תמציות

הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד

דצמבר 1935 היה קר כל כך, שלא ירד שלג, וחג המולד קָרַב ובא בליווי שמים אפרפרים ורחובות צחיחים מכפור. הלכתי לאורך דְלוֹהָה טידָה, "הסמטה הארוכה" בפראג, בשעה שהדמדומים הנוגים כבר התגלגלו והיו לערב חג המולד, כנגד הרוח המצליפה, בראש שחוח מטה־מטה ככל האפשר. אז שאל פתאום קול: "איפה הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד?"

השאלה היתה מופרכת כל כך, והקול ענייני כל כך, שנשאתי את עינַי מעלה בספקנות. מולי עמדה בת איכרים קַרפָּטוֹ־אוקראינית בשמלה רחבה עם דוגמה, בחולצת פלנל, סביב הכתפיים צעיף צמר שהצמידה לגופהּ בידיים אדומות מקור, לכפות רגליה במקום נעליים סחבות קשורות יחד בחבל מסוליות הרגליים כלפי מעלה כמו חבילה, והפנים — צעירות, אטומות מבע — מוקפות מטפחת ראש צבעונית, ששום שׂערה לא חמקה בעדה החוצה. "איפה הדרך לאוז'הורוד?" שאלה שוב בקולה הענייני.

אוז'הורוד, בירת אוקראינה הקַרפָּטית, חלקה המזרחי של הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה, היתה רחוקה מאות קילומטרים מפראג. "בשביל מה את צריכה את אוז'הורוד?" שאלתי. "אני רוצה הביתה," אמרה הנערה ללא ניע ובידיה האדומות כלוֹבּסטֵר הוסיפה להצמיד את הצעיף אל חזהּ בגאווה עיקשת. וכי ידעה שאוז'הורוד רחוקה מאוד? היא רק המשיכה לשאול:

"איפה הדרך?"

באוקראינה הקרפטית שכרו עובדי אדמה לאחוזה בקרבת פראג, והיא היתה הגדולה בבית, אז נסעה עם האחרים, אבל אחרי כמה ימים ברחה, בלי לקבל משכורת, ומאוז'הורוד היתה יכולה למצוא את הכפר שלה. איפה הדרך לאוז'הורוד?

לא ידעתי מה לענות על השטות הזאת. היה לי קר מאוד והייתי צריכה להגיע למקום מסוים, אבל לא יכולתי פשוט להשאיר אותה שם לעמוד על רגלי הטלאים שלה בשבע־עשרה מעלות מתחת לאפס. על מנת להרוויח זמן להרהר בעניין, שאלתי: "את רעבה?" לאמיתו של דבר, השאלה הזאת היתה חסרת טעם, כי בערב חג המולד, שפעמוני מאה מגדלים בפראג כָּרזו בצלצולים על בואו, הכול היה סגור, כל חנות, כל מסעדה, שלא לדבר על כך שלי עצמי לא היה לימי החג אלא סכום כסף זעום, ההכרחי ביותר, וכבר התחלתי לכעוס על עצמי — אבל הנערה כבר הנהנה; כן, רעבה. אז הלכתי לחפש בסמטאות הסמוכות, גם אם בלי שום ציפיות. ובכל זאת, איפשהו נמצא שם בית תמחוי, שכמה מהגרים חסרי מולדת שיחקו בו בקלפים לצד אח מבוערת — גן עדן יחסי, שהיה אפשר לאכול בו משהו בתמורה לקוֹרוּנָה אחת. יחד עם חתיכת לחם גדולה גמעה הנערה מרק סמיך ואז עוד אחד, במהירות, בשתיקה. אז עלתה מיצי בדעתי להצלה.

מלאך־שומר ודאי שמר על הנערה ועליי, כי מיצי עדיין היתה בבית כשצלצלתי. מיצי ידעה: לציר הקרפטו־אוקראיני בפרלמנט יש קרן עזרה לבני ארצו האבודים — זה אחרי החג; ידעה על אכסניית נוער על ספינה בנהר המולדובה; היא, מיצי הטובה, תבוא מיד לקחת את הנערה; נקודת המפגש: דְלוֹהָה טידָה.

ערב חג המולד כבר היה בעיצומו בשעה שמסרתי אותה, כמעט בדיוק במקום שבו פנתה אליי, המקום שממנו השתרכה טופפת אחריי. ללא ניע עמדה שם כשאמרתי לה בחיפזון: ״בעוד יומיים תוכלי לנסוע לאוז׳הורוד ברכבת, ובינתיים מיצי —״ וכן הלאה. ציפיתי עכשיו לאיזושהי התרגשות סוף־סוף, למשהו כלשהו, אולי גם לתודה. כשלא קרה דבר, הושטתי אליה אוטומטית את היד לפרידה. ואז זה קרה.

הצרור המותפח, הגוש שקיבל הכול באדישות אחידה, היסס. משהו התחיל לנוע בפנים החלולות. הסתמנה בהן יבבה, שעם זה נעשתה למעין חיוך — מגושם, מגוחך, כאילו עתה זה הומצא החיוך — כשהניחה בהיסוס את טפריה הקפואים האדומים בכף ידי.

לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה.