תנועת המטוטלת

האם לא הייתה בהכרח אם אמיתית, וגם אם הייתה, הרי הדבר החשוב הוא שהיא גילמה את תפקידה כאם בפני שרה. שרה שאלה על אמה כמה וכמה פעמים, אך בכל פעם נענתה בשלילה או באנחה ובמנוד כתפיים מצד המעסיק: "האמת שאני לא זוכר, אח, הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם, אח־אח, איפה היינו?" וגם המועסקים האחרים לא זכרו אותה. אחת המועסקות השיבה לה:

"אולי זה היה פעם, לפני שהחילותי לשרת את הסועדים מבוקר עד ערב? זה מאוד ייתכן, שרה, אני כל כך עסוקה שאני לא מבדילה יותר בין עובדת אחת לאחרת ובין מעסיק ללקוח. אתמול, למשל, ניגשתי למעסיק ושאלתי אותו, אחרי שהוא הסביר לי שהחודש לא תשולם לי משכורת, 'אה־אה, ותרצה לשתות עם זה משהו?' והוא אמר לי שיום העבודה נגמר, שאני יכולה ללכת, אז השבתי לו שזה לא ייקח הרבה זמן ושאני מתנצלת מראש על ההמתנה, מיד אשוב עם כוס המשקה. אז רשמתי לי להביא אחד. יום העבודה נגמר ואני יכולה ללכת, הלכתי למטבח עם הפתק, אבל לא היה שם אף אחד, אז פתחתי בכוחות עצמי את המקרר ולא הצלחתי למצוא את ההזמנה. אז חזרתי למעסיק שישב כל אותה עת באחד התאים וספר כסף, ואמרתי לו: 'אני מתנצלת אדוני, אבל נראה שלא נשאר לנו יום העבודה כבר נגמר ואני יכולה ללכת.' אז הוא אמר, 'זה בסדר, את יכולה ללכת.' אז הלכתי, לאחר שכתבתי שוב על הפתק את ההזמנה החדשה, 'דחיפה אחת אחרונה נוספת וזהו,' מלמלתי לעצמי בשעה שפתחתי את המקרר וחיפשתי שנית את המשקה, ושוב לא מצאתי. אז חשבתי, ואפילו אני זוכרת שאמרתי בקול: 'בוא'נה! אין לנו כלום במקרר הזה! ואיפה כולם בכלל?' אז חזרתי למעסיק והוא עדיין ישב שם, ואמרתי לו שאני נורא מצטערת אבל אין לנו גם את זה. אז הוא אמר: 'לא צריך כלום, לכי כבר הביתה!' אז ניסיתי להתנצל בזמן שהקפדתי לשמור על הפאסון, בלי לצאת עליו כאילו, וניסיתי להרגיע אותו כזה, אמרתי לו שאני אבדוק מה יש לנו, אכתוב את זה על הפתק, ואשוב אליו במהרה, 'זה לא ייקח הרבה זמן,' אמרתי, 'כי עכשיו די רגוע.' אבל הוא חזר וצעק: 'לא צריך!' וניסה לתפוס את ידי ולהגיד לי: 'תירגעי, הכול בסדר, זה נגמר, לכי הביתה, תנוחי ותשובי מחר, רעננה ודנדשה ומוכנה לעוד דחיפה.' ואני אמרתי: 'אדוני! אני נורא מצטערת! אבל אין לנו את מה שאתה מחפש, אני שוב חוזרת ואומרת: אני אלך למקרר, ואז אחזור ואספר לך מה יש לנו בכללי, אבל אני מבקשת שתרפה ממני בזה הרגע ותניח לי ללכת, אם לא תעזוב אותי תוך חמש שניות' — אני תמיד נותנת להם חמש שניות — 'אצרח ואקרא למעסיק שלנו, הוא יעיף אותך מפה בבעיטה, ואתה לא תחזור לפה עוד. לא בשעת השמחה, ולא בשום שעה משעות היום, כי לא נשרת אותך, מבין?!' סיננתי ככה. 'אז אני דורשת שתניח לי ותיתן לי ללכת, ולא — אצעק.' אז הוא הניח לי, חזרתי למקרר ורשמתי את כל מה שיש לנו שם, וחזרתי אחרי איזה חצי שעה, אבל הוא כבר לא היה שם.

"חזרתי למרכז המסעדה וחיכיתי שישוב. אולי הוא בשירותים או משהו כזה, חשבתי. אז עמדתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי... אבל אף אחד לא חזר, אז הסתכלתי בשעון הקיר, הזה שמעל הדלפק, ושמתי לב פתאום שכבר ארבע לפנות בוקר. ראיתי דרך החלון שהסאמנמבוליסטים התחילו לנוע ברחבי העמק. הם נעצרו בקרנות הרחוב. אז הלכתי למעסיק — אבל החדר שלו היה נעול. אז בדקתי אם יש מישהו בשירותים, וגם שם לא היה אף אחד, אז הלכתי לדלת הכניסה וגם זו הייתה נעולה, ואז הבנתי, בוא'נה, כבר ארבע לפנות בוקר, אז הגיוני שהמסעדה תהיה נעולה בשעה כזאת. אז פתאום שמתי לב שאני, מבחינתי, עדיין בפנים. אפילו בשעה הזאת, במרכז המוחלט של המסעדה. ואז הסתכלתי על הידיים שלי ושמתי לב שאינני רואה אותן בכלל, וגם הרגשתי פתאום שיש לי משהו תקוע מתחת לציפורניים, אז הלכתי לשירותים וסידרתי את שערי מתחת לרשת, עד כמה שיכולתי בכלל לראות את עצמי בראי, כי המעסיק סוגר את השאלטר כשהוא הולך ואני נעולה בפנים, מבינה? והוצאתי את חתיכות הבשר מתחת לציפורניים ושטפתי אותן במים ובסבון, ואז יצאתי ועוד פעם חזרתי לעמוד במרכז המוחלט של המסעדה, את יודעת, בנקודה הרגילה שלי, וחשבתי שלא נראה לי שמישהו יבוא בשעה הזאת, כי כבר היה אחרי ארבע לפנות בוקר. חוץ מזה, שגם חשוך פה ונעול, ואף אחד לא נמצא פה מלבדי.

"אם ככה, חשבתי, בעודי עומדת במרכז המוחלט של המסעדה החשוכה, אני אבקש אישור ללכת הביתה, לישון איזה שעה־שעתיים וחצי לפני שאחזור למשמרת בוקר, אבל כשהגעתי למשרד של המעסיק נזכרתי בבת אחת שהוא נעול. אז קראתי לו: 'מעסיק! מעסיק! מעסיק...? אני יכולה ללכת הביתה, בבקשה? אף אחד לא נמצא פה ואני עומדת במרכז המוחלט של המסעדה כבר איזה ארבע וחצי שעות, אני אחזור אחרי שינה טרופה של שעה, שעה ומחצה לכל היותר, למשמרת הבוקר שלי, גם שרה באה עוד איזה שעתיים־שעה ומחצה, לא? ומי עוד עובד מחר בבוקר? אה, ולפני שאני הולכת — אני יכולה ללכת, נכון? — חסר לנו במלאי קצת מ'יום העבודה נגמר כבר ואני יכולה ללכת כבר', וגם: 'ולא צריך כלום, לכי כבר הביתה!' היה קודם איזה לקוח עצבני שביקש להזמין את זה, אמור להיות לנו כזה בכלל? מה המחירון של זה בכלל? או שזה לא משנה ואפשר לתת את זה ככה, חופשי, מה שנקרא, תכל'ס הכול אנחנו יכולות לתת ככה חופשי הרי, לא? אבל סתם לידע כללי, כמה זה עולה, מעסיק? שאני אדע לפעם הבאה. הויקיצר, הוא, הלקוח הזה כאילו, תפס אותי ככה בידיים, כאילו עם הידיים שלו את הידיים שלי, לפת אותי מה שנקרא, קולט? אה איזה מטומטמת אני! אתה הרי לא רואה אותי בחושך הזה בכלל. אולי אם תפתח את הדלת תראה יותר טוב, מקרוב, הקיצר, שומע, הוא לפת אותי ככה חזק וצעק לי ישר לתוך הפרצוף את שם המשקה הזה עם השם הארוך: 'לא צריך כלום, לכי הביתה!' ואני עומדת וכולי נחרדת. כאילו, לא ידעתי מה הוא רוצה, אבל שמרתי על פאסון, כמו שאמרת לעשות, ולא נכנעתי לרגשות שלי ולא עניתי לו ולא יצאתי עליו, אמרתי רק בקול שקט, שאם הוא לא עוזב אותי תוך חמש שניות, אני צורחת ואתה תעיף אותו בבעיטה מכאן, ושהוא לא יחזור לפה לעולם.

"המשכתי לדבר עם המעסיק דרך הדלת הנעולה שלו ובינתיים השמש כבר עלתה והסאמנמבוליסטים התפזרו, ופתאום את באה ושואלת: 'היי, מה העניינים' ומתעניינת עם מי אני מדברת. ואחר כך אני קולטת שהנה בא המעסיק והוא אמר לי 'בוקר טוב ומה שלומך' ושאל אותי אם נרגעתי כבר, והוא פתח את הדלת וביקש לדבר איתי ביחידות, ואמר לך לסדר את המקום בינתיים. אז דיברנו על ההתנהגות שלי, יותר נכון הוא דיבר על ההתנהגות שלי, ואמר לי: 'עובדת, זה לא מקובל עליי', וביקש שאקח יום חופש ושאלך הביתה לנוח קצת, כי זה מטריד נורא איך שהעין הימנית שלי רוטטת בצורה כזאת מלחיצה. 'אז בבקשה, קחי יום חופש, עליי.' אבל אני אומרת לו: 'זה בסדר, לא צריך', והוא מתעקש: 'קחי יום חופש, עליי.' ואני חוזרת: 'זה בסדר, לא צריך.' ואז הוא חוזר על מה שאמר קודם: 'קחי יום חופש, עליי.' אבל אני ממשיכה בשלי ושומרת על הפאסון, כי גם במקרה כזה חשוב לשמור על הפאסון. אז אמרתי 'זה בסדר, לא צריך.' והוא אמר: 'טוב, אז תחזרי לעבודה, שרה שמה לבד בינתיים, בטח צריכה עזרה, צריך להתחיל לתקתק,' הוא אמר כמו שהוא אומר כל בוקר, ואני הצצתי בשעון שלו על הקיר ואמרתי שאני חייבת לשירותים קודם. אז הוא אמר: 'בסדר, אבל צ'יק־צ'ק,' כמו שהוא תמיד אומר לי כשאני מבקשת להתפנות. אז הלכתי וחזרתי, והוא שאל, 'זהו?' ואמרתי שכן, שעכשיו אני מוכנה, וחזרתי לעבוד.

"ועכשיו את שואלת אותי אם אני זוכרת אם אימא שלך עבדה פה פעם? מה אני נראית לך? נראה לך שאני זוכרת משהו כזה? אני בקושי זוכרת איך קוראים לי. בעצם, אני לא זוכרת איך קוראים לי. כי אם לגלות לך סוד, מה שסיפרתי לך עכשיו? זה קורה כל יום, כבר כמה שבועות, והאמת שלפעמים אני נכנסת לשירותים ונרדמת עם הראש על האסלה. ככה, נזרקת שמה. אבל אני מתעוררת מהר, כי אני מורגלת מאז שהייתי קטנה בשינה טרופה, מה שנקרא, כי אימא שלי תמיד הייתה מתפרצת לחדר שלי. היא הייתה חרדה לניקיון הבית וגם לכל מיני רעשים הכי קטנים וזניחים שנשמעו לה. היא הייתה מתעוררת מכך שדמיינה, או שלא דמיינה, שנכנס לה חלקיק של אבק לנחיר השמאלי ושהוא התעופף לנחיר שלה היישר מחדרי, אף שהדלת הייתה סגורה. היא טענה שהאבק נדחס דרך חור המנעול. פעם, למשל, היא חשבה ששמעה כיצד העקב הימני שלי מתחכך בשוקי השמאלית, תנועה מוכנית שלי מתוך שינה, ולכן היא התפרצה כמו תמיד לחדר כדי לוודא אם זה נכון מה ששמעה. כאילו, אם זה באמת קרה. ואז היא ראתה שבאמת העקב הימני שלי מונח על שוקי ומתחכך בה, ואז היא נרגעה וחזרה לישון. אבל שעה אחר כך שמעה אותי מכניסה את אחת מאצבעותיי לתוך אוזני ומגרדת אותה, וזה הקפיץ אותה שוב והיא רצה בבהלה, אולי במהירות של חמישים קמ"ש, ככה זה לפחות הרגיש לי. במילים אחרות: היא הגיעה ביעף, תוך איזו מאייה, התפרצה לחדרי וגילתה שאכן גירדתי את אוזני באמצעות אחת מאצבעותיי. וככה זה קרה כל החיים בערך. והקטע המוזר זה שהיא תמיד צדקה — באמת עשיתי את מה שחשבה שעשיתי. אז לאחרונה עברתי לגור לבדי בבית אחר. אלא שאז אני התחלתי להיות המתפרצת הזאת. רק שאני התפרצתי לחדרים של השכנים, והם לא כל כך אהבו את זה, אז הם החליטו לנעול אותי מבחוץ, כך שלא אוכל לצאת מחדר השינה שלי בלילה. וככה לא יכולתי יותר להתפרץ אל חדרי השכנים. הקצתי בבהלה לילה אחר לילה והתרוצצתי בחדר השינה הנעול, ששטחו מטר על מטר, הלוך ושוב. התרוצצתי עד שלבסוף נרדמתי. ומעט אחר כך שוב התעוררתי והתרוצצתי הלוך ושוב, נחבטת בקירות, כי לא ראיתי אותם, מפני שמתג האור היה מחוץ לחדר, והחדר, כאמור, היה נעול מבחוץ. מבינה? אז לא ראיתי כלום, גם כי החדר היה ממוקם ממש סמוך לחומה. לא היה מגיע אליו אפילו, אני יודעת, אור כוכבים או אור ירח או משהו, חושך מוחלט!

"אז בקיצור, אני רגילה. ופה, אני נרדמת עם הראש על האסלה בזמן שרגליי שמוטות ומוטלות לצדדים ובולטות מתוך הפתח התחתון של התא בשל גובהי, כי אני ארוכה, מה שגורם ללקוחות להיתקל בשוקיים שלי או בעקבים שלי, כי כנראה הם לא שמים לב לאן הם הולכים, וזה כי הם לא מסתכלים על הרגליים שלהם כשהן צועדות, להבדיל ממני: אני תמיד מסתכלת על הרגליים שלי כשאני צועדת, זה עוד אימא שלי לימדה אותי כשהייתי ממש קטנה, כי אם לא מסתכלים על הרגליים בעת הצעידה כדי לוודא שאת באמת צועדת ושגופך נע במרחב במהירות מסוימת, את עלולה לחשוב שהאדמה עושה לך דאווינים ומסיעה אותך כמו על מסילה או דרגנוע או הליכון. תמיד כדאי להסתכל על הרגליים, זו דעתי. אבל הלקוחות לא רואים, אז הם מאבדים את שיווי המשקל ומאשימים בכך את 'הנהלים' או את המנהל או את העובד, ואפילו את העולם כולו, על שהוטל על הלקוח הביש־גדא, איזה כישוף, שבגללו גופו מעד ונפל והלקוח קיבל מכה.

"פעם, הייתה אחת שנפלה ונחבטה עם הראש, בום, על שפת הכיור, ונפתח לה הראש. הכיור כולו התמלא בדם שלה, בלגן שלם, וכולן רצו מתוך התאים שלהן וצעקו: מה זה, מה קרה לה?! מי עשה לה את זה?! ואני בדיוק התעוררתי כמובן, כי שנתי טרופה, והן פתאום ראו את רגליי השמוטות המוטלות ברפיון על הרצפה, וישר האשימו אותי. הן דרשו שאני אפתח את התא ואתוודה לפניהן. עמדו וצעקו, ואחת בעטה לי בעקבים, אז פתחתי את תא השירותים, בעודי חצי ישנה, והן מיד התחילו לקלס אותי ולתקוף אותי. אחת רצתה לדחוף לי את הראש, כמו שאני, לתוך האסלה, אבל בסוף בא המעסיק ועצר בעדן. לאחר מכן היה עליו להאזין לטרוניותיהן, שבגללן נאלץ להעיר לי על התנהגותי החצופה ואמר שזה לא מקובל עליו מה שאני עושה בשירותים בשעת העבודה, בזמן שכל הבנות שם בחוץ מטרטרות ודוחפות. וחוץ מזה, אמר, זה מסוכן לישון בתא השירותים ברגליים שמוטות כמו שלך, שמאליו מובן כי יהוו מכשול בלתי צפוי ללקוחות הנכנסים לעשות את צרכיהם בשירותי המסעדה. זאת הסיבה, אני חושבת, שהוא אומר לי תמיד ללכת ולחזור צ'יק־צ'ק. הוא כבר מבין מה אני עושה בשירותים שלו.

"האמת היא שאני מבינה עכשיו שלכל שיחות הבוקר האלה וההערות שלו אין באמת השפעה עליי. כי מי הוא לעומת האם המתפרצת שלי? כאילו, אני רגילה לזה, מה אני אעשה? הקיצר, אני לא זוכרת את המקרה של אמך, או של אם כלשהי שעבדה פה אי פעם, לא בתקופה שלי ולא לפני. ממה שהבנתי משיחות עם עובדות אחרות שהיו פה לפניי וגם בתקופתי — לא היו פה אימהות, למיטב ידעתי, אבל אל תתפסי אותי במילה."