תנאים ונסיבות

פרק 1: אייריס

"זה פשע, לחגוג יום כזה לגמרי לבדךְ." קאל, החבר הכי טוב שלי ואח של הבוס שלי קוטע אותי. למרות חליפתו המקומטת ושיערו הבלונדיני הכהה, הוא גונב את תשומת ליבן של כמה מהמלצריות שחולפות על פני השולחן שלנו.

אני נועלת את מסך הטלפון שלי ומכריחה את עצמי לחייך. "אני לא זאת שמתחתנת."

הוא מעביר מבט חטוף על פניי. "לא, אבל את המושכת בחוטים שהשיגה את הבלתי אפשרי."

"זה לא היה עד כדי כך מסובך."

"עכשיו אני יודע שמשהו לא בסדר איתך. יכול להיות שאת... עצובה שדקלן מתחתן?" קולו שקט מהרגיל.

צחוק פורץ מתוכי. "מה? לא."

"אז מה קרה?"

ראשי נשמט, וכמה תלתלים מקורזלים נופלים על עיניי. אני מעבירה את ידי על השמלה כדי להחליק כמה קמטים בלתי נראים. בד הלבנדר העליז בולט בצבעו על עורי השחום, משווה לי מראה עליז בהרבה ממצב רוחי האמיתי. "הרגע קיבלתי אימייל, לא התקבלתי לתפקיד."

"שיט. אני מצטער לשמוע. אני יודע כמה קשה עבדת על המצגת לריאיון."

אחרי חודשים של עבודה על מצגת למחלקת כוח אדם של חברת קיין, הם דחו את בקשתי לעבור תפקיד. זה כואב יותר משזה אמור לכאוב. אומנם לא בדיוק כיוונתי גבוה, זאת הייתה רק משרה התחלתית במחלקת כוח האדם, אבל היה לי רעיון טוב עם עתיד מבטיח. רעיון שהיה יכול להועיל לאינספור דיסלקטיים התקועים בשגרה תאגידית. התוכנית שלי יכולה הייתה לקדם את החברה, אילו רק היו נותנים לי הזדמנות.

את יכולה לנסות שוב בפעם הבאה.

אני מחייכת, שפתיי רועדות. "זה כנראה לא נועד להיות."

"זה נשמע כמו בולשיט, אם את שואלת אותי."

אני צוחקת. "זאת האמת. לפחות דקלן מעולם לא גילה על זה. אתה יכול לתאר לעצמך מה היה קורה אילו הייתי מספרת לו ואז לא מקבלת את העבודה? הוא בחיים לא היה נותן לי לשכוח את זה."

"באמת יש לו נטייה לשמוח לאיד."

"בגלל זה המסיבה." אני מצביעה על קשת הבלונים העצומה, מחייכת חיוך רחב.

קאל מרים גבה למראה שלט הניאון עליו מהבהבות המילים היא אמרה כן. "מעודן. הוא יאהב את זה."

אני מעפעפת בריסיי במתיקות מעושה. "בסך הכול תכננתי מסיבה בדיוק כמו שביקש ממני. הוא היה אמור לציין בדיוק איזה מין אירוע הוא רוצה."

"תזכירי לי אף פעם לא לעלות לך על העצבים."

"יש לי תוכנית שלמה ליום שזה יקרה."

קאל מזייף רעד. "איפה המיועדת?"

"דקלן רצה להיפגש איתה לפני ההכרזה."

עיניו נפערות. "למה לעזאזל הרשית לו לעשות את זה?"

"אממ... כי הוא עדיין לא פגש אותה?"

"בדיוק! זאת הסיבה שזה רעיון נורא!" קאל מעביר את ידיו בשיערו הגלי והמלא.

"אתה חושב שהוא ישכנע אותה לשנות את דעתה?"

"מההיכרות שלי עם אחי, לא יידרש לכך יותר מדי שכנוע."

"היא חתמה על החוזה. זה סגור."

"אם את אומרת..." הוא מושך בכתפיו.

"אולי כדאי שאבדוק מה מצבם." אני פונה לעבר המעליות.

קאל משלב את זרועו בשלי. "לא. לך יש ערב חופשי."

"אבל —"

"את כנראה צודקת. דקלן לא יסכן את הכול ולא יעשה עכשיו משהו טיפשי. אפילו הוא יודע מתי לרסן את עצמו."

"עכשיו אני יודעת שאתה משקר."

הוא מגחך. "קדימה. בואי ניכנס ונחכה לדקלן. רק תחשבי כמה הוא יצטרך להתאמץ כדי לא להזעיף פנים, ובכל זאת ייכשל. לעזאזל, לא נראה לי שראיתי אותו מסתכל על אדם אחר בלי להחמיץ פנים מאז —" הוא עוצר את עצמו.

"מאז?"

הוא לא מביט לי בעיניים. "מאז ומתמיד. אני בטוח למדי שהזין שלו משופשף תמידית כי הוא עושה ביד כל לילה."

אני צוחקת וטופחת על כתפו. "שתוק! הוא הבוס שלי."

"זה לא הופך את זה לפחות נכון. אני מופתע שהאיבר הנדון עדיין לא נפל אחרי כל ההתעללות שהוא סופג."

אני מצחקקת שוב.

"קאלהן." מרעים קולו של דקלן.

כמה אורחים שעוד משתרכים מאחור ממהרים להיכנס לאולם הנשפים למשמע קולו של דקלן.

"הוא בהחלט יודע איך לפנות חדר," אומר קאל.

מעט השמחה שראיתי בעיניו של קאל נמוגה ברגע שדקלן נעמד לידנו בפנים זועפות. האווירה משתנה ומתקררת, ומבטו של דקלן קר כל כך עד שהוא מאיים לבטל את ההתחממות הגלובלית. גופו המסיבי מסתיר לי את הלובי. הזרקור מאחוריו מבליט את תווי פניו החדים, מדגיש את גוון עיניו הכהה ואת זוויות לסתו.

בהשוואה למראה הזהוב של קאל, שיער בלונדיני ועיניים כחולות, דקלן מזכיר לי את החלק העמוק ביותר באוקיינוס — קר, אפל, ושקט באופן מטריד. כמו מפלצת שאורבת ובכל רגע עלולה לטרוף מישהו. משיערו הכהה ועד לזעף החקוק על פניו באופן תמידי, הוא משדר משהו שגורם לכל אחד להסתובב וללכת בכיוון הנגדי.

טוב, לכל אחד מלבדי. יש שיאמרו שהמשכורת שהוא נותן לי קנתה את נאמנותי, אבל זה לא נכון. אנחנו רוחשים זה לזו כבוד הדדי שעמד במבחן הזמן. נכון, החודשים הראשונים שעבדנו יחד לא היו קלים, אבל מחויבותי להיות עוזרת מוצלחת עזרה לי לסלול את דרכי אל מערכת היחסים שלנו כיום.

מסיבה כלשהי נוצר בינינו קליק, אף שאנחנו הפכים כמעט בכל מובן אפשרי. אני אישה שחורה. הוא גבר לבן. אני חייכנית והוא זעפן. הוא מתעורר מוקדם בכל בוקר ומתאמן, ואילו אותי בחיים לא יתפסו בחדר הכושר, אלא אם הלכתי לשם לקנות שייק בבית הקפה. גם אם נתאמץ, לא נוכל להיות שונים יותר, אבל הקשר בינינו בכל זאת מצליח, בזכותנו. או, לפחות, בזכותי.

אני נעמדת בין האחים. "דקלן, מה אתה עושה פה בחוץ? כבר הגיע הזמן להכריז על האירוסים?"

דקלן מנתק את מבטו באיטיות מקאל, מוריד אותו אליי. רוב האנשים מתכווצים בפחד תחת מבטו, אבל אני זוקפת את גבי, נועצת בו מבט חודר, כמו שסבתא לימדה אותי.

"היא התפטרה."

אני ממצמצת. "מי התפטרה? מתכננת החתונות?"

"לא. האישה. בלינדה."

"בת׳אני התפטרה?!"

קאל נראה מרוצה מעצמו, החוצפן.

דקלן לא טורח להסיט ממני את מבטו כשהוא מפוצץ את כל התוכניות שעמלתי עליהן בקפידה. "כן. היא."

"לא יכול להיות." אני מסרבת להאמין שהוא הרס חודשים של עבודה קשה. למצוא אישה, שהייתה מוכנה להינשא לו ולהביא לעולם את הילד שלו כדי שיוכל להפוך למנכ"ל החברה ולזכות בירושה שלו, הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט.

אם אסרב להאמין לו, זה לא ישנה את העובדות.

"אני שונא להיות זה שאומר ׳אמרתי לך...׳" אומר קאל.

"הכול באשמתך." אני מביטה בו בכעס.

קאל מרים את ידיו באוויר. "לא! זאת לא אשמתי שבעיות ההתנהגות של אחי גדולות יותר מהזין שלו."

דקלן מכה בעורף של אחיו. אני מתעלמת מהוויכוחים שלהם וצועדת במעגלים על השטיח.

"היית צריך לברוח ולהתחתן כשהייתה לך הזדמנות." קאל מחסל את הכוס שלו וגונב מידי את חצי הכוס שנשארה לי.

"אתה מדבר מניסיון אישי?"

נחיריו של קאל מתרחבים. הוא מאגרף את ידיו לצידי גופו, ואז נושם נשימה עמוקה, מאפשר לכעסו להתמוסס. הוא מפנה את תשומת ליבו אליי. "זאת הסיבה שסבא הוסיף את סעיף הירושה מלכתחילה. הוא ידע שדקלן לא מוכן להיות מנכ"ל וחשב שמשפחה תרכך אותו. כלומר, איך מישהו כמותו יכול להעניק השראה להמונים אם הוא תמיד רוצה להרוס כל מי שנמצא סביבו?"

לסתו של דקלן נקפצת. קאל מרים אליו גבה בזלזול דומם.

אני מצביעה על קאל. "תפסיק להתנהג כמו ילד ותשתמש במוח הגדול הזה שלך כדי לחלץ אותנו מהבלגן הזה." עיניו של דקלן כבר מרוכזות בי כשאני פונה אליו. "ואתה, תפסיק להוציא את הכעס שלך על כולם. העובדה שדפקת את זה לא קשורה אל קאל היא כולה קשורה אליך."

הוא רק נועץ בי את אותו מבט אטום שאני שונאת יותר מכל דבר אחר.

קאל נושף בבוז. "מובן שהוא דפק את זה. עדכון התוכנה האחרון שלו לא כלל מדריך שמסביר איך להתנהג כמו בן אדם."

"שניכם חסרי תקווה," אני רוטנת בלחש כשאני לוקחת את הנייד שלי ומתקשרת לבת׳אני. הטלפון מצלצל פעמיים ועובר ישירות לתא הקולי. אני מתקשרת אליה שוב, אבל הפעם השיחה עוברת מייד לתא קולי. "שיט!"

"אין תשובה?" קאל מעז להישמע משועשע.

"מה עשית?" אני מסננת לעברו של דקלן.

דקלן מוציא פיסת מוך בלתי נראית משרוול הז׳קט שלו, כאילו זאת השיחה המשעממת ביותר שניהל היום. "היא לא התאימה לתפקיד."

"ומה היית רוצה שאני אעשה עם המידע הזה, בהתחשב בעובדה שיש לנו פה מאה אנשים שמחכים לשמוע שאתה מאורס לאשת מסתורין כלשהי? כולי אוזן."

הוא מכווץ את עיניו ונועץ בי מבט, ואני מחזירה לו מבט כשידיי על מותניי.

קאל מצקצק בלשונו כמזכיר לנו שגם הוא שם. "גם אני רוצה לדעת איך זה יסתיים. אבא ממש ישמח לשמוע על האירוסים הכושלים של דקלן."

אוי לא. אבא שלו אומנם לא מודע למכתב שדקלן קיבל מבריידי קיין, המפרט את הדרישות שעליו למלא כדי לזכות בירושה שלו, אבל הוא לא טיפש. לא סתם הוא הפך לאיש עסקים מצליח. אין לי ספק שאם הוא יקבל רושם קל שבקלים שהאירוסים האלה מזויפים, הוא ימהר וירוץ לעורך הדין של בריידי. ואם עורך הדין יאמין לו, דקלן יאבד הכול.

תחשבי, אייריס, תחשבי. אני מנסה להתקשר לבת׳אני פעם נוספת בתקווה שהפעם השלישית תצליח. ההודעה של התא הקולי בוקעת בבירור מהרמקול של המכשיר הקטן.

קאל שורק ומשמיע קול של פיצוץ. "ככה נשמע העתיד של דקלן כשהוא הולך לעזאזל."

"אין לך מקום אחר להיות בו? אולי באיזה בר עלוב?" דקלן אומר ברוגז.

"למה לי לשלם על אלכוהול כשאני יכול לשתות בחינם על חשבונך?" קאל מחייך ומרים את כוס השמפניה שלו באוויר.

אני מנסה להתעלם מהם ושוקלת את האפשרויות שלי.

מה את יכולה לעשות? לוותר סופית?

לא. אני מסרבת להרים ידיים עכשיו. לא כשאני כל כך קרובה לעזור לדקלן להשיג את המטרה שלו.

את יכולה להתקשר לגיבוי שלך, אבל דקלן גרם לה לבכות —

"אתה יודע, אייריס רווקה." חיוכו של קאל הופך אפל. "היא יכולה להיכנס לתפקיד הזה בטבעיות, אף אחד לא מכיר אותך יותר טוב ממנה."

"לא," דקלן מתרעם.

רגע.

כן.

אני!

זה לא כאילו שיש משהו שמונע בעדי מלתפקד כמחליפה. הרי אין לי חבר או מחויבויות קודמות כלשהן, ואני יכולה להחליף את בת׳אני בקלות.

העובדה שאת יכולה לא אומרת שזה מה שאת צריכה לעשות.

טוב, אם לא אני אז מי? נגמר לנו הזמן ונגמרו לנו הארוסות המתאימות.

אני פותחת את פי, אבל טאטי, מארגנת החתונות של דקלן, צווחת ועוצרת אותי. "הנה אתה! תהיתי לאן נעלם החתן המיועד." מהדהד קולה הצורם.

"המופע הזה שווה זהב." קאל מרוקן את כוס השמפניה שלי ונשען על השולחן בחיוך.

"איפה הארוסה שבקושי שמעתי עליה?" טאטי מנופפת בלוח שלה כבמטה קסמים.

אני שמחה שלא חשפתי את זהותה של בת׳אני, רק במקרה שמשהו כזה יקרה.

את לא באמת חושבת על חתונה. את אפילו לא אוהבת אותו.

אני לא צריכה לאהוב אותו. זה חוזה, לא סיפור אהבה.

דקלן קוטע את מחשבותיי, "ביאט —"

"קוראים לה טאטי, יקירי." אני מניחה את כף ידי על החזה שלו. גופו מתאבן, ואני טופחת עליו שוב, כאומרת: תתנהג בטבעיות.

גבותיו הכהות מתכווצות והוא מסתכל על היד שלי כאילו הוא רוצה לתלוש אותה מעליו, אצבע אחת בכל פעם. "מה את עושה?" נימת קולו כה חדה עד שהיא עוד עלולה להינעץ ישירות במסכה שגיבשתי בקפידה.

"חוסכת לך את הטרחה שתצטרך להציג אותי ולהסביר לה את הסיפור שלנו." אני שולחת לו את החיוך המתוק ביותר שבאמתחתי, בהתחשב בנסיבות.

את באמת עומדת לעשות את זה, אייריס? אומר לי קול ההיגיון.

אני לא יכולה לחשוב על אפשרויות אחרות.

אלה נישואים! זה לא משהו שתוכלי לצאת ממנו ברגע שתיבהלי.

אני משתיקה כל מחשבה שמנסה להתנגד לתוכנית שלי. אלה רק כמה שנים מהחיים שלי.

מה לגבי הדרישה להביא ילד לעולם?!

טוב, תמיד רציתי להיות אמא.

כן. בעוד חמש שנים!

לפחות ככה אוכל להתחיל את תוכנית החומש שלי קצת יותר מוקדם.

אני בולעת את הגוש בגרוני ומחזירה את תשומת ליבי לטאטי. אני יוצאת מבין זרועותיו המאובנות של דקלן ואוחזת בידו. השרירים מתחת לחליפתו מתאבנים, ממש אפשר לראות אותם מתכווצים מתחת לבד הז׳קט שלו.

נהדר. מאוחר יותר נעבוד על הרתיעה שלו מהמגע שלך. "טאטי, לא הייתי לגמרי כנה איתך בטלפון."

חיוכה מתעמעם. "אה."

"קצת היססתי להציג את עצמי בתור משהו מלבד העוזרת של דקלן לפני שפגשתי אותך פנים אל פנים. את מבינה, אני עובדת בחברת קיין לא מעט זמן ואת יודעת כמה מהר רכילות מתפשטת."

היא מהנהנת ומצמידה את הלוח שלה לחזהּ. "כמובן. אני מבינה."

"כל כך פחדתי מה אנשים יחשבו כשיגלו שאני יוצאת עם הבוס שלי, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך להסתיר את זה. אנחנו לא רוצים להסתיר את זה." קולי נשבר קלות בלי כוונה.

הסימן היחיד שדקלן נסער הוא העובדה שהוא ממצמץ אליי פעמיים. מעולם לא ראיתי אותו ממצמץ פעמיים. לא כשעסקה שהוא שקד עליה במשך שנתיים התפוצצה לו בפרצוף ובטח לא כשסבא שלו נפטר.

זה... מטריד.

אני זוקפת את גבי ונפנית בחזרה אל טאטי. "אנחנו מוכנים לצעוד אל העתיד ביחד. אין שום סיבה שנמשיך לשמור את האהבה שלנו בסוד."

קאל מרים שני אגודלים לאישור מאחורי גבה של טאטי. מגיע לך אוסקר, הוא מבטא ללא קול, ואז מעודד את דקלן לחייך בעזרת שתי אצבעות משולשות.

פניה של טאטי קורנות ממש כשהיא רואה את ידינו השלובות. "וואו! אז זה בטח ערב חשוב בשביל שניכם, מהרבה סיבות." עיניה יורדות אל הקמיצה העירומה שלי.

"אה, נכון. הטבעת!" אני מייד מסתכלת על דקלן.

כל אחד יכול היה לראות את השריר בלסתו קופץ באותו הרגע.

מצטערת, דקלן, אני מונעת ממך הרס מוחלט של העתיד שלך, גם אם עכשיו זה לא נראה ככה.

דקלן מושך את ידו מידי. הוא שולף מכיסו טבעת פלטינה משובצת יהלום סוליטר יפהפה. אני מופתעת מעט מהטבעת האלגנטית. היא שונה בתכלית מהמפלצת המזעזעת שבחרתי לאשתו לעתיד, עובדה שרק מבלבלת אותי. האם הוא אסף את הטבעת הלא נכונה מהחנות? ידעתי שלא הייתי צריכה לסמוך עליו עם משהו חשוב כל כך, אבל הוא התעקש.

טאטי מרימה גבה בשאלה דוממת, מושכת אותי מייד להווה.

"ביקשתי מדקלן לשמור עליה בשבילי כי אנחנו צריכים להקטין אותה. היא פשוט עפה מהאצבע שלי כשקפצתי עליו מרוב אושר שנייה אחרי שהוא הציע לי."

"אוי, לא!" טאטי קוראת בעצב.

קאל נכנס לטווח הראייה של טאטי. "אמרתי לאחי שזה רעיון רע, להציע נישואים באמצע סופת גשמים, אבל הוא התעקש שזה הרגע המושלם כי אייריס אוהבת סופות."

"אף פעם לא ראיתי מישהו יורד על הברכיים בכזאת מהירות." אני קורצת אל טאטי ולחייה מאדימות.

הקמט במצחו של דקלן מעמיק, וזה גורם לי לצחוק.

"הוא כמעט קרע את נעלי הטום פורד שלו כשרדף אחרי הטבעת. אחי בחיים לא נכנס לפאניקה ככה, טוב שהוא מצא אותה לפני שהיא נפלה לביוב." קאל כרך את זרועו סביב כתפיו של דקלן, וזה מייד הדף אותו מעליו.

"צילמתם את זה? אני אשמח להראות את הסרטון לאורחים!" קורנת טאטי.

העורף שלי מתלהט. "אה, לא. ההצעה של דקלן הייתה ספונטנית. זה היה כל כך רומנטי —" אני שואפת שאיפה עמוקה כשהשטן אוחז בידי השמאלית ועורי מצטמרר. הוא מעביר את ידו על אצבעותיי ועונד את הטבעת על הקמיצה שלי.

"אה, תראי! היא בכל זאת מתאימה!" טאטי סופקת כפיה בשמחה. אני יכולה להישבע שיש לה רק שתי רמות ווליום — קולנית ומחרישת אוזניים.

"הוא בטח מצא קצת זמן בלוח הזמנים העמוס שלו להצר אותה." לחיי מתלהטות.

דקלן מושך קלות בטבעת ומוודא שאינה רופפת, לפני שהוא תוחב את ידו בחזרה לכיסו.

אני מעבירה את אצבעי על היהלום ומושכת קלות בטבעת. היא לא זזה ממקומה. אני מכחכחת בגרוני ומכריחה את עצמי לחייך. "נראה לי שהיא תקועה."

מי היה מאמין שהאצבע של בת׳אני תהיה צרה משלי. מה הסיכוי שמשהו הערב ישחק סוף־סוף לטובתי?

"תקועה בכמה מובנים." קולו כה שקט עד שרק אני שומעת אותו. משהו בתהומיות של קולו מעביר בי צמרמורת נוספת. הוא מתרחק ממני ואני נושמת עמוק.

הוא מסדר את ז׳קט החליפה שלו. "הגיע הזמן להתחיל במופע הזה."

מופע. לא יותר, לא פחות. נישואים מזויפים שנועדו להציל את הבוס שלי מלאבד את כל מה שהוא עמל עליו כל חייו.

המחשבה מעבירה בי גל פאניקה נוסף, חזק מאי פעם. אני מנסה לספר לעצמי שאלה נישואים על הנייר בלבד, אבל שום דבר לא מרגיע את פעימות ליבי המהירות.

מבטו של דקלן מתנגש בשלי, כאילו הוא יכול להבחין בחרדה ההולכת וגוברת שלי. אני מתרסקת אל קרקע המציאות ומגלה שהיכולת שלי לנשום הולכת ופוחתת בכל שנייה שחולפת.

הרגע התנדבתי לעזור לדקלן — לטוב ולרע.

עד שהמוות יפריד בינינו.