוהר בצבעי טורקיז, שארגנתי לו.

כן, אני יודעת שכל ההכנות האלה ייראו מגוחכות מול המציאות שתכף תגיע, אבל הרגליים שלי נמשכות אחר הלב הצמא שנים רבות כל כך לקצת ריגוש, והרי האכזבה והכאב – יארבו תמיד, יחכו בסבלנות לתורם. אני חושבת על האומץ שלי לדעת את זה מראש ובכל זאת לרצות לרחף גבוה, אל מקום שבו הנפילה מנפצת לרסיסים. כל החיים שלי ראיתי אנשים שהתנפצו להם פתאום כל מיני דברים. 30 שנה הייתי פיזיותרפיסטית בקופת חולים מכבי, עד שיצאתי לפנסיה. אנשים היו מגיעים אליי עם פנים המומות לא רק מהכאב, אלא בעיקר מבגידת הגוף. מרוב בהלה שהגוף בגד, מרוב פחד מהפחד, הם היו מתכווצים ומכאיבים לעצמם יותר מאשר עקב הפציעה. לפעמים אדם היה מגיע אליי במצב קל יחסית - יד נקועה, רצועות קרועות, כולו הולך על הצד, מחזיק את היד באוויר, מפחד שייגעו בו, מפחד שהיד תיגע במשהו. אני הייתי צריכה רק להגיד לו שמותר שיכאב, והופ - הוא היה מבריא. לפעמים הוא אפילו לא היה מגיע שוב. ברגע שנתתי אישור לכאב כחלק מתהליך הריפוי - השיתוק נעלם. מותר לי לעזאזל להסתכן בכאב. אני לא אמות מזה. לעומת זאת בהחלט אמות מתישהו בעתיד הלא רחוק, אז לא כדאי לנסות לחיות קצת לפני? כבר פעמיים השנה הוזמנתי ללוויה של מישהו מחבריי למועדון הסרט הטוב או לחוג הציור במרכז העירוני של בית הפנסיונרים החדש, המכונה “קבוצת השווים“. מה שבטוח – כולנו שווים בפני המוות. בכל לוויה אני מזדעזעת מחדש - לפני שבוע דיברתי איתה, אתמול ראינו אותו, רק לפני חודש הוא עשה כאן תערוכה. החיים האלה ממילא כל כך שבריריים ואף אחד לא יוצא מהם חי, אז לפחות לנצל את פוטנציאל החיוּת מפעם לפעם, לפני שקורסים סופית. במקרה הרע אני אמות פעמיים, ובמקרה הטוב יהיה לי עוד זמן להשתקם. תעבדי עם הכאב לאט ובעדינות, תעברי דרך הכאב כמו על גשר שחייבים לעבור עליו כדי להגיע לצד השני – אני אומרת לעצמי תמיד את מה שהייתי נוהגת לומר למטופלים שלי. לא תמיד זה עוזר. יותר קל לעזור לאחרים. יותר קל לאחרים להאמין לי מאשר לי לעצמי.

בשבע ועשרים אני מביטה בבית ובעצמי ומגחכת: זהו, ירדת לגמרי מהפסים? לא ייאמן מה שבדידות עושה לבני אדם. בכל אופן, אני מנחמת את עצמי, זה בדיוק הרגע הנכון להתעורר למציאות שעוד רגע תתדפק בדלת. אני מקפיאה את הפשטידה לארוחה עם הבנות, אני מוחה את הליפסטיק, פושטת את הבגדים החגיגיים ושמה על עצמי איזו חולצת בית מסמורטטת שמגיעה עד ברכיי. ממילא הפגישה הזאת תיגמר בדלת, ככה שבקושי יהיה לו זמן להבחין בי ואני פשוט אוכל לחזור לישון.

בשבע עשרים ושבע מגיעה הדפיקה בדלת, בשלוש נקישות נחושות וקצביות. אני לוקחת את הנייד של דורי ומשתרכת לעבר הדלת, מבטיחה לעצמי אפילו לא להיישיר מבט אל פני האכזבה. אני פותחת את הדלת והוא עומד שם - מין הכלאה של אורי גלר וג‘ק ניקולסון. את הראשון הוא מזכיר בצנימותו התמירה והנחושה ואת השני במבטו. הקרחת שלו מתנצנצת על גולגולת חדה ומושלמת, והמבט הכחלחל־אפור שלו כל כך עז ומעז, שזה מייד מעורר חשד לחוסר איזון רגשי, משהו שלמדתי להיזהר ממנו, כי בצד השני של השמחה הגדולה הזאת יש בדרך כלל תהומות, שאלוהים ישמרנו. והוא נראה יותר מדי שמח, ככה שיכול להיות שהוא בכלל איזה פסיכי. ואני, פסיכים היו לי מספיק. סוף סוף פיתחתי קצת אחריות כלפי עצמי, וכשמולי מהבהב שלט: “שומר נפשו ירחק“, אני מתרחקת. בסופו של דבר אני זו שתצטרך לאסוף את השברים של עצמה, לשקוע שוב במצולות נשכחות, ולהתגעגע לאדמה המשמימה של האי הבודד שלי.

יצחק, ככל הנראה, נועץ בי מבט נחוש ועמוק ונראה בעיניי גבוה מאוד. לא שזו חוכמה להיות גבוה ממני אחרי שהשנים אכלו לי מהגובה כך וכך סנטימטרים, ובכל זאת, הגובה שלו ביחס אליי הופך אותו למעין חיזיון שיש להרים את הראש כדי לצפות בו. ואז העיניים האלה הבוערות, הממזריות, של נער פוחז שמתכנן לשים למורה צפרדע על הכיסא, מפחידות קצת אבל מלאות סקרנות ושובבות והבטחה שמשעמם לא יהיה פה. אחר כך הגוף הזה שלו. צנום. כמו חוט של עפיפון שאוטוטו ימריא. לא הטעם שלי, למען האמת. זקנים רזים לא דומים לצעירים רזים. מה שהיה פעם בריא וקליל הופך לפריך ושברירי. זו הנחמה שלי כאישה שאף פעם לא הייתה חלק משדה הגבעוליות הדקיקות, שסוף סוף עכשיו, בגילנו, מתפרקות להן לפָנַי. בקיצור, יש פה הקוסם הזה שאני לא ממש יודעת איך לאכול אותו, ולא יכולה להחליט אם זה בעיניי גבר או משהו אחר. ואם זה משהו אחר, אז מה זה הדבר הזה שעומד מולי בג‘ינס סגול וחולצה לבנה של חתן עם כפתורי פלסטיק אפורים בצורת עוגנים, מדיף ריח של אפטר שייב כאילו הגיע לקחת אותי לבילוי.

מרוב תדהמה אני לא מצליחה להגיד מילה, אבל הוא תופס את ההגה גם בשבילי.

“נאווה!“ הוא מכריז בחגיגיות, “נעים מאוד. אני איציק.“

הוא קד קידה תיאטרלית ומכניס את עצמו פנימה, היישר לתוך הסלון שלי. “אפשר, נכון?“

“בטח, בטח, סליחה,“ אני הולכת אחריו ומורה בידי על הספה, “שב, אני רק אשים משהו על עצמי.“

אני טסה לחדר, לובשת חזרה את כל מה שהורדתי, מסדרת את השיער מול המראה, מורחת ליפסטיק ומייד מוחה קצת שייראה פחות, אם אפשר כמעט בלתי מורגש, וחוזרת אליו חזרה.

הוא עדיין עומד במרכז הסלון ומחייך אליי חיוך שחושף שיניים מאורכות, צהבהבות.

“שנעשה את זה רשמית?“ הוא מתקרב אליי קרוב מדי, ומוציא כרטיס ביקור כתום שעליו כתוב באדום:

The truth is magic, everything else is an illusion

מאחור כתוב:

“יצחק שפירא – אומן אשליה.

מופעי קוסמות, טלקינזיס, מנטליזם.“

בתחתית, בקטנטן, גם באדום לוהט, יש פרטי התקשרות.

אני כמעט מוחה ואומרת שזה לא הלוגו שראיתי באינטרנט, אבל ברגע האחרון מצילה את עצמי מההסגרה המבישה.

“סליחה על הבורות,“ אני מעיינת בכרטיס, “אבל מה זה בכלל מנטליזם?“

“מנטליזם זה מה שאת חושבת בטעות שנמצא מולך כרגע.“ הוא טופח על חזהו, מרוצה מעצמו.

“טוב, ממש מתוחכם,“ אני מנסה לשווא להרגיע את הפיוזים שקופצים לי בראש, “הכרטיס הזה שלך, אני מתכוונת.“

“יש לי גם כרטיסים פשוטים יותר. את הכרטיס הזה אני נותן רק לקהל מתוחכם,“ הוא שולח חיוך רב־משמעי לפלסטר הזוהר שלי ומשתתק בכוונה רבה. כיוון שאני ממש לא יודעת מה לעשות עם כל הכוונה הזאת שעומדת לי באמצע הסלון, אני מניחה את הכרטיס על שולחן האירוח הנמוך ואומרת: “אה...הנייד של הבן שלך,“ וממהרת למסור לו את הנייד שבידי - טעון ובמלוא אונו. איציק מתקרב אליי, לוקח את הנייד וידו נוגעת בידי, משתקת אותי בזרמים תת־קרקעיים שכלל לא ידעתי על קיומם. אני מתעשתת רק כשהוא מעביר אצבעות זריזות על המספרים. אחר כך הוא מפעיל את הרמקול ונצמד אליי כבעל ברית נאמן. החברה של דורי מופתעת וצוהלת וקוראת לדורי שמופתע וצוהל ואנחנו צוהלים גם, ודורי אומר: “תמסור לאישה הזאת כל הכבוד על המאמץ, שיחקה אותה.“

“אני אקפיץ לך אותו,“ איציק מבטיח לבסוף, ואני בטוחה שפה מסתיימת הסצנה הדרמטית שפרעה לרגע את שגרת חיי, אבל איציק מתרווח לו על הספה כבן בית ואומר: “אז מתי מגישים כאן כיבוד?“

משהו בי מתעורר מיידית להגנה מרחבית. הדרך שבה הוא פורש את ידו על כרית הסלון, במין ביטחון כזה שהנה האישה שמולו פתוחה לו לרווחה, מציתה בי זיכרונות עכורים. אני מסלקת אותם ומזכירה לעצמי שבכל רגע אני יכולה לסלק גם אותו. את עומדת על המשמר, נכון? אני אומרת לעצמי בדרך למטבח, כשאני פולטת בנימה עניינית: “יש דווקא משהו במקרר אם אתה רעב.“

והוא אכן רעב. ככה שאנחנו אוכלים מהפשטידה שעוד לא הספיקה לקפוא ומהעוגה, ומדברים ומדברים. הוא מספר על ילדיו וגורם לי לנטוש את הכורסה שאליה הרחקתי בהיותי על המשמר, לכורסה הקרובה אליו. מסתבר שגם לו יש שניים. דורי הוא בן הזקונים. פעם שניהם עבדו איתו בעסק ועכשיו רק דורי, וגם זה רק לפעמים כי יש לו כבר עבודה אחרת, קצת יותר מציאותית. בחברת תרגומים. גם את הכישרון לשפות הוא קיבל ממנו. אני מספרת לו על הבנות שלי - על הקרובה - מירב מתל אביב, שאני שומרת לה על הילדה באופן קבוע, פעם בשבוע (אני מתאפקת לא להשוויץ בתמונה של אגם היפהפייה בת השש וחצי, שמשמשת כתמונת המסך של הנייד שלי), ועל הרחוקה - אדווה מכדיתא שיש לה תינוק חמוד שלא יוצא לי לראות הרבה בגלל המרחק. וככה אנחנו ממשיכים ומרחיקים, אפילו מגיעים עד לאם בניו שנפטרה חמש שנים לאחר גירושיהם, לאיתן שהיה לי ואיננו עוד, למחלה הארורה הזאת שאכלה את שניהם מבפנים, לְמה שאנחנו אוהבים לעשות בחיים האלה וממה אנחנו מפחדים, והוא אומר מהורהר משהו: “מפחדים, מפחדים, מתים. מתי נחיה?“ ואז הטלפון שלו מצלצל. “בסדר דורי, אני כבר יוצא אליך,“ הוא מתנצל: “ברח לי איכשהו הזמן. לא כל יום אני פוגש כזאת גברת. הייתה לך אינטואיציה טובה, ילד שלי. כן, כן. אה...בטח. וזה עוד כלום...“

טוב, אני כבר נבוכה לגמרי מכל השיחה הזאת, שככל הנראה נמשכה לבדיחות פרטיות ונסבה עליי. הוא ממשיך ופולט מילים למכשיר תוך כדי שהוא זורק בי מבטים מלאי משמעות שאני לא מצליחה לפענח, אבל יוצרים בי רעד שהרבה מאוד שנים לא הרגשתי, והמתיקות הזאת שכבר לגמרי התרווחה לה בבטן, שולחת זרועות לכל מיני מקומות כמוסים ואני פוקדת על עצמי: תתעשתי ומייד, לפני שתעשי מעצמך צחוק. בסופו של דבר הוא מסיים את השיחה, מתרומם, מכניס את הנייד לכיס, מחדיר את מבטו לתוכי ואומר: “מאחר שאת כבר ידידת המשפחה, אולי אפשר להזמין אותך ואת הנכדה לראות הופעה שלי ושל הנכד במסגרת פסטיבל הקוסמים הבין־לאומי?“

“תודה, אשתדל,“ אני אומרת, מאוכזבת מההגדרה ‘ידידת המשפחה‘. מתברר שאחרי הכול, הקוסם שלנו הוא סב חביב שרק רוצה לרעות נכדים בצוותא. הוא בכלל רואה בי איזו דודה חביבה שברגע זה הצטרפה למשפחה, כאילו לא די לי במשפחתי שלי על עלילותיה הסבוכות.

והנה הוא כבר מכתיב לי את הפרטים. איזה קניון בפאתי אחת השכונות שכוחות האל בראשון. הוא והנכד במופע בכורה משותף שאסור להחמיץ. יום ראשון בשבוע הבא בחמש אחר הצהריים.

אני רושמת את הפרטים ואומרת: “זה לא היום שלי עם הנכדה, אז אני לא מבטיחה.“ הוא מחייך אליי בכוונה רבה ואוחז בידי באריכות לשלום. “יש לי הרגשה שניפגש,“ הוא בטוח בעצמו, יותר מדי לטעמי, מתרחק לכיוון הדלת בצעדי רוורס וסוגר אחריו את הדלת אט אט בלי להסיר את מבטו ממני, ממש כמו הליכה של אדם מאמין מול מקום קדוש. טיפוס.